ח' רוטברט, א' סרולוב

לשכת הבריאות, מחוז צפון, נפת כנרת

מהן זכויותיו של עובר לחיות ולהתקיים?

האם כיבוד זכותה של הרה על גופה וכיבוד עצמאותה, הן הזכויות הראשונות במעלה שעל פיהן יש לנהוג? או שלעובר, בגיל הריון כזה או אחר, זכויות משלו שיש להתחשב בהן ולכבדן במעמד קבלת החלטות לגבי עתידו, דהיינו חייו?

גיל סיגל

הפקולטה למשפטים והפקולטה ללימודי בריאות ורווחה, אוניברסיטת חיפה

בניסיון לאתר את עקרונות הביו-אתיקה המערבית המודרנית, הציעו Beauchamp & childress את ה"עקרונות של ג'ורג'טאון": עשיית הטוב (beneficence) הימנעות מעשיית הרע ומגרימת נזק (non-maleficence), אוטונומיה, וצדק (justice). עקרונות אלו נדונו בהרחבה בארה"ב ובאנגליה, ואומצו על ידן כעקרונות המובילים בחינוך האתי ברפואה. בשנים האחרונות עקרונות אלו אף הוצעו כבסיס למסגרת ביו-אתית גלובלית במסגרות בינלאומיות שונות. עם התגבשותה של אירופה כיחידה פוליטית-חברתית, עולים ונשמעים קולות ביבשת זו הקוראים לבחינה ביקורתית של עקרונות אלו, תוך קביעה כי הם מעולם לא היוו את הקוד האתי ה"אמיתי" של האירופאים. מאמר זה משרטט את גבולות העימות בין התפיסה הצפון אמריקנית לזו האירופאית ומתמקד במקומה של ישראל בשיח הזה, תוך הדגמת השווה והשונה בין התפיסות האתיות באירופה מחד גיסא לבין אלו המקובלות בארה"ב מאידך גיסא. החקיקה בישראל מדגימה היטב את הייחודיות הישראלית, תוך שהיא מציבה דרישות חוקיות שאינן חופפות באופן שלם את העקרונות הנ"ל. המסקנה המתבקשת היא כי בשנים הקרובות יש לאפשר רב שיח אתי, תוך התאמתו למציאות הייחודית בישראל כחברה רב דתית, רב לאומית ורב תרבותית. העשרת תוכנית הלימודים בתחום הביו-אתי מוצעת לבתי הספר לרפואה ובתוכניות ההתמחות, בכדי לחשוף את הרופאים לתכנים ביו-אתיים נוספים, ולסייע להם במילוי חובותיהם החוקיות במלואן.

ע' שולט, ל' לבנשטיין, י' גולדשטיין

מרכז רפואי רמב"ם, היח' לעל-שמע, מח' נשים וילודים והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון

מיגוון רחב של שאתות עשויות להתפתח בעובר. את מרבית הסוגים ניתן לאבחן באמצעות דימות בעל-שמע. שיעור השאתות הממאירות המתגלות בלידה או בחודש הראשון לחיי היילוד הוא 36.5 למיליון לידות של יילודים חיים. שיעור התמותה משאתות אלו מגיע ל- 7.6-6.24 למיליון לידות של יילודים חיים. במאמר זה מובאים המאפיינים של סוגים עיקריים של שאתות שמתגלים בעובר בבדיקת על-שמע, וכן דיווח על שלוש פרשות חולים נדירות, מניסיוננו, שבהן אובחנו שאתות בעובר טרום-לידתו, באמצעות בדיקת על-שמע: עובר בתוך עובר, נירובלסטומה שמקורה בבלוטת יותרת הכליה ונפרומה מזובלסטית.

ש' פנחס

מרכז רפואי הדסה, בית חולים הדסה הר הצופים

מערכות בריאות הן מן המערכות המורכבות ביותר העומדות לשירותו של האדם. רפורמות נישנות ותפיסה כוללת של כישלון משקפים תחושה של אי-שביעות רצון תמידית. ייתכן שהתחושה הקודרת מקורה במרכיבים הבסיסיים ביותר של מערכות אלו לרבות המילים ואופני הניסוח שבאמצעותם מוגדרים העקרונות ודרכי הפעולה, בהיגיון פנימי שלהם ובמישטר החברתי המסויים שבמסגרתו הן (המערכות) מתקיימות. מבדיקה מעמיקה של המרכיבים הבסיסיים, עולה ספק ביחס לאפשרות, הצלחתן של מערכות כה מסובכות ומורכבות, כפי שהן מוכרות כיום במערב.

אחד ממאפייניו העקרוניים של מישטר דמוקרטי הוא שיטת קבלת ההחלטות הרוב. אולם, כבר במאה ה-19 התברר ש"עיקרון הרוב" בכוחו ליצור ולשמר סדר חד-פעמי, אך אינו מאפשר הגדרה קבועה ועקיבה של העדפה.

המרקיז מקונדורצט [1] הדגים זאת בבירור, במאמר משנת 1785, בשם: “Essay sur laplication de lanalyse a la probabilite des decisions rendues a la plurite des voix “, לפיו הצבעות הרוב עשויות להוביל לבידוד ולמצב של חוסר ביטחון במסגרות חברתיות. על סמך תגליותיו ניתן לעמוד על הסכנה, שכללי החקיקה עלולים להיות מנוצלים דווקא לבחירת הצעה שהיא נוגדת את דעת הרוב או להוביל למבוי סתום, לחוסר פעולה וכנובעות מכך להשלכות חברתיות מזיקות. בהמשך לתיאוריה זו של המרקיז הידועה כ"פרדוקס של קונדורצט", ובהתבסס עליה, פורסמו במאות ה-19 וה-20, עבודות רבות על הקושי לטפל בהעדפות אישיות בהיבט של סדר חברתי. הליך סבוך שהוא, בין השאר, גיבוש הפרטים (אגרגציה) למסגרת של הסכמה חברתית מוגדרת.

במהלך המאה העשרים התברר שיש סוגיות שאי-אפשר למצוא להן פיתרון אפילו בגישה הגיונית נכונה. שתי עבודות חשובות שמחבריהן עוסקים בקושי זה הן: מאמרו של קורט גודל משנת 1931, בשם : "Ueber formal unentscheidbare saetze der principa mathematica und verwandter systeme " שהוא בבחינת פריצת דרך, ומאמרו של קנת ארו זוכה פרס נובל, בשם "תאורמת אי-האפשרויות" (בחירה חברתית וערכים אינדיבידואליים, 1951). לשיטתו של גודל קיים פער גדול בין מה שנתפס כאמת לבין מה שניתן להוכחה. ועל פי התיאוריה המיוחסת לארו המעבר מהעדפות אישיות לסדר חברתי הוא בלתי אפשרי אלא במישטר של דיקטטורה. שתי התיאוריות מבוססות על מימצאים, ואפשר בעזרתן להסביר באופן כללי את המחלוקות הבלתי פתורות בדבר המבנה הרצוי או המיטבי של מערכות בריאות. ובעזרת ה"תאורמה של אי-אפשרויות" של ארו, גם באופן סגולי.

אי-אפשר להגדיר ערכי יסוד מסוימים בניסוח לוגי, או ליצור מערכת מורכבת שלמה ומקיפה של העדפות המושתתת על בסיס הגיוני מוגדר, ללא מערכת חישוב משוכללת, כך לשיטתו של סטיבן וולפרם ב"מדע חדש": מערכות מורכבות אינן נוחות להפשטה לגורמיהן, ואין דרך לחזות את המשך התפתחותן אפילו על בסיס חוקי יסוד פשוטים, ללא מערכת חישוב מורכבת. אלו הם המעכבים את בנייתן של מערכות בריאות מספקות, גורמים לקשיים במבנה האירגוני שלהן ולשיבושים בתיפעולן.

ש' מ' שאשא, נ' שרון, מ' ענבר

בי"ח לגליל המערבי, נהריה

הבקטריופג'ים הם נגיפים התוקפים חיידקים ומשמידים אותם. מאז גילויים ב-1915 על-ידי Twort, ובאופן בלתי תלוי על-ידי Herele’d כשנתיים לאחר מכן, מילאו הבקטריופג'ים תפקיד חשוב בתחום הטיפול בזיהום מחיידקים, ובהתפתחות הביולוגיה המולקולרית. דה-רל היה הראשון שהסתייע בהם לטיפול במחלות זיהומיות חיידקיות ולמניעתן, ומתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת התרחב הטיפול באמצעותם, בעיקר במזרח אירופה ובברה"מ לשעבר. במערב הטיפול באמצעותם היה ספורדי, הן בבני אדם והן בחיות. הדיווחים הראשונים היו מעודדים מאוד, אך הניסויים לא כללו קבוצות שטופלו באינבו לשם בקרה, ולא ענו על מדד סמיות כפולה. במרביתם לא נמסרו הנתונים הגולמיים, ולכן קשה היה להעריך את תקפות התוצאות. היעדר ניסויים מבוקרים, לצד חשיפת האנטיביוטיקה, והתרחבות הטיפול בעזרתה במערב, מאז שנות הארבעים, דחקו את הבקטריופג'ים כתרופות לטיפול בזיהום מחיידקים. בארצות מזרח אירופה ובברה"מ לשעבר, נמשך הטיפול באמצעותם, הן כתרופה יחידה והן במישלב עם אנטיביוטיקה. הופעתם המתעצמת והולכת של חיידקים העמידים לטיפול באנטיביוטיקה מאז שנות השמונים, ובעיקר עמידותם לתרופות אנטיביוטיות רבות, מעלים את החשש שאנו נמצאים על סף העידן הבתר-אנטיביוטי, התפתחות המחייבת חיפוש אחר חלופות לשם טיפול במחלות זיהומיות.

הבקטריופג'ים הם מועמדים טבעיים למטרה זו.

מטרתנו במאמר הנוכחי היא לסקור את ההיסטוריה של הטיפול באמצעות בקטריופג'ים כתרופות נגד חיידקיות, לעמוד על תכונותיהם הבסיסיות המכשירות אותם להוות חלופה לאנטיביוטיקה, לדון בהשפעות הלוואי כתוצאת הטיפול באמצעותם, ולהעריך את מקומם בעתיד לשם טיפול כגד זיהום מחיידקים.

מיכאל שטיינמן¹, רפי חרותי^{1, 2}, דיאנה גולדין¹, אנטולי ליבשיץ¹, פרידה שמש¹, אבי עורי^1,2

¹המח' לשיקום, מרכז רפואי "רעות", תל-אביב, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

במחלקתנו אושפזו בשנתיים האחרונות 11 דרי רחוב נכים. המישלב של נכים בגופם ודרים ברחוב שעברו משברים קשים, ונחשפו לבעיות חדשות כגון שתיינות, הוא אתגר קשה לשיקום. יש להקנות להם לא רק הרגלי חיים תקינים, אלא גם לשלבם בסדר היום של תהליך השיקום. שישה מתוך 11 דרי הרחוב עלו מרוסיה, שישה מתוכם היו שתיינים ואחת צרכה סמים. כולם עברו תהליך שיקום מוצלח, אף שבסופו שבו רובם לרחוב. מצב זה הוא עבורנו חדש: תהליך השיקום שונה, בעיקר משום הקושי לכפות על חולים אלה סדר-יום טיפולי. גם יחסיהם עם שאר המאושפזים, "הבשילו" לאט. ראוי לציין היעדר פסיכופתולוגיות בקרב תת-אוכלוסייה זו. לא נמצאו מחלות מתמידות כמו שחפת, תיסמונת הכשל החיסוני הנרכש וכד'.

 

עצמון צור 

יח' השיקום, ביה"ח לגליל המערבי, נהריה

בתקופה של 12 חודשים, שוחררו 136 מטופלים מיחידת השיקום שבביה"ח בנהריה, למסגרת הקהילה. 71 חולים קיבלו טיפול שיקומי לאחר האירוע המוחי הראשון, ו-25 נוספים לאחר אירוע מוחי נישנה: 13 טופלו לאחר שעברו ניתוח לתיקון שבר בצוואר-הירך: 15 לאחר ניתוח לקטיעת רגל מתחת לברך, ו-1 לאחר ניתוח לקטיעת רגל מעל לברך, 11 מטופלים נוספים אושפזו ביחידת השיקום בגלל מחלות אחרות. המטופלים שסיימו את הליך השיקום הוגדרו כבעלי כושר ניידות אם יכלו לצעוד בחופשיות או בסיוע כלי-עזר למרחק של 5 מטר למיצער, בתוך מחלקת האישפוז או במכון הפיזיותרפיה. אלו שלא היו מסוגלים לצעוד כלל או להשלים אותו מרחק, הליך השיקום לגביהם הסתכם בכישלון.

9 חולים בלבד נותרו במועד השיחרור מביה"ח, רתוקים לעגלת-הנכים (6 אחרי אירוע ואסקולרי-מוחי, 1 אחרי שבר בצוואר-הירך ו-2 קטועי רגל). 6 החולים שלקו באירוע המוחי לא היו מסוגלים לשאת את משקל גופם על הרגל המשותקת בגין טונוס שרירים ירוד, אף לא בסיוע אביזר עזר. החולה שנותח לשם תיקון שבר בצוואר-הירך ונותר מרותק לעגלת-הנכים לקה בהמיפלגיה, בשבר ישן בצוואר-הירך הנגדי ובמחלת פרקינסון. מבין שני קטועי הרגל שאיבדו את כושר הניידות, חולה אחת סירבה להשקיע בטיפול השיקומי, וחולה אחר לקה בעבר בשלושה אירועים ואסקולריים-מוחיים, שבעטיים אובחנו אצלו בעיות מוטוריות וקוגניטיביות קשות שהשפיעו לרעה על הליך השיקום.

ש' גרינברג, נ' אלמרו, ג' קרן, ד' שפס 

היח' למניעת מחלות-לב, המח' הקרדיולוגית מרכז רפואי תל-אביב

רקע: תוכניות לשיקום ולמניעת מחלות-לב נועדו לצמצם את התחלואה ואת התמותה לאחר אירוע לב, או לאחר מחלה כלילית. למרות זאת, שיעור ההשתתפות של חולים בתוכניות שיקום נמוך, והנשירה במהלכן רבה. מטרת המחקר הנוכחי היא לבחון את השפעת הצטרפותו של בן-הזוג של המטופל לתוכניות השיקום והמניעה, על פרק הזמן שהמטופלים נטלו בהן חלק, ועל השיפור בכושרם הגופני.

שיטה: במהלך השנים 1998 2001 נטלו חלק 24 זוגות בפעילות היחידה למניעת מחלות-לב שבמרכז הרפואי בת"א. הזוגות סווגו ל-2 קבוצות על פי מצבם הרפואי: 1) קבוצת השיקום (14 חולים) שבה אחד מבני הזוג עבר אוטם בשריר הלב או ניתוח מעקפים כלילי, 2) קבוצת המניעה השניונית (10 חולים) שבה אחד מבני הזוג עבר השתלת תומך סלילי בעורק כלילי, או שהוא נושא עדות למחלת-לב כלילית. קבוצה נוספת: קבוצת בני הזוג (21 בני-זוג). לכל קבוצה נבחרה, לשם

השוואה, קבוצת בקרה שכללה מטופלים ללא בני-זוג מקרב היחידה למניעת מחלות-לב, בהתאם למצבם הרפואי.

המשתנים שנבדקו: מיספר המיפגשים שהמטופלים נטלו בהם חלק, רמת הכושר הגופני שלהם בתחילת התוכנית ובסיומה.

תוצאות: מטופלים שהתאמנו עם בני-זוגם השתתפו במיספר גדול יותר של מיפגשים (p<0.05; 87+17) בקבוצת השיקום, בהשוואה לקבוצת הבקרה (47+6). לא היה הבדל ברמת הכושר הגופני בתחילת התוכנית בין שתי קבוצות המטופלים : עם בני-זוג (3.5+0.2 METS) בהשוואה למטופלים ללא בני-זוג (3.4+0.2 METS) (p=0.5). בשתי הקבוצות נצפתה עלייה דומה ברמת הכושר הגופני: קבוצת בני הזוג השתפרה ב- METS  0.79+0.1 בהשוואה ל- METS 0.6+0.1 בקבוצת הבקרה (p=0.6). לעומת זאת, בקבוצת הבקרה של קבוצת המניעה השניונית המטופלים נטלו חלק במיספר גדול יותר של מיפגשים (51+13 לעומת 31+6; p>0.02) רמת הכושר ההתחלתית של שתי הקבוצות הייתה דומה (METS 3.7+0.3 לעומת METS 4.2+0.2; p=0.2) בהשוואה לקבוצת הבקרה. בסיום הפעילות חל שיפור גדול יותר בכושר הגופני בקבוצת הבקרה. ב METS 0.7+0.2 לעומת METS 0.3+0.1 (p<0.05).

בני הזוג (קבוצה 3) נטו להשתתף במיספר גדול יותר של מיפגשים (p=0.2; 45+10) בהשוואה לקבוצת הבקרה. לא היה הבדל ברמת הכושר בתחילת הפעילות בתוכנית לעומת זו שבסיומה, בין קבוצת בני הזוג לבין קבוצת הבקרה.

מסקנות: תמיכה ושיתוף של בן-הזוג בצורה פעילה בתוכנית השיקום עשויה לשפר את שיעור ההשתתפות בתוכנית השיקום, לעומת זאת, בתוכנית המניעה השניונית שיתוף בן-הזוג עלולה לגרום לנשירה מוקדמת. לא נמצא הבדל בשיעור ההשתתפות ובמדדי הכושר הגופני בין קבוצת בני הזוג לבין קבוצת הבקרה.

ליאת רימר (1), דורון רימר (2)

(1) שרות מבחן למבוגרים מחוז חיפה, (3) מח' לרפואה פנימית ה', המרכז הרפואי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

חולים הלוקים בדיכאון רבא (major depression) חשופים למחלת לב כלילית ברמת סיכון גבוהה פי שניים מאשר האוכלוסייה הכללית. אחד מכל שישה חולים לוקה בדיכאון נפשי לאחר אוטם שריר הלב (אש"ל). לנתון זה משמעות רבה, לאור העובדה שהדיכאון גורם סיכון עצמאי לתחלואה ולמוות ממחלת-לב לאחר אש"ל הגורם לעלייה של פי ארבעה, בשיעור התמותה של חולים אלו. למערכת החיסון יש תפקיד חשוב בפתוגנזה של התפתחות מחלת לב איסכמית, כמו גם של דיכאון נפשי. שינויים גופניים רבים המתרחשים בעת דיכאון לאחר אש"ל, מתווכים על ידי מערכת החיסון, וכוללים את הפעלת המערכת האוטונומית, את הפעלת טסיות הדם, את הירידה בתיפקוד האנדותל וכן שינויים בהרכב חומצות השומן בממברנת התאים. שינויים אלו עשויים להסביר את העלייה בתמותה ובתדירות הפרעות קצב לב אצל חולים אלו. לעומת זאת, ציטוקינים כגון אינטרלוקין 1 ואינטרלוקין 6 המופרשים בעת הפעלת מערכת החיסון המתלווה לאש"ל, עלולים לגרום להופעת תסמינים נפשיים של דיכאון. עד כה לא נצטברו די נתונים כדי לענות על שאלת המפתח: "האם דלקת היא הבסיס המשותף לשתי המחלות, או שמא דלקת, המלווה אחת מן המחלות, גורמת להתהוות השנייה או להחמרתה". לאור ההשלכות של דיכאון נפשי לאחר אש"ל, על הפרוגנוזה ממחלת לב וממחלה כלילית, עולה השאלה המעשית, בדבר היכולת לצמצם את היקף התמותה לאחר אש"ל על ידי טיפול בדיכאון נפשי. במחקרים קליניים ראשוניים שבהם נבחנה אפשרות זו, לא נמצא שיפור בפרוגנוזה. ליקויים מתודולוגיים, מהווים רק חלק מההסבר לחוסר ההצלחה בטיפול. שינויים גופניים רבים המלווים דיכאון לאחר אש"ל, אינם חולפים לאחר טיפול ולא בעקבות הטבה קלינית בתסמינים הנפשיים. עובדה בעלת משמעות רבה. במאמר זה אנו עוסקים ביחסי הגומלין בין דיכאון נפשי, דלקת ומחלת לב איסכמית ובהשלכות האיבחוניות והטיפוליות של יחסים אלו.

אריה ריסקין, דוד בדר

מח' ילודים ופגים, המרכז הרפואי "בני ציון", הפקולטה לרפואה ב' רפפורט, הטכניון, חיפה

היעד העיקרי בהזנת פגים, הוא לחקות את קצב הגדילה ואת צבירת אבות המזון והמינרלים שהיו צפויים בתקופה המקבילה תוך-רחמית. גישה תזונתית נמרצת ומוקדמת ביחס לפג שנולד במשקל נמוך, תימנע תת-תזונה ומצב קטאבולי.

מקובל כיום להתחיל בהזנה מוקדם ככל האפשר, ובכמויות קטנות, הזנה אנטראלית (מהכונה "האכלה טרופית") ואשר מטרתה לעורר את תנועתיות המעיים, לגרות את הפרשת ההורמונים והפפטידים השונים ולתפעל את מערכות הספיגה בדופן המעי, בד בבד עם הזנת-על תוך-ורידית. כשהפג גדל ומבשיל גופנית, מצבו הרפואי מתייצב, והזנת-העל מוחלפת בהדרגה בהזנה אנטראלית, בכמויות מוגדלות בהדרגה עד להזנה מלאה. להזנת פגים, כמו לגבי ילודים בשלים, עדיף חלב-אם, אם כי דרושה לו העשרה תזונתית באמצעות "מעשיר חלב אבקתי". פגים שאין עבורם חלב-אם במידה מספקת, מקבלים תרכובות מזון לתינוקות (תמ"ל) מיוחדות לפגים המתבססות על חלב-פרה שעבר שיפור, בתוספת מרכיבים ייחודיים, כמו: אנרגיה, חלבון ומינרלים, על-מנת לענות על צרכיו המיוחדים של הפג. מאחר שפעולת המציצה מבשילה רק לקראת השבוע ה-34 להריון, רוב הפגים הקטנים והבלתי בשלים מקבלים הזנה אנטראלית דרך מחד לקיבה (זונדה). ההאכלה נעשית ב"פעימות", כל 2-3 שעות. לא נמצא יתרון תזונתי או ספיגתי להאכלה רציפה. על-מנת להשיג גדילה טובה ולהביא מוקדם ככל האפשר להזנה אנטראלית מלאה, מומלץ להעלות את נפח המזון עד 20 סמ"ק/ק"ג/יום. עם הבשלתם, מלמדים את הפגים בהדרגה, למצוץ. תהליך האכילה הפומית מורכב ממציצה ומבליעת החלב תוך תיאום בין המציצה, הנשימה והבליעה. ההערכה התזונתית ביחס לפגים וההמלצות להזנה לאחר השירור מבית החולים, יידונו אף הן.

שאול דולברג (1), אורית סטוליק דולברג (2)

(1) היח' לטיפול נמרץ בילוד, מרכז רפואי תל אביב והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, (2) מחלקת הרדמה, היחידה לטיפול בכאב, מרכז רפואי רבין, קמפוס גולדה

כאב בגיל הינקות הוא חלק מחוויה יום-יומית של 6%-10% מהילודים והפגים הנזקקים לאישפוז ביחידות לטיפול נמרץ בילוד. לכאב בשנה שאיננו מטופל כיאות עלולות להיות תוצאות והשפעות שליליות גם מעבר לגיל הינקות, ואף ייתכנו השפעות הרסניות לכל החיים. הטיפול המושכל בתרופות, בשיטות סביבתיות והתנהגותיות יכול לשנות מצב בלתי רצוי זה. טיפול בתרופות אופיואידיות לפעולות חודרניות וכואבות, טיפול בתרופות מאלחשות שאינן אופיואידיות לפעולות קלות ושילוב בין השיטות, מהווים נדבך חיוני בטיפול בילודים אלה. לא פחות חשוב לבצע שינויים בסביבה החישתית של הילודים. אחת הפעולות השכיחות ביותר, בילודים זכרים, היא ברית המילה. פעולה ניתוחית זו, שאיש לא היה מעלה על דעתו לבצעה בילד מתבגר או במבוגר ללא אילחוש, מבוצעת בילודים, לעתים תכופות, ללא אילחוש סביר. טיפול בשיטות פשוטות יחסית יכול להפחית ואף למנוע כאב בזמן המילה. איגודים מקצועיים רבים בעולם המערבי אימצו גישה שלפיה ביצוע מילה ללא אילחוש מספיק, נוגדת את חובת הטיפול ההולם.

זייד עבאסי (1,3), ראוי רמדאן (2), הנרי שוורץ (1), אהרון הופמן (1)

(1) המחלקה לכירורגיה של כלי-הדם, (2) המחלקה לנפרולוגיה, בי"ח רמב"ם, (3) הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

למערכת האנדותלין תפקיד חשוב בפתופיזיולוגיה של מספר רב של מחלות קרדיוואסקולריות, כגון: אי-ספיקת לב שמגודש, יתר-לחץ-דם מערכתי וריאתי, אי-ספיקת כליה והיצרות כלי-דם במוח. ההשפעות הביולוגיות של האנדותלין על אברי המטרה שלו מתווכות על-ישי שני סוגים של קולטנים: ETA ו-ETB. נהוג לייחס את ההשפעות המזיקות של מערכת האנדותלין, על כלי-הדם, על הלב, על הריאה, על הכליה וכד', להפעלת ETA, בעוד שהפעלת ETB מובילה, לרוב, לתוצאות רצויות ומועילות כמו בלימת ההיפרטורופיה של שריר הלב ודופן כלי-הדם, והגברת זרימת הדם לאיברים חיוניים. לאור זה פותחו בעשור האחרון מספר רב של חוסמי אנדותלין שבחלקם סגוליים ל-ETA, ובחלקם חוסמים בלתי סגוליים המסוגלים לבלום בו-זמנית את שני סוגי הקולטנים. היעילות הקלינית של חלק מהחסמים הללו בטיפול במחלות קרדיוואסקולריות מגוונות, הוכחה, ואף אושרו לטיפול בחולים מסוימים. בסקירה זו נביא את עיקר ההתפתחויות בנושא האנדותלין ובהדגשה מיוחדת את ההתפתחות ביחס לחוסמי האנדותלין, הן בתחום הפארמקולוגיה והן בתחום הטיפול.

גיא עמית, ראובן איליה, קרלוס כפרי

המערך לקרדיולוגיה, ביה"ח האוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע

מוות פתאומי שנגרם ממחלת-לב או מדום-לב הוא המרכיב העיקרי של תמותה בעולם המערבי. הניסיון לטפל במחלות אלו נמשך זה שנים רבות, ולמרות זאת הפרוגנוזה של החולים עגומה ביותר.

בשנת 2000 פורסמו הנחיות חדשות לטיפול במצבי חירום הקשורים במחלות-לב. הנחיות אלו כוללות, לראשונה, הוכחות מדעיות לכל פעולה טיפולית/רפואית ויש לגביהן הסכמה בין-לאומית. בשנתיים שלאחר מכן התפרסמו מאמרים נוספים על טיפולים פארמקולוגים ואחרים שהתבצעו בצורה מבוקרת. החידושים כוללים טיפול במכשירים להפסקת פירפור (דפיברילציה) אוטומטיים, חיצוניים, וכן תרופות חדשות בזמן ההחייאה, או התערבויות טיפוליות אחרות שנועדו למזער את הנזק למוח. במאמר זה ייסקרו חידושים מספר הקשורים בטיפול בדום-לב.

אהובה לוסטיג

מח' שירותי רוקחות, בית-חולים "ברזילי"

רקע: לעתים רחוקות בלבד, מדווח, כחלק מהניהול, על קיום בקרה על עלות התרופות לשם שמירה על מסגרת התקציב. וזאת, חרף העובדה שקיימות שיטות שונות לבקרה שמטרתן להפחית בהוצאות על התרופות תוך הקפדה על כמות התרופות הדרושות למטופל. השיטות כוללות הקצאת תרופות והגבלתן ("ילקוט" תרופות), וכן תוכניות הדרכה לצוות הרפואי לגבי מתן מירשמי תרופות לחולים במגמה לצמצם, ובהתאם לצורך אף לבטל מתן תרופות מסויימות. ברור, כי לכל אחת מהשיטות יעילות מוגבלת.

מטרת העבודה: איתור הגורמים המשפיעים על עלות התרופות, והצגתם בצורה ברורה ונוחה ליישום.

שיטת העבודה: התרופות אשר נבדקו, הוגדרו תחילה (בהתאם לחוק Pareto) ונקבע שכל תרופה שעלותה השנתית עולה על סך 20,000 ₪ תוכנס לקבוצת הבדיקה. כאמור, עלותן של תרופות אלו נוגסות בחלק ניכר מתקציב התרופות של בית החולים. השינוי בכמויות ובעלויות בשנים 2000 ו-2001, נבחן על גבי גיליון מחשבי של Excell. ובנוסף, נבחן גם השינוי בעלות כתוצאה מהאינפלציה, כלומר, עלות התרופות שניתנו למטופלים בשנים 2000 ו-2001, חושבה על פי מחירן בשנת 2000.

תוצאות: בודדו חמישה גורמים עיקריים שהביאו לשינוי בתקציב התרופות בבית החולים: שינוי אינפלציוני, (1%-); הכנסת תרופות חדשות לטיפול (1.9%); הרחבת הצריכה בגין הוריות (אינדיקציות) קליניות חדשות (0.7%); הרחבת שירותים קליניים בבית החולים (3.4%) וצריכה בלתי מבוקרת, של תרופות שכיחות הנצרכות בכמויות גדולות בכל מחלקות האישפוז (8.9%-). כמו כן, זוהו התרופות אשר עלותן היוותה את הנטל הגבוה ביותר על תקציב התרופות של המרכז הרפואי: Antimicrobials (27.5%); תמיסות לעירוי בנפח גדול (11.0%); תמיסות לעירוי בנפח קטן של Sodium chloride (7.8%); זריקות של Tazobactam (Piperacillin & Tazocin) (5.6%); Fluoroquinolones (Ciproxin & Tarivid) (4.7%) וזריקות של Enoxaparine (Clexane) (4.6%).

שיטה זו מאפשרת איתור מהיר, היא פשוטה למדי, ויכולה לסייע ככלי ניהולי לאיתור הגורמים המשפיעים על עלות התרופות. באמצעותה ניתן לגבש תוכנית תקציבית שתענה על הצרכים מחד גיסא ותאפשר בדיקת סבירותן של ההוצאות, מאידך גיסא.

יאיר ליאל, חנה קסטל

היח' למטבוליזם של מינרלים ומחלות עצם מטבוליות, השירות האנדוקריני והמח' לרפואה פנימית ג' מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

רקע: מעט ידוע על האפידמיולוגיה של שיברי אוסטיאופורוזיס בישראל. הנתונים הקיימים מוגבלים לשיברי צוואר הירך וממוקדים באזור הגיאוגרפי של ירושלים.

מטרות: לבדוק את שיעור ההיארעותש ל שברים, במקומות שונים בשלד, כתוצאה מחבלה קלה עד בינונית. שברים כגון אלה מקובל ליחס לאוסטיאופורוזיס.

שיטות: במחקר נכללו כל הנשים והגברים מגיל 50 שנה ומעלה, שטופלו בחדר המיון ובחלקות האישפוז של המרכז הרפואי סורוקה בחודשים ינואר ובפרואר של השנים 1998-2001, בגין שבר חדש כתוצאה מחבלה קלה עד בינונית. התיעוד הרפואי של המטופלים נסקר בקפידה. הנתונים תועדו במסך מידע מחשבי לצורך מיון ועיבוד סטטיסטי.

תוצאות: אותרו 580 מטופלים (461 נשים ו-119), שנתוניהם תאמו את מדדי ההכללה של המידגם הנחקר, לאחר שלקו בשבר מסיבה של אוסטיאופורוזיס. שיעור ההיארעות של כלל שיברי אוסטיאופורוזיס באוכלוסיה של בני 50 שנה ומעלה בנגב, נאמד ב-1064/100,000 לשנה (רווח סמך ברמת בטיחות 95%: 1153; 981). נמצא ששיעור ההיארעות של שיברי אוסטיאופורוזיס אצל נשים גדול פי שלושה מאשר שיעורה אצל גברים [(1675; 1390) 1526/100,000 שברים לשנה בנשים לעומת (580; 408) 100,000/490 בגברים]. שיברי האמה הרחיקנית וצוואר הירך היו השכיחים ביותר בקרב נשים (25% כ"א). שכיחים פחות: שברים בעצם הזרוע (18%), בקרסול (12%), ובאגן (5%). השברים השכיחים ביותר אצל גברים היו שיברי צוואר הירך (39%), ושכיחים פחות: שברים בעצם הזרוע (18%), באמה הרחיקנית (15%) ובקרסול (14%). ב-2.5% מהמטופלים אובחנו שברים מרובים.

מנתוני מחקר זה ניתן ללמוד על אומדנים ראשוניים, מיקטיים, הקשורים בשיברי אוסטיאופורוזיס אצל נשים ואצל גברים בישראל. לא נכללו במחקר מרבית שיברי המעיכה של חוליות עמוד השדרה. דרוש מחקר נוסף על-מנת לאפיין אוכלוסיות ו/או קבוצות אתניות הנתונות בסיכון-יתר, על מנת למקד מאמצים למניעת שברים בקרבן.