תוצאת חיפוש

אליה לוינגר, איתן שגב, ארנה גייר

המח' לרפואת עיניים, מרכז רפואי כרמל, חיפה

המטרה במחקר הנדון במאמר זה הייתה לבחון את יעילותו של הלייזר דיוד המועבר לגוף העטרה דרך הלובן, בהורדת הלחץ התוך עיני בחולים עם ברקית עמידה (resistant glaucoma).

למטרה זו נכללו בעבודה 33 חולים עם ברקית מתקדמת ועמידה שאינה מגיבה לשום טיפול תרופתי או לניתוח, ועברו טיפול בלייזר דיוד לגוף העטרה. קרן הלייזר (באורך גל של nM810) הועברה מהמתמר לעין דרך סיב אופטי שבקצהו עיפרון (G-probe), וזה הונח על הלובן במרחק של 1.2 מ"מ מאחורי הגובלת (limbus). הטיפול כלל 45-40 כוויות באנרגיה של 2 וואט (watt) למשך 2 שניות. השפעת הטיפול על הלחץ תוך-עיני, מספר התרופות לברקית להן נזקק החולה כדי לאזן את הלחץ, חדות הראייה וסיבוכים נבדקו בתום שנת מעקב. הצלחת הטיפול הוגדרה כלחץ הנמוך מ-22 ממ"כ עם טיפול תרופתי.

בתום תקופת מעקב של שנה ירד הלחץ התוך-עיני ממוצא של 8.0+- 37.8 ממייכ לפני הטיפול בלייזר דיוד לגוף העטרה ל-9.2+-18.2 ממ"כ (0.05 > p). הטיפול הצליח ב-37% מהחולים. מספר התרופות ירד בממוצע מ- 1.1.+-3.4 לפני הלייזר ל- 1.3 +- 2.4 אחרי הלייזר (p<0.05). חלה החמרה בראייה ב-55% מהחולים לאחר טיפול הלייזר. הסיבוכים האחרים היו מעטים וחולפים, וכללו דימום ודלקת בלישכה הקידמית, היפרדות דמית ותת-לחץ.

לסיכום, לייזר דיוד לגוף העטרה במתווה הטיפולי שנבחר בעבודה זו מפחית את הלחץ התוך-עיני ומספר התרופות הניתנות בחולים עם ברקית קשה שאינה מגיבה לטיפול תרופתי או לניתוח כמקובל. המיגבלה לחולה היא הירידה בראייה הנגרמת בעקבות הטיפול.

עפרה וקנין (1), אפרת וינגרט-אמרל (1), צבי שטרן (2)

(1) הנהלת הסיעוד (2) והנהלת בית-החולים האוניברסיטאי, הדסה הר-הצופים

טעויות ושגיאות במתן תרופה הן מהסיבות העיקריות לתמותה ותחלואה בקרב מטופלים.  מתן תרופה למטופל בבית החולים הוא תהליך מורכב והסיכון לטעות מצוי בכל אחד משלבי התהליך. שכיחות יותר טעויות בשלב מתן ההוריה (medication prescribing), אך אלה ניתנות למניעה. הקפדה על כתיבה והעתקת נכונה של ההוריה על-פי הכללים המקובלים, עשויה למנוע כשל בטיפול התרופתי. בבדיקת טעויות בהוריה לתרופות שבוצעה בהדסה הר-הצופים בשנת 2000, נמצא כי 38% מהטעויות נבעו מליקויים ברישום. בשנת 2001 הוחל בבית-החולים בפעילות שמטרתה לשפר את איכות הטיפול, תוך זיהוי תהליכים לקויים שהביאו או עשויים להביא לטעויות במתן תרופות. כחלק מפעילות זו הוחלט לבדוק את איכות הוריה הרפואית ואופן העברתה לרשומה הסיעודית במחלקות האישפוז ובמחלקה לרפואה דחופה (מלר"ד). הסקר בוצע באמצעות שאלון הכולל שאלות הבודקות את יישום נוהל התרופות של בית-החולים לגבי אופן כתיבת ההוריה על-ידי הרופאים והאחיות, במהלך 8 שבועות, ב-5 מחלקות אישפוז ובמלר"ד. נבדקה ההוריה הראשונה לתרופה שניתנה ב-24 שעות הקודמות ליום הבדיקה בשליש מגיליונות המאושפזים במחלקה הנבדקת. נבדקה גם ההוריה הראשונה לתרופה שניתנה במלר"ד למטופלים שאושפזו באותה מחלקה.

בתוצאות הסקר הודגמה היענות נמוכה מאוד בקרב הרופאים והאחיות במחלקות האישפוז: רק 18% מהוריות הרופאים  ו-37% מרישומי האחיות נכתבו כנדרש בנוהל. במלר"ד היתה היענות נמוכה אף יותר, ורק 3% מהוריות הרופאים ו-25% מרישומי האחיות לתרופה נכתבו על-פי הנוהל באופן מלא. בטווח הקצר נמצא, כי נדרשת פעילות נמרצת להדרכת הרופאים והאחיות כיצד לכתוב את הוריה ולהעתיקה בהתאם לנוהל, כדי למנוע מתן תרופות שגוי או מתן על-פי ניחוש או זיכרון. לטווח הארוך מומלץ רישום מחשבי להוריות למתן תרופה.

אורית נבות

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

ד"ר משה וולך, מייסד בית-החולים "שערי צדק", נשא על כתפיו את ניהול בית-החולים במשך ארבעים-וחמש שנה, ועסק בהקמת המוסד הרפואי המודרני ובהגשת טיפול רפואי מתקדם לתושבי ירושלים למן הגעתו ארצה בשנת 1891. את חייו הקדיש לרפואה, לעזרת יהודי ירושלים, ובכך מילא תפקיד חשוב בשירות החברה הנאבקת על קיומה. אופיו היהודי-דתי של בית-החולים נקבע עם היווסדו לפני מאה שנים על-ידי ד"ר וולך, שחקק מסורת של שירות רפואי ברוח המוסר היהודי. מעבר להיותו הרופא ומנהל בית-החולים, היה ד"ר וולך מורה-דרך לרופאים שבאו בעקבותיו, נכבד הקהילה היהודית בירושלים ונשוא פנים הקהילה היהודית הבינלאומית. בית-החולים הוקם והתקיים הודות לקשריו האישיים אם אישים נכבדים, קונסולים וראשי עדות – קשרים שסייעו ליישוב היהודי בירושלים, למבקשים לעלות לארץ-ישראל, וכן לנזקקים לעבודה או לנדבה. לצד היותו רופא משכיל היה ד"ר וולך מנהיג שייצג את היישוב בפני השלטונות העותומניים והמנדטוריים, ובפני אורחים זרים ונכבדים שביקרו בירושלים. חלקו בחינוך האוכלוסייה למשמעת וחובה ציבורית לצד חינוך דורות של רופאים לדיוק והקפדה, נאמנות, סודיות רפואית ואחריות מקצועית – כל אלו היוו גורם נכבד בהערכת הציבור את הרופא הדגול, שנתן דוגמה אישית ומילא שליחות חשובה בקידום הרפואה כגורם משפיע על החברה כולה.

רונית נשר

המח' לרפואת עיניים, בית-החולים מאיר, כפר-סבא

הכנס השנתי של ה-AAO נערך השנה באורלנדו, פלורידה. זהו כנס העיניים הקליני הבינלאומי המקיף ביותר ומשתתפים בו בדרך-כלל בין 15,000 ל-20,000 אנשי מקצוע. מלבד תערוכה מקצועית מגוונת ביותר, מתקיימים במסגרת כנס זה עידכונים בכל תת-המקצועות השונים ברפואת העיניים. כנס זה מאפשר בנוסף מיפגש בלתי אמצעי עם טובי מומחי העיניים בעולם, ורבים מרופאי העיניים בישראל משתתפים בו באופן קבוע והציגו בו מעבודותיהם. ממיגוון הנושאים שהוצגו ברצוני להדגיש מספר נקודות שהועלו במהלך הכנס העשויות לעניין גם את הרופאים הפנימאים.

אריק איזנקרפט, איל רובינשטוק, שי לוריא, אריאל הורביץ

חיל רפואה, צה"ל

החל משנות ה-60 של המאה העשרים הפך ה-CS לחומר המדמיע העיקרי המסייע לכוחות המשטרה והצבא ברחבי העולם. ה-CS הוא בעל מקדם בטיחות גבוה ורעילות נמוכה ביחס לחומרי הטרדה אחרים. הסימן הראשון המופיע בחשיפה לחומר הוא גירוי הדומה לזה הנגרם מפילפל (תחושת צריבה ושריפה בעיניים, בלוע ובאף). תחושת הגירוי בעיניים ובאף גוברת עם העלייה בריכוז החומר בצורת תרסיס (aerosol), ומלווה בדמעת חזקה ובהפרשת רירית מהאף. כמו-כן, מתהווה גירוי קשה בלחמית בתוך מספר דקות ממועד החשיפה לחומר, גם לפה ולגרון, מופיעה הפרשת רוק מרובה וצריבה בלוע, ובהמשך מתהווה צריבה בבית-החזה המשולבת בתעוקה, בשיעול יבש ולעתים אף בנשמת (dyspnea). אם הנפגע בולע את הרוק המרובה, הוא עלול ללקות בבחילות ובהקאות.

בסקירה זו יפורטו תכונות החומר, אמצעי הפיזור הנפוצים, הסימנים הקליניים של הפגיעה במערכות הגוף השונות, כולל קרצינוגניות, מוטגניות ובטיחות הריון, וכן יפורט הטיפול שהוא בעיקרו תומך.

ערן פיקהולץ, גיל זלצמן, שמואל טיאנו

המח' לנוער, המרכז לבריאות הנפש גהה, מרכז רפואי רבין, קמפוס ביילינסון, פתח-תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

ניצול לרעה של חומרים נדיפים הוא הפרעה נפוצה הנמצאת בתת-איבחון בקרב ילדים ומתבגרים. התחלואה הרפואית והפסיכיאטרית גבוהה עד כדי להוות סכנת-חיים. בסקירה זו מדווח על האפידמיולוגיה, ההסתמנות הקלינית, וכן הנזק הנגרם למערכות הגוף השונות ולמצבו הנפשי של הילד. ניתנו המלצות לזיהוי מוקדם של ניצול חומרים אלו והוצעה גישה טיפולית.

רוברטו מסטר(1), אריה באואר(2), פאולה רושקה(3), חורחה גלזר(4), אלכסנדר גרינשפון(5), אליה רזניק(6), משה קוטלר(1,7)

(1) שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (2) המח' לפסיכיאטריה משפטית, שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה סאקלר, החוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטת תל-אביב, (3) המח' לפסיכיאטריה המשפטית, שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים, (4) המח' למניעה ולטיפול בהתמכרויות, משרד הבריאות, (5) שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, (6) היח' למחקר, המרכז לבריאות הנפש נס ציונה, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (7) המרכז לבריאות הנפש באר יעקב, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בשנים שלאחר הקמתה של מדינת ישראל היה מספר המכורים לאלכוהול או לסמים קטן מאוד. לא היו בנמצא שירותי פסיכיאטרייה ייחודיים לאוכלוסיית מטופלים זו ואף לא היה צורך בכך. היו מספר גורמים למצב זה: על-פי המסורת היהודית (הן בישראל והן בקהילות יהודיות בחו"ל), היתה השכיחות של צריכת אלכוהול או חומרים ממכרים אחרים נמוכה מאוד, וזמינותם של משקאות חריפים וסמים היתה מיקטית (minimal) אף היא (מספר הפאבים, הבארים, ומקומות הבילוי והשתייה – היה מוגבל). הנטיות התרבותיות והדתיות גם הן לא עודדו התנהגות מתמכרת.

קובי סתיו(1), אמנון זיסמן(1), דן ליבוביץ(1), יהודית זנדבנק(2), אריה לינדנר(1)

המח' לאורולוגיה(1), המכון לפתולוגיה(2), מרכז רפואי אסף-הרופא, צריפין

דלקת חדה ביותרת-האשך (דחב"ה)(1) (acute epididymitis) מתאפיינת בכאב ובנפיחות הנמשכים פחות מ-6 שבועות. דלקת כרונית של יותרת-האשך מוגדרת ככאב ונפיחות של יותרת-האשך לתקופה הארוכה מ-3 חודשים. ברוב החולים דחב"ה היא חד-צדדית. בגברים פעילים מינית מתחת לגיל 35 שבה מלווה דחב"ה בדרך-כלל בדלקת השופכה, וזו נגרמת במרביתם על-ידי Chiamydia trachomatis ו-Neisseria gonorrhoeae. בגברים מבוגרים, בילדים או לאחר פעולות חודרניות בדרכי-השתן, נגרמת דחב"ה מחיידקים גראם-שליליים. לעתים נגרמת דחב"ה עקב זיהום רב-מערכתי או מאיבר אחר. לדוגמה, בחולי שחפת הריאות הן מקור שכיח לזיהום. באבחנה המבדלת של דחב"ה שאת ותסביב האשך (testicular torsion). ההערכה הראשונית של חולה עם acute scrotum כוללת אנאמנזה רפואית בדיקה גופנית ובדיקות מעבדה. לעתים, בעיקר בילדים קטנים, לא ניתן לאבחן את הסיבה שגרמה ל-acute scortum. לכן, יש להיעזר בבדיקות כדוגמת על-שמע דופלר וסריקת האשכים. בילדים עם דחב"ה קיימת שכיחות גבוהה של מומים מלידה בדרכי המין והשתן. הטיפול בדחב"ה הוא טיפול תומך ואנטיביוטי. סיבוכים של דחב"ה הם נדירים. בסקירה זו נדון בהיבטים השונים של המחלה, סיבוכים ודרכי הטיפול בדלקת יותרת-האשך.

דחב"ה מתאפיינת בכאב ונפיחות של יותרת-האשך ונמשכת פחות מ-6 שבועות. דלקת כרונית ביותרת-האשך מתאפיינת בכאב ממושך מעבר ל-3 חודשים, ולעתים אינה מלווה בנפיחות. היארעות המחלה היא 1:1000 גברים בשנה, בעיקר בגילאי 19 עד 40 שנה. מעורבות דו-צדדית קיימת ב-10% מהחולים. במרבית החולים הגורם הוא חיידקי, אך קיימים גם גורמים שאינם זיהומיים. דחב"ה היא הסיבה השכיחה ביותר ל-acute scortum במבוגרים, ושניה בשכיחות בילדים, לאחר תסביב האשך (testicular torsion). המחלה נדירה ביותר בילדים מתחת לגיל 6 שנים.

לידיה הרכבי(1), אבנר שחר(2)

(1) היח' לפארמקולוגיה קלינית, מרכז רפואי קפלן, האוניברסיטה העברית, ירושלים, (2) המח' לגריאטריה, בית-חולים הרצפלד, האוניברסיטה העברית, ירושלים

הפרעות בחוש הטעם שכיחות בקרב הקשישים כתוצאה מתהליכים פתופיסיולוגיים והשפעת חומרי-מרפא. אחד-עשר אחוזים מהקשישים הנוטלים תרופות רבות מדווחים על שיבושים בחוש הטעם. ההשלכה מסכנת-הבריאות של ירידה או הפרעה בחוש הטעם בקשישים היא אי-הנאה ממזון הגורמת בעקבות זאת לירידה בצריכה הקלורית וברכיבים התזונתיים.

המטרה במאמר זה היא לדווח על הפרעות בחוש הטעם הקשורות לתרופות, במיוחד בקרב קשישים. לשם כך נסקרה במאמר הספרות הרפואית העברית והאנגלית.

נמצא בסקירה, כי שיבושי חוש הטעם מסווגים ל-'היפוגזיה (hypogeusia – הפחתה בחדות חוש הטעם), 'אגזיה' (ageusia – חסר מלא בחוש הטעם) ולשני סוגי 'דיסגוזיה' (dysgeusia – עיוות בחוש הטעם): 'אליאגוזיה' (aliageusia – עיוות הקשור למזון) ו-'פאנטוגוזיה' (phantogeusia – אשליות בחוש הטעם). המנגנונים להשפעת התרופות על חוש הטעם הם מרובים וקשורים לעתים למיבנה הכימי של התרופה. הטיפול בשיבושי הטעם, שהוא אמפירי והצלחתו מוגבלת, כולל חילוף תרופה מאותה קבוצה פארמקולוגית או תוספת אבץ (והוכח כיעיל בחיזוק חוש הטעם למתוק, למר ולמלוח). אמצעים פשוטים כגון מציצת סוכריות, לעיסת גומי נטול סוכר ושטיפות פה בסודה לשתיה, ונטילת נאיצין וויטמין A, עשויים להקל על היפוגוזיה ודיסגוזיה.

לסיכום, עקב השכיחות של שיבושי תחושת-הטעם בקשישים, יש להעלות תופעה זו כאפשרות במצבים של ירידה תזונתית בלתי מוסברת. סקר תרופות מדוקדק הוא מחוייב המציאות ואמצעי התערבות נוספים עשויים להיטיב.

אלי שטיינברג (1), אלחנן לוגר (1), ערן ממן (1), שושנה שטיינברג (2)

(1) המח' לאורתופדיה ב', מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (2) שירותי בריאות כללית, המירפאה לבריאות הילד, ראשון-לציון

השפעת עישון סיגריות על מחלות לב, ריאה ומחלות סרטן שונות, ידועה. ככלל, העישון הוא הגורם השכיח ביותר לתחלואה ותמותה. בקרב האורתופדים ידועה השפעת עישון הסיגריות על השלד, אולם זו פחות מוכרת בקרב שאר התמחויות הרפואה והפארה-רפואה. במחקרים שונים הוכח הקשר בין עישון לביות בדיסק של עמוד-השידרה, לאיחוי שבר, לריפוי פצעים ולהשפעתו השלילית של העישון על צפיפות עצם. המידע הידוע עד כה מעלה קשר בין עישון לבעיות אורתופדיות שונות. במאמר זה מסוכם ומרוכז המידע הקליני הנוגע לעישון, ומדווחת השפעתו על מחלות אורתופדיות ותוצאות ניתוחים בתחום זה.

דינה לב-שלוש (1), פאני ספרבר (1), אנדריאה גת (2), יוסף קלאוזנר (2), מרדכי גוטמן (3)

(1) המח' לכירורגיה ב', המכון לממוגרפיה, (2) והמכון לפתולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב, (3) המח' לכירורגיה א', בית-חולים מאיר, כפר-סבא

מחלת פג'ט, המהווה 0.5%-4.0% מכלל שאתות השד, דווחה לראשונה לפני כ-130 שנה. היא מתבטאת בתיפרחת אקזמטואידית בעור הפיטמה והעטרה, המלווה בהתהוות של שאת ממאירה בשד. עקב המראה הטב, בנשים רבות מאובחנת המחלה עד שישה חודשים בממוצע ממועד התהוותה.

קיימות שתי תיאוריות המנסות להסביר את מהות המחלה. האחת, 'האפידרמוטרופית', שבבסיסה ההנחה כי תאי הפג'ט הם תאים ממאירים הנודדים אל עור הפיטמה דרך צינוריות החלב, והשנייה מתבססת על ההנחה שחלה השתנות ממאירה מקומית של קרטינוציטים ההופכים לתאים דוקליים ממאירים.

בחמישים אחוזים מהחולות קיימת שאת נוספת בשד, לרוב במרחק של כ-2 ס"מ מהפיטמה. הפרוגנוזה נקבעת על-פי השאת הנלווית בשד; זו לרוב פולשנית עם שיעור גבוה של התפשטות לקישריות-הלימפה של בית-השחי. מחלת פג'ט המתבטאת בנגע בעור בלבד נושאת פרוגנוזה טובה, בדומה לשאת לא פולשנית של השד (DCID).

הטיפול בחולות פג'ט שנוי במחלוקת; בעוד שבעבר היה הטיפול הבלעדי כריתת שד, הרי שכיום, בעידן שבו מבוצע שימור השד ב-85% מהלוקות בסרטן שד פולשני, יש מקום לניסיון לשמר את השד גם בחולות פג'ט. הגורם הקובע את הצלחת שימור השד הוא זיהויה ואיפיונה של השאת הנלווית הפולשנית בשד.

מרדכי פריד

המח' לרפואה פנימית י', מרכז רפואי סוראסקי תל-אביב, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

במדינת ישראל חיים כיום כ-300,000 מהגרי עבודה המהווים כ-5% מכלל האוכלוסייה. מעל למחציתם מחוסרי אשרת-שהייה ונטולי גישה לרוב שירותי הרפואה. מערכת הבריאות מצויה בקשיים כלכליים גוברים והולכים, ואינה מסוגלת להפנות תקציבים לטיפול בצרכים הרפואיים של מהגרי עבודה חסרי אשרה. כאשר הם זקוקים לאישפוז, בתי-החולים נושאים בנטל ההוצאות, מצב הגורם למתח בלתי-רצוי בין שיקולים רפואיים לכלכליים. המירפאה הפתוחה של עמותת הרופאים לזכויות אדם, המופעלת על-ידי רופאים ואחיות מתנדבים, מספקת פיתרונות שהם בגדר "כיבוי שריפות" למחלות חדות וקלות בלבד, אך אינה מהווה מענה סביר לבעיות רפואיות כרוניות. הרופאים בקהילה ובבתי-החולים עומדים לעתים קרובות בפני בעיות אתיות מטרידות, הנובעות מהפער הגדול בין הרצוי למצוי בבואם לטפל במהגרי עבודה חולים. נגישותם של מהגרי עבודה חסרי אשרה באירופה לשירותי רפואה היא בדרך כלל רחבה יותר מאשר בישראל. אני סבור, כי רצוי להחיל את חוק הבריאות הממלכתי בתשלום על כלל העובדים הזרים או לחלופין ליצור מסגרת ביטוח אטרקטיבית לאוכלוסייה זו.

זיו גיל (1), סרגי ספקטור (2), אברהם אברג'ל, יעקב כהן (1), אבי חפץ (1), בנימין שלומי (3), אהרון עמיר (4), אייל גור (4), גדעון צוקר (6), דן פליס (1),

היח' לניתוחי בסיס הגולגולת והמח' לאף-אוזן-גרון וניתוחי ראש-צוואר, (2)המח' לנירוכירורגיה, (3) היח' לניתוחי פה ולסת, (4) המח' לניתוחים פלסטיים, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (5) המח' לנירוכירורגיה, מרכז רפואי סורוקה באר-שבע, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

תהליכים תופסי-מקום (mass lesions) בבסיס גולגולת הקדמי, חלל האף וגתות הפנים (sinuses) מהווים אתגר איבחוני וטיפולי. הגישה הניתוחית הקלאסית לשתות בסיס הגולגולת הקדמי (craniofacial resection) הוכחה כטובה ויעילה לכריתת שאתות באזור אנטומי זה, אולם היא כרוכה בביצוע חתכים באזור הפנים והגולגולת, ובדחיקה של אונות המוח הקדמיות – פעולה העלולה לגרום לפגיעה נירולוגית בתר-ניתוחית.

המטרה בעבודה זו היא להציג את ניסיוננו בגישה של ניתוחים חלופיים (alternative) לגישה הקלאסית. בין השנים 1994-2002 נותחו 64 חולים (72 ניתוחים) בגישה התת-גולגולתית (subcranial approach) טווח הגילאים של החולים היה שנתיים עד 81 שנה. בעשרים-ותשעה מהם (40%) בוצע הניתוח עקב שאת ממאירה וב-43 (60%) עקב שאת טבה. השאת הטבה השכיחה ביותר היתה מנינגיומה (n=12) והממאירה ביותר היתה סרטן אפיתל תאי קשקש (n=8). שיחזור בסיס הגולגולת הקדמי בוצע עם הסתייעות במספר שכבות של מעטפת השריר שנלקחו מאזור הירך (facial lata) או שריר הרקה (temporalis fascial). שיחזור גרמי בוצע באמצעות עצם הגולגולת החיצונה, הדופן האחורי של גת המצח או באמצעות רשת טיטניום. במעקב בתר-ניתוחי (26 חודשים בממוצע), נמצא כי 76% מהחולים שרדו ללא מחלה, 14% שרדו עם מחלתם, 3% נפטרו מהמחלה והשאר נפטרו מסיבות אחרות (7%). בקרב 27 חולים היתה כריתת השאת כרוכה באובדן חוש הריח (42%). שיעור הסיבוכים הקשים כתוצאה מהניתוח עמד על 5.6%.

בעבודה זו הודגם, כי הגישה הניתוחית התת-גולגולתית היא שיטה בטוחה, המאפשרת כריתת שאתות בבסיס הגולגולת הקדמי, תוך הימנעות מדחיקת האונות הקדמיות של המוח ומביצוע חתכים בפנים ובמצח. היתרונות שבשיטה הם חשיפה מצוינת של חלל האף, גתות האתמואיד, הספנואיד וארובות העיניים, המאפשרת גישה רחבה ובטוחה לגומה הקדמית של המוח. הדבר מתבטא בתוצאות אונקולוגיות טובות, בשיעור סיבוכים נמוך, בשיקום מהיר של החולה ובתוצאות קוסמטיות טובות.

דן מירון (1), מרינה שטיינפלד (1), ג'מאל חסנין (2), קלרי פלסר (2), דן רייך (2)

(1) המח' לרפואת ילדים א', (2) המח' לפגים וילודים, מרכז רפואי העמק, עפולה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

גנטמיצין ניתן כטיפול אמפירי בילודים שקיים לגביהם חשד לזיהום חיידקי פולשני, עד לקבלת תוצאות התרביות. המטרה במחקר להלן היתה לבדוק את הבטיחות של טיפול קצר-טווח בגנטמיצין הניתן פעם ביום בפגים.

נכללו במחקר פגים שנולדו בגיל הריון של 32-37 שבועות ושקלו מעל 1,500 ג'. פגים שהיה חשד לגביהם ביום הראשון לחייהם כי הם לוקים בזיהום פולשני שאינו של מערכת העצבים המרכזית, סווגו לשתי קבוצות: האחת טופלה באמפיצילין במינון 50 מ"ג/ק"ג פעמיים ביום ואילו השניה בגנטמיצין במינון 5 מ"ג/ק"ג ביום בשתי מנות או במנה אחת (17 ו-18 פגים, בהתאמה). לא נכללו במחקר ילודים שלקו בהם בהלם, בפגיעה בתיפקודי הכליות ובמומים ידועים בכליות באוזניים ובלב. לאחר 72-96 שעות של טיפול בוצעו בכל פג הבדיקות הבאות: רמות קריאטינין ונתרן בנסיוב ובשתן. כמו-כן, חושבו קצב סינון הפקעיות (GFR) וההפרשה היחסית של נתרן בשתן (Fna). בדיקת שמיעה בוצעה בגיל חודשיים.

ערכי הקריאטינין בנסיוב, קצב סינון הפקעיות, ה-Fna ורמת הליזוזים בשתן היו דומים בשתי קבוצות המחקר, ובשתיהן פורשה בדיקת השמיעה כתקינה. בקבוצות המטופלים בגנטמיצין פעם ופעמיים ביום, בהתאמה, היו רמות השיא של גנטמיצין בנסיוב 9.9+-4.6 ו-5.9+-1.9 מק"ג/מ"ל (p<0.04), ורמות השפל של גנטמיצין בנסיוב היו 1.55+-0.55 ו-2.4+-0.9 מק"ג/מ"ל (p=0.028). בקרב 10 (55.6%) מהמטופלים בגנטמיצין פעמיים ביום היתה רמת השפל של גנטמיצין בנסיוב גבוהה מ-2 מק"ג/מ"ל בהשוואה ל3 (23.1%) מקבוצת המטופלים במנה חד-יומית (p=0.035).

לסיכום, טיפול קצר בגנטמיצין במנה חד-יומית (פעם ביום) בפגים עשוי להיות בטוח ויעיל יותר ממתן התרופה מספר פעמים ביום.

רון מימון (1), מיכל שרון *, אורית רייש (2), דויד שניידר (1), ראובית הלפרין (1), אריה הרמן (1)

(1) המח' לרפואת נשים ויולדות; (2) והמכון לגנטיקה, בית-חולים אסף-הרופא והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

המטרה בעבודה להלן היתה הערכת הליקויים העובריים שבגינם בוצעו הפסקות הריון בשליש השני והשלישי להריון. לשם כך בוצע סקר רטרוספקטיבי, שנכללה בו קבוצת הנשים שעברו הפסקת הריון, במרכז הרפואי אסף-הרופא בין 1999-2000. במהלך שנתיים בוצעו 137 הפסקות הריון יחיד בעקבות הוריה עוברית. מאה-ושניים מתוכן היו הפסקות הריון מוקדמות (עד שבוע 23) ו-35 הפסקות הריון מאוחרות (שבוע 23 ואילך). הגיל האימהי הממוצע היה 5+-31 שנים וגיל ההריון הממוצע עמד על 5+-20. הוגדרו שלוש הוריות עיקריות להפסקת הריון: אנטומית, כרומוסומית/גנטית וזיהומית.

בקבוצת הפסקות ההריון המוקדמות ההוריות העיקריות היו אנטומיות וכרומוסומיות/גנטיות (בכל אחת מהן: 45 עוברים, 44%). מאידך, בקבוצת הפסקות ההריון המאוחרות הרוב המכריע היה בשל מומים אנטומיים (29 עוברים, 83%). מבין הפסקות ההריון המשניות לליקוי האנטומי – הסיבה השכיחה ביותר היתה מומים במערכת העצבים המרכזית (31%) ואחריה מומים בשלד (23%). בקבוצת הפסקות ההריון המוקדמות אובחנו יותר מומים רב-מערכתיים מאשר בקבוצת הפסקות ההריון המאוחרת (18% מול 7%, p<0.001). מאידך, בקבוצת ההפסקות ההריון המוקדמות אובחנו יותר מומי לב ומומי מערכת השתן (17% מול 11% ו-14% מול 9%, בהתאמה). מבין המומים הכרומוסומיים/גנטיים אובחנה טריזומיה 21 ב-24 עוברים (53%). מחלות זיהומיות היוו הוריה להפסקת הריון ב-13 עוברים (9%), ב-12 מהם עד השבוע ה-22 להריון. הגורם שבודד במרבית העוברים היה נגיף הציטומגלו.

לסיכום, בהריונות עד השבוע ה-23 היו הגורמים העיקריים להפסקת הריון ליקויים אנטומיים וכורמוסומיים/גנטיים, והיחס ביניהם היה שווה. בקבוצה זו של גורמים להפסקת הריון בלטו גם זיהומים. לעומת זאת, בקבוצת ההריונות המתקדמים היוו המומים האנטומיים הוריה עיקרית להפסקת הריון.