דניאל שפשלוביץ¹, יניב שרר¹, יהודה שינפלד¹

¹המח' לרפואה פנימית ב', והמרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מחלות לב וכלי-דם נפוצות מאוד בחולים הלוקים בדלקת מיפרקים שיגרונתית, והן בעלות השפעה רבה על התחלואה והתמותה בקבוצת חולים זו. ההסבר לתופעה זו הוא ככל הנראה טרשת עורקים מואצת, כפי שהודגם בנתיחות שלאחר המוות בחולים. כמו-כן נמצאה בשכיחות גבוהה מחלה טרשתית תת-קלינית בבדיקות דימות שונות. גורמי-הסיכון המסורתיים למחלות לב וכלי-דם לבדם אינם מסבירים טרשת מואצת זו. נמצא שהמחלה עצמה, כמו גם הטיפול מדכא מערכת החיסון (בעיקר קורטיקוסטרואידים), הם גורמי-סיכון בלתי תלויים להאצה של מחלת הטרשת. גורמים נוספים הם הדלקת המערכתית הכרונית והתגובות האוטואימוניות התאית וההומורלית, האופייניות למחלה זו. במאמר להלן נסקר הידוע כיום בנוגע לטרשת העורקים בדלקת מיפרקים שיגרונתית, תוך שימת דגש מיוחד על ההסתמנויות הקליניות, הפתוגנזה והטיפול.

רפי ביצור (1), דרור חרץ (1), ארדון רובינשטיין (2),

(1) המכון לחקר שומנים (ליפידים) וטרשת עורקים, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, (2) החברה לחקר, מניעה וטיפול בטרשת עורקים, המרכז הרפואי תל-אביב

טרשת העורקים היא מהגורמים העיקריים לתמותה ותחלואה בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט. בעשורים האחרונים אותרו לא מעט גורמי-סיכון להופעתה, ובמקביל נעשה מאמץ רב לטפל בהם. כתוצאה מכך נמצא שיעור התחלואה והתמותה ממחלות הנובעות מטרשת העורקים במגמת ירידה, הן בישראל והן בעולם.

הצורך בעידכון ההמלצות נובע מסדרת פירסומים מדעיים חדשים, אשר הובילו לשינויים מהותיים, בהמלצות אירגון הבריאות הלאומי האמריקאי, החברה האמריקאית לקרדיולוגיה, והחברות האירופאיות לקרדיולוגיה, טרשת עורקים, יתר-לחץ-דם ואירוע-מוח (Stroke), שפורסמו לאחרונה. ההמלצות באות לעדכן את אלו שפורסמו בעבר מטעם החברה לחקר, מניעה וטיפול בטרשת העורקים, ובהתחשב בנסיבות ובצרכים המיוחדים של מערכת הבריאות והרפואה בישראל.

בחלק הראשון מפורטות המלצות כלליות, התקפות לכלל האוכלוסייה בכל רמות הסיכון, וכן המלצות לטיפול ביתר-לחץ-דם.

לנייר העמדה באתר הר"י

גיא הידש¹, יוסף שנטל¹, עופר נתיב²,

¹המח' לאורולוגיה, המרכז הרפואי העמק, ²המח' לאורולוגיה, המרכז הרפואי בני ציון

בעשור האחרון מבוצעים ניתוחים זעיר-פולשניים לשאתות של הכיליה, במטרה לצמצם את התחלואה הבתר-ניתוחית, לקצר את משך האישפוז ולשמר ריקמת כיליה. השיטות הזעיר-פולשניות כוללות כריתה חלקית בגישה לאפרוסקופית וצריבה תוך-גופית של ריקמת השאת באמצעות מקורות אנרגיה שונים, כגון הקפאה (Cryoablation), צריבה באמצעות גלי רדיו, גלי על-שמע (US), גלי מיקרו (Microwave), גלי לייזר וקרינת פוטון תוך-גופית. למרות שאין בידינו נתונים ארוכי-טווח, התוצאות האונקולוגיות והתיפקודיות הראשוניות נראות מבטיחות.

מובאת בזאת סקירה עדכנית על הניסיון שנרכש בשיטות השונות לטיפול בשאתות הכיליה. ההוריות, תוצאות הניתוחים, היתרונות והחסרונות של השיטות השונות, והסיבוכים האפשריים.

ליאורה באור, יצחק בליקשטיין,

בית-הספר לעבודה סוציאלית, הפקולטה למדעי החברה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, והמח' למחלות נשים ויולדות, בית-חולים קפלן, רחובות

אי-פוריות מדווחת בסיפרות הרפואית כאירוע משבר. הלוקה באי-פוריות עשוי לחוות אובדן מסוגים שונים: אובדן של בריאות, מיניות, מעמד, ערך עצמי, אובדן ביטחון תעסוקתי, כלכלי וחברתי, ואובדן הורות ביולוגית. טיפולי-פוריות מעוררים תקווה לפיתרון הבעיה, אך בו בזמן מטילים נטל קשה על משאבי בני-הזוג. שיטות ההפריה העוקפות את בעיית הפוריות אינן חפות מסיכונים לבריאות האישה והעובר, ומהשלכות פסיכו-חברתיות שליליות על בני-הזוג. מאידך, נראה כי זוגות רבים הלוקים באי-פוריות אינם מודעים לסיכונים ולהשלכות של טיפולים אלה, ובוחרים במקום זאת להתכחש לכך או להתעלם מכך בשאיפתם להגיע ל"משפחה המיידית" (הורות ליותר מילד אחד) בנתיב הישיר (בתוך הריון אחד). כמובן שאין להתעלם מהילדים הבריאים שנולדו לאחר טיפולי עזר לפוריות, אולם על הצוות הרפואי מוטלת החובה ליידע את בני-הזוג לגבי השלכות וסיכונים גופניים ופסיכולוגיים כאחד הקשורים בנתיב הישיר למשפחה מיידית, על-מנת שיוכלו לקבל החלטה והסכמה באופן מושכל בכל הקשור לטיפול.

דניאל בן-דיין, מרדכי קרמר

מכון הריאה מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח תקוה

יתר-לחץ-דם בעורקי הריאה, מתאפיין בתינגודת גבוהה בריאה ובירידה בתפוקת הלב. בתקופה שקדמה לטיפול בפרוסטציקלין, נחשבה המחלה לסופנית, עם חציון הישרדות של 3 שנים. בשנים אחרונות חל שיפור משמעותי ברמת ההישרדות, בזכות הבנה טובה יותר של המחלה ודרכי הטיפול בה.

ההנחיות החדשות לטיפול מבוססות על מימצאי מחקרים אודות הקשר שבין היצרות ועיצוב מחדש של כלי-דם לבין הפרעות בתיפקוד דופן האנדותל, לבין ביטוי-יתר של אנדותלין, ולירידה ביצירה של פרוסטציקלין וותחמוצת חנקן (NO).

במאמר ידווח על הסיווג החדש ועל ההנחיות לטיפול המקובלות כיום בעולם. הנחיות אלו מתייחסות לתפקידי פרוסטציקלין, למעכבי אנדותלין ופוספודיאסתרזה 5, ולערך של מישלבי התרופות.

אלי שוורץ

המרכז לרפואה גיאוגרפית ומחלות טרופיות, מח' פנימית ג', מרכז רפואי שיבא, תל השומר

הדיווח בכלי התקשורת בבוקרו של ה-26 בדצמבר 2004 על אודות צונמי אשר פגע בחלקים של אסיה הרחוקה, החל כדיווח לקוני בשולי החדשות. מספר הנפגעים הראשון שדווח עמד מעט מעל מאה. בהדרגה החלו המספרים לעלות, הדיווח הפך להיות עיקר החדשות ואנו למדנו להכיר מהי תופעת הטבע אשר קיבלה את השם היפני "צונמי" או "גלי חוף". ימים ספורים לאחר מכן, כאשר כבר הייתי בחוף המזרחי של סרי-לנקה הבנתי כי הביטוי התמים "גלי חוף" אינו אלא ביטוי להרס חוף מסיבי.

יצחק אשכנזי^2,1, יהושע שמר^4,3

¹המרכז לשירותי הרפואה והציוד הרפואי, חיל רפואה, צה"ל, ²אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ³מכבי שירותי בריאות, ⁴הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב

בבוקר יום ראשון, 26 בדצמבר 2004, רעידת אדמה בעוצמה של 9.0 בסולם ריכטר שהתחוללה בקרקעית האוקיינוס ההודי, הובילה להסטה אדירה של מי האוקיינוס כלפי מעלה ולהתפתחות תופעת הצונמי. הגלים שהתפתחו, שעטו במהירות של 800 קמ"ש אל עבר מדינות האוקיינוס ההודי, ותוך כדי התקרבותם לחוף האטו מהירות, גובהם עלה מעשרות ס"מ למטרים רבים ומי החוף נסוגו. הגלים המפלצתיים בעוצמתם שטפו את החופים בזה אחר זה וגרמו לאחד מאסונות הטבע הקשים ביותר בעידן המודרני.

הצונמי, הוא תופעת טבע קטלנית המתפתחת בהדרגה על ציר הזמן, וגורמת לקורבנות רבים ולהשחתת רכוש בטווח של דקות עד שעות רבות. עקב היות הצונמי "אסון מתגלגל" שמהלכיו והתקדמותו אינם מפתיעים, ניתן היה לצפות שהתראה סבירה ליושבי החוף להתרחק למקומות גבוהים, הייתה חוסכת קורבנות רבים!

במאמר נתאר לעומק את ההיווצרות ההדרגתית של האסון, את מרכיביו הרפואיים והאחרים, את המיתוסים המשפיעים לרעה על מקבלי ההחלטות, ועל המענה הנדרש הן ברמה המקומית והן ברמה הבין-לאומית.

ויקטור גינזבורג¹, ג'ורג' גרינברג¹, חורחה דלגדו², ואדים צודיקוב³, בוריס קירשטיין⁴, גבריאל סנדרו¹

¹כירורגיית כלי-דם, ²גסטרואנטרולוגיה, ³מכון הרנטגן, ⁴מח' כירורגית א', מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, מסונף לפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

נצור ותין-ושט בבית-החזה הגורם לדמם ממערכת העיכול הוא נדיר. תיקון תוך-נהורי של הפתולוגיה במיקרים שכאלה נדיר ביותר.

במאמר זה מובאת פרשת חולה בת 83 שאושפזה בגין הקאות דמיות שהחלו שעות ספורות לפני התקבלותה. בבירור נמצא שמקור הדימום בוושט, בנצור ותין-ושט. בוצע בהצלחה תיקון תוך-נהורי של פריצת הוותין לוושט והביא להפסקת הדמם. מועלה לדיון קשר אפשרי בין מחלת רקע שהיא דלקת עורק הרקה (Temporal (arteritis אשר לקתה בה החולה בעבר לבין התפתחות הנצור והדימום.

יאיר גורצק, ואדים בנקוביץ, יוג'ין כהן, דן עטר ואהוד ראט 

המח' לאורתופדיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

על ארתרוסקופיה של מיפרק הירך (אמ"י), דיווח לראשונה בשנת 1931 החוקר Burman, בשנות השמונים בוצע הניתוח על-ידי מספר מצומצם של מנתחים. באותה עת ניתן הדגש על פיתוח שיטת הניתוח, יישומה והגדרת ההוריות לביצועו.

שיפור השיטה וצבירת ניסיון בניתוח מורכב זה איפשרו לחדד את הקשר בין התלונות, התסמינים והמימצא בניתוח. להבדיל ממיפרקים אחרים (כתף, ברך), שבהם מאפשרת בדיקת דימות בצילום רנטגן רגיל, בטומוגרפיה מחשבית (CT) או בתהודה מגנטית (MRI) קביעת אבחנה מדויקת, הרי שיעילותן של בדיקות אלו באזור מיפרק הירך מוגבלת. המידע שמתקבל בזמן הניתוח חיוני לאיבחון ולהתאמה בין מימצאים קליניים לבין הפתולוגיה.

כיום יש לאמ"י מיגוון הוריות, כגון חילוץ גופים חופשיים, טיפול בקרע של הלברום, שטיפת מיפרק מזוהם, הערכת סחוס מיפרק ועוד. אמ"י ידועה בתוצאותיה הטובות ובשיעור סיבוכים נמוך אם זו מבוצעת על-ידי רופאים מנוסים.

בסקירה הנוכחית נדונים שיטת הניתוח, מיגוון המצבים הקליניים, ההוריות ופוטנציאל הטיפול של שיטה זו.

אלון שרים, מריו ביינר, בעז וייס, דניאל זיידמן

חטיבת נשים ויולדות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

החיידק סטרפטוקוק מקבוצה B (סק"ב), הוא מאכלס של מערכת העיכול, המין והשתן במבוגרים.

שיעור הנשאות בנשים הרות מוערך ב- 20% לערך. מחצית מהילודים לנשים עם המחולל יהפכו לנשאים, אך לא בהכרח יחלו. מחלה מוקדמת הנגרמת על-ידי המחולל ביילוד במהלך שבעת ימי חייו הראשונים, היא מחלה קשה התוקפת כ-0.5 מכל 1,000 ילודים, ומלווה בשיעורי תחלואה ותמותה משמעותיים.

הדרך למנוע את המחלה ביילוד היא מתן טיפול אנטיביוטי מונע ליולדות במהלך הלידה. קיימות שתי גישות לבחירת היולדות המתאימות לטיפול אנטיביוטי מונע: 1) טיפול בנשים נבחרות עם גורמי-סיכון להדבקת הילוד במחולל במהלך הלידה. 2) התקנת תרבית משולבת מהלדן ומהחלחולת בשלהי ההריון, ומתן טיפול אנטיביוטי מונע בזמן הלידה רק ליולדות עם צמיחת המחולל בתרבית. הבנת האפידמיולוגיה של המחולל ובחינת תוצאות מחקרים שנערכה בהם השוואה בין יעילות שתי הגישות, מבהירות את הרקע למחלוקת באשר לגישות השונות. בהתאם, פורסמו לאחרונה הנחיות חדשות מאת רשויות הבריאות בארה"ב, המרכז לבקרת מחלות (CDC) והאגודה האמריקאית למיילדות וגינקולוגיה (ACOG), על הבחירה של שיטת המניעה העדיפה. נראה כי נדרש עתה צורך בדיון מחודש לגבי ההנחיות המקובלות בישראל.

יונתן שטרייפלר

היח' לנירולוגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס גולדה, פתח-תקווה

תיסמונת זילוח-היתר של המוח היא תיסמונת נירולוגית המתבטאת בכאבי-ראש חד-צדדיים, בהתכווצויות ובסימנים נירולוגיים מוקדיים. בצורתה הקשה של התיסמונת נגרמים תסמינים אלה עקב דימום תוך-מוחי.

לראשונה תוארה התיסמונת כסיבוך מאוחר של ניתוחי אנדארטרקטומיה שבוצעו עקב חסימה משמעותית טרשתית של העורק התרדמני. התיסמונת תוארה כתוצאה של זילוח-יתר הנגרם לריקמת מוח שאינה מוגנת או שניזוקה בעבר מאוטם מוחי.

התיסמונת נחשבה כסיבוך נדיר, אך קביעה זו אינה מדויקת, מאחר שפעמים רבות הלוקים בה אינם מאובחנים עקב הופעתה המאוחרת. וכך, פעמים נקבעות אבחנות שונות למחלה זו על-ידי רופאים שאינם מודעים לקיומה של התיסמונת.

לאחרונה דווח על דרך קלה יותר לאיבחון התיסמונת: בדיקת דופלר דרך-הגולגולת במהלך הניתוח או במעקב המתבצע לאחריו. כך מאובחנים חולים רבים יותר המצויים בסיכון ללקות בתיסמונת. איזון קפדני של לחץ-הדם יכול למנוע את התהוות התיסמונת.

כיוון שתיסמונת זילוח-היתר של המוח תוארה גם כסיבוך הנגרם מאנגיופלסטיה (עם או ללא תומך) של העורק התרדמני, ומאחר שפעולה זו מחייבת אישפוז קצר בלבד, עולה הסבירות לכך ששכיחות התיסמונת מחוץ לכותלי בית-החולים תעלה. לכן, חשוב שכלל הרופאים יכירו את התופעות הקשורות לתיסמונת, וכי הרופאים המצנתרים והמנתחים יסתייעו בשיטות המעקב שפורטו לעיל - כל זאת על-מנת להקטין את שכיחות התיסמונת ואת הסיבוכים הנובעים ממנה.

פטר ברטה, ריטה ברון, ישי לוי

המח' לרפואה פנימית ד', מרכז רפואי רמב"ם והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

מתוטרקסאט (MTX) Methotrexate במינון נמוך ניתן לעיתים מזומנות לחולים עם מחלות דלקתיות שונות. במאמר הנוכחי מדווח על חולה בת 76 שנה, שטופלה לתקופה קצרה במתוטרקסאט עקב דלקת מיפרקים שיגרונתית (Rheumatoid arthritis) במינון 5 מ"ג לשבוע. בהמשך טופלה בטרימפתופרים-סולפה-מתוקסזול Trimethoprim-Sulphamethoxaszole (TMP-SMX) עקב זיהום אקראי בדרכי-הנשימה העליונות. החולה אושפזה עקב פאנציטופניה קשה שהסתבכה עקב אלח-דם ממקור חיידקי ופטרתי, וזה הסתיים בפטירתה. מדווח במאמר הנוכחי על האבחנה המבדלת של פאנציטופניה, וכן על המנגנונים השונים שגרמו בחולה זו לעלייה בריכוז החופשי של MTX בפלסמה בעקבות טיפול ב-TMP-SMX.

פרשת חולה זו נועדה להעלות את מודעות הרופא המטפל לסיכון הכרוך במתן מישלב של תרופות בעלות יכולת דיכוי פוטנציאלי של לשד-העצם, גם במינון נמוך הניתן לטווח-קצר, בעיקר באוכלוסיית חולים עם גורמי-סיכון רבים.

גלית ארטום, יהודה אדלר

המכון לשיקום הלב, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

תיסמונת דלקת כפורת הלב שלאחר ניתוח לב פתוח היא סיבוך נפוץ למדי. הגדרת התיסמונת מבוססת על הופעת התסמינים האופייניים: חום, דלקת בכפורת הלב ומימצאי מעבדה המאששים אבחנה של דלקת. במהלך השנים נערכו מחקרים לקביעת האטיולוגיה של התיסמונת (שלא ברור עדיין עם היא אוטואימונית ואם לאו), תוכל לתרום רבות להבנת דרך פעולתם של מנגנונים דלקתיים דומים ותוביל למציאת הטיפול המיטבי במאחר הנוכחי נסקרו עיקר המחקרים שפורסמו בנושא בעשרים וחמש השנים האחרונות.

ש' גרינברג, נ' אלמרו, ג' קרן, ד' שפס 

היח' למניעת מחלות-לב, המח' הקרדיולוגית מרכז רפואי תל-אביב

רקע: תוכניות לשיקום ולמניעת מחלות-לב נועדו לצמצם את התחלואה ואת התמותה לאחר אירוע לב, או לאחר מחלה כלילית. למרות זאת, שיעור ההשתתפות של חולים בתוכניות שיקום נמוך, והנשירה במהלכן רבה. מטרת המחקר הנוכחי היא לבחון את השפעת הצטרפותו של בן-הזוג של המטופל לתוכניות השיקום והמניעה, על פרק הזמן שהמטופלים נטלו בהן חלק, ועל השיפור בכושרם הגופני.

שיטה: במהלך השנים 1998 2001 נטלו חלק 24 זוגות בפעילות היחידה למניעת מחלות-לב שבמרכז הרפואי בת"א. הזוגות סווגו ל-2 קבוצות על פי מצבם הרפואי: 1) קבוצת השיקום (14 חולים) שבה אחד מבני הזוג עבר אוטם בשריר הלב או ניתוח מעקפים כלילי, 2) קבוצת המניעה השניונית (10 חולים) שבה אחד מבני הזוג עבר השתלת תומך סלילי בעורק כלילי, או שהוא נושא עדות למחלת-לב כלילית. קבוצה נוספת: קבוצת בני הזוג (21 בני-זוג). לכל קבוצה נבחרה, לשם

השוואה, קבוצת בקרה שכללה מטופלים ללא בני-זוג מקרב היחידה למניעת מחלות-לב, בהתאם למצבם הרפואי.

המשתנים שנבדקו: מיספר המיפגשים שהמטופלים נטלו בהם חלק, רמת הכושר הגופני שלהם בתחילת התוכנית ובסיומה.

תוצאות: מטופלים שהתאמנו עם בני-זוגם השתתפו במיספר גדול יותר של מיפגשים (p<0.05; 87+17) בקבוצת השיקום, בהשוואה לקבוצת הבקרה (47+6). לא היה הבדל ברמת הכושר הגופני בתחילת התוכנית בין שתי קבוצות המטופלים : עם בני-זוג (3.5+0.2 METS) בהשוואה למטופלים ללא בני-זוג (3.4+0.2 METS) (p=0.5). בשתי הקבוצות נצפתה עלייה דומה ברמת הכושר הגופני: קבוצת בני הזוג השתפרה ב- METS  0.79+0.1 בהשוואה ל- METS 0.6+0.1 בקבוצת הבקרה (p=0.6). לעומת זאת, בקבוצת הבקרה של קבוצת המניעה השניונית המטופלים נטלו חלק במיספר גדול יותר של מיפגשים (51+13 לעומת 31+6; p>0.02) רמת הכושר ההתחלתית של שתי הקבוצות הייתה דומה (METS 3.7+0.3 לעומת METS 4.2+0.2; p=0.2) בהשוואה לקבוצת הבקרה. בסיום הפעילות חל שיפור גדול יותר בכושר הגופני בקבוצת הבקרה. ב METS 0.7+0.2 לעומת METS 0.3+0.1 (p<0.05).

בני הזוג (קבוצה 3) נטו להשתתף במיספר גדול יותר של מיפגשים (p=0.2; 45+10) בהשוואה לקבוצת הבקרה. לא היה הבדל ברמת הכושר בתחילת הפעילות בתוכנית לעומת זו שבסיומה, בין קבוצת בני הזוג לבין קבוצת הבקרה.

מסקנות: תמיכה ושיתוף של בן-הזוג בצורה פעילה בתוכנית השיקום עשויה לשפר את שיעור ההשתתפות בתוכנית השיקום, לעומת זאת, בתוכנית המניעה השניונית שיתוף בן-הזוג עלולה לגרום לנשירה מוקדמת. לא נמצא הבדל בשיעור ההשתתפות ובמדדי הכושר הגופני בין קבוצת בני הזוג לבין קבוצת הבקרה.

ליאת רימר (1), דורון רימר (2)

(1) שרות מבחן למבוגרים מחוז חיפה, (3) מח' לרפואה פנימית ה', המרכז הרפואי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

חולים הלוקים בדיכאון רבא (major depression) חשופים למחלת לב כלילית ברמת סיכון גבוהה פי שניים מאשר האוכלוסייה הכללית. אחד מכל שישה חולים לוקה בדיכאון נפשי לאחר אוטם שריר הלב (אש"ל). לנתון זה משמעות רבה, לאור העובדה שהדיכאון גורם סיכון עצמאי לתחלואה ולמוות ממחלת-לב לאחר אש"ל הגורם לעלייה של פי ארבעה, בשיעור התמותה של חולים אלו. למערכת החיסון יש תפקיד חשוב בפתוגנזה של התפתחות מחלת לב איסכמית, כמו גם של דיכאון נפשי. שינויים גופניים רבים המתרחשים בעת דיכאון לאחר אש"ל, מתווכים על ידי מערכת החיסון, וכוללים את הפעלת המערכת האוטונומית, את הפעלת טסיות הדם, את הירידה בתיפקוד האנדותל וכן שינויים בהרכב חומצות השומן בממברנת התאים. שינויים אלו עשויים להסביר את העלייה בתמותה ובתדירות הפרעות קצב לב אצל חולים אלו. לעומת זאת, ציטוקינים כגון אינטרלוקין 1 ואינטרלוקין 6 המופרשים בעת הפעלת מערכת החיסון המתלווה לאש"ל, עלולים לגרום להופעת תסמינים נפשיים של דיכאון. עד כה לא נצטברו די נתונים כדי לענות על שאלת המפתח: "האם דלקת היא הבסיס המשותף לשתי המחלות, או שמא דלקת, המלווה אחת מן המחלות, גורמת להתהוות השנייה או להחמרתה". לאור ההשלכות של דיכאון נפשי לאחר אש"ל, על הפרוגנוזה ממחלת לב וממחלה כלילית, עולה השאלה המעשית, בדבר היכולת לצמצם את היקף התמותה לאחר אש"ל על ידי טיפול בדיכאון נפשי. במחקרים קליניים ראשוניים שבהם נבחנה אפשרות זו, לא נמצא שיפור בפרוגנוזה. ליקויים מתודולוגיים, מהווים רק חלק מההסבר לחוסר ההצלחה בטיפול. שינויים גופניים רבים המלווים דיכאון לאחר אש"ל, אינם חולפים לאחר טיפול ולא בעקבות הטבה קלינית בתסמינים הנפשיים. עובדה בעלת משמעות רבה. במאמר זה אנו עוסקים ביחסי הגומלין בין דיכאון נפשי, דלקת ומחלת לב איסכמית ובהשלכות האיבחוניות והטיפוליות של יחסים אלו.