תוצאת חיפוש

סולי מזרחי

המח' לכירורגיה א', מרכז רפואי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

בחמש עשרה השנים האחרונות של המאה העשרים החלה להתחולל מהפכה שקטה, ואנו עדים להתעצמותה במילניום הנוכחי. המהפכה נגזרת מהתפתחות היכולת לנצל אמצעים אופטיים המוחדרים לתוך כללי הגוף דרך נקבים בדופנותיהם, על מנת לחזות בנעשה בתוכם בתצוגה על גבי צג מחשב. ביסוד מהפכה זו מונחת התפיסה, שכל ניתוח המתבצע בשיטה זו ממזער את הפגיעה בשלמות חללי גוף החולה, את שיעור התחלואה המיידי ואת הסיבוכים המאוחרים הנגרמים מעצם ביצוע חתכי הכניסה לחלל המנותח וסגירתם. מכאן מקור הכינוי לגישה ניתוחית זו – זעיר-פולשנית (minimally invasive). הדינמיקה של מהפכה זו הביאה לשיפור היכולות לבצע פעולות פולשניות מורכבות בחללי הגוף, תוך התאמה ושידרוג של המיכשור המתוחכם לצורת התערבות ניתוחית "אחרת" זו, מובן מאליו, שמערכת המכשירים שבהם מסתייע המנתח בשיטה הזעיר-פולשנית כיום, תהיה זרה וחסרת משמעות למנתחים ותיקים של עידן הניתוחים השמרניים הפתוחים.

יעקב דרורי,

המכון לשיקום חולי לב, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

במחקרים אפידמיולוגיים רבים נמצאה עדות לכך, ששתיית אלכוהול מכל סוג שהוא, בכמות קטנה או מתונה, קשורה בסיכון מופחת בשיעור של 20% לערך ללקות במחלות הלב וכלי הדם. המימצאים מתייחסים לגברים ולנשים, לבני-אדם בריאים ולאלו הלוקים במחלת לב כלילית, בסוכרת, ביתר-לחץ-דם או באי-ספיקת לב.

אף-על-פי-כן, קיימת עדיין מחלוקת בסוגייה אם לכלול המלצה לשתייה קלה או מתונה של אלכוהול במסגרת ההמלצות השיגרתיות למניעה ראשונית ומישנית של מחלת לב כלילית. המחלוקת נובעת בחלקה מסיבות מתודולוגיות, ובחלקה – מנזקים בריאותיים העלולים להיגרם כתוצאה משתייה מרובה של אלכוהול. סוגיית-המפתח היא: הגדרת המינון המיטבי של אלכוהול, המבטיח הפקת תועלת ללא סיכון של ממש לנזק בריאותי, דהיינו מאזן תועלת-סיכון חיובי. העדויות המדעיות המצטברות מצביעות על כך, ששתיית פחות מ-30 ג' אלכוהול ליום לגברים ומחצית מכמות זו לנשים, עונה על הדרישות שצוינו לעיל ואינה כרוכה בסיכון בריאותי. ניתן אפוא להמליץ לרוב בני-האדם על שתייה קלה או מתונה של אלכוהול, כאחד ההיבטים של אורח חיים בריא, במסגרת תוכנית כוללנית למניעת מחלות הלב וכלי-הדם. מתן ההמלצות חייב להיעשות באורח פרטני, תוך התחשבות בגילו של המטופל, במינו, במצבו הבריאותי, באישיותו, במצבו הנפשי ובהרגלי השתייה שלו בעבר. כמו-כן מן הצורך לקבוע הגדרה מדוייקת מהי שתייה מתונה שאין לחרוג ממנה ומהם דפוסי השתייה הרצויים ולגלות ערנות לקיום גורמים שבעטיים עדיף להימנע משתיית אלכוהול, דוגמת הריון, פעילות גופנית ונטילת תרופות.

זיו גיל (1,2), ריבי טאומן (3) , יעקב סיון (3) , אבי אור-אורטרגר (4), שלמה קונסטנטיני (1)

(1) היח' לנירוכירורגיית ילדים, בית-חולים דנה, מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, תל-אביב, (2) מרכז זלוטובסקי לחקר המוח, הפקולטה למדעי הבריאות אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, (3)מעבדת השינה לילדים והיח' לטיפול-נמרץ ילדים, בית-חולים דנה, (4) המכון הגנטי, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אכונדרופלזיה היא המחלה הגנטית הנפוצה ביותר מבין המחלות הגנטיות הגורמות להפרעה ביצירת עצם. המחלה מועברת בתורשה אוטוסומית-שולטנית, אולם רוב המקרים נובעי ממוטציה עצמונית. החולים במחלה גנטית זו לוקים בגמדות ובמיבנה אופייני של הגפיים והראש. כמחצית מהחולים באכונדרופלזיה לוקים בתסמינים נירולוגיים בדרגות חומרה משתנות, והסיבוך הקשה ביותר ממחלה זו הוא דום-נשימה פיתאומי, הנובע מלחץ גרמי על גזע-המוח. במאמר זה מדווח על תישעה חולי אכונדרופלזיה שעברו 12 ניתוחים נירוכירורגיים. טווח הגיל של החולים בין 3 חודשים עד 40 שנה. החולים לקו בתסמינים של קושי בהליכה, כאב-גב, חולשת גפיים, אי-שליטה על הטלת-שתן, הפרעות בדיבור ובהתפתחות המוטורית, דום-נשימה בשינה (sleep apnea) וכשל נשימתי מתמשך. ארבעה מהחולים נבדקו במעבדת שינה ונמצא כי הם לוקים בדום-נשימה חסימתי בשינה. בבדיקת תהודה מגנטית (MRI) שבוצעה בתישעה מהחולים הודגם לחץ גרמי על גזע-המוח או חוט-השידרה עקב היצרות הנקב הגדול (foramen magnum), איחוי בסיס הגולגולת עם חוליית הצוואר הראשונה או היצרות של תעלת-השידרה. בחמישה מהחולים הודגמה התרחבות של חדרי-המוח והידרוקן-הראש. בשיבעה חולים בהם הודגם לחץ על גזע-המוח התחתון בוצע ניתוח להרחבה של הנקב הגדול ולמינקטומיה של חוליות הצוואר C1-C2. בשלושה חולים בהם הודגמה היצרות של חוליות עמוד-השידרה הגבי ולחץ על חוט-השידרה, בוצעה למינקטומיה של החוליות המעורבות (T12-L5). שניים מבין החולים נזקקו למספר ניתוחים עקב הישנות מאוחרים של התסמינים הנירולוגיים. לא נדרשו פתיחה של הקשית (dura) או ביצירת דלף (shunt) בין חדרי המוח לחלל הצפק. משך האישפוז הממוצע לחולה היה 6 ימים. במיעקב מירפאתי אחר החולים המנותחים, שנמשך בין 3-24 חודשים לאחר הניתוח (13.5 חודשים בממוצע), נמצא שיפור ניכר בסימנים ובתסמינים ב-8 מתוך 9 החולים שנותחו.  

נדרש מעקב שיגרתי אחר חולים הלוקים באכונרופלזיה החל מגיל הינקות ועד גיל ההתבגרות, על-מנת למנוע תחלואה ותמותה קשים בחולים אלה. במעקב יש לכלול בדיקה נירולוגית ובדיקות תהודה מגנטית תקופתיות. בחולים מבוגרים נדרשת בדיקת דימות רק בקרב אלה הלוקים בתסמינים נירולוגיים טיפוסיים. בחולים שבהם מאובחנים סימנים רנטגניים או קליניים של לחץ על גזע-המוח התחתון, טיפול הבחירה כולל הרחבה בניתוח של הנקב הגדול ולמינקטומיה של חוליות עמוד-השידרה המעורבות. זיהוי וטיפול מוקדמים בילדים ובמבוגרים הלוקים באכונדרופלזיה, יכולים למנוע את הסיבוכים הקשים הקשורים בדחיסת גזע-המוח וחוט-השידרה, ביניהם אי-ספיקה נשימתית, דום-נשימה פיתאומי ומוות.

דוד קהלת, אליענה ארבל, אירית תבורי, רינה שוחט

המח' לטיפול מיוחד ביילוד, מרכז רפואי וולפסון, חולון, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

שיעור ההישרדות של פגים שמשקלם בלידה קטן מ-500 ג' (micropremies) או שגילם העוברי קטן מ-24 שבועות (extremely low gestational age), הוא נמוך. ההתקדמות שחלה בשנים האחרונות בתחום הרפואה העוסק בטיפול בפגים זעירים שמשקלם בלידה קטן מ-1,000 ג' (extremely low birthweight), סייעה במידה מרשימה בהגדלת שיעור ההישרדות. בין האמצעים הננקטים והתורמים לעלייה בשיעור ההישרדות ניתן לכלול את הטיפול השוטף בסורפקטנט אקסוגני, פיתוח אמצעי-הנשמה חדישים ויישומם הנכון.

מובאת בזאת פרשת חולה של תינוקת שנולדה לפני תום השבוע ה-26 להתפתחותה התוך-רחמית במשקל 300 ג' ושרדה. למיטב ידיעתנו, היא התינוקת הזעירה ביותר ששרדה בישראל והשנייה בזעירותה מבין התינוקות שהונשמו לאחר לידתם ומשקלם בלידה היה קטן מ-400 ג', שעל הישרדותם דווח בספרות העולמית. תינוקת זו היא הזעירה ביותר ששרדה, לאחר שלקתה בתיסמונת המצוקה הנשימתית והונשמה בריטרוט בתדר גבוה.

(1) זאב ארינזון, (2) רינת פרידמן,

(1) מרכז גריאטרי פרידה שייף וורבורג, נתניה, (2) דיור מוגן "נופי השרון", נתניה

פרופפנון הידרוכלוריד (propafenone hydrochloride) הוא תכשיר נוגד הפרעות-קצב. בדרך כלל תרופה זו נסבלת היטב. יחד עם זאת, קיימות השפעות-לוואי כלליות וקרדיוואאסקולריות מנטילת תכשיר זה. השפעות הלוואי מתרחשות בד"כ במערכת העיכול ובמערכת הנירולוגית. השפעת הלוואי הנדירה ביותר היא פגיעה מסוג עימדון המרה. בספרות המקצועית דווח עד כה על חמישה חולים שלקו בעימדון מרה. תופעה זו מלווה בד"כ בסימנים קליניים, ועם הפסקת הטיפול בפרופפנון, חוזרים תיפקודי הכבד לערכים תקינים.

במאמר זה נסקרת הספרות המקצועית העוסקת בפגיעה בכבד עקב טיפול בפרופפנון, ומובאת פרשת חולה בת 73 עם שלושה אירועים של פגיעה בכבד על רקע טיפול בפרופפנון. דיווח על סקירת הספרות ופרשת החולה מטרתם להגביר את מודעות הרופאים לתופעה זו, על אף היותה נדירה.

(1) טליה וולק, (2) שמעון וייצמן, (3) אילנה הרמן-בהם, (4) מיכאל פריגר, (1) שאול סוקניק,

(1) המח' לרפואה פנימית ד', (2) החטיבה לבריאות הקהילה, (3) המירפאה לסוכרת, (4) היח' לאפידמיולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע

המטרה במחקר היתה לבדוק את שכיחות תסמונת הפיברומיאלגיה ומאפייני כאב נוספים ב-137 חולי סוכרת מסוג 2, לעומת 139 חולים ללא סוכרת מסוג 2, תואמים מבחינת גיל ומין. לא נמצא הבדל בשכיחות פיברומיאלגיה בין הגברים בשתי הקבוצות, אולם לגברים חולי הסוכרת היה סף כאב נמוך יותר ומספר רב יותר של נקודות רגישות, והם דיווחו על כאב בשיעור גבוה יותר לעומת גברים בקבוצת הבקרה.

לעומת זאת, נמצאה שכיחות יתר של פיברומיאלגיה בנשים חולות סוכרת מסוג 2 לעומת הנשים בקבוצת הבקרה – 23.3% לעומת 10.6%, בהתאמה (P=0.048). למרות ההבדל בשכיחות הפיברומיאלגיה בנשים, לא נמצא הבדל משמעותי בין שתי קבוצות הנשים במספר הנקודות הרגישות ובסף הכאב. כמו-כן נשים חולות סוכרת התלוננו על כאב בשיעור גבוה יותר. הן בנשים והן בגברים חולי סוכרת היו מספר הנקודות הרגישות וקריאות הדלורימטר ביחס ישיר עם משך המחלה.

שהאב שיהאב (1), קלרה נוטנקו (1), אריאל קורן (2), מירה רון (1), אדוארד סלחוב (3), תיאודור טולצינסקי (3)

משרד הבריאות, לשכת בריאות עכו (1), המח' לרפואת ילדים, מרכז רפואי העמק, עפולה (2), המח' לרפואה מונעת, משרד הבריאות, ירושלים (3)

לחסר דם בגיל הינקות יש השפעה שלילית ובלתי-הפיכה על התפתחותם הקוגניטיבית של ילדים. נערך סקר שמטרתו לבדוק את שיעור ההיארעות של חסר דם בקרב תינוקות ילידי 1995 הנמצאים במעקב בתחנות לבריאות המשפחה בנפת עכו. נבדק הקשר בין שיעור הלוקים בחסר דם למדדים חברתיים-כלכליים ודמוגרפיים שונים. משרד הבריאות ממליץ לתת לכל תינוק תוספת ברזל עד גיל שנה, ובהגיעו לגיל זה הוא מופנה לביצוע נוסחת-דם. תוצאות של בדיקות ההמוגלובין שערכנו הוצלבו עם נתונים ממאגר מידע של לשכת הבריאות. סה"כ נמצאו במעקב 7,925 תינוקות ילידי 1995, ואילו תוצאות בדיקת ההמוגלובין התקבלו מ-5,703 תינוקות.

בקרב 30.8% מכלל התינוקות נמצא המוגלובין הנמוך מ-11 ג'/ד"ל; רובם לקו בחסר דם קל. בקרב 24% מכל התינוקות שנבדקו נמצאה רמת המוגלובין שבין 10.0-10.9 ג'/ד"ל, ורק ב-1% מהנבדקים נמצאה רמת המוגלובין בערך הנמוך מ-9 ג'/ד"ל.

בניתוח הקשר בין שיעור חסר דם למדדים חברתיים-כלכליים ודמוגרפיים נכללו 5,535 תינוקות ממוצא לא יהודי. נמצא קשר מובהק בין שיעור חסר דם לבין מספר הילדים במשפחה (p=0.0005), ונמצא קשר הפוך ומובהק בין השכלת האם לשיעור חסר דם בקרב תינוקות (p=0.001). כמו-כן, הודגם הבדל בשכיחות של חסר דם בהשוואה בין תינוקות מקבוצות אוכלוסייה שונות (p=0.0001).

שיעור חסר דם היה גבוה יותר ביישובים ערבים עם רמה חברתית-כלכלית נמוכה לעומת יישובים עם רמת-חיים גבוהה. השיעור הגבוה ביותר של חסר דם בתינוקות נמצא ביישובים בדואים. ידוע שהרמה החברתית-כלכלית ביישובים בדואים היא נמוכה בהשוואה ליישובים ערביים אחרים.

שיעור התינוקות הלוקים מחסר דם בסקר שערכנו נמוך מזה שנמצא בסקרים דומים שבוצעו בשנות השמונים באזורים שונים בישראל. עם זאת, שכיחות חסר דם באוכלוסייה הלא יהודית באזור עכו היא גבוהה. המימצא מצביע על הצורך בתוכנית התערבות, במטרה להפחית את השכיחות של חסר דם לרמה המקובלת בעולם המערבי, ועל-ידי כך למנוע נזק להתפתחות הקוגניטיבית של תינוקות.

יעל אסטרייכר, רפאל פיינמסר

מח' אף-אוזן-גרון, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה

מחלת הגרון השכיחה ביותר בראשית המאה העשרים היתה שחפת. עם היעלמות השחפת נעלמה גם שחפת הגרון. בד בבד עם העלייה בשכיחות השחפת בשני העשורים האחרונים, עלתה גם שכיחות שחפת הגרון. לשחפת הגרון מיגוון הסתמנויות נרחב, החל בתהליך מוגבל לגרון ועד למחלה רב-מערכתית. המימצאים בגרון אינם תמיד ייחודיים לשחפת: הם יכולים לדמות למחלות כרוניות ולתהליכים שאתיים בגרון. המישלב של סימנים בלתי-סגוליים מחד-גיסא והניסיון הקליני המועט של הרופאים, בפרט הצעירים, עם המחלה מאידך-גיסא, מקשים על איבחון המחלה.

במאמר זה מובאים השינויים שחלו בשחפת הגרון מבחינת האוכלוסייה הנפגעת, אופן ההדבקה ומיקומה של המחלה בגרון במהלך המאה העשרים. כן מובאות 3 פרשות חולים בשחפת הגרון, הממחישות את הגיוון שבהסתמנויות המחלה.

פול פרום (1), יוסף ריבק (1), חיים כהן (2)

(1) המכון הארצי לבריאות תעסוקתית וסביבתית, רעננה, (2) שירותי בריאות כללית – המחלקה לרפואה תעסוקתית, חולון

זיהומים המועברים דרך הדם בתי-חולים, מוגבלים בדרך-כלל לנגיפים של דלקת כבד נגיפית מסוג B, דלקת נגיפית מסוג C ונגיף הכשל החיסוני באדם (HIV). קיים סיכון משמעותי להעברת זיהום מחולה נגוע לעובד בריאות. לפיכך, מן הצורך לנקוט בכל פעולות המנע האפשריות, לרבות 3 זריקות חיסון כנגד דלקת נגיפית מסוג B, ווידוא קיום הגנה באמצעות בדיקות סרולוגיות וטיפול נוסף, לפני הצורך. מאחר שלא ניתן להפחית את הסיכון לחולה במגע עם רופא מנתח שהוא נשא של דלקת כבד נגיפים מסוג B או C או נשא של נגיף הכשל החיסוני (HIV), לרמה מתקבלת על הדעת, על רשויות הבריאות לדון ולהחליט לגבי כשירותו של רופא כזה להמשיך לנתח. במאמר זה נסקרים הסיכונים שבזיהומים אלו והדרכים למניעתם.

רם סילפן, אברהם אמיר, דניאל האובן,

המח' לכירורגיה פלסטית וכוויות, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

חסר בעור לכיסוי רקמות רכות מהווה בעיה שכיחה שעימה מתמודד המנתח הפלסטי המשחזר. חסרים אלה ניתנים לעיתים לסגירה ראשונית, אולם כשאפשרות זו אינה קיימת, בשל חסר נרחב בעור, מן צורך להתמודד עם השיחזור בשיטות שונות. לשם כך הוצעו מתלים מקומיים ומרוחקים עוריים ופציו-עוריים רבים, ואף היתה הסתייעות במתלים חופשיים בשיטת המיקרו-כירורגיה.

לעור נטייה להתרחב. תכונה זו ידועה לנו מזה אלפי שנים. עובדה זו, דווקא בשל היותה ברורה מאליו, היתה אולי הגורם לכך שהשכלנו לנצל תכונה זו בתחום ניתוחי השיחזור רק בשנים האחרונות. דוגמה לכך היא מתיחת דופן הבטן לנשים לאחר הריון – שבמהלכו עור הבטן נמתח בתגובה לרחם הגדל והולך.

משלמדנו על תכונותיו הגמישות של העור, היתה זו רק שאלה של זמן עד לניצול נטייתו העור להימתח והסתייעות במרחיבי רקמות לצורך ניתוחי שיחזור מודרניים.

הטיפול במרחיבי רקמות הוא פשוט יחסית, אולם הוא מצריך תשומת-לב רבה. מן הצורך לתכנן באופן קפדני את מיקומו של המרחיב ולערוך בדיקות נישנות ותכופות לאישור תקינות המרחב ולמילויו מחדש.

למרות שההסתייעות במרחיבי רקמות בניתוחים של ילדים עשויה להביא לפיתרונן של בעיות שיחזור רבות, נחשב טיפול זה עד לא מזמן כלא-בטיחותי, והוא נקשר בסיבוכים שונים בילדים, דוגמת פגיעה בגדילת השלד הגרמי.

בעשור האחרון חלה התעוררות של ממש בטיפול במרחיבי רקמות בילדים, ואלו נוטלים היום חלק חשוב בניתוחי בילדים ובמתבגרים. יתירה מזאת, מתוצאות מחקרים שונים עולה, כי למרחיבי הרקמות יתרונות דווקא בילדים ובמתבגרים. יתרונות אלו באים לידי ביטוי כשמתבצעת 1) בחירה נכונה של החולה; 2) תיכנון קדם-ניתוחי קפדני; 3) לוח-זמנים קפדני לגבי ניפוח של מרחיבי רקמות.

במאמר זה יובאו ההוריות, השיטה להשתלת המרחיב, יישומיו וסיבוכים עקב הטיפול בילדים. בנוסף יובאו עידכונים ומחקרים עדכניים מהספרות בנושא.

משה בן-שושן, צבי שפירר

האגף לילדים, מח' ילדים א', ביה"ח דנה, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

שעלת היא מחלה זיהומית של דרכי-הנשימה, הנגרמת לרוב על-ידי Bordetella pertussis ולעתים רחוקות יותר על-ידי Boredetella parapertussis.

הדיווח הראשון בספרות על מחלת השעלת היה באנגליה והמגיפה הראשונה של שעלת אירעה בפריס בשנת 1578.

מחלת השעלת היתה סיבה מובילה למוות בילדים לפני כ-60 שנה. שיעור התחלואה והתמותה הגבוהים שנילוו למחלה, הובילו לפיתוח מהיר של חיסון עם בידוד החיידק, ובשנת 1930 ניתן חיסון זה לראשונה.

רוברט דרגו, יהודה עדות

המח' לרפואה פנימית ג' מרכז רפואי רמב"ם והטכניון, הפקולטה לרפואה, חיפה

בשנת 1956 דיווח Edmondson על נערה בת 14 שלקתה בשאת בכבד; בבדיקה היסטופתולוגית של השאת שנכרתה, הודגמו מימצאים המצביעים על קאצינומה הפטוצלולרית של הכבד (קה"צ), שכונה בשמות שונים:

1) hepatocellular carcinoma with laminar fibrosis.

2) hepatocellular carcinoma with polygonal cell type and fibrous stroma.

3) Oncocytic hepatocellular tumor.

4) Eosinophilic hepatocellular carcinoma with lamelar fibrosis.

המונח המקובל היום הוא קאצינומה הפטוצלולרית לייפתית-לוחיתית של הכבד (fibrolamellar hepatocellular carcinoma) להלן קפל"ה. בספרות האנגלית דווחו על כ-150 חולים שלקו בקפל"ה. המטרות בסקירה הנוכחית הן:

1) להעלות את מודעות הקלינאי לסוג זה של שאת.

2) לסכם את המידע העדכני בנושא מבחינה אפידמיולוגית, היסטופתולוגית, הסתמנות קלינית, אמצעי דימות אבחנתיים, טיפול, מעקב ותחזית.

א' גרוזובסקי, י' כהן ופ' זינגר

היח' לטיפול נמרץ כללי, קמפוס בילינסון, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה

בשנים האחרונות אנו עדים להתפתחות מהירה של טכנולוגיות המיושמות לייצור מכשירי הנשמה יעילים, נוחים לשימוש, ניידים ובטוחים, המאפשרים הנשמה לא פולשנית (הל"פ) בלחץ חיובי. בעבודות שפורסמו מתארות דווח על יישום שיטות הנשמה לא-פולשניות במצבים שונים. במאמר זה אנו סוקרים את הציוד, השיטות, ההוריות והסיבוכים הכרוכים ביישום שיטות אלו.

גיל דובנוב, אליוט בארי

המח' למטאבוליזם ולתזונת האדם, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים

הבנת תהליך ההזדקנות, ודרך כך הארכת תוחלת החיים ושיפור איכות החיים, מהווים מטרה למחקר רחב היקף. עוד בטרם יפרוץ הדיון בעתיד בדבר אפשרויות הארכת תוחלת החיים, הידע המצטבר בנושא זה תורם להבנת התהוותן של מחלות הקשורות לזיקנה. בבסיס מנגנון ההזדקנות שמור מקום נכבד לקיום נזק חימצוני יומיומי, אם כי ברור כיום כי אין זה הגורם היחיד להתקדמות התהליך: מספר גנים ותוצריהם נמצאו משפיעים על קצב ההזדקנות, ביניהם חלבוני הטלומראזה. נזק חימצוני התגלה כתורם להתהוותן של מחלות הקשורות לזיקנה, כגון מחלות לב, מחלות אלצהיימר ופארקינסון, סוגי סרטן שונים וכד', אם כי נראה שגורמים נוספים משתתפים בתהליך זה. כל התערבות המיועדת להאריך את תוחלת החיים, חייבת להיות מלווה בהפחתת היארעות של מחלות הקשורות לזיקנה, שכן מטרה עילאית היא לא רק להעלות את תוחלת החיים, אלא גם את איכות החיים. בתקופתנו, טיפול במחלת זיקנה אחת מהווה רק גשר זמני עד להופעת מחלה אחרת. בנוסף לנטל התחלואה על החולה ובני-משפחתו, קיים גם נטל כלכלי – הוצאות בתחומי בריאות וסיעוד לכל קשיש בארה"ב מגיעות לעשות ומאות אלפי דולרים. לפיכך, הארכת תוחלת החיים צריכה להיעשות באופן שימגר את המחלות הגיל הקשיש, על-מנת שתתאפשר איכות חיים טובה הן לקשיש והן לבני משפחתו.

בסקירה זו יובא ההסבר המקובל היום על מנגנון ההזדקנות. בנוסף יוצגו מספר דרכים להאטת קצב ההזדקנות: ראשית, צריכה מופחתת של מזון; ושנית, מספר התערבויות גנטיות נבחרות. ייתכן שאחת מדרכים אלו או תגלית כלשהי בעתיד, יהפכו מעיין הנעורים הנעלם.

יוסי רימר (1), יצחק סרוגו (2)

מח' ילדים (1), המח' למיקרוביולוגיה קלינית (2), הטכניון מכון טכנולוגי, ביה"ח בני ציון חיפה

מספר שיא של חולי שעלת (311) בעשרים השנה האחרונות דווח בשנת 1999 על-ידי המחלקה לאידמיולוגיה של משרד-הבריאות. מחקר שנערך על ידי המחברים בשנה זו איפשר בדיקות תבית, סרולוגיה ו-PCR לאיבחון מחלת השעלת בחולים שהופנו על-ידי רופאים מהקהילה. שעלת אובחנה בכ-46% מהחולים שהופנו ושיעור החולים באוכלוסייה המקומית היה כ-15 חולים ל-105. שיעור זה גבוה מהממוצע הארצי המדווח, העומד על כ-2 חולים ל-105. את העלייה בשכיחות המחלה ניתן לייחס לשינוי בתסמיני המחלה הקלאסיים המקשים על האיבחון, לדעיכה המהירה בחסינות ולחוסר-מודעות לתחלואה בגיל המבוגר. מובאת בזאת סקירה על המחלה, איבחונה ודרכי-הטיפול המקובלות כיום.