תוצאת חיפוש

אור כהן-ענבר^1-4

¹המחלקה לנירוכירורגיה, רמב"ם, הקריה הרפואית לבריאות האדם, חיפה, ²המעבדה לאימונולוגיה מולקולארית, טכניון, מכון טכנולוגי לישראל, ³הפקולטה לרפואה, טכניון, מכון טכנולוגי לישראל, ⁴המחלקה לנירוכירורגיה ומרכז הרדיוכירורגיה וסכין הגמא, המרכז הרפואי של אוניברסיטת וירג'יניה, ארה"ב

אדנומה של בלוטת יותרת המוח (היפופיזה) היא אחת השאתות במוח הנפוצות ביותר באוכלוסיה ומהווה 20%-10% מסך השאתות בגולגולת. למרות היות המיקום האנטומי והמראה המאקרוסקופי של שאתות אלו הומוגני יחסית, ההבדלים רבים. שאתות אלו מסתמנות באופנים נירולוגיים, אנדוקריניים וקליניים שונים. חלופות הטיפול כוללות טיפול בתרופות מעכב הפרשה, כריתה נירוכירורגית מיקרוסקופית או אנדוסקופית, רדיוכירורגיה סטראואטקטית (SRS), טיפול בקרינה או מעקב בלבד, בכפוף לפרופיל הביוכימי ומצבו הקליני של החולה. אדנומות מסוימות פולשות באופן מקומי לקרומי המוח סביב (דורה) או לסינוס הקברנוטי, עובדה הפוגמת בסיכוי להשגה של כריתה נירוכירורגית מלאה. רדיוכירורגיה (SRS) מיושמת כטיפול משלים לשייר שאתי לאחר כריתה תת שלמה, להישנות השאת או בכישלון של טיפול בתרופות. אנו מציגים סקירה נרחבת של הספרות על השימוש ברדיוכירורגיה לטיפול בשאתות בלוטת יותרת המוח (ההיפופיזה), לרבות אדנומות לא מתפקדות, אדנומות המפרישות ACTH (מחלת קושינג), הורמון גדילה (מחלת הגידלון) ופרולקטין.

שליטה בנפח השאת (Tumor Control) לאחר רדיוכירורגיה (SRS) לאדנומות לא מתפקדות מדווחת בלמעלה מ-90%. הפוגה אנדוקרינית (רמות הורמונים תקינות ללא טיפול בתרופות) לאחר טיפול רדיוכירורגי באדנומה מתפקדת מושגת בשיעורים נמוכים יותר מאשר שליטה בנפח השאת. נדרשת מנת קרינה גבוהה יותר להשגה של הפוגה אנדוקרינית אל מול שליטה בנפח השאת בלבד. הפוגה אנדוקרינית מדווחת בשיעורים הגבוהים ביותר במחלת קושינג, ובשיעורים הנמוכים ביותר בפרולקטינומות.

הסיבוך הנפוץ ביותר של טיפול רדיוכירורגי הוא חסר היפופיזי שני לזה הוא פגיעה בעצבי הגולגולת. ההשפעה של תרופות מעכבות הפרשה על מדדי התוצאה לאחר טיפול ברדיוכירורגיה שנויה במחלוקת. לנוכח הסיכון הנדיר, אך המתועד, של הישנות מאוחרת לאחר השגה של הפוגה אנדוקרינית, יש צורך במעקב קליני באמצעות בדיקות דימות ומעבדה הדוקות וממושכות לחולים עם אדנומה בבלוטת יותר המוח שטופלו ברדיוכירורגיה.

יבגניה גורביץ¹, דניאל לנדאו²

¹מחלקת ילדים א', מרכז סבן לרפואת ילדים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ²מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה

היפופוספטזיה היא מחלה גנטית נדירה. היא נובעת ממוטציה הגורמת לאיבוד התפקוד של הגן המקודד לאנזים מסוג פוספטזה הבסיסית שאיננו ייחודי לרקמה (TNSALP). הביטוי של המחלה משתנה, מצורה סב לידתית (פרינטאלית) העלולה להביא למוות מאי ספיקת נשימה בשל היעדר מינרליזציה מספקת של עצמות בית החזה, ועד לבעיות שיניים בלבד במבוגרים. לא דווח עד כה על אירועי היפופוספטזיה של גיל הינקות בישראל. לנוכח קיומו של טיפול חלופי יעיל באנזימים, חשוב להעלות את המודעות לאבחון מוקדם של מחלה זאת.

מדווח במאמר זה על פרשת חולה, תינוק שהסתמן עם מרפס בולט, פרכוסים בתקופת הילוד המגיבים לפירידוקסין ומצוקת נשימה ("נשימתית"), היפרקלצמיה ורמות נמוכות של פוספטזה בסיסית בדם. התינוק נמצא הומוזיגוטי למוטציה בגן TNSAP.

רועי שורץ, מיכאלה גולדשטיין, ענת לבנשטיין, עדיאל ברק

מערך עיניים, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הקדמה: הגירה בלתי חוקית מאפריקה לישראל התגברה בשנים האחרונות והביאה עמה מהגרי עבודה, בעיקר מאריתריאה וסודן. עד כה לא פורסם מידע הנוגע למצב העיניים של אוכלוסייה זו.

מטרות: לעמוד על סיבות הפנייה של חולים שמוצאם מאריתריאה וסודן לחדר המיון האופתלמולוגי ואשפוזם במחלקת עיניים במרכז שלישוני בתל אביב.

שיטות מחקר: במחקר רטרוספקטיבי זה, סקרנו את הרשומות המחשביות ("ממוחשבות") של חולים שמוצאם מאריתריאה ומסודן אשר פנו לחדר מיון עיניים בין החודשים יוני-אוגוסט 2012 ואשר התאשפזו במחלקת עיניים בשנה שבין אוגוסט 2011 ואוגוסט 2012.

תוצאות: 98 חולים נכללו במחקר. הרוב היו גברים בני 39-20 שנים, רובם ממוצא אריתראי. כמעט מחצית מכלל הפניות נבעו מסיבות טראומטיות, כאשר חבלה קהה (42.4%) וחדירת גוף זר לעין (40%) היוו את הסיבות השכיחות ביותר, רובן בשל תאונת עבודה.

סיכום ודיון: במחקר זה מודגשות הבעיות הייחודיות בעיניים בקרב מהגרים מאריתריאה וסודן, והצורך במניעה וחינוך מתאימים, אשר צפויים להקטין חלק גדול מהפניות לחדר מיון באוכלוסייה זו.

מיכאל מ' קראוס, עורוואה יונס, אחמד מחאמיד, מירי בידר, ריקרדו אלפיסי

המערך לכירורגיה כללית במרכז הרפואי הלל יפה, חדרה, והטכניון-חיפה

הקדמה: יתר תריסיות (PHPT) נגרמת ביותר מ-80% מהחולים מאדנומה של בלוטת יותרת התריס. כריתה זעיר פולשנית של בלוטת יותרת התריס (MIP) היא כיום ניתוח הבחירה לטיפול ב-PHPT הנגרמת מאדנומה. במחקר זה, מדווח על ניסיוננו בביצוע (MIP Minimally Invasive –(Parathyroidectomy תחת אלחוש מקומי (Local anesthesia), ההוריות לביצוע הניתוח, תוצאות הניתוח ובטיחותו, ושכיחות הסיבוכים המופיעים בעקבות ניתוח זה.

שיטות המחקר: הניתוח בוצע בגישה זעיר פולשנית (MIP) ב-454 (91.5%) מתוך 496 חולים עם אדנומה. מתוך קבוצה זו, 170 חולים (37.4%) עברו את הניתוח באלחוש מקומי (Local anesthesia). ניתוח בגישה זעיר פולשנית בוצע רק בחולים עם התאמה במיקום האדנומה בסקירת על שמע (Ultrasound) ובמיפוי Sestamibi, או שאותר בבדיקה ברירנית של PTH לתור הווריד או בבדיקת דימות מחשבית ארבע-ממדית (D-CT4). הניתוח בוצע באלחוש מקומי בחולים שמצבם הבריאותי חייב זאת או שהביעו את רצונם לביצוע הניתוח בשיטה זו.

תוצאות: ביצוע ניתוח בגישה זעיר פולשנית תחת אלחוש מקומי הביא לריפוי מ-PHPT של 162 (95.3%) מתוך 170 חולים, בשמונה חולים היה צורך בהיפוך (Conversion) להרדמה כללית, ובשלושה מהם (1.8%) לא אותרה האדנומה גם בהרדמה כללית והם נזקקו לבירור נוסף. הסיבוכים שנצפו בעקבות הניתוח היו צרידות זמנית ב-15 חולים (8.2%), היפוקלצמיה זמנית ב-20 חולים (11.8%) וזיהום מקומי בעור בשלושה חולים. איש מהחולים לא לקה בהיפוקלצמיה או בצרידות קבועה.

מסקנות: הניתוח שבוצע באלחוש מקומי הוא בטוח, הביא לריפוי ב-95.3% מהחולים, עם שכיחות נמוכה של סיבוכים.

דיון וסיכום: ביצוע ניתוח בגישה זעיר פולשנית (MIP) באלחוש מקומי אינו מיושם עדיין באופן נרחב בישראל ובעולם. תוצאות עבודה זו ועבודות ספרות נוספות שנערכו בספרות העולמית, תומכות בביצוע ניתוח בגישה זעיר פולשנית תחת אלחוש מקומי כטיפול ב-PHPT הנגרמת מאדנומה, כאשר הניתוח מבוצע על ידי מנתח המיומן בביצועו.

יפתח שגיא^1,2, דן גרינברג¹, אלן ג’ודקוביץ², לאוניד ברסקי², ויקטור נובק²

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²החטיבה הפנימית, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

בהלות בריאותיות (Health Scares) מתאפיינות בקיומו של איום ממשי ברמה ציבורית הנוגע למספר לא מבוטל של אנשים, אשר תוצאותיו האמיתיות לרוב מתבררות כפחותות לאין שיעור מהתחזיות הראשוניות. למרות זאת, התגובה הציבורית חסרת פרופורציה למשקלו האמיתי של האיום, והיא בעלת השלכות רפואיות, כלכליות וחברתיות נרחבות. הגורמים המרכזיים בבהלות אלו הם אמצעי התקשורת, מומחים רפואיים, קובעי מדיניות והציבור.

במאמר זה, נתאר את פרשיית החלפת מרכיבי האלטרוקסין שהתרחשה בישראל ובמדינות נוספות במקביל להתפרצות נגיף הפוליו תחת ההקשר של בהלות בריאותיות. בהמשך נסקור את יחסי הגומלין בין המשתתפים השונים בבהלות בריאותיות, תוך התמקדות באופן תפקודם בבהלות נבחרות בעולם בשני העשורים האחרונים. על מנת לייעל את דרכי ההתמודדות עם בהלות בריאותיות נוספות, קיים צורך ביצירה מבעוד מועד של דרכי התמודדות ותיאום בין משתתפים אלו, תחת מטרייה של גוף מתאם מרכזי שיוגדר מראש. בדרך זו, ניתן יהיה לצמצם את ההשלכות הבלתי רצויות של בהלות אלו בעתיד.

נמרוד גריסרו¹, דני בודובסקי², ספפה אייצ'ק³, אליעזר ויצטום¹

¹המרכז לבריאות הנפש באר שבע, החטיבה לפסיכיאטריה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון, ²האגף לבריאות הנפש, משרד הבריאות, ³טנא בריאות לקידום בריאות עולי אתיופיה

הקדמה: סיווג המחלות הפסיכיאטריות (DSM-IV, ICD-10) מתייחס למשפחת הפרעות סומטופורמיות, אולם אין אחידות בשימוש במושג ואין הוא מדיד, על אף שכיחותו הרבה. ה-DSM-5 מציג את המושג "המשגה תרבותית של מצוקה", שהוא האחרון בהיסטוריית הניסיונות לסווג מצוקה נפשית באמצעות השפעות תרבותיות החסרות את ההתאמה המלאה לאבחנות הביו-רפואיות והפסיכיאטריות.

סומטיזציה בקרב מהגרים מהווה אתגר באבחון, בטיפול ובמחקר, מאחר שתלונות החולים עלולות לקבל פרשנות מוטעית של תסמיניהם. פרשנות מוטעית כזו עלולה להוביל לאבחון שגוי ובעקבותיו לטיפול מוטעה, לרבות אשפוז מיותר וטיפול בתרופות שאינו נחוץ ועלול אף לגרום נזק.

האתגר מודגש במפגש הרפואי עם עולי אתיופיה בשל שונותם התרבותית מחד גיסא, וההטרוגניות שלהם בשל התמשכות העלייה, מאידך גיסא. התלונות השכיחות של העולים ממוקדות בעיקר בכאבים בבטן, בראש ובלב, אך גם במיפרקי הגוף, או בתלונות על כאב כללי אשר פעמים רבות מייצגות מצוקות נפשיות. המודל האינטגרטיבי להתערבות רגישת תרבות במסגרת הרפואית מסייע בהבניית תהליך האבחון וההתערבות מותאמת התרבות.

מפרשת החולה: במאמר מודגמת סוגיית התסמונות הגופניות הפונקציונאליות (סומטיות) ודרכי הטיפול בהן באמצעות שתי פרשות חולים: תסמונת ה"קן-קן" (תולעים באוזן), שבה מתלוננת המטופלת על תולעים באוזן ובראש הפוגעות קשות בריכוז ובתפקוד, ותסמונת ה"הריון המדומה" שבה בטוחה המטופלת האל-וסתית שהיא בהריון כבר שנים רבות וכי העובר הפך לעצם. בתיאור פרשות החולים מובאים תהליכי האבחון, הגישור בין המודלים המסבירים של המטופלים ושל הרופא, והבניית המענה הטיפולי הרפואי רגיש התרבות.

דיון וסיכום: המאמר נועד להסביר את מנגנון הסומטיזציה ולהדגימו באמצעות שתי תסמונות נפשיות בעלות הקשר תרבותי, אשר מבטאות את המצוקה בקרב מטופלות יוצאות אתיופיה. במאמר מוצגת התערבות מסורתית משולבת עם הטיפול הנפשי המקובל, כמענה למצוקה וכדרך לצמצם את פניית היתר לרפואה הראשונית והשניונית.

טל פלג-שגיא¹^,²

¹המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²המרכז לבריאות הנפש, באר שבע

הקדמה: נשים במקצוע הרפואה חוות רמות גבוהות של מתח-לחץ (Stress), המתבטא בין השאר בתסמיני דיכאון ובתסמינים גופניים. במחקר מקדים נמצאו רמות גבוהות של תסמיני דיכאון בקרב סטודנטיות לרפואה מאוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מטרות: לבדוק אם תמיכה חברתית ממתנת את הקשר בין תסמיני הדיכאון ובין התסמינים הגופניים.

שיטות מחקר: 145 סטודנטיות, סטאז'ריות ומתמחות לרפואה מכל הפקולטות לרפואה בישראל, אשר נמצאו במערכות יחסים ארוכות טווח (חצי שנה ויותר), מילאו שאלונים הנוגעים לתסמיני דיכאון, לתמיכה חברתית ולתסמינים גופניים.

תוצאות: תסמיני דיכאון ניבאו באופן מובהק תסמינים גופניים. בנוסף, התקיימו יחסי גומלין (אינטראקציה) בין תסמיני דיכאון לבין תמיכה חברתית בניבוי תסמינים גופניים, כאשר בקרב נבדקות עם שיעור גבוה של תסמיני דיכאון, ניבאה ירידה בתמיכה החברתית באופן מובהק עלייה בתסמינים הגופניים.

מסקנות ודיון: סטודנטיות לרפואה עשויות להשתיק ולהסוות תסמיני דיכאון, מהלך אשר עשוי להתבטא בהופעת תסמינים גופניים. יש להעריך, לאתר ולטפל בדיכאון סמוי ומושתק. בנוסף, תמיכה חברתית בתוך הפקולטה לרפואה ומחוצה לה עשויה להוות אמצעי יעיל להפחתת תסמיני דיכאון ותסמינים גופניים בקרב סטודנטיות, סטאז'ריות ומתמחות לרפואה.

נועם שוחט, דרור לינדנר, יפתח בר, גבריאל אגר

מרכז רפואי אסף הרופא, המחלקה לאורתופדיה, צריפין, ישראל

אי יציבות של מיפרק הפיקה-ירך היא תופעה מורכבת המצריכה הבנה עמוקה של האנטומיה והמכאניקה, על מנת לטפל נכון בחולים. הגורם לחוסר היציבות יכול להיות תוצאה של פגם אנטומי גרמי, פתולוגיה ברקמה הרכה ו/או טראומה. אנמנזה מקיפה ובדיקה גופנית, יחד עם מעבר קפדני על בדיקות הדימות, חיוניים לביסוס האבחנה והחלטה על הטיפול הנכון. קיימות מספר חלופות טיפול, אך אין הסכמה לגבי שיטת הטיפול המקובלת. יש להבחין בין פריקה ראשונה לבין פריקות נשנות. טיפול שמרני מתאים לחולים עם פריקה חדה, אך שיעור הכישלון בטיפול זה בפריקות נשנות גבוה ויש מקום לניתוח. הניתוחים בתחום זה כיום ממוקדים בעיקר בתיקון פגמים אנטומיים, הפחתת תסמינים של חוסר יציבות ומתן הזדמנות לחולים לחזור לרמת הפעילות המתאימה להם. בסקירה זו, אנו מסכמים את האנטומיה הרלוונטית, הביומכאניקה, הערכה קלינית ורנטגנית, ואפשרויות הטיפול בתופעה.

יעקב אורקין^1,2,3, צחי גרוסמן⁴, גיל צ'פניק⁴, דניאלה לנדאו³

¹החטיבה לבריאות בקהילה, מרכז סיאל, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע, ²מרכז בריאות הילד, שרותי בריאות כללית, מחוז דרום, ³חטיבת הילדים, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ⁴מכבי שירותי בריאות, תל אביב

הקדמה: מכתב שחרור של ילוד בריא מבית החולים אמור לסכם פרטים הקשורים להריון, ללידה ולילוד, ולהוות כלי תקשורת יעיל להמשך הטיפול בקהילה.

מטרות: לבדוק את פרטי המידע מצוינים במכתבי שחרור של ילודים מבתי חולים שונים בישראל ולהשוות אותם לציפיותיהם של רופאי ילדים בקהילה.

שיטות: השוואה בין מכתבי שחרור ילוד מבתי חולים שונים ושאלון סקר אינטרנט בין רופאי ילדים בקהילה.

תוצאות: נבדקו מכתבי שחרור מ-19 בתי חולים שונים והתקבלו 104 תגובות לסקר בין רופאי הילדים. מדידות הילוד בלידה ובשחרור, ציון APGAR, תוצאות סקר בדיקת שמיעה ולקיחתם של בדיקות סקר למחלות חילוף החומרים (מטבוליות) מופיעים בכל מכתבי השחרור וקיימת הסכמה רבה לגבי נחיצותם. קיימת שונות רבה בין מכתבי השחרור ובדעותיהם של רופאי ילדים בקהילה לגבי ציון פרטים הקשורים לבריאות האם, מהלך ההריון ובדיקות שבוצעו לפני הלידה. קיימת שונות באשר להמלצות להמשך מעקב ובדיקות שיש לבצע בקהילה. רופאי הילדים בקהילה ציינו הצורך לקבל מכתבי שחרור אחידים יותר במבנה שלהם ובהתאמה להנחיות משרד הבריאות.

מסקנות: מכתבי שחרור ילוד בריא מבתי חולים בישראל שונים בהצגת ופירוט המידע שבהם. ניתן לתכנן מבנה אחיד יותר של המכתבים, אשר יבטא את צרכי התיעוד של מחלקות הילודים וגם יקל על מקבלי המכתב.

חגית דיאמנט^{1 *}, ראניה עוקבי^1*, מג'די אמטיראת¹, רוסלן סרגינקו², אייל שיינר ¹

*שני המחברים הראשונים תרמו באופן זהה למאמר.

¹החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²המחלקה לאפידמיולוגיה ושירותי בריאות אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע

מטרה: להעריך את שיעורם, מידת הצלחתם ותוצאות הילודים בניסיונות לידה לדנית לאחר ניתוח חיתוך הדופן (קיסרי) לעומת ניתוח חיתוך דופן נשנה (Recurrent) בהריונות תאומים.

שיטות: נערך מחקר רטרוספקטיבי שכלל את כל הריונות התאומים שקדם להם ניתוח חיתוך דופן יחיד בין השנים 2011-2006. לא הוכללו במחקר נשים עם הוריה רפואית לניתוח חיתוך הדופן. תוצאות באם ובילוד הושוו בין קבוצת ניתוח חיתוך הדופן האלקטיבי לקבוצת ניסיון לידה לדנית. נעזרנו במודל תסוגה מרובה לנטרול ערפלנים.

תוצאות: במהלך 2011-2006 נמצאו 110 הרות שענו על אמות המידה להכנסה למחקר. מהן 22% ניגשו לניסיון לידה לדנית לאחר ניתוח חיתוך הדופן. שיעור ההצלחה עמד על 77.2%. בשתי הקבוצות לא אירעו קרעים ברחם. לא נמצא הבדל משמעותי או מובהק בין קבוצת הניתוח האלקטיבי לחיתוך הדופן לקבוצת ניסיון היילוד הלדני. טיפולי פוריות נמצאו כגורם סיכון לניתוח חיתוך דופן נשנה, גם לאחר נטרול ערפלנים כגיל היולדת וגיל ההריון.

לסיכום: ניסיון לידה לדנית לאחר ניתוח חיתוך הדופן עם הריון תאומים נראה כאפשרות בטוחה לאם ולילוד כאחד. טיפולי פוריות הם סיכון בלתי תלוי לניתוח חיתוך דופן נשנה (חוזר) בהריון תאומים לנשים עם אנמנזה של חיתוך דופן.

אליהו מס

היחידה לרפואת שיניים לילדים, מרכז רפואי ברזילי, אשקלון

בשנת 1949 תוארו לראשונה תופעות ומאפיינים של ילדים עם דיסאוטונומיה משפחתית – (FD) Familial Dysautonomia, או תסמונת על שם ריילי-דיי (Riley-Day syndrome). תסמונת זו סווגה כנירופתיה תחושתית ואוטונומית תורשתית מסוג III (Hereditary Sensory and Autonomic Neuropathy type III). התופעות האורו-דנטו-פציאליות כוללות חבלות שיניים, הטלת מום עצמי בשיניים וברקמות רכות, גיל דנטאלי רגיל, רצף נורמאלי ועיתוי של בקיעה ונשירת שיניים, גודל שיניים קטן יותר, רכיבי שן שונים ובלתי מידתיים, גובה עצם אלביאולרית נורמאלי, לסתות קטנות, צפיפות שיניים קלה, וליקויי סגר. ללוקים בתסמונת זו יש מבנה גולגולת ופנים שונה מנורמות מקובלות, אך דומה לנורמות של בריאים מאותו מוצא אתני (יהודים ממוצא אשכנזי). פניהם מתוארים לעתים קרובות כאסימטריים, אפורים, חיוורים, מבריקים עם הבעת סבל, מצח בולט, לפעמים עם היפרטלוריזם ושפתיים צרות, שיעור העששת נמוך, הזלת ריר, וריור יתר אמיתי. עשויים להיות שינויים בהרכב הרוק ותכולתו, המשפיעים על הצטברות רובד ואבנית, ומגבירים את הסיכון למחלות חניכיים ורקמות סב השן. יש להם קושי בשליטה על שרירי הפה, ירידה הדרגתית במספר הפטמיות דמויות הפטרייה Fungiform papillae)) של הלשון, שמלווה במספר מופחת של בלוטות טעם והפרעת טעם סגולית (ספציפית), אך חוש ריח נורמאלי.

יעקב קוגן¹, אלכס רודניצקי¹, אורנית כהן², סבטלנה טורקוט¹, יבגניה ציבה¹, בוריס גולצמן¹

¹מחלקה פנימית א, מרכז רפואי ברזילי, אשקלון, ²יחידת מחקר ופיתוח, מרכז רפואי ברזילי, אשקלון

הקדמה: מספר המונשמים במחלקות הפנימיות בשנים האחרונות גדל והולך. החולים המונשמים במחלקות פנימיות הם מבוגרים מאוד, סיעודיים ברובם, לוקים במחלות כרוניות רבות ורובם נזקקים להנשמה ממושכת.

המטרה בעבודה: להעריך את מהלך הטיפול ותוצאותיו, בעיקר תמותה באשפוז ולזהות את הגורמים הפרוגנוסטיים לתמותה באוכלוסיית החולים המונשמים במחלקות פנימיות.

שיטות: נערך מחקר רטרוספקטיבי שבו נבדק מידע רפואי על החולים המונשמים במחלקה פנימית א' במרכז הרפואי ברזילי בין השנים 2013-2012. המידע כלל נתונים דמוגרפיים, מחלות רקע, סיבת אשפוז והנשמה, סיבוכים ותוצאות הטיפול.

תוצאות: הוכללו במחקר 97 חולים מונשמים מעל גיל 60 שנים בגיל ממוצע של 76.5 שנים. שיעור של 50% מהחולים היו סיעודיים, 24.7% חצי סיעודיים ו-25.8% עצמאיים. רמה ממוצעת של Apache Score II הייתה 29.9 (48-12). שיעור של 65% מהחולים נזקקו להנשמה מעל שלושה ימים ו-35% מעל 10 ימים. מרבית החולים נפטרו (71.1%). משך הנשמה ממוצע עד המוות עמד על 14.6 ימים (237-1). סיבות המוות השכיחות היו: דלקת ריאות (41.2%), אלח דם, אירוע מוח, אירוע לב, החמרה באי ספיקת לב, החמרה במחלת ריאה כרונית וסיבות משולבות. בחולים שנפטרו נצפתה רמת Apache Score II גבוהה משמעותית בזמן התקבלותם לבית החולים (רמה 30.7) לעומת חולים ששרדו (24.6) ((p<0.001. גורמים פרוגנוסטיים משמעותיים לתמותה כללו: רקע של מחלת הסוכרת (p= 0.028), אלח דם (p=0.046), דלקת ריאות (p=0.042). גורם משמעותי היה אי ספיקת כליות (p=0.059).

מסקנות: פרוגנוזת הטיפול של חולים אלה גרועה מאוד עם שיעור תמותה גבוה. תוצאות התצפית מעלות שאלה בדבר הגדלת תקן לכמות מיטות עבור טיפול נמרץ פנימי. נדרש דיון רפואי וחברתי על הגדרת קבוצת החולים שאינם צריכים להגיע להנשמה או לטיפול פולשני אחר.

אורי זילברמן

מירפאת שיניים לילדים, מרכז רפואי אוניברסיטאי ברזילי, אשקלון

תסמונת דאון מציבה בפני רופאי השיניים מספר רב של בעיות טיפוליות, החל מחוסר מלידה של הרבה שיניים קבועות, המשך בהתפתחות לקויה של אמצע הפנים הגורמת ללסת עליונה קטנה בהשוואה ללסת תחתונה וסגר הפוך, וכלה בהסתיידות לקויה של מרכיבי השן, צפיפות נמוכה של עצמות והיפוטוניה. האתגר הגדול של שחזור חוסר שיניים קבועות הביא לפיתוח תחום השתלים הדנטאליים לפני כשלושים שנים. אולם ההתפתחות הלקויה של עצמות הלסתות יחד עם הסגר ההפוך באנשים הלוקים בתסמונת דאון, גרמו לחששות בקרב רופאי השיניים בנוגע לשימוש בשתלים דנטאליים באוכלוסייה זו.

בשנת 1999 בוצעה על ידי צוות מירפאת השיניים של המרכז הרפואי ברזילי השתלה ראשונה בנער הלוקה בתסמונת דאון. השתלה זו נועדה לשחזר חוסר של ארבע שיניים קבועות. שתל אחד נפלט במהלך הריפוי ולאחר השתלת שלושת השתלים הנותרים, נערך מעקב של 15 שנים.

אחד הגורמים המשפיעים ביותר על הצלחת שתלים דנטאליים הוא בריאות החניכיים, כאשר מחלת חניכיים מתקדמת פוגעת ברמת העצם האוחזת את השתל ויכולה לגרום לפליטתו החוצה. הנער שבו בוצעה ההשתלה הגיע לביקורות במירפאה כל שלושה חודשים במהלך 15 שנות המעקב, ובכל ביקור בוצעו הערכה של בריאות החניכיים וניקוי אבנית או רובד חיידקים, על מנת למנוע דלקת חניכיים. פעולות אלה הביאו לכך שלא נצפה איבוד עצם סביב השתלים במהלך תקופת המעקב.

פרשת חולה זה ייחודית בכך שהוא היה הראשון שבו בוצעו שתלים דנטאליים. יתרה מכך, ניתן היה לשמור על השתלים במצב מיטבי במהלך תקופה ארוכה של 15 שנים, על ידי שמירה קפדנית על בריאות החניכיים.

ליאור לבר¹, ויקטור פלדמן¹, איזיקיאל פלמנוביץ'², אייל יעקובי¹, ניב מרום¹, עומר מי-דן³

¹המחלקה לאורתופדיה והיחידה לרפואת ספורט, ²המחלקה לאורתופדיה והיחידה לכף רגל וקרסול, מרכז רפואי מאיר ואוניברסיטת תל אביב, כפר-סבא, ³המחלקה לאורתופדיה והחטיבה לרפואת ספורט, אוניברסיטת קולורדו, אורורה, קולורדו, ארה"ב

קרעי גיד אכילס הם גורם ניכר לתחלואה ומובילים לפגיעה משמעותית בתפקוד. קיימים חילוקי דעות בספרות הרפואית באשר לטיפול המועדף במטופלים עם קרעים חדים בגיד האכילס. במחקרים אחרונים הודגמו הבדלים קלים בלבד בתוצאות תפקוד בהשוואה בין ניתוח לטיפול שמרני בשילוב הפעלה מוקדמת. עם זאת, הטיפול שאיננו ניתוח, דהיינו השמרני, נושא עמו סיכון מוגבר לקרעים נשנים של הגיד. בניתוח קיים סיכון לסיבוכים הקשורים לזיהומים ופגיעה עצבית. במאמר זה נסקרת הספרות העדכנית בנושא הטיפול בקרעי גיד אכילס.

אופיר זלצברג¹, דן לוי פבר², משה לפידות¹, לאל אנסון בסט¹, רן קרמר¹

¹המחלקה לניתוחי בית החזה, הקריה הרפואית רמב"ם, חיפה, ²המחלקה ניתוחי לב-חזה, בית חולים כרמל על שם ליידי דייויס, חיפה

רקע ומטרות: סרטן הריאה הוא מחלה ממאירה קטלנית מובילה בגברים ונשים כאחד. הסיכון לאבחון סרטן הריאה עולה עם הגיל. למרות שהטכניקות המיועדות לניתוחי בית החזה התפתחו וכוללות כעת את הגישה הזעיר-פולשנית VATS (Video Assisted Thoracic Surgery), חולים מבוגרים הלוקים בסרטן הריאה עדיין מנותחים פחות בהשוואה לאוכלוסיית החולים הצעירה יותר. המטרה בעבודה זו היא חקר שיעור התמותה, התחלואה ואיכות החיים הבתר-ניתוחיות ארוכת הטווח בקרב חולים בגילאי ה-80 לחייהם (אוקטוגנריים)

שיטות: נסקרו מטופלים בגילאי ה-80 עם אבחנה חדשה של סרטן ריאה נתיח שעברו כריתת אונה בשיטת VATS. כל המטופלים עברו הערכה קלינית של דרגת הממאירות של השאת. איכות החיים לטווח ארוך ומצב תפקוד של המטופלים הוערכו באמצעות שאלון טלפוני ומדד קרנופסקי לפחות 12 חודשים לאחר מועד הניתוח.

תוצאות: בין ינואר 2009 לאפריל 2012, עברו 22 חולים כריתה של אונת ריאה בגישה זעיר פולשנית (גיל חציוני: 82 שנים). בארבעה חולים (18%) הומר הניתוח לתורקטומיה פתוחה. המעקב אחר החולים נע בין 52-22 חודשים. כל החולים פרט לאחד שוחררו לביתם. ממאירות של הריאה אובחנה ב-19 מהחולים. הדירוג (Staging) הפתולוגי נע בין IA ועד IIB. בקרב שלושה מטופלים נמצא בפתולוגיה הסופית נגע בריאה שאינו ממאיר. האשפוז הבתר-ניתוחי החציוני נמשך שישה ימים. במהלך 18 החודשים הראשונים לאחר הניתוח לא נרשמה תמותה כלל. מדד קרנופסקי להערכת סטטוס תפקודי הדגים ציון חציוני של 90. השאלון הטלפוני העלה, כי כל המטופלים היו חפים מכל הגבלה גופנית הקשורה בניתוח. כל המטופלים פרט לאחד הגדירו את חוויית הניתוח כלא-טראומטית.

מסקנות: המימצאים הנוכחיים תומכים בדעה כי אל למנתחים לשלול מהמטופל האוקטוגנרי את האפשרות לניתוח.