תוצאת חיפוש

אסף אקר¹, צבי פרי^3,2, חיים ראובני^4,5, אסף טוקר^4,5

¹המחלקה לאורתופדיה, בית החולים האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ²המרכז לחינוך רפואי, אוניברסיטת בן-גוריון, ³המחלקה לכירורגיה א', בית החולים האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ⁴חטיבת הילדים, בית החולים האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ⁵המחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון

רקע: שביעות הרצון בקרב רופאים בעולם נמצאת במגמת ירידה בעשורים האחרונים. ירידה זו בשביעות הרצון היא תולדה של ירידה ברמות השכר, פגיעה מתמשכת במעמד המקצועי והחברתי, חוסר תחושת הגשמה עצמית, לחץ זמן בעבודה, ופגיעה באיכות החיים ובתרבות הפנאי. הפגיעה בשביעות הרצון של הרופא מובילה לשחיקה, לעזיבת רופאים את מקצוע הרפואה ולפגיעה באיכות הטיפול בחולים.

מטרות: המטרות במחקר היו לבדוק את מאפייני שביעות הרצון בעבודה, איכות החיים ותרבות הפנאי של רופאים מתמחים במרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה בבאר שבע.

שיטות: שאלון של 5 חלקים נִבנה לצורך המחקר ועבר בדיקות מהימנות על מחקר חלוץ. לאחר מכן הועבר השאלון ל- 252 מתמחים בבית החולים במהלך המחצית השנייה של שנת 2004. המידע הוקלד למחשב ונותח תוך הסתייעות בתוכנת SPSS (לחלונות, גרסה 12). תחילה נבדקה סטטיסטיקה תיאורית, ועל-פיה נבדקו השאלות המחקריות במבחנים פרמטריים מסוג  Students' t test ומבחנים אי-פרמטריים, דוגמת   Mann Whitneyו- χ2. נקבע כי הבדל מובהק יהיה כאשר P<0.05.

תוצאות: על השאלון ענו 137 מתמחים המהווים 54.36% מכלל המתמחים בסורוקה. שביעות הרצון של המתמחים מהטיפול בחולה, רמת ההגשמה העצמית שלהם ויחסי העבודה הפנימיים הייתה גבוהה, אך שביעות רצונם מעומס העבודה, רמת ההכנסה, איכות החיים ותרבות הפנאי שלהם – הייתה נמוכה. כתוצאה מכך, כאשר יצרנו מדד (אינדקס) שביעות הרצון, המסכם את סך הנושאים, נמצא הלה נמוך יחסית.

לא נמצאו הבדלים בשביעות הרצון בין גברים לנשים בכל התחומים שנבדקו. מתמחים לפני שלב א' היו מרוצים יותר ממתמחים אחרי שלב א' בהתמחותם מרמת ההכנסה (P=0.005), במיוחד מגובה שכרם בהשוואה לשוק ומהסדרי הפרישה העתידיים (P<0.05). ההבדל היחיד שנמצא בין מתמחים ממקצועות כירורגיים למתמחים ממקצועות לא-כירורגיים היה ביחסי העבודה: מתמחים ממקצועות כירורגיים נמצאו פחות מרוצים מיחסי העבודה שלהם (P=0.003) ובמיוחד מיחסיהם עם הממונים עליהם (P=0.015).

לסיכום, ככלל, המתמחים במרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה בבאר שבע אינם שבעי רצון מאיכות חייהם ומתרבות הפנאי שלהם, אך הם שבעי רצון מסביבת עבודתם. שביעות רצון נמוכה מהווה גורם לשחיקה בעבודה ולכן לפגיעה באיכות הטיפול בחולים. לכן, חשוב לטעמנו לברר כיצד לשפר את איכות החיים ותרבות הפנאי של המתמחים.
 

נעה ברר-ינאי¹, משה לשנו^3,2, לורט הרציאנו⁴, נעמי ויינטרוב^5,3

¹המח' לנפרולוגיה, מרכז רפואי הלל יפה, חדרה, ²הפקולטה לניהול רקאנטי אוניברסיטת תל-אביב, ³והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ⁴המח' לתביעות רפואיות, קופת -חולים לאומית, תל-אביב, ⁵המכון לאנדוקרינולוגיה ולסוכרת, מרכז רפואי שניידר לילדים, פתח-תקווה

העלייה החדה בשיעור הסוכרת כסיבה למחלת כליות סופנית (ESRD), וכתוצאה מכך הצורך בטיפול חלופי בכליות (דיאליזה), מטילים מעמסה כלכלית כבדה על שירותי הבריאות, וזאת בנוסף למחיר שגובה המחלה בחיי אדם. בניסויים קליניים נמצא, כי חוסמי הקולטן לאנגיוטנסין II (ARBs) יעילים יותר מאשר טיפול מסורתי ביתר-לחץ-דם (להלן, יל"ד) במטופלים עם סוכרת מסוג 2 ומחלת כליות שמסוכרת. למרות מימצאים אלה, תרופות מסוג ARB בישראל אינן מהוות קו ראשון לטיפול במצב זה.

המחקר הנוכחי נועד לבחון את יחס העלות-תועלת של טיפול ב-ARBs במחלת כליות שמסוכרת בשלב מתקדם בחולים עם סוכרת מסוג 2. לשם כך בנינו דגם מרקוב ובו ערכי תועלת לכל שלב של מחלת הכליות שמסוכרת.  ההסתברות למעבר ממצב אחד למשנהו התבססה על פירסומים בסיפרות. חושבה תוחלת-החיים מתוקננת לאיכותם (QALY-Quality Adjusted Life Year). כמו-כן בוצע ניתוח רגישות. ההערכה הכלכלית התבססה על נתונים ממערכת הבריאות הישראלית.

הטיפול לאורך שלוש שנים ב- ARBs הביא ל-QALY גבוה יותר מאשר הטיפול המסורתי ביל"ד (2.63 לעומת 2.59), ועלותו הייתה נמוכה יותר (36,678 ש"ח לעומת 39,932 ש"ח). ההבדל בעלות על-פני עשור הגיע ל-50,000 ש"ח, עם ירידה של 20% בשיעור המטופלים שפיתחו ESRD. בניתוח רגישות הודגם, כי תוצאות אלה תקפות בטווח גילאים רחב.

מתוצאות אלה עולה, כי לטיפול ב- ARBsלעיכובESRD  יש יחס עלות-תועלת חיובי, ואנו ממליצים לפיכך לשקול טיפול ב- ARBs כקו ראשון בטיפול במחלת כליות שמסוכרת בשלב מתקדם.

רחל שייר¹, אורית נוטמן-שורץ², הרצל ציוני³

¹השירות לעבודה סוציאלית, מרכז רפואי העמק, עפולה, ²המח' לעבודה סוציאלית, המכללה האקדמית ספיר והמח' לעבודה סוציאלית על שם שפיצר, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ³"רופאי חלום", מיסודה של "קרן מגי"

בשנים האחרונות חלה במערכת הבריאות עלייה במודעות לצורך לפתח או לאמץ דגמים ושיטות התערבות חדשות לשיפור איכות חיי החולים. כחלק מתפיסה זו שולבו בבתי החולים ליצנים רפואיים, בעיקר בעבודה עם ילדים. לאחרונה דווח על מספר ניסיונות לשלב ליצנים בעבודה עם חולים מבוגרים בחדרי מיון, אך שיטת התערבות זו טרם יושמה ונבחנה באופן שיטתי. 

במאמר הנוכחי נבחן תפקיד הליצנים הרפואיים כאסטרטגיית התערבות עם חולים מבוגרים במחלות כרוניות ומסכנות חיים, במהלך קבלת טיפולים במיסגרת אישפוז יום בבית החולים.

המחקר הוא איכותני, המבוסס על ניתוח תוכן של תיעוד עבודת שני ליצנים רפואיים שנעשתה במשך שנתיים.

מימצאי המחקר מעלים, כי הסוגייה המרכזית העולה מניתוח תוכן תיעודי הליצן הרפואי עוסקת בהגדרת תפקיד הליצן במרחב הרפואי של בית החולים. הגדרה זו כוללת היבטים הקשורים לתפקיד הליצן הרפואי, השתלבותו בצוות הרפואי הרב-מקצועי של בית החולים והשפעתו על צוות העובדים, על החולים ועל בני משפחותיהם. המימצאים מצביעים על כך שהליצנים הרפואיים רואים בהשתלבותם במערך הרפואי תרומה לתיפקוד החולים והצוותים הרפואיים, ומימצאים אלה נמצאים בהלימה עם מימצאי מחקרים נוספים הנערכים לאחרונה במרכזים רפואיים ברחבי העולם.

לסיכום, לנוכח העובדה כי שילוב ליצנים בעבודה עם חולים מבוגרים נמצא בתחילת דרכו, יש מקום לחקור את תרומת הליצן הרפואי לסיוע לשיפור איכות חיי החולים והצוות הרפואי, ולפתח דרכים להגביר את השתלבותו ומקצועיותו.

כאב בטן מהווה תלונה שכיחה בפני הקלינאי. מובאת במאמר זה פרשת חולה עם כאבי בטן שהיוו ביטוי לקרע מוכל של הוותין עם פריצה לחלק האחור-צפקי (Retroperitoneum). איבחון תופעה זו קשה בשל ההסתמנות הקלינית הרבגונית. התופעה שכיחה בעיקר בחולים הלוקים במיפרצת בכלי-הדם. בפרשת החולה הנוכחית לא הייתה הפריצה בכלי-הדם על רקע מיפרצת במקום, כפי שהודגם בבדיקת הדימות ובמהלך הניתוח.

לפיכך, אבחנה מבדלת של כאבי גב או בטן חייבת לכלול אפשרות של קרע בוותין, גם אם אין עדות למיפרצת.
 

רחל גינגולד-בלפר¹, מיכאל ברגמן¹, יעקוב עורי², הרצל סלמן¹

¹המח' לרפואה פנימית ג', קמפוס גולדה-השרון, מרכז רפואי רבין, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²המח' לנפרולוגיה, קמפוס גולדה-השרון, מרכז רפואי רבין, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

עמילואידוזיס מסוג AA עלול להיות סיבוך משני לקדחת ים-תיכונית משפחתית. בפרשת החולה הנוכחית מדווח על חולה ללא תסמינים קלאסיים מקדימים המתאימים לקדחת ים-תיכונית משפחתית, אשר התקבלה לבירור בצקות ברגליים. אובחנה תיסמונת נפרוטית ובדיקור כיליה נמצאו משקעי עמילואיד AA. החולה עברה בדיקות גנטיות ונמצאה הומוזיגוטית למוטציה M694V, שהיא המוטציה השכיחה ביותר ואחד מגורמי-הסיכון לעמילואידוזיס.  

לסיכום, פרשת החולה מייצגת את קבוצת חולי FMF עם פנוטיפ 2, אשר לוקים בעמילואידוזיס ללא התקפי מחלה קלאסיים מקדימים. מאחר שקיים טיפול מונע לעמילואידוזיס – באמצעות קולכיצין, ייתכן שיש לשקול ביצוע הערכה גנטית לקדחת ים-תיכונית ראשונית בחולים אי-תסמיניים שהם קרובי-משפחה של חולים במחלה.

אמיר חיים, תמיר פריטש, ליאור יוספוב, רון ארבל

המח' לאורתופדיה ב', מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב

פציעה ברצועה המוצלבת הקדמית של הברך (Anterior cruciate ligament) (להלן רמ"ק)¹ היא חבלה שכיחה, בעיקר בקרב צעירים העוסקים בענפי ספורט המחייבים סיבוב על ציר, שינוי מהיר של כיוון התנועה או קפיצה. מרבית הפגיעות ברמ"ק של הברך (כ-70%) אינן קשורות לחבלה הכרוכה במגע ישיר.

זיהוי גורמי-סיכון חשוב למניעת פציעה זאת. גורמי-סיכון לפגיעה ברמ"ק כוללים גורמים סביבתיים (לדוגמה, מקדם חיכוך גבוה בין הנעל למישטח המגרש) וגורמים אנטומיים (לדוגמה, יחס נמוך בין רוחב השקערורית של עצם-הירך לבין רוחב עצם-הירך וריפיון של המיפרקים). הסיכון לפציעה ברמ"ק גבוה פי 2-8 בנשים בהשוואה לגברים (זאת, למרות שמספר הפציעות הכללי בגברים גבוה יותר מאשר בנשים).

האבחנה מתבססת בעיקר על האנאמנזה של הפציעה והבדיקה הגופנית. נודעת חשיבות גוברת לבדיקת התהודה המגנטית (MRI). לבדיקה זאת רגישות וסגוליות גבוהות, והיא מאפשרת לזהות גם חבלות נילוות, כגון קרעים של הסהרונים (Menisci). לרמ"ק תפקיד חשוב ביציבות הברך. קרע ברמ"ק עלול לגרום לחוסר יציבות של הברך, המוביל לאוסטאוארתריטיס, לקרעים של הסהרונים ולפגיעה קשה בתיפקוד.

ניתוח מאפשר חזרה לתיפקוד מלא תוך זמן קצר. עם זאת, לא ניתן למנוע את הנזק ארוך-הטווח הנגרם בעקבות ניתוח. לכן ההחלטה על סוג הטיפול צריכה להיקבע בהתאם לצרכיו של הנפגע. ניתוח הוא טיפול הבחירה בחולים צעירים העוסקים בפעילות הכרוכה בסיכון גבוה לפגיעה ברמ"ק. הניתוח המקובל הוא שיחזור של הרצועה, שיכול להתבצע בשיטות שונות. אין אחידות-דעה לגבי שיטת הניתוח המועדפת, אך השיטה המקובלת היא ארתרוסקופית עם שתי שיטות שחזור עיקריות: עצם-גיד פיקה-עצם או גידי-מיתר. מומלץ לבצע את הניתוח כעבור לא פחות מארבע שבועות מזמן הפציעה, וזאת כדי למנוע נזק נוסף בעקבות הניתוח.

אייל ליבוביץ' (1), דנה הרצוג (1), שמואל אורן (2), דב גביש (1)

(1) המח' לרפואה פנימית א', מרכז רפואי וולפסון, חולון, הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת ת-אביב, (2) המח' לרפואה פנימית א' במרכז הרפואי ברזילי, אשקלון

יתר-לחץ-דם הוא מגורמי-מהסיכון השכיחים ביותר למחלות לב וכלי-דם. למרות ריבוי התרופות לטיפול, שיעור איזון לחץ-הדם אינו מיטבי. בדקנו את מידת תשומת הלב שרופאי המישפחה מעניקים לקריאות לחץ הדם ולהמלצות הטיפוליות של חולי יתר-לחץ-דם ששוחררו מבית-החולים.

נכללו 98 חולים עוקבים (גיל ממוצע 1.1 + 68.5, 44% גברים) הלוקים ביתר-לחץ-דם (יל"ד) ואושפזו בבית-חולים. לא נכללו חולים שהופנו לאישפוז מבית-אבות. לחץ-הדם נמדד בחדר-המיון, בהתקבלות למחלקה, ביום השני לאישפוז וביום השיחרור. ארבע עד שמונה שבועות לאחר השיחרור- בוצעה שיחת טלפון לכל החולים שנכללו, ונאסף מידע אודות מדידות לחץ-דם אחרונות וטיפול עדכני ביל"ד. איזון לחץ-דם הוגדר כערכי לחץ-דם הנמוכים מ-140/90 ממ"כ, איזון לחץ-דם הושג ב-48% מהחולים בזמן השיחרור ו-47% בזמן המעקב. בקרבה חולים שקיבלו טיפול שונה בתקופת המעקב, בעקבות המלצת הרופא או עקב הטענה לערכי לחץ-דם גבוה (24 חולים), איזון לחץ-דם ירד מ-63%  בשיחרור ל-50% בבדיקת המעקב. הירידה הזאת הייתה קשורה לירידה במינון התרופות או להחלפת התרופות המומלצות בתרופות אחרות מאותה קבוצה, אך במינון שאינו שווה ערך. עשרה חולים שערכי לחץ-דם שלהם היה מאוזן בשיחרור אך לא במעקב, קיבלו פחות תרופות לעומת המומלץ (2.7 לעומת 3.2). בנוסף, ל-48% מהחולים שלא היו מאוזנים בבדיקת המעקב, לא שונה הטיפול מזה שהומלץ בשיחרור למרות ערכי לחץ הדם.

לסיכום, רופאי המישפחה אינם מיישמים את ההמלצות לטיפול ביל"ד, והמידע אודות איזון לחץ-דם המופיע במכתב השיחרור אינו מנוצל על-ידם בצורה מלאה. יש להגיע לשיתוף פעולה טוב יותר בין בתי-חולים לבין רפואת המשפחה כעזר באיזון לחץ-דם.

מרז'ורי הרץ¹, גבריאל פולאק², דינה נוף³

¹מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, ²מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, מכבי שירותי בריאות

במכבי שירותי בריאות בישראל מופעלים למעלה מעשרים מרכזי דימות, עובדה המעלה צורך ברדיולוגים רבים לשם ביצוע בדיקות דימות ופיענוחן. בעבר היה קושי ניכר באיוש משרדות ברדיולוגים שיהיו מוכנים לעבוד במישרה מלאה במכונים אלה. בשנות ה-80 המאוחרות ובתחילת שנות ה-90 הגיע גם עלייה גדול של עולים חדשים, חלקם רדיולוגים, אשר תרו אחר מישרות במכבי, אולם הכשרתם נמצאה בלתי מספקת לצורכי הרדיולוגיה המודרנית. לנוכח מצב זה שורטטה תוכנית תומכת במספר רדיולוגים להשלמת הכשרתם או להשתלמות שלמה בדימות, מתוך כוונה לשלבם כרדיולוגים מומחים במכבי שירותי בריאות.

המטרה בתוכנית הייתה לתמוך בעולים חדשים ואחרים על-ידי מימון מספר שנות התמחות ברדיולוגיה איבחונית, ובגמר התמחות זו להעסיקם כמומחים במכבי שירותי בריאות.

לשם כך השתתפו בתוכנית 21 רדיולוגים – 16 נשים ו-5 גברים. אחד-עשר מתוכם עולים חדשים מברית-המועצות לשעבר. הם החלו בתוכנית ההתמחות בבתי-חולים אקדמיים שונים במהלך השנים1991-1997. משוב בוצע באמצעות שאלונים למתמחים ובריאיון מנהלי המחלקות, שהשתתפו בכל הקשור לתוכנית.

כל הרופאים למעט מתמחה אחד, שעזב את ישראל בעטיה של מחלה טרם סיום התמחותו, סיימו את תוכנית ההתמחות בהצלחה ומועסקים כעת במכבי. למועמדת אחת הוענקה מילגה לשנת התמחות בחו"ל, ואף היא מועסקת במכבי כרדיולוגית.

לסיכום, ניתן להכתיר את התוכנית כהצלחה, שכן כל הצדדים המעורבים - רופאים משתלמים, מכבי שירותי בריאות ובתי-החולים – יצאו נשכרים ממנה.

מיכאל לוצ'אנסקי, מיכאל ברגמן, הרצל סלמן

המח' לרפואה פנימית ג', קמפוס גולדה-השרון

סרקואידוזיס היא מחלה גרגירומתית (Granulomatotic) רב-מערכתית המערבת בעיקר את הריאות ואת המערכת הלימפטית. מעורבות דרכי העיכול והלבלב בסרקואידוזיס היא נדירה, והופעת גוש בלבלב כביטוי ראשוני למעורבות המחלה בדרכי-העיכול תוארה לעיתים נדירות בלבד.

ביטוי ראשוני בלבלב מחשיד לממאירות אז לדלקת, מקשה בקביעת האבחנה של סרקואידוזיס ולרוב מסתיים בניתוח.

במאמר הנוכחי מדווח על פרשת חולה עם מעורבות של הלבלב, דרכי המרה והבלוטות בפדר (Mesenterium) שהצריך ניתוח על שם Wipple, ובביופסיות שהותקנו מאיברים אלה הודגמו גרגירומות (Granulomas) ללא נמק גבינתי וללא עדות לממאירות.

לנוכח הקושי באיבחון סרקואיד של דרכי העיכול והלבלב, מובאת במאמר זה גם סקירה של הספרות הרפואית בנושא האיבחון והטיפול בהסתמנות זו של המחלה.

אמיליה לוברט, ארתור ליבוביץ, בני חבוט

בית החולים שמואל-הרופא, המרכז הרפואי הגריאטרי, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מערכות הבריאות בעולם המערבי רואות בשביעות-הרצון מהטיפול נתון חשוב שיש לטפח. זהו מדד מסכם הכולל גם יחסי-אנוש ומבטא את מידת ההתאמה בין הציפיות למציאות הקיימת. בתחום הגריאטריה מאמצים גישה זו ורואים בשביעות-הרצון של החולה ובני-משפחתו מנוף לקידום איכות הטיפול. הדבר חשוב בעיקר לגבי מוסדות לטיפול ממושך שהפכו, לצד מירפאות הקהילה ובתי-החולים הכלליים, למרכיב חשוב של שירותי הבריאות. חקר שביעות-הרצון מהטיפול במגזר זה מהווה אתגר כפול הן בגלל מרכיביו הכוללניים (מרכיב רפואי, סיעודי ומבני) והן בגלל קשיי תקשורת של רבים מהמטופלים.

במאמר הנוכחי נסקרת הספרות המקצועית בנושא ומובא ניסיון המחברים. חקר שביעות הרצון מהטיפול נמצא בתנופה ומתבצע בשלב זה על-ידי מומחים, אך כבר עתה חשוב לקדם את מודעות כלל הרופאים לכך. המטרה היא לא המדידה עצמה, אלא יישום הלקחים ותרומה לאבטחת איכות הטיפול.

אלון אריאל¹, אליסיה אוסימני², עמוס קורצ'ין³

¹הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א, ²מרכז רפואי קפלן, רחובות, ³מח' עצבים, מרכז רפואי סוראסקי

מחלת אלצהיימר (Alzheimer disease) היא המחלה השכיחה ביותר הגורמת לשיטיון (dementia). מהלך המחלה הוא כרוני ומתקדם (progressive), ביטוייה קוגנטיביים, נפשיים וגופניים, והשלכותיה הקליניות הן ברמה התיפקודית והסיעודית. ניתן לדרג את חומרת המחלה לשלוש דרגות, בהתאם למצבו של החולה, קרי מתון (mild), בינוני (moderate) וקשה (severe). בדרגות חומרה בינונית-קשה יוגדר החולה הסיעודי 'כתשוש נפשית'.

נהוג לחשוב שירידה במסוגלות (competence) היא תוצאה אופיינית של המחלה, ועל-כן מסתמכת קביעת דרגת החומרה שלה על רמת המסוגלות של החולה או להפך (מסוגלות הנקבעת לפי דרגת החומרה). אולם הן בספרות הרפואית והן בטיפול הקליני הוטבע המונח competence במובנים שונים, וכתוצאה מכך הפך המונח מעורפל.

יתר-על-כן, לא נקבעה שיטה אחידה ומקובלת להערכת המסוגלות של החולה, וההערכה הקלינית נסמכת על שיטות שונות, הכוללות שאלונים עצמיים ודיווחים של קרוב-סועד (caregiver), מבדקי הדמיה (simulation) ידניים או ממוחשבים, תצפיות, ראיונות קליניים, מבחנים קוגנטיביים ונירופסיכולוגיים (כגון מבחן MMSE – mini-mental) והערכת ביצועי החולה בתיפקודי היומיום הבסיסיים (ADL- Activities of Daily Living) על-ידי הצוות הטיפולי-סיעודי. עצם ריבוי ההגדרות והשיטות להערכה, גם אם אינו מטיל בהכרח ספק בתוקפן, הרי שהוא מעיד לפחות על הקושי במדידה ובקביעת מצבו הקוגנטיבי והתיפקודי של החולה. אולם סקירת הספרות הרפואית והאמפירית בנושא אכן מעלה ספיקות ביחס לתקפותן של שיטות קיימות באמידת תיפקודו האובייקטיבי, קרי המציאותי, של חולה שיטיון הלוקה במחלת אלצהיימר.

לקושי במדידת כושרו התיפקודי והקוגנטיבי של חולה השיטיון תורם מהלכה הקליני המטעה של מחלת אלצהיימר; בחולים ניצפות תופעות ייחודיות, כגון ‘theoretical-pragmatical gap’ ואי-קביעות של המצב בעקבות התהוות דליריום או דיכאון, ואלה מערערות את תקפות המבחנים ושיטות המעבדה.

לנוכח האמור לעיל, המטרה בסקירה זו היא להדגיש את הקשיים בהערכת המסוגלות התיפקודית של החולה תשוש הנפש, ולעודד פיתוח שיטה שתסתמך על תיפקודים התנהגותיים מורכבים ואינסטרומנטליים של חיי היומיום (IADL) – במצבי אמת ובסביבתו הטבעית של החולה.

עדית פלטאו, הרצל סלמן, יוסף גרדין ועמוס כהן

תופעות דמם שכיחות בחולים עם עמילואידוזיס ראשוני ומישני כאחת, והן מיוחסות למיגוון סיבות מכאניות ומטבוליות. בין הסיבות המטבוליות לתופעות דמם בחולים עם עמילואידוזיס ראשוני מוכר חסר בגורם הקרישה 10, אך דימום ניכר אינו שכיח בחולים אלה, מובאת במאמר זה פרשת חולה שהתקבל לאישפוז עקב דמומת (hematoma) ענקית בעור הבטן ובית-החזה, ואובחן כלוקה בעמילואידוזיס ראשוני.

הרצל שבתאי, עמוס קורצ'ין

מח' עצבים, מרכז רפואי תל-אביב והקתדרה לנירולוגיה שיראצקי, אוניברסיטת תל-אביב

מחלת פארקינסון היא אחת המחלות הניווניות השכיחות הפוגעות במערכת העצבים. שכיחות המחלה היא 0.4% מתחת גיל 40, 1% מעל גיל 65 ו-2.6% מעל גיל 80. הגיל הממוצע של הופעת המחלה הוא בין 55-60 שנה. המחלה פוגעת במערכת המוטורית החוץ-פירמידית, ומתאפיינת במישלב סימנים הכוללים איטיות, נוקשות, רעד במנוח, הפרעות ביציבה ובשיווי משקל, וקיפאונות בהליכה (freezings of gait). קיימות גם תופעות שכיחות שאינן מוטוריות, כגון הפרעות אוטונומיות (אורתוסטטיזם, עצירות כרונית), הפרעות נפשיות (דיכאון, חרדה) ופגיעה קוגניטיבית המתבטאת בליקוי בזיכרון עד כדי שיטיון (dementia). הפתולוגיה של המחלה מאופיינת בהרס ובמוות של תאים דופאמינרגיים בחומר השחור (substantia nigra). הפאתופיזולוגיה של המחלה כוללת בעיקר חסר של הפרשת דופאמין בגרעיני הבסיס, והטיפול העיקרי מכוון לתיקון חסר זה. לא ניתן להסתייע בדופאמין עצמו, מאחר שהחומר איננו עובר את מחסום הדם-מוח. כבר למעלה מ-30 שנה לבודופא הוא תכשיר הנחשב ל"מדד הזהב" (gold standard) לטיפול במחלת פארקינסון. לבודופא הוא "קדם-תרופה" (prodrug). החומר עצמו אינו פעיל, אך הוא חודר בקלות יחסית למוח והופך שם לדופאמין.

סיגל טייץ (1), צבי הלפרין (1), פיליפ חג'אג (2), זהבה חן (3), איזבלה הרציאנו (3), אורה מרכוס (3), תפחה הורן (4), אריאל הלוי (1)

המח' לכירורגיה ב' (1), המכון לאנדוקרינולוגיה (2), מעבדות ביוכיומיות (2), מכון איזוטופים (4), מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין

במשך שנים רבות התבססה הגישה המקובלת לכריתה של בלוטת יותרת-התריס, שמטרתה ריפוי פעילות-יתר ראשונית של בלוטת יותרת-התריס, על סקירה דו-צדדית של הצוואר, זיהוי כל בלוטות יותרת-התריס וכריתה של הבלוטה או הבלוטות המוגדלות.

לאחרונה דווח בספרות, שקביעת מיקום טרום-ניתוחית של הבלוטה או הבלוטות הנגועות באמצעות דימות במישלב עם ניטור תוך-ניתוחי של רמות פאראתהורמון בנסיוב, מאפשרים את ביצוע הניתוח במידת הצלחה הזהה לשיטה בה ננקטת סקירה חד-צדדית מכוונת של הצוואר. שינוי זה בגישה הניתוחית מקצר את משך הניתוח, מקטין את הצלקת שלאחר הניתוח, מאפשר ביצוע הניתוח באילחוש מקומי במסגרת אישפוז יום ועשוי להקטין את שיעור התחלואה בעקבות הניתוח. בעבודה זו מובאות התוצאות הראשוניות של ניסיוננו ביישום השיטה.

Prevention and Treatment of Procedural Pain in Pediatric Wards

R. Gorodischer, L. Herzog, E. Herzog

Depts. of Pediatrics A and Anesthesiology, Soroka University Medical Center; and Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

Present knowledge and available pharmacological agents allow for adequate prevention and treatment of pain in children. We present guidelines we prepared for the prevention and treatment of procedural pain in children in our general pediatric ward. This followed extensive review of the literature, participation in scientific meetings, discussions with experts and consultation with interested clinicians. Successful implementation of the guidelines requires increased appreciation of the importance of pain prevention, participation of the nursing, as well as medical staff, and ability to evaluate pain in children of various ages.