תוצאת חיפוש

יצחק מלצר¹, ניסים בנג'ויה², יעקב קפלנסקי³

¹המעבדה לשיקום ולחקר התנועה על-שם שוורץ, המחלקה לפיזיותרפיה, אוניברסיטת בן-גוריון, ²המעבדה לביו-מכניקה, המיכללה האקדמית לחינוך על-שם קיי, באר-שבע, ³המח' לפרמקולוגיה קלינית, אוניברסיטת בן-גוריון

שיווי-משקל בגיל הזיקנה מהווה יסוד חשוב בשמירת העצמאות התיפקודית. לליקויים בשיווי-משקל ולנפילות השפעה עצומה במדינות המערב על איכות-החיים של קשישים ועל הוצאות מערכות הבריאות. כחלק מתכנית אסטרטגית של שירותי הבריאות, קיים הצורך לפתח שיטות התערבות יעילות ומעשיות אשר באפשרותן לשפר שיווי-משקל בקרב קשישים. המטרות במחקר הנוכחי היו לבדוק צורות תירגול שונות והשפעתן על מערכת שיווי-משקל, ולהשוות בין תירגול ייעודי לבין תירגול לשיפור כוח שרירים בקרב קשישים.

לשם כך נכללו במחקר 42 קשישים עצמאיים שסווגו באופן אקראי לשלוש קבוצות: אימון שיווי-משקל (BT), אימון איזומטרי (IT) ובקרה ללא אימון (CG). בכל קבוצה נכללו 14 מתנדבים. בדיקות שיווי-משקל סטטיות במצבים שונים בעמידה (עיניים פקוחות או עצומות, בסיס עמידה רחב או צר ועמידה על-גבי מישטח קשה או רך) ודינמיות (גבולות שיווי-המשקל במישור הקידמי-אחורי ובמישור הצדדי) בוצעו במעבדה לביו-מכניקה תוך עמידה על פלטת כוח. כוח השרירים בגפיים התחתונים  נמדד באמצעות דינמומטר איזוקינטי. הבדיקה נעשתה לפני ולאחר 3 חודשי אימון. מדדי שיווי משקל וכוח שרירים הושוו באמצעות Repeated-measures ANOVA.

קבוצת ה-BT שיפרה באופן מובהק את גבולות שיווי-המשקל בעמידה הן במישור הקידמי-אחורי והן במישור הצדדי בהשוואה לקבוצות המחקר האחרות (IT, CG). לא חל שיפור בכוח שרירים בגפיים התחתונים. בשתיים מבדיקות שיווי המשקל הסטטי נמצא שיפור מובהק בקבוצת ה-BT בלבד. כמו-כן, 64.2% מהנכללים בקבוצת ה-BT דיווחו על עלייה בביטחון העצמי לעומת 35.7% בלבד בקרב קבוצת ה-IT.

לסיכום, נראה כי אימון ייעודי משפר את גבולות שיווי-המשקל (ההיבט הדינמי), ללא שינוי בכוח השרירים. לא ניתן לומר בוודאות שחל שיפור בשיווי-משקל סטטי כתוצאה מהאימון.

יואב שהם¹, רונית פלד^3,2, דן עטר⁴, יצחק יקים⁵, פנינה שלפר⁶, חיים ראובני^3,1

¹המח' לרפואת משפחה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ²המכון למחקר אפידמיולוגי, המרכז הרפואי ברזילי, אשקלון, ³המח' לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ⁴המח' לאורתופדיה, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע, ⁵המח' לאורתופדיה,  המרכז הרפואי ברזילי, אשקלון, ⁶המח' לבקרת איכות, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע

לשברי צוואר-הירך השפעה ניכרת על התחלואה והתמותה בקרב קשישים בישראל ובעולם. שכיחותם עולה באוכלוסייה המבוגרת, והם גוררים עימם ירידה ניכרת באיכות-החיים, ובמקרים רבים כרוכים בתמותה. בישראל פורסמו הנחיות רפואית שמודגשת בהן חשיבות הניתוח המוקדם באוכלוסיית חולים זו כגורם מכריע להצלחת הטיפול והשיקום.

המטרות בעבודה הנוכחית היו לבדוק האם ההנחיה לניתוח מוקדם מיושמת בבתי-החולים שבמחקר,  ולזהות גורמים מרכזיים לעיכוב בניתוח קשישים הלוקים בשבר בצוואר הירך.

במחקר חתך רטרוספקטיבי, נבדק יישום ההנחיה לניתוח מוקדם של קשישים הלוקים בשבר בצוואר-הירך, וכן גורמים המשפיעים על עיכוב בביצוע של ניתוחים אלו, תוך סקירת גיליונות הטיפול של כלל החולים שהתקבלו לטיפול בבתי-החולים שבמחקר במהלך שנת 2000 .

מאה-תשעים-וחמישה חולים נכללו במחקר – 115 חולים (59%) בבית-חולים א' ו-80 חולים (41%) בבית-חולים ב'. גיל החולים הממוצע היה 78 שנה (זמן חציון = 8.1). לא נמצא הבדל בתמהיל החולים מבחינת מין, גיל ומחלות רקע בין בתי-החולים שבמחקר (P=0.285). נמצא הבדל במדיניות ניהול הטיפול בקשישים הלוקים בשבר בצוואר-הירך, שהתבטאה במשך ההמתנה ליועצים מומחים טרם ניתוח החולים. זמן ההמתנה הממוצע טרם ניתוח, ליועץ פנימאי וקרדיולוג היה גבוה פי 2.5 ויותר בבית-חולים א' בהשוואה לבית-חולים ב'. הבדל זה נבע ברובו ממאמץ להשלים את כלל הייעוצים שלהם זקוק החולה עוד בחדר-המיון בבית-חולים ב', לעומת ביצוע כל הייעוצים בעת אישפוז במחלקה בבית-חולים א'. בבית-חולים א',  בהשוואה לבית-חולים ב', היה משך ההמתנה הממוצע לניתוח 100.1 (זמן חציון = 89) ו-34.9 שעות (זמן חציון = 29.9), בהתאמה. בבית-חולים א' נותחו 31.5% מהחולים תוך 48 שעות ממועד התקבלותם בהשוואה לבית-חולים ב' שבו 81.3% מהחולים נותחו בפרק זמן זה (P=0.000). משך האישפוז הממוצע בבתי-החולים א' ו- ב' היה 13.2 (זמן חציון = 6.8) ו- 7.4 ימים (זמן חציון = 2.7), בהתאמה (P=0.000 ).

לסיכום, מדיניות ניהול המחייבת ייעוץ מומחים מוקדם בחולים קשישים הלוקים בשבר בצוואר הירך היא מדיניות יעילה למילוי ההנחיות הרפואיות לטיפול בחולים אלו.

ארתור ליבוביץ

בית חולים שמואל הרופא, המרכז הרפואי הגריאטרי, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הנושא המרכזי של הכנס, גריאטריה 2005, שנערך ב-30.3.05, היה על תרופות חדשות. הרצאת הפתיחה ניתנה על-ידי מחבר סקירה זו, ודווח בה על תהליך הפיתוח והאישור של תרופה חדשה, הנמשך כ-15 שנים ועלותו קרובה לשני מיליארד דולר, הליך זה מרתיע חברות מכניסה לפיתוח של תרופות שלא מובטח להן שוק גדול. אחד התחומים שבהם יש צורך תדיר בתרופות חדשות הוא התרופות האנטיביוטיות.

אבנר שחר¹, דנית שחר², יוספה כחל³, דורית ניצן-קלוסקי^3,4,

¹לישכת הבריאות, משרד הבריאות, באר-שבע, ²המרכז הבינלאומי לבריאות ותזונה על-שם דניאל אברהם, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע, ³שירותי המזון והתזונה, משרד הבריאות, ירושלים, ⁴המח' לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

קשישים החווים ירידה במשקל נמצאים בסיכון לתמותה מוקדמת וחוסר תיפקוד. נתונים אלו מהווים סתירה מוחלטת למימצאים הקושרים את מדד מסת הגוף (BMI) למחלות כרוניות באוכלוסיות צעירות יותר.

במאמר זה נסקרו המחקרים שנערכו בנושא שינויי משקל בגיל המבוגר, והשפעתם על תחלואה ותמותה. נסקרו כל המאמרים שפורסמו בעיתונות הרפואית והתזונתית החל משנת 1990.

הנתונים מצביעים על ירידה בלתי מכוונת של כ-5% מהמשקל בשנה כתחילתו של תהליך ההחמרה התזונתית. לגבי מדד מסת הגוף, ברוב המחקרים שנבחן בהם הקשר בין ירידה במשקל תמותה ותחלואה נמצא, כי מדד מסת גוף הגבוה מ-25 מהווה גורם פרוגנוסטי חיובי לבריאות. במחקר רחב-היקף שנערך בהונג-קונג ושבו נכללו 2,032 בני-אדם בגיל 70 שנה ומעלה, נמצא קשר בין משקל כניסה נמוך ותמותה, כאשר משקל כניסה נמוך היווה גורם מנבא עצמאית להופעת מחלה חדשה. בארה"ב נערך מחקר עוקבה רב-מרכזי שנערך בו מעקב אחר 4,714 קשישים ברחבי ארה"ב, ונמצא שיעור תמותה כפול בקרב קבוצה של יורדים במשקל לעומת שארית הקבוצה.

לסיכום, תת-משקל וירידה במשקל הם גורמי-סיכון עצמאיים לתמותה בקשישים. קיימת עדות מדעית מוצקה להשלכתם של אלה על פרוגנוזה, ויש לפתח וליישם שיטות איתור של התופעה בכל המיסגרות הרפואיות המטפלות באוכלוסייה המבוגרת, וכן לבחון מחקרית ויישומית דגמים להתערבות תזונתית יעילה בקרב קשישים בסיכון.

גדי מנדלסון, יהושע בן-ישראל

המרכז הגריאטרי המשולב ע"ש שהם, פרדס חנה

נפילה היא אירוע שכיח באוכלוסייה מבוגרת ויש לה גורמים רבים. נפילות זוכות לתשומת לב רבה בסיפרות הרפואית בתחום הגריאטריה וזאת בעיקר בשל סכנת שברים הנגרמים בעטיין, ובייחוד שבר בצוואר הירך. נפילה גורמת לקשיש נזקים גופניים ונפשיים, ופעמים רבות אף לירידה בתיפקוד. דיירי בתי האבות מהווים את אחת מקבוצות הסיכון הגבוה ביותר לנפילות ולנזקיהן. מאמצים רבים מושקעים, ותוכניות התערבות מגוונות בכדי לנסות ולצמצם את מיספר הנפילות, אולם במיקרים רבים אין זה מספק. עקב כך, גוברת והולכת בשנים האחרונות, בעולם כולו, ההסתייעות במגני ירכיים חיצוניים כאמצעי להקטנת הסיכון לשבר בצוואר הירך כתוצאה מנפילה. מטרתה העיקרית של סקירה זו היא לתאר את יעילותם של מגני הירכיים החיצוניים תוך שימת דגש על הערכת ההיענות של הקשישים להיעזר בהם ולשפרה, במיוחד בקרב דיירי בתי אבות.

נדיה כגנסקי , אפרים רימון, אברהם אלירז, שמואל לוי 

המח' לגריאטריה חדה, מרכז רפואי קפלן, רחובות, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית ו-הדסה ירושלים

לאחרונה פורסמו בסיפרות הרפואית מספר עבודות שלפיהן אכלזיה ראשונית של הוושט (אר"ו) יכולה לפגוע בכל הגילאים - כולל בגיל המבוגר. אולם דווח על חולים ספורים בלבד בני למעלה מ-80 שנה שלקו במחלה, והמהלך הקליני של המחלה בחולים אלה והטיפול המתאים להם אינם ברורים.
בסקירה רטרוספקטיבית של תיקי חולים באר"ו במחלקות ובמירפאות של המרכז הרפואי קפלן שטופלו במוסד  במהלך תקופה של 5 שנים (2003-1998), נמצאו 11 חולים בני יותר מ-80 שנה (טווח גילאים 90-81 שנה). חלקם התלוננו על שיעול וקשיי נשימה, רוב החולים התלוננו על קושי בבליעה, ורק חולה אחד סבל מכאב בבית-החזה. מרבית החולים אובחנו על-פי צילום של הוושט או תוצאות בדיקת אנדוסקופיה, ללא הסתייעות במנומטריה. מרבית החולים לא הגיבו לטיפול בניטרטים או בחוסמי סידן. הזרקת רעלן הבוטולינום או הרחבה פנימטית היטיבו עם כל החולים לתקופה של שנה.

 
בניגוד לחולים צעירים, קשישים אינם מתלוננים בדרך-כלל על תעוקה בבית-החזה, אלא על קשיים בבעילה, שיעול וקוצר נשימה. מבחינת גישת הטיפול בקשישים, קיימת על-פי הנתונים שהתקבלו העדפה להזרקת רעלן הבוטולינום או להרחבה פנימטית על-פני ניתוח, שהוא טיפול הבחירה בצעירים.

אורנה אופיר, מוטי וקסמן

בית-חולים מגדל הזהב, בת-ים

במחלקות לגריאטריה בישראל מאושפזים חולים הזקוקים לשיקום, לטיפול סיעודי ולטיפול רפואי ממושך.

בשני העשורים האחרונים, מערכות הבריאות בישראל ובמדינות המערב קשובות יותר לדרישות צרכני הבריאות, ועושות ובמדינות המערב קשובות יותר לדרישות צרכני הבריאות, ועושות מאמץ לספק ככל שביכולתן את דרישות החולים ובני-משפחותיהם.

שביעות-רצון החולים, משפחותיהם ובאי-כוחם, מהווה מדד חשוב לאיכות הטיפול הרפואי-סיעודי ולרמת השירות הניתן. \סקרי שביעות-רצון הם כלי ניהולי לביצוע שינויים ושיפורים בטיפול הרפואי-סיעודי, בטיב המזון והגשתו, בניקיון הכללי של בית-החולים, ואף בצורת המיבנים עצמם ואופן אחזקתם.

סקרים מסוג זה המבוצעים באופן עיתי, רציף ואנונימי, מנוצלים להפקת לקחים מן התוצאות. פירסום הסקרים בין העובדים במיגזרים השונים, מניע לשינוי תהליכי עבודה והטמעתם בנוהלי בית-החולים.

אמיליה לוברט, ארתור ליבוביץ, רפאל סגל, יהודה באומל, אדי שפירא, אלכסנדר גורביץ, בני חבוט ז"ל 

בית חולים שמואל הרופא, המרכז הרפואי לגריאטריה, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

המחלקות לסיעוד מורכב נועדו לטיפול בחולים שבנוסף לתלותם הגופנית, לוקים במחלות פעילות המחייבות השגחה רפואית מתמדת. לאחרונה הפכו סקרי שביעות-רצון (ש"ר) בקרב חולים למרכיב חשוב בהערכת איכות הטיפול. שיטה זו אינה ישימה בקרב חולים במצב סיעודי מורכב, עקב קשיי התקשורת הנפוצים בחולים אלה. על-מנת להתמודד עם מיגבלה זו, יזמנו סקר בין קרובי-המשפחה של חולים אלה.

בתשובה לשאלון מובנה, דירגו 147 קרובי-משפחה את רמות ש"ר בהתייחס להיבטים הרפואיים, הסיעודיים והמיבניים של הטיפול על בסיס סולם Likert מ-1 עד 5. רמת ש"ר הכוללת לגבי כל אחת משלוש קבוצות השאלות נמצאה גבוהה – 4.2 נקודות לפחות. רמת ש"ר הממוצעת (ש"ר מסכמת) שניתנה הייתה 4.55 למרכיב הרפואי, 4.39 למרכיב הסיעודי ו-4.32 למרכיב המיבני.

מבחינת ש"ר כוללת, דירוג מרבי (5 על בסיס סולם Likert) למרכיב הרפואי, הסיעודי והמיבני ניתן על-ידי 60%, 55% ו-40% מהמשיבים לשאלון, בהתאמה.

לא נמצאו הבדלים בין דירוגי מבקרים תכופים לבין אלה המבקרים לעיתים פחות תכופות. מהתוצאות עולה שביעות-רצון של קרובים לחולים סיעודיים מהטיפול שניתן לבן-משפחתם החולה. סקרים אלה תורמים לאיכות הטיפול, ויש מקום למסדם ולבצעם תקופתית במיסגרות לטיפול ממושך.

משה זוננבליק 

המח' לגריאטריה, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים 

לרפואה הגריאטרית היבטים שונים, הכוללים הערכה גריאטרית, שיקום גריאטרי, גריאטריה חדה וכדומה.

בשנים האחרונות נדונה מקומה של המחלקה לגריאטריה בבית-חולים כללי. בישראל קיימת מחלקה לגריאטריה במרבית בתי-החולים הכלליים, אך מאפייני המחלקה שונים מבית-חולים אחד למשנהו.

נראה כי מחלקה לגריאטריה בבית-חולים אינה יכולה להוות חלופה למחלקות לרפואה פנימית, אלא משלימה שלהן. במחלקה לגריאטריה צריכים להיות מטופלים חולים קשישים עם צרכים ייחודיים, כגון קשישים עם תחלואה רב-מערכתית, תחלואה חדה המשולבת בירידה תיפקודית וקוגניטיבית, צפי לצורך באישפוז ממושך, צפי לצורך באישפוז כרוני ועוד. במקביל, יש לעודד אינטגרציה בין המחלקה לגריאטריה למוסדות האישפוז הכרוני, כשהמחלקה פועלת "כמטריה מייעצת" למחלקות האישפוז השונות בבית-החולים, שגיל רוב המאושפזים בהן הוא מ-65 שנה ומעלה. מתפקידי המחלקה לגריאטריה גם להכשיר מתמחים וללמד מקצוע זה בפקולטות לרפואה.

קיומה של מחלקה לגריאטריה בבית-חולים כללי תסייע בשמירת מעמדה של הרפואה הפנימית.

עוז צור¹, אלי כרמלי², מרדכי הימלפרב³, יצהל ברנר⁴

¹המרכז הישראלי לטיפול בסחרחורת ובחוסר שיווי-משקל, רעננה ותל-אביב, ²החוג לפיזיותרפיה, בית הספר למקצועות הבריאות סטייר, אוניברסיטת תל-אביב, ³המח' לאא"ג, מרכז רפואי סוראסקי, ת"א, ⁴המח' לגריאטריה, בית חולים מאיר, כפר-סבא

שינויים אנטומיים ופיזיולוגיים עוברים על המערכת הווסטיבולרית עם התקדמות הגיל, ועיקרם הפחתה במספר תאי השערה באוזן הפנימית וירידיה בעוצמת ה-Vestibulo-Ocular Reflex – VOR. שינויים אלו עלולים לגרום לליקוי וסטיבולרי המתבטא בהפרעות בשיווי-המשקל ובסחרחורות -גורמי-סיכון עיקריים לנפילות ולשברים בקשישים.

הקשר בין ירידה בתיפקוד המערכת הווסטיבולרית לנפילות בקרב קשישים תועד בעבודות מועטות בלבד. תוצאות מחקרים מעידות על כך שבאמצעות תוכניות התערבות ושיקום ווסטיבולרי ניתן לשפר חוסר שיווי משקל  ובכך להקטין את שכיחות הנפילות.

המטרות במאמר הנוכחי היו לבדוק את הקשר בין תיפקוד המערכת הווסטיבולרית בקרב קשישים לבין שברים בצוואר עצם-הירך בעקבות נפילה, וכן אילו ממשתני הרקע הדמוגרפיים והבריאותיים עשויים להוסיף מידע שיסייע לנבא הופעה של שבר.

נכללו באוכלוסיית המחקר 169 קשישים מעל גיל 65 שנה. שמונים וארבעה מתוכם היו מאושפזים במחלקת שיקום גריאטרי בבית-חולים מאיר בכפר-סבא עקב ניתוח של שבר בצוואר עצם-הירך כתוצאה מנפילה, ו-85 האחרים התגוררו בבתי-אבות כשהם עצמאיים בתיפקודם וללא אנאמנזה של שבר בצוואר עצם-הירך הערכת התיפקוד הווסטיבולרי מבוצעת באמצעות ארבעה תבחינים קליניים המותאמים לבדיקת חולים המתלוננים על חוסר שיווי משקל וסחרחורת. שלושה מהתבחינים ממוקדים לאיבחון  הרפלקס הווסטיבולרי-ראייתי (Vestibulo-Ocular Reflex – VOR) (להלן רו"ר), והרביעי – לאיתור (Benign Positional Periodic Vertigo) BPPV.

בשניים מתוך שלושת התבחינים לאיבחון רו"ר נמצא הבדל משמעותי (P<0.05) בין הקבוצות (עם וללא שבר) לגבי הרו"ר, גיל, מחלות אנדוקריניות ותרופות לטיפול בסוכרת, אולם לא נמצא הבדל משמעותי בין שתי הקבוצות לגבי איבחון של  BPPV, שאר מחלות או תרופות שנטלו.

לסיכום, באמצעות התבחינים הקליניים ניתן לאתר קשישים הנמצאים בסיכון גבוה לנפילה. אבחון מוקדם של ליקוי ווסטיבולרי בקרב קשישים יכול להוות גורם מניעה ראשוני של נפילות.

ארתור לייבוביץ

בית החולים שמואל הרופא, מרכז רפואי לגריאטריה, באר-יעקב, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בתאריך 26.3.2003 התקיים הכנס 'גריאטריה 2003' – יום העיון וההתעדכנות השנתי הרביעי בתחום הגריאטריה. כנס זה הפך זה מכבר למסורת בקרב העוסקים ברפואת הזיקנה ובבריאות הקשישים בישראל.

אפרים יאול

המח' לגריאטריה לסיעוד מורכב, בית-חולים שרה הרצוג, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

תוחלת-החיים הארוכה שתקופתנו התברכה בה יכולה להיות ברכה, אך עלולה להיות גם לרועץ.

אריכות הימים חשפה את הקשישים למחלות חדשות ולמוגבלויות מתמשכות בתיפקוד (disabilities). הסיבה לכך היא מעבר ממצב של תחלואה ותמותה הנגרמות ממחלות זיהומיות חדות לתחלואה ותמותה ממחלות כרוניות כמו סרטן, מחלות קארדיוואסקורליות, מחלות מיפרקים כרוניות, מחלת אלצהיימר ופגיעה באברי חישה (שמיעה וראייה), המחלות הכרוניות מאופיינות במהלך ארוך של תחלואה, כרוכות לעיתים בסבל ובכאב, גורמות לאורך זמן לירידה מצטברת בתיפקוד ובעקבות זאת לעלייה בתלותו של הקשיש בסביבתו ובמשפחתו.

מה הכוונה באריכות ימים? האם יש להוסיף ימים לחיים או אולי חיים לימים? מה צפוי לנו? כיצד נזכה להגיע לאריכות ימים? במאמר להלן מובא לקט מהתנ"ך וממדרשי חז"ל, וכן ממצאים מהמחקר בתחום הגריאטריה.

נמצאנו למדים כי אריכות ימים מלווה באיכות-חיים הן בגרונטולוגיה והן במקורות חז"ל. המושג של איכות-חיים נמדד בגרונטולוגיה כחיים עצמאים, פעילים, עם יכולות ביצוע של פעילות יומיומית (ADL). כץ וחב' טבעו את המושגים תוחלת-חיים פעילה ותוחלת-חיים תלותית (active and dependent life expectancy). היכולת לחזות את תוחלת- החיים הפעילה (התיפקודית) אינה פחותה מחשיבותו של חיזוי מועד המוות, ובעיקר כיצד להגיע ולזכות בתוחלת-חיים פעילה.

חז"ל משבחים את אריכות הימים המלווה בחוכמה ותבונה: "בישישים חוכמה ואורך ימים בתבונה". בנוסף מציינים חז"ל "כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך [...]" - ללמדך שבח של אריכות ימים המלווה בחוכמה ובתבונה.

על אברהם נאמר "זקן בא בימים [...]" (בראשית פרק כד א), והמפרשים תמהים: מדוע נאמר גם זקן וגם בא בימים. מפרשים כי אברהם בא על ימיו ולא הימים באו עליו. היכולת לשלוט על הימים פירושה שמירת היכולות הגופניות והשכליות בביצוע פעולות היומיום.

כדי לזכות באריכות ימים יש לנקוט בהרגלי חיים קבועים של הפחתת גורמי-סיכון (פעילות גופנית, תזונה מאוזנת וחדילה מעישון), ולנהוג במידות של ותרנות וחוסר הקפדה בממון ובכבוד, תוך הדגשת הקביעות וההתמדה בחיים היומיום.

לידיה הרכבי(1), אבנר שחר(2)

(1) היח' לפארמקולוגיה קלינית, מרכז רפואי קפלן, האוניברסיטה העברית, ירושלים, (2) המח' לגריאטריה, בית-חולים הרצפלד, האוניברסיטה העברית, ירושלים

הפרעות בחוש הטעם שכיחות בקרב הקשישים כתוצאה מתהליכים פתופיסיולוגיים והשפעת חומרי-מרפא. אחד-עשר אחוזים מהקשישים הנוטלים תרופות רבות מדווחים על שיבושים בחוש הטעם. ההשלכה מסכנת-הבריאות של ירידה או הפרעה בחוש הטעם בקשישים היא אי-הנאה ממזון הגורמת בעקבות זאת לירידה בצריכה הקלורית וברכיבים התזונתיים.

המטרה במאמר זה היא לדווח על הפרעות בחוש הטעם הקשורות לתרופות, במיוחד בקרב קשישים. לשם כך נסקרה במאמר הספרות הרפואית העברית והאנגלית.

נמצא בסקירה, כי שיבושי חוש הטעם מסווגים ל-'היפוגזיה (hypogeusia – הפחתה בחדות חוש הטעם), 'אגזיה' (ageusia – חסר מלא בחוש הטעם) ולשני סוגי 'דיסגוזיה' (dysgeusia – עיוות בחוש הטעם): 'אליאגוזיה' (aliageusia – עיוות הקשור למזון) ו-'פאנטוגוזיה' (phantogeusia – אשליות בחוש הטעם). המנגנונים להשפעת התרופות על חוש הטעם הם מרובים וקשורים לעתים למיבנה הכימי של התרופה. הטיפול בשיבושי הטעם, שהוא אמפירי והצלחתו מוגבלת, כולל חילוף תרופה מאותה קבוצה פארמקולוגית או תוספת אבץ (והוכח כיעיל בחיזוק חוש הטעם למתוק, למר ולמלוח). אמצעים פשוטים כגון מציצת סוכריות, לעיסת גומי נטול סוכר ושטיפות פה בסודה לשתיה, ונטילת נאיצין וויטמין A, עשויים להקל על היפוגוזיה ודיסגוזיה.

לסיכום, עקב השכיחות של שיבושי תחושת-הטעם בקשישים, יש להעלות תופעה זו כאפשרות במצבים של ירידה תזונתית בלתי מוסברת. סקר תרופות מדוקדק הוא מחוייב המציאות ואמצעי התערבות נוספים עשויים להיטיב.

אלי כרמלי (1), מרק ורטהיים (2), מיכל כץ לוירר (1)

(1) הפקולטה לרפואה סאקלר, החוג לפיסיותרפיה, בניין ריימונד, אוניברסיטת תל-אביב, (2) המכללה לחינוך גופני זינמן, מכון וינגייט

קיימים מבדקים ושאלונים רבים להערכת תיפקודו של האדם הקשיש. בעשור החרון הוחל בניסיון להפריד בין בריאות כללית לבין איכות-החיים ושיטות המדידה למטרה זו. ההסתייעות במבדקים  ובשאלונים להערכת התיפקוד של האדם הקשיש אינה מאפשרת תמיד קבלת מושג רב-ממדי וייצוגי על מידת תיפקודו האמיתי.

המטרה היתה לבדוק אם קיים קשר בין תחושת הנבדק (על-ידי דיווח על-גבי שאלון) לבין תוצאת שני תבחינים קליניים, אם איכות התיפקוד של שיווי-המשקל שנבדקה על-פי תבחין טינטי דומה לאיכות התיפקוד שנמצאה בעקבות תבחין ברג, והאם תוצאות המבדקים משקפות לאמיתה את מצבו התיפקודי והריגשי של הנבדק.

לשם כך בוצעו שני תבחינים קליניים: תבחין תיפקוד טינטי (POMA I), תבחין סולם ברג, ובנוסף לכך שאלון מדד 36-SF. התוצאות הושוו עם נבדקים עצמאיים ב-ADLs המתגוררים בבית-אבות (38 קשישים 3.4+-79) שעברו אימון של 12 שבועות לשיווי-משקל.

תוצאות התבחינים הקליניים הושוו לסולם שביעות-רצון של מידת השיפור אותו דירגו הנבדקים. לגבי המטרה הראשונה, לא תמיד נמצא מיתאם בין רמת הביצוע של הנבדק לבין תפיסתו כפי שווחה על-ידו. מתוצאות התבחינים לאחר האימון, נמצא כי 7 נבדקים דיווחו שמצבם כעבור 12 שבועות נותר ללא שינוי, 27 נבדקים דיווחו דיווחו כי חלה הטבה ושניים דיווחו על החמרה במצבם. לעומת זאת, ב-13 נבדקים לא נמצא כל שינוי באיכות הביצוע של שלושת המבדקים, בעוד שבשאר (25 נבדקים) חל שיפור. לא חלה החמרה באף נבדק לאחר 12 שבועות של אימון. לגבי המטרה השנייה, לא נמצא מיתאם גבוה בין תבחין טינטי לבחין ברג.

לסיכום, נמצא כי המישלב של תבחין טינטי עם שאלון מדד SF-36 יעיל יותר להערכת איכות תיפקודו של האדם הקשיש ותחושותיו 'האמיתיות'.

יצהל ברנר (1), קרולה ויגדר (1,2), מריו שטרן (2), יעקב פלדמן (1),

המח' לגריאטריה (1) והמחלקה לרפואה דחופה (2), בית-חולים מאיר כפר-סבא, מסונף לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

שכיחותן של מחלות המעי הדלקתיות (ממ"ד) גוברת והולכת בשנים האחרונות. העלייה בשיעור הקשישים באוכלוסייה בד בבד עם העלייה בשכיחות המחלות, הופכות את הממ"ד בקשישים לבעיה שכיחה. ריבוי מחלות נילוות בקשיש והסתמנות בלתי-סגולית שלהן באוכלוסיית גיל זו מעכבים את האיבחון של ממ"ד בקשישים. ממ"ד בקשיש מופיע בעיקר בכרכשת המרוחקת (הן בדלקת הכרכשת והן במחלת קרוהן) ופגיעתן ממוקמת יותר.

בגל הראשון של המחלה המופיע בגיל המבוגר שיעור הסיבוכים גבוה יותר, אולם המחלה מתאפיינת בדרך-כלל במהלך קל יותר מאשר בצעירים ושיעור הסיבוכים בהמשך מועט. יעילותם של הטיפולים הרפואיים והניתוחים הסגוליים לריפוי המחלה בחולים מבוגרים היא רבה.

מחלות המעי הדלקתיות (ממ"ד), קרי מחלת קרוהן ודלקת מכייבת של הכרכשת (דמ"כ) דווחו לראשונה במבוגרים צעירים. בשנים האחרונות עולה שכיחותן של מחלות המעי הדלקתיות גם באוכלוסיית הקשישים. הופעת גל ראשון של המחלה נצפית גם בעשור השביעי או השמיני לחיים. לא ברור אם זוהי שכיחות-יתר אמיתית או תוצאה של ערנות ואיבחון נכון של המחלה. הופעה מאוחרת של ממ"ד מהווה בעיה חשובה מאוד עקב עלייה במספר הקשישים באוכלוסייה. התסמינים של ממ"ד יכולים להיות דומים לאלו של המחלות זיהומיות או איסכמיות של המעי, לדיברטיקוליטיס או לסרטן המעי – כל אלה מחלות ששכיחותן עולה והולכת עם הגיל ומכאן האתגר שבאיבחון נכון. הדיווחים הקליניים של ממ"ד בספרות הרפואית סותרים בגלל מקרים רבים של אבחנה שגויה (misdiagnosis) או במישלב עם מחלה אחרת (comorbidity).