תוצאת חיפוש

ילנה רבייב¹, ליאור זלר², אמנון ביטון¹, לאוניד ברסקי²

¹מרפאת דימונה ד', שירותי בריאות כללית, באר שבע, ²מחלקה פנימית ו', בית החולים האוניברסיטאי סורוקה, והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע

בשנים האחרונות גוברת והולכת המגמה של נטילת צמחי מרפא על ידי האוכלוסייה. מוכרות השפעות לוואי רבות כתוצאה מנטילת טיפולים אלו. אך למרות השפעות הלוואי הרבות, רופאים נוטים שלא להתייחס לנושא זה במסגרת לקיחת אנמנזה רפואית. התקציב המושקע במחקר בתרופות אלו נמוך יחסית לתקציב המושקע בתרופות קונבנציונליות, ובאופן ישיר מכך קיים מחסור בספרות מדעית מעודכנת. בפרשת החולה המובאת במאמר זה מדווח על השפעת לוואי בעקבות נטילת צמח נפוץ ממשפחת הרוטה (Ruta), שטרם תוארה בספרות הרפואית.

חגי מעוז, ישראל קריגר

המרכז לבריאות הנפש שלוותה, הוד השרון, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

מבוא: כרבע מהאשפוזים הפסיכיאטריים במדינת ישראל הם אשפוזים כפויים. בשנת 2004 בוצע תיקון לחוק לטיפול בחולי נפש, המאפשר ייצוג משפטי לכל מטופל בבואו לדיון בפני הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית בשאלת המשך אשפוזו בכפייה. תיקון זה העלה חשש בקרב הפסיכיאטרים, כי הייצוג המשפטי יגרום לשחרור מוקדם מידי של חלק מהחולים המאושפזים בכפייה ולהחמרה של תופעת ה 'דלת המסתובבת', אשר לפיה חולים רבים חוזרים במהרה לאשפוז נוסף.

מטרות: לבדוק האם כניסתו של התיקון לחוק והייצוג המשפטי בוועדות הפסיכיאטריות גורם לחזרה מהירה יותר של מטופלים לאשפוז נוסף.

שיטות: נבדקו שתי קבוצות של חולים שאושפזו בבית החולים שלוותה בין התאריכים 1.6.2003-31.5.2004 (n=108) ו-1.1.2005-31.12.2005 (n=167) – לפני ואחרי כניסתו של התיקון לחוק. נערכה השוואה של משכי הארכת האשפוז הממוצעים על ידי הוועדה הפסיכיאטרית ומשכי הזמן עד חזרה לאשפוז.

תוצאות: לא נמצא הבדל משמעותי בין משכי האשפוז של חולים אשר הובאו בפני הוועדה הפסיכיאטרית לצורך הארכת אשפוזם הכפוי, הן מבחינת משך ההארכה על ידי הוועדה והן מבחינת משך הזמן עד חזרה לאשפוז. נמצא, כי בחולים שהובאו בפני הוועדה בתחילת אשפוזם לצורך ערעור על החלטת הוועדה ואשר שוחררו על ידה, התקצר משך הזמן עד חזרה לאשפוז באופן מובהק.

מסקנות: ייצוג משפטי של חולים על ידי עורכי דין בוועדות הפסיכיאטריות בשאלת אשפוזם הכפוי, לא הביא לחזרה מהירה יותר של החולים לאשפוז ולא החמיר את תופעת 'הדלת המסתובבת', פרט לחולים ששוחררו על ידי הוועדה במהלך השבוע הראשון לאשפוזם בעקבות ערעור על החלטת הפסיכיאטר המחוזי לאשפזם בכפייה.

אלון קריספין¹, קונסטנטין זייצב¹, יהודה היס¹

¹המרכז הלאומי לרפואה משפטית, מרכז רפואי אסף הרופא

תת-חום מהווה סיבת מוות בלתי שכיחה בישראל, ולרוב הוא מתרחש בקרב קבוצות סיכון כמו קשישים, מחוסרי דיור, חולים פסיכיאטרים ואנשים הפעילים בסביבה קרה או הנחשפים אליה באופן אקראי. הפטירות עקב תת-חום מתרחשות לרוב בתנאי קור קיצוניים, אך גם טמפרטורות סביבה של מינוס 20-15 מ"צ עלולות להיות קטלניות. התערטלות פרדוקסאלית היא תופעה המאפיינת מוות מתת-חום דווקא בטמפרטורות סביבה מתונות ומתרחשת בשלבים המאוחרים של הגסיסה.

מדווח במאמר זה על מוות של מבוגר שגופתו נמצאה עירומה בשטח פתוח, ראשו מכוסה בחולצה ועל גופו סימני חבלה קהה. הועלה חשד כי נחנק או נפל קורבן לאלימות מינית. בנתיחה נמצאו דימומים נקודתיים ברירית הקיבה האופייניים למוות מתת-חום, דלדול (אטרופיה) מוחי קל, טרשת בינונית בעורקים הכליליים ובעורקי המוח, ולייפת בשריר הלב. השילוב בין ממצאי הנתיחה, שלילתם של הסימנים החבלתיים כתורמים לסיבת המוות, ונסיבות מציאת הגופה הביאו לקביעת סיבת המוות כתת-חום.

ריימונד פרח¹, מאהר גנטוס², ליאוניד קוגן³

¹מחלקה פנימית ב', בית חולים רבקה זיו צפת ,הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, ²מחלקה אורתופדית, בית החולים האנגלי-נצרת, ³היחידה לכירורגיה פלסטית, בית חולים לגליל מערבי-נהרייה

רקע מדעי: לאחרונה מיושמת שיטת הטיפול בוואקום בכל רחבי העולם ובמספר מחלקות בבתי חולים שונים בישראל. המטרה בעבודה זו היא לסקור את שיטת הטיפול ויתרונותיה בטיפול בפצעים במקומות שונים בגוף, במיוחד ברגליים, בקרב חולי סוכרת וחולים במחלות כלי דם היקפיים.

שיטות העבודה: 43 מטופלים סווגו לשתי קבוצות. בקבוצה ראשונה טופלו החולים בשיטה המקובלת על ידי מתן אנטיביוטיקה, הטריות חוזרות וחבישות. בקבוצה שנייה, לאחר הטרייה בניתוח של הפצעים, ניתן הטיפול על ידי הרכבת מכשיר ואקום. בקבוצה שנייה קיבלו המטופלים בנוסף אנטיביוטיקה לפי הצורך. בשתי הקבוצות, לאחר שהפצעים הגיעו למצב 'הנקי', בוצעה סגירת הפצעים על ידי שתל עור או מתלה. נערכה השוואה בין שתי הקבוצות בנתונים הבאים: התקופה שמתחילת הטיפול עד סגירת הפצע, שיעור ההצלחה על שמירת הגף מקטיעה, מספר הטריות, ומשך האשפוז.

תוצאות: הממצאים מעלים, כי מטופלים בוואקום מאושפזים פחות בהשוואה למטופלים באמצעים אחרים P=0.032. בקבוצה שטופלה בוואקום היה שיעור הקטיעות נמוך באופן משמעותי לעומת קבוצת הבקרה p<<0.001. נמצא הבדל משמעותי מאוד בממוצע ניתוחי הקטיעה, ונראה כי טיפול בוואקום מונע החמרה במצב הרגל המביאה לקטיעה. נמצא כי מטופלים בוואקום עברו פחות הטריות מתחילת הטיפול p<0.001. למרות המגמה המסתמנת, לא הוכח באופן סטטיסטי כי מטופלים בוואקום אכן נותחו פחות בהשוואה ליתר המטופלים p=0.480.
מסקנות: תוצאות המחקר הנוכחי מעידות על יתרון לטיפול בוואקום בפצעים של חולי סוכרת בהשוואה לטיפולים סטנדרטיים אחרים. טיפול זה הפחית באופן משמעותי את קצב הקטיעות והאשפוזים הנשנים.
 

עמר יצחק שגיא, סיגל סדצקי

היחידה לאפידמיולוגיה של הסרטן ושל הקרינה, מכון גרטנר, מרכז רפואי שיבא, תל השומר

הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

למעלה מ-4.5 מיליארד איש בעולם מחזיקים בטלפון סלולארי, שיתרונותיו התקשורתיים ברורים. עקב ההתפשטות הגוברת של טכנולוגיית הטלפון הסלולארי והכנסתו לפלחי שוק רחבים, לרבות אוכלוסיית הילדים, מתעורר חשש כי חשיפה לטכנולוגיה זו קשורה לנזקים בריאותיים – בעיקר התפתחות סרטן.

מטרתנו במאמר זה היא לבחון, כיצד קובעי המדיניות בישראל ובמדינות נבחרות בעולם מתמודדים עם הצורך להתוות הנחיות לשימוש בטכנולוגיה חדשה ורווחת שבטיחותה אינה ברורה.

מהנתונים עולה, כי מרבית מדינות העולם אימצו את עקרון הזהירות המונעת כקו מנחה, תוך היפוך נטל הוכחת הנזק להוכחת בטיחות, תוך קריאה לנקוט באמצעי בטיחות פשוטים וזולים, ולצמצם את החשיפה כל עוד לא התברר היקף הנזק הבריאותי שעלול להיגרם. הכלים שבהם מסתייעים קובעי המדיניות בנושא זה כוללים המלצות והנחיות, תקינה, וחקיקה המיועדים לשלוש אוכלוסיות עיקריות: האוכלוסייה הכללית, אוכלוסיית הילדים ובני הנוער, ואוכלוסיית הנהגים. פנייה נעשית גם לתעשייה ולמוסדות המדינה.

ההנחיות קוראות לצמצום החשיפה לקרינה הנפלטת מהטלפונים הסלולאריים, תוך העדפת טכנולוגיה שאיננה פולטת קרינה והרחקת מקורות הקרינה מהגוף ובעיקר מהראש (באמצעות רמקול, אוזניות ומסרונים). בנוסף, קיימת היערכות לבדיקה מחודשת של סף התקינה. בולטת במיוחד ההסכמה הגורפת באשר לצורך בהקפדה יתרה על המלצות אלו בילדים, שהם, באופן כללי, עלילים יותר לפיתוח סרטן בעקבות חשיפה לחומרים מסרטנים. באוכלוסייה זו ניתן למצוא את הרחבת ההמלצות לאיסור הכנסת טלפונים סלולאריים לבתי ספר, איסור מכירה ופרסום המיועדים לגילאים מסוימים, הרחבת האזהרות על גבי המכשירים/האריזות, ועידוד הסברה להגברת המודעות לשימוש מושכל בטכנולוגיה זו. קיימת הסכמה גורפת באשר לצורך בהגבלת התקשורת בטלפונים סלולאריים בעת נהיגה.

לסיכום, מדינות רבות עברו משלב ההכרזה על אימוץ עיקרון הזהירות המונעת, לשלב פעיל הכרוך במתן המלצות והגבלות שונות בכל הקשור לשימוש בטלפון הסלולארי, תוך התייחסות נקודתית לאוכלוסיות שונות.

ארנון אפק^1,4, אסף טוקר^2,5, יצחק ברלוביץ^3,4, ארי שמיס^1,4

¹הנהלת בית החולים הכללי, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²הנהלת מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, ³הנהלת המרכז הרפואי וולפסון, ⁴הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ⁵המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע

תחום הרפואה עבר שינוי מהותי בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21. הרופאים פועלים כיום כחלק מצוות רפואי, מתמודדים עם חולים במצב מורכב ונאלצים להתחשב במגוון שיקולים, משפטיים, תקשורתיים וכלכליים בנוסף לשיקולים הרפואיים.

המהפכה בעולם הרפואה מעמידה אתגרים חדשים בפני הרופאים. במקביל, נוצרה במדינת ישראל מסוף שנות ה-2000 מציאות של מחסור ברופאים. המחסור מתבטא בעיקר במקצועות שאינם מבוקשים ובפריפריה. הוועדות השונות שעסקו בנושא המליצו על הרחבת מסגרות הלימוד ופתיחת בית ספר נוסף לרפואה, אך המלצותיהן יושמו באופן חלקי בלבד.

למחסור ברופאים מתווספים המחסור במיטות כלליות בישראל והעומס הרב על בתי החולים. מדדי הפעילות של בתי החולים הכלליים מצביעים על האינטנסיביות הרבה בישראל בהשוואה למדינות ה-OECD. בנוסף, דור הרופאים הנוכחי שונה בתפיסת עולמו מהדורות הקודמים, ועדיין נדרש להתמודד עם העומסים, הרפואה המתקדמת והרצון הלגיטימי לחיים מחוץ לעבודה.

במאמר הנוכחי ביקשנו לבחון  חלופות  נוספות להתמודדות עם המחסור, מעבר להרחבת מסגרות ההכשרה. אנו מציעים לבטל את הסטאז' כשנה נפרדת. ההתמחות עצמה תשונה ותורכב משני שלבים: שלב ראשון שיכלול התמחות בת שנתיים במקצועות ליבה: פנימית, כירורגיה כללית וילדים, ושלב שני שיכלול תת-מקצועות או המשך התמחות במקצועות הליבה. שינוי זה יקדם את ההיבט המקצועי, ייעל את ההתמחות ויעניק חיים חדשים למקצועות הליבה – במיוחד הפנימית והכירורגית הכללית.

מומלץ, כי הרפורמה תידון במועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית, שהיא הגוף של המקצוע הרפואי שחייב להוביל את שינוי פני הרפואה במאה ה-21.

 מתיתיהו ברקוביץ¹, אריה בהיר², צחי גרוסמ^,3

¹היחידה לפרמקולוגיה קלינית, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, ²מרכז בריאות הילד השקמה, שירותי בריאות כללית, בת ים, ³רשת המחקר הפדיאטרית בקהילה, קופת חולים מכבי, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

כנס מדעי יכול להתקיים ברמות רבות: מחלקתי, יחידתי, מרפאתי, חטיפתי, מרכז רפואי מסוים, או מטעם איגודים וחברות. הכינוס יכול להיות ארצי או בינלאומי. קיימים מספר מאמרים ובהם הנחיות לקיום כנס בינלאומי ולכנסים מקומיים.

בחרנו להתייחס להלן  לעריכת כינוס רפואי מדעי לפי הניסיון שרכשנו באיגוד הישראלי לרפואת ילדיםץ
 

דני רוזין

המחלקה לכירורגיה כללית והשתלות, מרכז רפואי שיבאף תל השומר רמת גן, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

אוויר חופשי בחלל הבטן נחשב לאחת מההוריות הברורות לניתוח. זהו מונח דימותי המייצג התנקבות של איבר חלול במערכת העיכול, שתוצאתה זיהום חלל הצפק. צילום רנטגן שמודגם בו אוויר חופשי הוא כמו סדין אדום המונף לפני המנתח, המעורר אצלו תגובה מיידית, רפלקס מותנה שתוצאתו העברת החולה לחדר ניתוח. אך כמו אמיתות רבות אחרות בכירורגיה, גם זו היוצרת זהות מלאה בין אוויר חופשי לבין ניתוח אינה עוד אמת מוחלטת. הנטייה המודרנית לשבור מיתוסים ולבדוק כל אקסיומה בזכוכית המגדלת של רפואה מבוססת ראיות, ישימה גם בנושא זה.
 

צבי פרי^1,2, אורי נץ², עבד אבו-גנים², סולי מזרחי²

¹המרכז לחינוך רפואי, אוניברסיטת בן גוריון, באר-שבע, מחלקה כירורגית א', ²בית החולים האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

 
במאמר זה נדון בדילמה אבחונית של זיהוי אוויר חופשי בצילום רנטגן ובדרכים לפתרונה. מובאת כדוגמה פרשת חולה בשנות השמונים לחייה שהגיעה לחדר מיון עקב כאבי בטן והקאות. בצילום בטן חדה הועלה חשד לאוויר חופשי, אך הממצא לא היה ברור.

במאמר הנוכחי נתמקד ב'צומת הדרכים' של זיהוי אוויר חופשי בצילום בטן חדה. צעד ראשוני הוא ביצוע צילומי בטן חדה, המהווים כלי עזר חיוני במצבי בטן חדה. במחקרים הודגם כי צילום בית החזה בעמידה הנעשה על ידי מומחים מיומנים, מאפשר לזהות עד 1 מ"ל של אוויר בחלל הצפק. מאידך, למרות שמזה שנים רבות מסייע צילום בית החזה לזיהוי התנקבות של כיבים, במחקרים שונים הודגם כי ב-30%-50% מהוחלים הלוקים בהתנקבות, לא מודגם אוויר חופשי בצילום, ועובדה זו נכונה בעיקר בקשישים.

לפיכך, הדרך לזיהוי אוויר חופשי הי כדלרמן: יש לבצע צילום בית החזה + בטן בעמידה. העמדה או הושבה של החולה זקוף או ב- Left lateral decubitus  10-15 דקות לפני הצילום, מעלות באופן משמעותי את רגישות הצילום.

הסתייעות במסכי מחשב בעלי רזולוציה גבוהה וייעוץ של רדיולוג מנוסה, יכולים לסייע במקרה של ספק. כאשר נותר עדיין חשד לאוויר חופשי, מומלץ להיעזר בבדיקת טומוגרפיה מחשבית, שהיא שיטת הבחירה כשמתעורר חשד לאוויר בכמות קטנה או עבור חולים הלוקים בהשמנת יתר.

זהר לוי, אלכס וילקין, מנחם מושקוביץ, רויטל קריב, בטסי הלף,  ירון ניב

החוג למחלות ממאירות של דרכי העיכול, האיגוד הישראלי לגסטרואנטרולוגיה ומחלות הכבד

מחבר מכותב:

ירון ניב

הנהלת המערך לגסטרואנטרולוגיה, המרכז הרפואי רבין, רחוב ז'בוטינסקי 39 פתח תקווה, 49100,

אוניברסיטת תל אביב

טלפון: 03-9377237 

פקס: 03-9210313 

דוא"ל: yniv@clalit.org.il

ושט על שם בארט מוגדר כשינוי בוושט הרחיקני. במצב זה, מודגמת באנדוסקופיה החלפת הרירית הקשקשית ברירית עמודית, ובביופסיה אכן  מודגמת רירית עמודית במקטע זה (עם או ללא תאי גובלט). ושט על שם בארט מהווה גורם סיכון משמעותי להתפתחות סרטן הוושט. גילוי מוקדם מתבצע באמצעות אנדוסקופיה ומומלץ לאוכלוסיות בסיכון בלבד. בקווים המנחים החדשים נקבעו טרמינולוגיה אחידה לתיאור האנדוסקופי והאופן שבו נלקחות ביופסיות. לאחר  הוכחת קיומו של ושט על שם בארט, נודעת חשיבות רבה למעקב, אשר הוכח כי הוא מפחית תמותה. בקווים המנחים נקבעים פרקי הזמן ואופן המעקב, בהתבסס על הממצאים האנדוסקופיים והפתולוגיים, כאשר דגש מיוחד מושם על זיהוי נגעים חשודים באמצעים אופטיים מתקדמים ועל בדיקת פתולוג עם התמחות בתחום זה. בקווים המנחים מפורטים הטיפול המומלץ – אנדוסקופיה או ניתוח, ויעדיו.

ארנה טל ^1,2

¹משרד הבריאות, ²המרכז להערכת טכנולוגיות בשירותי בריאות, מכון גרטנר, תל השומר, רמת גן

מחבר מכותב:

ארנה טל

משרד הבריאות, תחום חיזוי טכנולוגי,

היחידה להערכת טכנולוגיות בשירותי בריאות, מכון גרטנר, רמת גן

טלפון: 03-7371524דוא"ל: ornat@gertner.health.gov.il

חיזוי טכנולוגיות רפואיות מסייע בתהליך קבלת החלטות לאומית, מקצועית ואישית, ומהווה כלי לתכנון ולניהול מדיניות במערכות בריאות במדינות המערב. קיים הקושי לזהות בשלב מוקדם טכנולוגיה חדשנית מבטיחה, בשל אי הוודאות להעריך את כיווני התפתחותה ואת ההשלכות (במימד הקליני והתקציבי, ובהיבט של בריאות הפרט והציבור), ולפיכך מהווה החיזוי של טכנולוגיות ברפואה אתגר מתעצם.

נדרש איזון בין הרצון לאמץ טכנולוגיות חדשניות ומבטיחות בשלב מוקדם, לבין החובה לאסוף עדויות מספקות לצורך קביעת מדיניות. בעידן של משאבים מוגבלים, יישום מנגנון זה עשוי להביא להשאת תכנון שירותי הבריאות ולהתייעלות מערכות בריאות. חיזוי טכנולוגי בתחומים עתירי עלויות (כגון: אונקולוגיה, דימות ורפואה אישית), בצד התפתחות הצורך בחיזוי בתחומים נוספים בבריאות, מדגישים את החשיבות שבמיסוד גופי חיזוי לאומיים.

במאמר זה נבהיר את המושגים הבסיסים בחיזוי טכנולוגי, נסקור גופים בעולם העוסקים בזיהוי טכנולוגיות רפואיות חדשניות לרבות הפעילות המתבצעת בישראל, ונפרט עקרונות ומדדים הננקטים לביצוע חיזוי זה.

אנדרס קוניצ'זקי, דורון גוטהלף

היחידה לפסיכיאטריה של הילד, בית חולים לילדים אדמונד ולילי ספרא, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב,

הפרעות סומאטופורמיות בקרב ילדים ומתבגרים עלולות לפגוע בלימודים ובתפקוד החברתי, ולגרום למצוקה פסיכולוגית רבה. האבחנה מורכבת, היות שלעיתים הפרעות אלו מדמות מחלות רפואיות, ולכן המטופלים נוטים לפנות לרופאי הילדים במקום לפסיכיאטרים או פסיכולוגים. המאפיין המשותף להפרעות אלו הוא הימצאותם של תסמינים גופניים המרמזים על מצב רפואי או פגם בתפקוד אשר בפועל אינו קיים. קריטריוני האבחון של הפרעות אלו, הנקראות קבוצת ההפרעות הסומאטופורמיות, נקבעו עבור מבוגרים. בשל מיעוט במחקרים בילדים, נהוג להחיל את הקריטריונים של הפרעות סומאטופורמיות במבוגרים גם על ילדים, ללא התאמתם לסוגיות ההתפתחותיות. ההפרעות הסומאטופורמיות השכיחות ביותר בילדים הן כאבי ראש שמקורם במתח וכאבי בטן נשנים. כמו כן, בקבוצת ההפרעות הסומאטופורמיות נכללות הפרעת סומאטיזציה, הפרעת פגימות גופנית (Body dysmorphic disorder), היפוכונדרייה והפרעת המרה (Conversion disorder). הטיפול בהפרעות אלו נעשה על ידי שילוב של תרופות פסיכיאטריות ופסיכותרפיה.  טיפול במעכבי קליטה מחדש של סרוטונין יעיל לרוב בהפרעות סומאטופורמיות עם תחלואה נלווית של דיכאון וחרדה, ובהפרעת פגימות גופנית והיפוכונדריה. בלוקים בהפרעת המרה ניתן לטפל בבנזודיאזפינים ובמעכבי קליטת סרוטונין, בעוד שבהפרעת כאב נהוג לטפל במשככי כאב קלים, בתרופות תלת-צקליות ובטגרטול. מבחינה פסיכולוגית, נמצא שטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, היפנוזה וביופידבק הם הטיפולים בעלי ההשפעה הרבה ביותר על הלוקים בהפרעות אלו.

פסיל ביינסיין, בקה פלדמן, רוני שטרקשל

בית ספר לבריאות הציבור ורפואה קהילתית של האוניברסיטה העברית והדסה על שם יוסף ובלה בראון, ירושלים

קליטתן של צעירות ישראליות ממוצא אתיופי בחברה הישראלית, הובילה לשינויים רבים בגישותיהן לזוגיות וליחסי מין. בין השינויים שחלו בולטים בעיקר דחיית גיל הנישואין, עלייה בשכיחות פעילות מינית לפני הנישואים בגיל הנעורים והתמודדות עם הריון לא מתוכנן. מניעת הריון לא מתוכנן בקרב צעירות, ובפרט בקרב מהגרות, מהווה אתגר במדינות קולטות. מבחינה בריאותית, הריון שאינו מתוכנן, במיוחד בגיל הנעורים, עלול לגרום לפגיעה בהתפתחותם האישית, החינוכית והחברתית-כלכלית של הצעירה והיילוד.

לבדיקה הפסקות הריון של צעירות ממוצא אתיופי נודעת חשיבות רבה, מפני שהיקף הדרישה שלהן עולה באופן משמעותי על שיעורן באוכלוסיה.

מטרות המאמר: לבדוק שיעורים ומגמות של הפסקות הריון בקרב צעירות רווקות ממוצא אתיופי בגילים 24-16 בין השנים 2005-1995, על מנת לאפיין את היקף הפסקות הריון ומגמותיהן בתת קבוצות, לצורך מתן המלצות ותכנון התערבויות מתאימות.

ממצאים: בין השנים 2005-1995 פחת שיעור הבקשות להפסקות הריון בקרב צעירות ממוצא אתיופי. יחד עם זאת, שיעור הבקשות נותר גבוה פי 6-3 מאשר בקרב ישראליות שאינן ממוצא אתיופי. בהשוואה בין צעירות ממוצא אתיופי ילידות ישראל לבין ישראליות שאינן ממוצא אתיופי, נמצא שיעור בקשות גבוה פי 3-1.3 בקרב צעירות ישראליות ממוצא אתיופי. אך למרות שבקרב הצעירות ממוצא אתיופי ילידות ישראל נמצא שיעור גבוה יותר של בקשות להפסקת הריון, הן דומות יותר לישראליות שאינן ממוצא אתיופי מאשר לצעירות ילידות אתיופיה. יחד עם זאת, בהשוואה בין אלה שנמצאות 9-5 שנים בישראל לאלה שנמצאות 4-1 שנים, נמצא כי  בקרב עולות ותיקות יותר יש פחות דרישות להפסקת הריון, בפרט בקבוצת הגילים 24-20 שנים.

מסקנות: למרות שבכל הצעירות הישראליות ממוצא אתיופי קיים שיעור גבוה יותר של דרישה להפסקות הריון בהשוואה לצעירות ישראליות אחרות, לא ניתן להתייחס אליהן כאל קבוצה הומוגנית, מאחר שלתת קבוצות בתוכן יש אפיונים וצרכים שונים. למרות השכיחות הגבוהה של קיום יחסי מין בקבוצה זו, נראה שהצעירות ממוצא אתיופי אינן נחשפות להתערבויות הולמות ולשירותים מתאימים היכולים להפחית את התופעה של הריונות בלתי רצויים לרמה של שאר הצעירות הלא נשואות בישראל. יש צורך לבסס את ההתערבויות על מחקרים אנליטיים עדכניים ועל מחקרי פיתוח והערכה הולמים.

קובי סתיו, אריה לינדנר

המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

תסמונת שלפוחית השתן הכאובה (Painful Bladder Syndrome – PBS)/דלקת אינטרסטיציאלית של שלפוחית השתן (Interstitial Cystitis = IC) מתבטאת בכאב באגן, בדחיפות ובתכיפות בהטלת שתן, ופוגעת משמעותית באיכות חיי החולות. שכיחות התסמונת באוכלוסייה המערבית היא 0.5% ושכיחותה גבוהה יותר בנשים (נשים 1:9 גברים). הגיל הממוצע להופעת התסמינים הוא 42 שנה.

הגורם למחלה אינו ברור. ככל הנראה המחלה נגרמת ממשלב של גורמים הפוגעים בשלמות שכבת ה-Glycosaminoglycan המצפה את רירית שלפוחית השתן, וכך מתאפשרת חדירת רעלנים מהשתן אל דופן השלפוחית, הגורמים לדלקת עצבית (Neurogenic inflammation) ולכאב. המחלה תוארה לראשונה לפני 100 שנה, ומאז, הגדרתה וההוריות להכללת חולים השתנו מספר פעמים. בגלל מורכבות האבחנה ומודעות נמוכה בקרב המטפלים – התסמונת מתגלה באיחור ממוצע של שבע שנים. הטיפול במחלה בשלב מוקדם משיג תוצאות טובות יותר.

אפשרויות הטיפול רבות ומגוונות, אך מרביתן לא נבדקו במחקרים אקראיים ומבוקרים. טרם נמצא טיפול יעיל יחיד בכל החולות. אי לכך, הטיפול בתסמונת מאתגר ומחייב התייחסות רב-תחומית.

במאמר זה נסקור את הידוע בספרות העכשווית על תסמונת IC/PBS, ונציג את הבעייתיות האבחונית והטיפולית בה. אנו תקווה, שהגברת המודעות לתסמונת תסייע לאבחון וטיפול מוקדם, ובכך תחסוך לחולות בירורים וסבל מיותרים.

אריאל המרמן^2,1, יואל ליפשיץ³, יוסף פליסקין^4,1, דן גרינברג¹

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²משרד הרופא הראשי, שירותי בריאות כללית, ההנהלה הראשית, תל אביב, ³האגף לפיקוח על קופות חולים ותוכניות השב"ן, משרד הבריאות, ירושלים, ⁴המחלקה להנדסת תעשיה וניהול, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

נטילת תרופות שלא על פי התווייתן הרשומה (Off-label use) שכיחה בכל תחומי הרפואה, אך במיוחד ברפואת ילדים, באונקולוגיה ובטיפול במחלות נדירות. נטילה כזו עשויה להועיל לחולים, אך מנגד קיים החשש באשר לבטיחות טיפולים אלה. מלבד הבעיות החוקיות, הבטיחותיות והאתיות המתעוררות בנטילת תרופות שלא על פי התווייתן הרשומה, עולה הסוגיה האם צריכת תרופות כזו ראוי שתמומן ממקורות ציבוריים.

בהתאם להנחיות משרד הבריאות, לא דנה הוועדה לעדכון סל הבריאות, מאז הקמתה ועד לדיוניה בסוף שנת 2008, בהתוויות שאינן רשומות. מדיניות זו נועדה להגן על מנגנון רישום התרופות בישראל, למנוע מנגנונים עוקפי רישום, ולא לאפשר מימון ציבורי להתוויות שלא הוכחה יעילותן ובטיחותן ברמה מספקת. הנפגעים העיקריים ממדיניות זו היו אותם חולים שלא זכו לפתרון בסל ונאלצו לממן טיפולים אלה מכיסם. לעיתים, קופות החולים ניאותו לממן טיפולי 0ff-label חיוניים, אך זה נעשה ללא קבלת מימון ציבורי לכך.

במאמר זה אנו סוקרים את הבעייתיות שבטיפולים בתרופות שלא להתווייתן הרשומה, את הרקע לשינוי מדיניות משרד הבריאות לגבי האפשרות למימון ציבורי של התוויות Off-label בישראל במקרים מיוחדים, החל מתחילת שנת 2009, ואת הנעשה במספר מדינות מערביות נוספות בהקשר זה.