תוצאת חיפוש

מונה ינקוביץ כידון¹, אדוארדו שכטר², אליאס טובי³

¹היחידה לאלרגיה ואימונולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר ומרכז בריאות הילד, שירותי בריאות כללית, ראשון לציון, ²מכבי שירותי בריאות, ³המכון לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית המרכז הרפואי בני ציון,  הפקולטה לרפואה-הטכניון, חיפה

נגיף הפפילומה באדם (Human Papilloma Virus – HPV) – בעיקר הזנים 16 ו-18 ופחות הזנים 31 ו-45 של הנגיף – הוא הגורם להתפתחות תהליכים טרום סרטניים או סרטן בצוואר הרחם. נמצא, כי בעקבות הדבקה 'טבעית', גם כאשר נוצרים נוגדנים (במחצית מהנשים), הכייל נמוך ואינו מספיק להבטחת הגנה ארוכת טווח. זו הסיבה העיקרית שבגינה אנו זקוקים לחיסון יעיל המונע התפתחות ממאירות בצוואר הרחם. היום מאושרים בישראל שני חיסונים יעילים למניעת סרטן צוואר הרחם: Gardasil , המורכב מחלקיקים דמויי נגיף מהזנים 16 ו-18 (הקשורים בהתפתחות סרטן צוואר הרחם), ומהזנים 16 ו-11 הקשורים להתפתחות קונדילומה באברי המין, ו- Cervarix, המכיל רק חלקיקים מהזנים 16 ו-18. בנוסף, שני החיסונים נבדלים במבנה האדג'ובנטי שלהם. האדג'ובנט ב- Gardasil הוא מלח אלומיניום בלבד, וב- Cervarix האדג'ובנט הוא מכלול של אלומיניום ו-MPL (אגוניסט של TLR-4). המבנה האדג'ובנטי המיוחד של Cervarix מקנה לו תכונה אימונוגנית יעילה יותר, במיוחד במישור ההומורלי.

חיסון ב-Cervarix גורם ליצירת נוגדנים כנגד HPV 16 ו-18, הנותרים בכייל זמן ארוך יותר מאשר בעקבות מתן Gardasil. אחרי חמש שנים, כייל הנוגדנים כנגד HPV 18 שנוצרו בעקבות חיסון ב-Gardasil פוחת באופן בולט. בנוסף נמצא, כי בעקבות חיסון ב-Cervarix הודגמה יעילות של 100% במניעת תהליכים טרום סרטניים על ידי זנים אחרים, כגון 31 ו-45. לעומתו, חיסון ב-Gardasil גרם לתגובה צולבת יעילה רק נגד הזן 31 ולא כנגד 45, אם כי שני החיסונים בטוחים למדי. היעילות הקלינית מודגמת במספר מחקרים, אך טרם הוכח ההבדל ביעילותם הקלינית ארוכת הטווח של שני החיסונים הללו.
 

דוב ליכטנברג 

החוג לפיסיולוגיה ולפרמקולוגיה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב.

בהסתמך על ההנחה שעקה חמצונית מעורבת בפתוגנזה של טרשת עורקים, ניתן היה לצפות שנוגדי חמצון יגרמו להפחתת התמותה והתחלואה ממחלות לב.

מחקרים קליניים רבים הוקדשו להשפעה של נוגדי חמצון שונים על התחלואה והתמותה של אנשים שטופלו בנוגדי חמצון, בהשוואה לקבוצות בקרה שלא טופלו בנוגדי חמצון.

רבים מהמחקרים הקליניים הוקדשו להשפעת נוגד החמצון  טוקופרול (ויטמין E). תוצאות הניסויים האלה גרמו לאכזבה קשה: ברבים מהחחקרים לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין המטופלים לבין קבוצת הבקרה. ממחקרים אחרים ניתן היה להסיק שויטמין E מפחית את התדירות של אירועי אוטם שריר הלב שאינם קטלניים, ולעומת זאת, בחלק מהניסויים הקליניים נרמז שויטמין E הניתן במינון גבוה באופן כרוני לכלל האוכלוסייה (מבלי להבחין בין המטופלים) מגביר את התמותה (הן התמותה הכללית והן התמותה ממחלות לב).
 

שלמה מרסל מוניקנדם^2,1 , מנחם מוניקנדם^3,1

¹המחלקה לרפואת המשפחה ב', מכבי שירותי בריאות, תל אביב, ²החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³בית הספר לעבודה סוציאלית על שם לואיס וגבי וייספלד, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן

עוני ואי שוויון בבריאות מהווים חלק גדל והולך מחוויות הרופא. עוני ואי שוויון משפיעים על אורח החיים, על התחלואה ועל איכות החיים. מחקרים שנערכו בנושא העלו שרופאים מתייחסים אחרת לחולים עניים, אך אינם תמיד מודעים לכך. יחס זה בולט במיוחד בכל הנוגע למתן טיפול בתרופות, אך הוא גם נכון לגבי הפנייה לבדיקות ולתקשורת רופא-חולה. רופאים נוטים להתייחס לחולה עני במונחים כלליים ולא למקרה הפרטני הניצב לפניו. חלק מהרופאים מעדיפים להימנע מטיפול בחולים עניים.

לעומתם, רופאים שגדלו בתוך אוכלוסיה חלשה ורופאים שבאו בעבר במגע עם אוכלוסיה נצרכת, נוטים לטפל יותר בחולים עניים. נמצא, כי סטודנטים לרפואה שטיפלו באוכלוסיה ענייה לפני הלימודים או במהלכם, התייחסו באופן חיובי יותר לחולים עניים לאחר מכן. בנוסף, בתי פקולטות לרפואה שהגו תוכניות מיוחדות לחינוך עם דגש על הטיפול בחולה העני, הצליחו להביא לשינוי תפיסתי והתנהגותי בקרב בוגריהן.

פתרונות לצמצום הפערים הבריאותיים כוללים: מערכת רפואה ראשונית חזקה, העצמת מטופלים, הקמת מסגרות להקטנת אי-השוויון והצדק בבריאות, וצמצום פערים בתשתיות ובאיכות השירות. יש צורך בהגברת המודעות להיבטים הרלוונטיים במפגש של הרופא עם החולה העני ובפיתוח תוכניות מתאימות בחינוך הרפואי .
 

ירון ניב, בטסי הלף, מנחם מושקוביץ, רויטל קריב, אלכס וילקין, זהר לוי

החוג למחלות ממאירות של דרכי העיכול, האיגוד הישראלי לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד

נייר עמדה זה נועד להמליץ על התנהלות קלינית נכונה לאחר כריתת פוליפ ולאחר ניתוח מרפא לסרטן הכרכשת והחלחולת (Colorectal cancer). נדרש מעקב באמצעות קולונוסקופיה, על מנת להפחית את הסיכון להישנות שאת, להתפתחות פוליפ או להישנות של ממאירויות נוספות בכרכשת ובחלחולת. ההתייחסות לפוליפ היפרפלסטי פשוט היא כמו לבדיקה ללא ממצאים, ויש לחזור על הקולונוסקופיה לאחר עשור. ממצא של אדנומה קטנה מחייב קולונוסקופיה נשנית לאחר 10-5 שנים. ממצא של אדנומה ’משמעותית’ מחייב בדיקה נשנית לאחר שלוש שנים. התרשמותו האישית של הבודק מאיכות הקולונוסקופיה תכתיב התייחסות נוספת, כמו בדיקה נשנית במועד קרוב יותר. כריתה בחלקים של אדנומה ססילית מחייבת בדיקה נשנית לבחינת המקום ולשלילת שאריות אדנומה שנותרו תוך 6-2 חודשים, לאחר בחינת התוצאה הפתולוגית. אין מקום לביצוע בדיקת צואה לדם סמוי או תבחיני סקר אחרים בחולים לאחר כריתת פוליפים. הוכח, כי מעקב קולונוסקופי המשולב עם CEA ודימות הכבד מאריך חיים לאחר ניתוח מרפא לסרטן הכרכשת והחלחולת. לפני הניתוח יש צורך לבצע קולונוסקופיה מלאה. אם מדובר בשאת חוסמת, יש מקום להשלים את הבדיקה באמצעות קולונוסקופיה וירטואלית. אם החולה נותח טרם בדיקת דימות של כל המעי, יש מקום להשלמה בקולונוסקופיה שלמה 6-3 חודשים לאחר הניתוח. מאחר שקיים חשש משאת מטהכרונית מוקדמת, יש לבצע קולונוסקופיה שנה מיום הניתוח או מהיום שבו בוצעה קולונוסקופיה אשר במהלכה נוקתה הכרכשת (Colon) מפוליפים. על המעקב הבא להתבצע כעבור שלוש וחמש שנים. לאחר Low Anterior Resection, הסיכון להישנות שאת מקומית בחלחולת גדול פי 10 מאשר בכרכשת. חולים שלא טופלו בקרינה בעקבות מחלה מקומית מתקדמת, או שלא עברו כריתה של המזורקטום, יעברו סיגמואידוסקופיה כל 6-3 חודשים במשך 3-2 שנים, על מנת לשלול הישנות מקומית של שאת.
 

צפורה שחורי-רובין

המכללה האקדמית לחינוך על שם קיי, באר שבע

מחברת מכותבת:

צפורה שחורי-רובין

רח' אגוז 13, עומר 84965

טלפון: 08-6469880

דוא"ל: zipirubin@walla.com

המסרים הנלמדים מהמאמר

1. לרופאות הראשונות בארץ ישראל, שעלו בראשית המאה העשרים, יש חלק נכבד בהנחת היסודות למערכת הרפואה הארץ ישראלית, אך תרומתן הוצנעה בספרות המחקר. יש להעלות אותן מן השכחה, לתת להן במה ולמקמן בסיפור ההיסטורי. 

2. ד"ר שרה בן עמי סולודר היא אחת מאותן רופאות ראשונות, שעלתה לארץ בשנת 1911, ולמרות פעילותה הרפואית-הבריאותית-החינוכית במושבות הגליל היא איננה מוזכרת בספרות העוסקת בתולדות הרפואה. המאמר מתקן את המעוות ומאיר את דרכה בנתיבי הרפואה הארץ ישראלית.

3. ד"ר שרה בן עמי סולודר תרמה רבות למערכת הרפואה המתהווה בארץ ישראל, היא קנתה לה מעמד בתולדות הרפואה כרופאה-אישה הראשונה שעסקה במיגור מחלת המלריה במושבות הגליל העליון בראשית ההתיישבות.

ד"ר שרה בן עמי סולודר, רופאה חלוצה, נחשבת בהיסטוריה של הרפואה הארץ ישראלית לרופאה-אישה הראשונה במושבות הגליל העליון. למרות זכות היסטורית זו המידע אודותיה דל ביותר, ונפקד מקומה במקורות ההיסטוריים הסוקרים את התפתחות הרפואה בארץ ישראל. המטרה במאמר הנוכחי היא לחשוף את קורות חייה המרתקים ואת פעילותה הרפואית-הבריאותית-החינוכית למען הקהילה היהודית במושבות הגליל העליון בין השנים 1919-1913, על רקע החיים במושבות בשלהי התקופה העות'מאנית. בשנים הללו, עסקה ד"ר סולודר בהדברת מחלת המלריה ביסוד המעלה ובמשמר הירדן בהדרכת ד"ר הלל יפה. זכותה הגדולה, שזומנה לה על ידי שר ההיסטוריה, היא בהיותה הרופאה-אישה הראשונה שהגיעה למושבות הגליל העליון, היא הייתה חלוצה בתחומה, תרמה למערכת הרפואה המתהווה בארץ ישראל, וקנתה את מעמדה בתולדות הרפואה בגליל העליון בראשית ההתיישבות בארץ ישראל.
 

קובי פלג^1,2, דינה יפה¹, קבוצת הטראומה  בישראל (ITG)³

¹המרכז הלאומי לחקר טראומה ורפואה דחופה, מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות, תל השומר, ²החוג לרפואת אסון, בית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת תל אביב, ³קבוצת הטראומה*

*קבוצת הטראומה: ריקרדו אלפסי, איגור ירוחימוב, בוריס קסל, יורם קליין, משה מיכלסון, אברהם ריבקינד, גד שקד, דניאל סימון, דרור סופר, מיכאל שטיין

בשנים הבאות צפויה עלייה עולמית בשיעור הפגיעות מתאונות דרכים, מאלימות ומלוחמה – אשר תשפענה על בריאות האוכלוסייה ותטלנה נטל נוסף על מערכת הבריאות. לנוכח מצב זה, חשוב במיוחד להבחין בין סוגי הפגיעות השונות, על מנת לאתר קבוצות בסיכון, לבנות תוכניות התערבות ומניעה, ולטפל ביעילות בנפגעים. בעזרת רישום הטראומה הלאומי הושוו במחקרנו מגמות ומאפיינים של היפגעות מכוונת לעומת לא מכוונת, תוך שימת דגש על פציעות מטרור ולוחמה.

שיטות: המחקר נערך על בסיס רישום הטראומה הלאומי (2006-2000). נסיבות הפציעה חולקו לשלוש קבוצות – פצועים מפגיעות לא מכוונות, פצועים מפגיעות מכוונות כתוצאה מטרור ולוחמה, ופצועים מפגיעות מכוונות אחרות. במחקר נכללו 155,496 פצועים שאושפזו ב-11 מרכזי טראומה.

תוצאות: במשך 7 שנים אושפזו 142,028 (91.3%) פצועים מפגיעות לא מכוונות ו-13,468 (8.7%) פצועים מפגיעות מכוונות. מתוך אלו שנפצעו מפגיעות מכוונות, כ-20% נפגעו כתוצאה מטרור ולוחמה. בפגיעות מכוונות ללא טרור ולוחמה אנו עדים למגמת עלייה קבועה בשיעור הנפגעים המאושפזים בין השנים 2000 (5.8%) עד 2006 (6.9%) (20.0= 2χ , P<0.001). לעומת זאת , המגמה בפגיעות טרור ולוחמה משתנה בהתאם לאירועים ולקצב שלהם. קיים דמיון במגמת ההיפגעות מטרור ולוחמה לפי גיל, בדומה לפגיעות מכוונות אחרות. בטרור ולוחמה שיעור הנפגעים הקשים (חומרת הפציעה 16+) גבוה משמעותית (24%) לעומת אלו שנפצעו בפגיעות מכוונות שאינן טרור ולוחמה (16%) או בפגיעות בלתי מכוונות (8%). המעבר מאשפוז לשיקום ושיעור התמותה בולטים בשונותם בהשוואה בין הקבוצות.

דיון וסיכום: עיקר הממצאים מצביעים על כך שפגיעות מטרור ולוחמה כוללות פציעות מורכבות יותר, קשות יותר בחומרתן, הכרוכות בשיעור תמותה גבוה יותר בבית החולים. גיל ומנגנון הפגיעה הם גורמים חשובים המשפיעים על ניצול משאבים בבתי החולים. חובה על מערכת הבריאות לבחון ולאתר את נסיבות ההיפגעות המאפיינות את קבוצות הפגיעה השונות, תוך בחינת ההבדלים בנסיבות ההיפגעות בתוך קבוצות הפגיעה השונות.

מחברת מכותבת:

דינה יפה

המרכז הלאומי לחקר טראומה ורפואה דחופה

מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות

תל-השומר, 52621

טלפון: 03-535-4252

פקס: 03-535-3393

דוא"ל: denaj@gertner.health.gov.il

זהר רובינשטיין^1,2, יעקב פולאקביץ³, בלה בן גרשון³, גדי לובין⁴, ירון בר-דיין⁵

¹בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²מערך בריאות הנפש, מחלקת הרפואה, פיקוד העורף, צה"ל, ³שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, ⁴מחלקת בריאות הנפש, צה"ל, ⁵אוניברסיטת בן גוריון

בעבודה זו, מדווח על הטיפול באזרחים נפגעי דחק וחרדה שנחשפו להתקפות הטילים במלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006. נכללו אותם אזרחים שטופלו במרכזי הדחק שהוקמו אד-הוק, בשיתוף פעולה בין מערך בריאות הנפש של מחלקת הרפואה של פיקוד העורף לבין שירותי בריאות הנפש של משרד הבריאות והאגף לשעת חירום.

תוצאות: 536 נפגעים נתקבלו במרכזים, מהם 18 הועברו לבתי חולים בגלל פגיעות גופניות, ואילו האחרים שוחררו תוך 4-2 שעות של טיפול אינטנסיבי על פי פרוטוקול התערבות. תסמיני הנפגעים נעו בין חרדה (90%), פחד (7%), הסתגלות (2%) והפרעות שינה (1%). סל הטיפול כלל שיחות (80%), ונטילציה (9%), הרפיה (3%), התערבויות לא מילוליות (3%), סיפוק צרכים בסיסיים (1%), ופינוי לבתי חולים (3%). מצאנו שתגובת דחק חדה (Acute stress reaction) וחרדה היו התופעות השכיחות ביותר בעקבות התקפת הטילים על האוכלוסייה האזרחית.

מרכזי הדחק הצליחו לספק מענה וטיפול מיידי לרוב הנפגעים, ומנעו את הצורך לפנותם לחדרי המיון של בתי החולים באזור. בכך הם אפשרו לחסוך באמצעי פינוי בזמן ההפגזות והפחיתו את העומס על בתי החולים.

המלצות: בעקבות ניסיון זה, אנו ממליצים שהמוכנות לאירועים כגון אלו ולאירועי אסון אחרים – הגורמים לשיעור גבוה של פגיעה נפשית – תמוקד בהפעלת מרכזי דחק קהילתיים דוגמת אלו שהוקמו במלחמת לבנון השנייה.

חיים רפלובסקי¹, קובי פלג², אלי בין¹

¹מגן דוד אדום בישראל, ²מכון גרטנר לחקר מערכת הבריאות

הפעלת מגן דוד אדום בתקופת מלחמת לבנון השנייה הובילה לסדרת לקחים (חלקם הופקו כבר במהלך הלחימה), הנוגעים לתפיסת ההפעלה של הארגון, למענה לאנשי הצוות ולאמצעים המתחייבים. בעקבות הלחימה הובהר הצורך בעדכון תפיסת ההפעלה, כאשר המוטיב המרכזי הוא ההתבססות על רמת היחידה המבצעית הבסיסית בארגון – קרי, "תחנת מגן דוד אדום" ולא המרחב. היתרון גלום ביצירת תפיסה מבצעית גמישה, המאפשרת מענה למספר רב של זירות אירוע בו זמנית, תוך יצירת תמונת מצב מהירה וויסות אמצעים לזירות המשמעותיות. הטכנולוגיה חייבת לתמוך בתפיסת ההפעלה.

במהלך המלחמה הובן במגן דוד אדום, כי המענה לנפגעי דחק – תחום שמגן דוד אדום לא התמקד בו עד לאירועים אלה מעבר להעברת פצועים לבית החולים – חייב להיות חלק מתפיסת המענה של מגן דוד אדום לאירועי לחימה.

תהליכי הפקת לקחים ולמידה הם חלק מהמענה המאפשר התאמה למציאות משתנה. לדוגמה, על מנת ליצור מצב שבו הצוות הרפואי יהיה פנוי נפשית להתמודד עם האירועים, מבלי לדאוג למשפחתו ולצרכיו הבסיסיים, נדרש מענה מקיף לצרכי הפרט על ידי פינוי בני משפחה מזירת הלחימה, וכן מענה לצרכים יומיומיים ופעולות למניעת תגובות חרדה בקרב אנשי הצוות. סבב חופשות, ניהול מרכזי של משאבי אנוש וניהול מתנדבים – כל אלה הם מרכיבים מהותיים במערך זה. המענה המתחייב באמצעים – ציוד מיגון, אמצעי שליטה וקשר, רמות מלאי נדרשות, מיגון קולקטיבי לאנשי הצוות במקום שהייתם ורכבים למשימות השונות של הארגון – חייב להיות חלק בלתי נפרד מהתכנון המבצעי של הארגון.

משימת התרמת דם, הכוללת גם שמירת רמות מלאי והגנה על מנות הדם, מהווה חלק בלתי נפרד ממשימות מגן דוד אדום.

ברוריה עדיני^3,2,1, דני לאור^2,1, רוברט כהן^4,3,2,1, בעז לב¹, אבי ישראלי^5,1

¹משרד הבריאות, ²המרכז האוניברסיטאי לחקר המוכנות והמענה למצבי חירום ואסון, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ³המרכז לחקר הטראומה והרפואה הדחופה, מכון גרטנר, ⁴המרכז לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית והדסה, ⁵בית הספר לבריאות הציבור בראון, האוניברסיטה העברית והדסה

* חלקים ממאמר זה נשלחו לארגון הבריאות העולמי (WHO) על פי הזמנתם.

בעשור האחרון נדרשה מערכת הבריאות בישראל להתמודד עם נפגעים רבים כתוצאה מפעולות איבה, ובמקביל נדרשת היערכותה לאיומים נוספים – לרבות אסונות טבע, אירועים טוקסיקולוגיים או כימיים המוניים, אירועים רדיולוגיים ואירועים ביולוגיים. קיימים מגוון מודלים להיערכות לחירום אשר יושמו במדינות שונות. המטרה במאמרנו הנוכחי היא להציג את מבנה ומתכונת היערכות מערכת הבריאות בישראל לאירועי חירום.

הבטחת מוכנות מערכתית למתארי החירום השונים מושתתת על חמישה מרכיבים מרכזיים ובתוכם תכנון מערכתי כולל של המוכנות, פיקוד ושליטה בעיתות חירום, ניהול מרכזי של הכשירות והכוננות לעיתות חירום, שימור ידע ומיומנויות של צוותי מערכת הבריאות, ותיאום הפעילות של גופי החירום השונים. קשרי עבודה הדוקים בין המערכת האזרחית לצבאית מאפיינים את פעילות מערכת הבריאות לחירום, כך שקיימות זרימת מידע הדדית, פעילות משותפת לניתוח סיכונים, קביעת סדרי קדימויות והקצאת משאבים המבוצעת בהסכמה.

יכולתה של מערכת הבריאות לפעול בתיאום מרבי עם הגופים המשיקים וצה"ל בתוכם נובעת משלוש סיבות מרכזיות – המחסור במשאבים, המחייב את כלל הגופים לפעול במשותף על מנת לבנות מענה מיטבי לאיומים, מאפייני החברה הישראלית, שבה בעלי תפקידים מהמערך הצבאי עוברים למערך האזרחי, וכך מתאפשר למערכות אלו לפעול יחדיו, בעוד שבמרבית המדינות האחרות פועלות מערכות אלו בהפרדה מוחלטת זו מזו, בניית מנגנונים של עבודה מתמשכת משותפת כדוגמת הרשות העליונה לאשפוז ובריאות לשעת חירום, אשר במסגרתה מתבצעת פעילות מתואמת בשגרה ובחירום.

מערכת הבריאות עמדה פעמים רבות במבחן בעשור האחרון: בגל הטרור שהתרחש בין השנים 2006-2001, במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "עופרת יצוקה". תהליך מעמיק של הפקת לקחים שהתבצע במהלך כל אחת מהתקופות הללו ובעקבותיהן, וקיום המנגנון המאפשר קביעת מדיניות מערכתית ובחינת ישימותה – אפשרו למערכת הבריאות למלא את מחויבותן להעניק שירותים רפואיים לאוכלוסייה ולשפר את ההיערכות בתהליך מתמשך.
 

ברוריה עדיני^3,2,1, דני לאור^2,1, בעז לב¹, אבי ישראלי^4,1

¹משרד הבריאות, ²המרכז האוניברסיטאי לחקר המוכנות והמענה למצבי חירום ואסון, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ³המרכז לחקר הטראומה והרפואה הדחופה, מכון גרטנר, ⁴בית הספר לבריאות הציבור בראון, האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

קיימת במערכת הבריאות תרבות מובנית להערכת תפקוד, לביצוע תחקירים ולהפקת לקחים, מתוך מטרה לשפר את השירותים הניתנים לקהילה ולמנוע הישנות תקלות. קיימים כלים שונים לביצוע הערכת תפקוד ובכללם תחקיר (After action review), ביקורת (Critique) והפקת לקחים (Learning lessons). מטרותינו במאמר הנוכחי הן לתאר את תהליכי התחקיר, הביקורת והפקת הלקחים שבוצעו בעקבות מלחמת לבנון השנייה, ולפרט את הלקחים המרכזיים שזוהו ויושמו בעקבות תהליכים אלה.

בעקבות המלחמה התקיימו שלושה תהליכים מקבילים שיועדו להפקת לקחים – הפקת לקחי מערכת הבריאות ביוזמת ובניהול ה"רשות", תחקירים ביוזמת חיל הרפואה ובניהולו, בין היתר בתחומים המשיקים עם מערכת הבריאות האזרחית, ובשלב מאוחר יותר, ביקורת של מבקר המדינה, אשר בחן את תפקוד מערכת הבריאות במסגרת עריכת ביקורת על היערכות העורף במהלך המלחמה.

מספר נושאים הוגדרו כבעלי חשיבות גבוהה לשיפור המוכנות למלחמה עתידית ובתוכם – הפעלת מרפאות אחודות באזורי עימות, לרבות התחשבנות בין הקופות, מתן שירותים רפואיים לאוכלוסייה השוהה במקלטים, סיכום מתכונת הפעלת מגן דוד אדום בעת מלחמה, לרבות חלוקת סמכות ואחריות בין משרד הבריאות לפקע"ר, הגדרת יחסי הגומלין בין משרד הבריאות וצה"ל בהפעלת מערכת הבריאות בקהילה בעיתות חירום, וכן מיגון מוסדות הבריאות, מיגון אישי לצוותי רפואה וטיפול בנפגעי דחק בעיתות חירום. הפקת לקחים, תחקיר וביקורת (פנימית ו/או חיצונית) מהווים שלושה תהליכים שונים ולעיתים אף מנוגדים. עם זאת, ניתן להשיג שיפור מערכתי תוך שילוב שלושת התהליכים הללו – כפי שהודגם בפעילות ה"רשות" לשיפור היערכות מערכת הבריאות למלחמה בעתיד. את יעילות תהליך הפקת הלקחים ממלחמת לבנון השנייה ניתן לראות בשינויים המבצעיים שנערכו לאחר סיומה.

שאול מ' שאשא

בית החולים לגליל המערבי, נהרייה

המלחמות בעתיד שוב לא תהיינה מוגבלות להתמודדות בין צבאות ניצים כבעבר, אלא תלבשנה אופי של "מלחמה טוטלית" – שבה גם העורף על כל מרכיביו יהיה חלק מהמערכה. אתרים שהיה מקובל בעבר לראותם כמוגנים מפני תקיפות, כמו מוסדות דת ובתי חולים, שוב לא יהיו חסינים, והם עלולים להיפגע כפי שהיה במלחמות האחרונות בזירתנו. לכן, על בתי החולים להכין עצמם לעבודה בתנאי חירום גם כאשר הם עצמם נתונים תחת אש.

במאמר זה מתוארת הפעלת בית חולים של קו עימות, שהיה נתון תחת אש לעיתים מזומנות במרוצת שלושים השנים האחרונות, ובמיוחד במלחמת לבנון השנייה. בנוסף, נדונים הלקחים העיקריים מפעילות זו ומודגשות ההמלצות לכלל בתי החולים בישראל, שעיקרן:

הצורך למגן את המוסדות  כדי להבטיח הגנה על החולים, הצוות והמבקרים מפני איומים קונבנציונליים ולא קונבנציונליים.

ההכרח להבטיח את התייצבות העובדים על ידי ארגון הסעות מוגנות ירי והקמת מעונות לילדיהם בתנאים מוגנים, עם אפשרות לינה במקום.

הכנת בית החולים לפעולה תחת אש, ובמיוחד פינוי מחלקות בתנאי סיכון לאתרים מוגנים, על ידי הכנת נהלי פעולה מתאימים, ותרגול כלל הצוות ללא לאות וללא הפסק.

עדי שחם אבולעפיה¹, אבישי אליס^3,1, יוסף מנור^{2, 3,} מיכאל לישנר^3,1

¹מחלקה פנימית ו²מחלקה המטולוגית, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: חום וניטרופניה הנגרמים מכימותרפיה יכולים להיות מטופלים בבטחה באנטיביוטיקה בדרך פומית, אלא שההנחיות לטיפול מבוססות על מחקרים שבהם לקו מרבית החולים בשאתות טמומות (Solid tumors). 

מטרות: להעריך את היעילות והבטיחות של טיפול אנטיביוטי פומי בחולי לימפומה שאינה הודג’קין עם חום וניטרופניה בסיכון נמוך.

שיטות: נסקרו כל הגיליונות של כל חולי הלימפומה שאינה הודג’קין שאושפזו במרכז הרפואי מאיר עקב חום וניטרופניה. כל החולים שאושפזו במחלקה פנימית א’ טופלו פומית ב-Ciprofloxacin וב-Amoxicillin-clavulanic acid. חולים שאושפזו בשאר המחלקות הפנימיות טופלו באנטיביוטיקה לתוך הווריד. שתי שיטות המתן הושוו על פי מהלך ההחלמה ממחלת החום.

תוצאות: נסקרו הגיליונות של 48 חולים. במרביתם הלימפומה הייתה מסוג Intermediate grade , בשלב IV-III. שלושים ושלושה חולים עם 44 אירועי חום וניטרופניה טופלו באנטיביוטיקה לתוך הווריד, בעוד ש-15 חולים עם 19 אירועים טופלו באנטיביוטיקה במתן פומי. לשתי צורות המתן הייתה הצלחה זהה (59% במתן לתוך הווריד ו-74% במתן הפומי, P=0.270). לא היו הבדלים בשיעורי התמותה, בסיבוכים המשמעותיים, בזיהומים משניים, בחוסר תגובה ו/או באי סבילות לטיפול האנטיביוטי.

מסקנות: המחקר מאשש, כי Ciprofloxacin ו-Amoxicillin-Clavulanic acid במתן פומי מהווים חלופה טובה למתן אנטיביוטיקה לתוך הווריד בחולי לימפומה שאינה הודג’קין עם חום וניטרופניה בסיכון נמוך, לאחר כימותרפיה.

ראיד סלים^1,2, נועה זפרן¹, אלכסנדר צ'ולסקי³, אליעזר שלו^1,2

¹המחלקה לרפואת נשים ויולדות, מרכז רפואי "העמק", עפולה, ²הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה, ³המחלקה לרדיולוגיה, מרכז רפואי "העמק", עפולה 

שליה נעוצה היא אירוע נדיר יחסית שבו השליה משתרשת בצורה פתולוגית בשריר הרחם. הסיבוך המשמעותי בנשים אלו הוא דימום, בעיקר במהלך הלידה. הדימום מתגבר במיוחד עם ניסיון הפרדה של השליה. הגישה הטיפולית המומלצת ברוב הנשים עם שליה נעוצה היא ניתוח לכריתת הרחם. בניסיון להפחית את כמות הדימום במהלך הניתוח, מיושם לאחרונה טיפול בצנתר בלוני לחסימה ו/או תסחוף כלי הדם באגן כטיפול מסייע. במקרים ברירניים תואר הטיפול בצנתר בלוני במקביל לטיפול השמרני, שמטרתו הייתה שימור הרחם. קיימים דיווחים סותרים לגבי היעילות והבטיחות של טיפול בצנתר בלוני כטיפול מסייע בנשים עם שליה נעוצה. המטרה בסקירה הנוכחית היא בדיקת מקומו של צנתר בלוני לחסימה ו/או לתסחוף של כלי דם באגן לצורך טיפול בנשים עם שליה נעוצה שטופלו שמרנית או עברו ניתוח לכריתת הרחם.

מנחם רתם

השירות לאלרגיה אסתמה ואימונולוגיה, מרכז רפואי העמק, עפולה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

נזלת אלרגית גורמת לתחלואה ולהפרעה משמעותי בתפקוד, אך פעמים רבות אינה מאובחנת ואינה מטופלת כראוי. נזלת אלרגית מהווה גורם סיכון להתפתחות גנחת. עד 30% מחולים עם נזלת לוקים בגנחת, ורוב חולי הגנחת לוקים בנזלת. איתור גורמי הסיכון לנזלת והטיפול בה עשויים למנוע גנחת. מסיבות אלו נקבעו ההמלצות וההנחיות בנושא שנקבע בהן, כי בכל מחלה עם נזלת יש לברר אפשרות של גנחת, וכי תוכנית הטיפול צריכה להיות משותפת להבטחת מירב היעילות והבטיחות. כאשר ניתן טיפול נגד נזלת, חלה הטבה גם במחלת הגנחת. לנוכח המידע הרב שנוסף בשנים האחרונות בתחום זו, חודשו גם ההנחיות הקליניות. הנחיות אלו מיועדות הן לרופאים הראשוניים והן לרופאים המומחים, ונדרש מאמץ משותף של כל הרופאים המטפלים בנזלת ובגנחת כדי להביא ליישומן.

דב ליכטנברג

החוג לפיסיולוגיה ולפרמקולוגיה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

המסרים הנלמדים מהמאמר

בשלושים השנים האחרונות כמעט שלא השתנה מספר הבוגרים של הפקולטות לרפואה בישראל, למרות הגידול הניכר באוכלוסיית המדינה. מאידך, מספר מקבלי הרישיונות השנתי לעסוק ברפואה גדל בערך מ-300 ל-900, בעקבות הגידול הניכר במספר הישראלים הלומדים רפואה בחו"ל – בעיקר במדינות מזרח אירופה, ובמספר הרופאים שהגיעו לישראל עם העלייה הגדולה ממדינות חבר העמים בראשית שנות התשעים. כבר בתחילת העשור הנוכחי ניכר היה שעלול להיווצר חוסר ברופאים, ועל כן מינתה המועצה להשכלה גבוהה ועדה בראשות פרופ' פזי, שהתבקשה לבדוק את צורכי המדינה בהכשרת רופאים. ועדה זו קבעה, כי על מנת לשמור על בריאות הציבור, ראוי לשמור על יחס של שלושה רופאים לכל אלף תושבים, והמליצה על הגדלת מספר הסטודנטים למחזור מ-300 ל-800. המל"ג (וגורמים ממלכתיים נוספים) אימצו את מסקנות ועדת פזי ואישרו הקמת מסגרות לימוד נוספות להכשרת רופאים (תכנית 4 שנתית בתל אביב, תוכנית להכשרת רופאים במסגרת העתודה האקדמית בפקולטה לרפואה בירושלים ופקולטה חדשה לרפואה בצפת, בחסות אוניברסיטת בר-אילן). אולם הם לא העלו לדיון את השאלה הבסיסית: האם ניתן ליישם את דו"ח ועדת פזי, ובמפורש, האם ניתן להכשיר 800 רופאים לשנה במדינת ישראל? ואם ניתן לעשות זאת, מהי העלות?

במאמר זה נדונות השאלות הללו באופן איכותי בלבד. עיקר הדיון מוקדש לגורמים שבהם יש להתחשב בבואנו להשיב על שאלות אלה. תידרש עבודה נוספת כדי להעריך ביתר דיוק את התשובות לשאלת המימון. ניתן להעריך, כי בתנאים הנוכחיים ועל פי הסכמים מחייבים, עלות הכשרתו של כל רופא נוסף היא בשיעור של כ-100,000 ₪ לשנת לימודים קליניים. לכך יש להוסיף מימון תשתיות, בעיקר בבתי חולים שבהם לא מתקיימת הוראה בימים אלה. בתי החולים בפריפריה יזדקקו לתמרוץ נוסף שיאפשר להם להכשיר את הסגל הרפואי להוראה, לקדם את הרופאים למעמד אקדמי ובמידת הצורך – לעודד מעבר רופאים ממרכזי הוראה מנוסים, שיתגברו את כישורי ההוראה של הרופאים בבתי החולים ביישובי הספר.

באשר לאפשרות הכשרה של 800 תלמידים לשנה, הגורם המגביל הוא היחס בין מספר המחלקות המלמדות רפואה בתחומים עתירי הוראה לבין מספר שבועות הקלקשיפ שמחייבת תוכנית הלימודים. כדי ליישם את מסקנות ועדת פזי, הכרחי להגדיל ככל שניתן את מספר המחלקות המלמדות ואת מספר השבועות השנתי שכל מחלקה מלמדת. אך גם בכך לא די. יהיה הכרחי גם להוריד באופן מתון את המספר הכללי של שבועות ההוראה ליד מיטת החולה, תוך הקפדה שהמספר לא ירד מתחת ל-70 שבועות (כמקובל בצפון אמריקה), להאריך את יום הלימודים הקליני ליותר מ-8 שעות, להגדיל את מספר שבועות ההוראה בקהילה, ואם גם בכך לא די – לשקול העברת חלק מהוראה הקלינית להרצאות, לסדנאות, להדמיות ו/או סמינריונים, בקבוצות גדולות יותר מאשר בהוראה ליד מיטת החולה, תוך הקפדה שבכל קבוצה יהיו לא יותר מ-30 תלמידים. רק במהלך משולב ניתן יהיה ליישם את המלצות ועדת פזי, להכשיר מספיק רופאים בפקולטות בישראל ובכך להקטין באופן ניכר את תלותנו בהכשרת רופאים ישראלים בחו"ל.