תוצאת חיפוש

אורלי מגד¹, יחיאל שלזינגר¹, דניז אטיאס², ברנרד רודנסקי²

¹מחלקת ילדים והיחידה למחלות זיהומיות, ²המעבדה למיקרוביולוגיה, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

רקע: נשאות של פסידומונס אארוגינוזה במערכת העיכול אינה שכיחה בילדים בריאים. ידוע, כי ילדים החוסים במוסדות הם לעיתים קרובות נשאים של חיידק זה במערכת הנשימה, אך אין נתונים לגבי הנשאות במערכת העיכול.

מטרות: לבדוק את שיעור הנשאות של פ’ אארוגינוזה בילדי מוסדות בירושלים ואת מידת העמידות שלו למשפחות שונות של אנטיביוטיקה.

שיטות: משטחי צואה נלקחו מכל הילדים החוסים בקביעות בשני מוסדות בירושלים: "סנט-וינסנט" ו-"עלה". המשטחים נבדקו לנוכחות פ’ אארוגינוזה. זני החיידקים נבדקו בשיטות Disk diffusion technique ו- E. test  לאפיון עמידות למשפחות שונות של אנטיביוטיקה.

תוצאות: נשאות של פ’ אארוגינוזה נמצאה במערכת העיכול של 37 מתוך 125 הילדים (30%) שנבדקו. שישה עשר אחוזים  מהזנים היו עמידים לקרבפנמים, 16% עמידים לאמינוגליקוזידים, 14% לאוריידופניצילינים ו-11% לקווינולונים. כל הזנים היו רגישים לצפטזידים ולקוליסטין. בקרב 84% מזני ה-פ’ אארוגינוזה, ה- Concentration (MICMinimal Inhibitory) למרופנם היה נמוך משמעותית מה-MIC לאימיפנם.

לסיכום, פסידומונס אארוגינוזה הוא חיידק שכיח במערכת העיכול של ילדי מוסדות. יש לשקול כיסוי אנטיביוטי אמפירי כנגד פ’ אארוגינוזה בפתולוגיות חדות של מערכת העיכול. אוכלוסיה זו מפתחת עמידות רבה לקרבפנמים ולקבוצות נוספות של אנטיביוטיקה. קיים הבדל משמעותי במעבדה בין רגישות החיידק לאימיפנם לעומת מרופנם, ונדרשים מחקרים נוספים להבנת המשמעות הקלינית של ממצא זה.

דניאל גליקמן

היחידה למחלות זיהומיות, בית החולים לגליל המערבי, נהרייה

רקע: זיהומים הנגרמים על ידי חיידקי Community-Associated Methicillin-Resistant Staphylococcus Aureus (CA-MRSA) דווחו בארה"ב לפני עשור בקרב ילדים בריאים ללא גורמי סיכון מסורתיים לזיהומי MRSA. מאז הפכו חיידקי CA-MRSA למגפתיים בארה"ב, והם גורמים לזיהומים שטחיים וחודרניים רבים. קיים חוסר ניכר בנתונים לגבי זיהומי CA-MRSA בקרב ילדים בישראל, אך ההנחה הרווחת היא שתופעה זו נדירה ביותר.

מטרה: סיקור פרוספקטיבי במשך שנה לזני CA-MRSA בקרב ילדים שאושפזו בבית החולים לגליל המערבי.

שיטות: איסוף כול זני S. aureus  בקרב ילדים מאושפזים במשך שנה ב-2008-2007. זן מסוג CA-MRSA הוגדר כחיידק אשר בודד במשך 72 השעות הראשונות לאשפוז הילד ועמיד לפחות משלוש אנטיביוטיקות שאינן β-lactam. נתונים קליניים נאספו מתיק החולה.

תוצאות: בחמישה מתוך 103 ילדים עם בידוד S. aureus בודד CA-MRSA (4.8%). גילם החציוני של ילדים אלו היה 2.5 שנים, וכולם פיתחו מורסות בעור שמהן בודד החיידק. זיהומי עור ורקמות רכות נצפו ב- 59 ילדים, מהם 5 לקו ב-CA-MRSA (8.5%). שיעור הימצאות של זיהומי CA-MRSA בקרב ילדים בתקופת המחקר היה 76 לכל 100,000 אשפוזים. כל חיידקי CA-MRSA היו רגישים לוונקומיצין, לינזוליד, ריפמפין, טרימטופרים סולפמטוקסזול וקלינדמיצין. ארבעה מחמשת הילדים לקו בזיהומי עור נשנים עם . גורמי סיכון אפשריים לזיהום עם CA-MRSA נמצאו בשלושה: עיסוק בספורט מגע, דלקת עור (דרמטיטיס) אטופית ואנאמנזה משפחתית של זיהום ב- .

מסקנות: קיים בקרב ילדים בגליל המערבי שיעור הימצאות משמעותי של זיהומי CA-MRSA. זני CA-MRSA גרמו לזיהומי עור נשנים. מודעות לקיומם של זני CA-MRSA וגילוים על ידי ביצוע תרביות, בעיקר מנגעים בעור, הם השלב הראשון בחקר מידת המחלה שגורמים לה זנים אלו. הנחת העבודה, כי חיידקי MRSA הם פתוגנים שבסיסם היחידי הוא בבתי חולים ובקרב חולים שיש להם קשר הדוק למערכת הבריאות, אינה נכונה עוד בישראל.

אפריים בילבסקי¹, דנה זינגר-הראל¹, חבצלת ירדן-בילבסקי², יחזקאל ויסמן³, יעקב אמיר¹

¹מחלקות ילדים ג' ו-² א', ³והיחידה לרפואה דחופה, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב      

מדווח במאמר זה על ילוד בן 5 שבועות לאחר אשפוז ממושך בפגיה, עם חום וזיהום בדרכי השתן שנגרם על ידי החיידק אשריכיה קולי, העמיד לגנטהמיצין ומסוגל לייצר Extended Spectrum Beta Lactamase (ESBL). פרשת חולה זה מדגישה את החשיבות שבהעלאת אפשרות של גורמי סיכון לזיהום בחיידק עמיד. לכן מומלץ להרחיב את הטווח האנטיביוטי בחלק מהחולים בקבוצת גיל זו, מעבר לטיפול האמפירי המקובל. 

עמאד קסיס^1,10, יצחק סרוגו^2,10, סוזאן סרור¹, יוסף הורוביץ^3,10, טל אלמגור³, דנה וולף^5,4, ציפי קרא-עוז⁶, יורם כנס⁷, שמואל רשפון^9,8, דן מירון^3,10

¹היחידה למחלות זיהומיות בילדים, בית חולים לילדים מאייר, חיפה, ²המחלקה לרפואת ילדים, בית חולים בני ציון, חיפה, ³המחלקה לרפואת ילדים א', מרכז רפואי העמק, עפולה, ⁴המעבדה לווירולוגיה  קלינית, בית חולים  הדסה עין כרם ירושלים, ⁵הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים, ⁶המעבדה לווירולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה,⁷המעבדה למיקרוביולוגיה, מרכז רפואי העמק, עפולה, ⁸לשכת הבריאות המחוזית חיפה, ⁹בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה, ¹⁰הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון-מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

רקע: ברונכיוליטיס חדה (ב"ח) היא מחלה שכיחה ואחד מהגורמים החשובים לאשפוז ילדים עד גיל שנתיים, בעיקר בחודשי החורף.

מטרות: לאמוד את עומס התחלואה והתוצאים של ב"ח בצפון ישראל.  

שיטות: מחקר פרוספקטיבי שנערך בין 1.12.05 – 31.3.06. נכללו ילדים בני פחות משנתיים שאושפזו עקב ב"ח בשלושה בתי חולים בצפון ישראל. נאספו פרטים אפידמיולוגיים וקליניים מכל ילד, משך האשפוז, המחוללים והטיפולים שניתנו. נעשה חישוב ארצי בהסתמך על נתוני האשפוז הכלליים של משרד הבריאות משנת 2005.

תוצאות: נכללו בסקר 465 (93%) מתוך 500 הילדים שאושפזו עקב  ב"ח והיוו 18% מכלל הילדים שאושפזו בתקופת המחקר. מחולל כלשהו נמצא ב-419 (91%) חולים, ומחולל יחיד זוהה ב-243 (52%). שניים עד ארבעה מחוללים זוהו ב- 176 (39%) ילדים. המחוללים השכיחים שזוהו היוRSV  ו-Rhinovirus, ב-346 (75%) וב-129 (28%) ילדים, מהם, ב-192 (41%) וב-37 (8%), בהתאמה, היו אלה מחוללים יחידים. מידע מלא התקבל מ-390 (82%) ילדים, מהם  78% היו צעירים מגיל חצי שנה. משך האשפוז הממוצע היה 4.4± 4 ימים, 15 ילדים אושפזו ביחידה לטיפול נמרץ וילד אחד  נפטר. ל-94% מהילדים בוצע צילום בית החזה. מרבית הילדים טופלו בעירוי נוזלים, בתוספת חמצן, בפיזיותרפיה נשימתית, במרחיבי סימפונות, בתכשירי סטרואידים ובאנטיביוטיקה. בחישוב ארצי – בהנחה שמדיניות האשפוז דומה – אושפזו בארבעת חודשי המחקר בישראל כ-4,100 ילדים עקב ב"ח, המהווים כ-4% מכלל הילדים המאושפזים בשנה בישראל וגרמו  לכ-16,400 ימי אשפוז.  

מסקנות: ב"ח יוצרת מעמס ניכר ובתקופה קצרה במחלקות הילדים בעיקר של תינוקות הצעירים מגיל חצי שנה. פיתוח חיסון יעיל כנגד RSV יביא להפחתה משמעותית בעומס התחלואה.

צחי גרוסמן¹, דן מירון²

¹מכבי שירותי בריאות, תל אביב, ²מרכז רפואי העמק, עפולה

זיהום בדרכי השתן בילדים עלול להוביל בחלקם להתפתחות פגיעה בכליות ולהצטלקות קבועה. גורמי הסיכון המוכרים העיקריים לפגיעה בכליות הם: חסימה בדרכי השתן, רפלוקס שלפוחית-שופכנים וזיהומים נשנים. ההמלצה הרווחת למעקב אחר ילדים עם זיהום ראשון בדרכי השתן כללה ביצוע סקירת על שמע לשלילת חריגויות, ובעיקר חסימה בדרכי השתן, ביצוע בדיקת ציסטוגרפיה לאיתור רפלוקס שלפוחית-שופכנים, ומתן טיפול אנטיביוטי למניעת זיהומים נשנים אם אובחן רפלוקס. בחלק מההנחיות הומלץ כחלק מהבירור על סקירת כליות עם DMSA לאבחון צלקות. בעבודות שנערכו בשנים האחרונות הוטל ספק הן בחשיבות של ביצוע בדיקות הדימות השונות והן ביעילות הטיפול המונע. בסקירה זו מדווח על עבודות שנבחן בהן המשקל הסגולי של בדיקת העל שמע – בייחוד לנוכח קיומן כיום של תוצאות על שמע של העובר, נבדקת מידת הקשר בין רפלוקס להצטלקות, המשליך על חשיבות ביצוע הציסטוגרפיה והמיפוי עם DMSA, מוצגות עבודות שפורסמו אודות היעילות המוטלת בספק של הטיפול המונע, מודגש הצורך באבחון וטיפול מהיר בכל חשד לזיהום נוסף בדרכי השתן, תוך הדגשה כי בדיקות דימות מומלצות רק בקבוצות סיכון ולא כשגרה.

לימור אהרנסון-דניאל¹, מיכל חמו-לוטם^2,3, לירי אנדי פינדלינג², רותי מייק-דורון², יחזקאל ויסמן^5,4

¹אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²ארגון 'בטרם' לבטיחות ילדים, פתח תקווה, ³אוניברסיטת חיפה, הפקולטה ללימודי הרווחה והבריאות, בית הספר לבריאות הציבור, ⁴מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, פתח תקווה, ⁵אוניברסיטת תל אביב

רקע: מידע אודות דפוסי ומאפייני היפגעות עשוי לכוון פעילות לצמצום ולמניעת היפגעות בילדים.

מטרות: לבחון את פוטנציאל הניצול של נתוני מלר"ד כמקור מידע לגבי היפגעות ילדים בישראל, לבחון האם נדרשת מערכת ייעודית למעקב אחר היפגעות ילדים בישראל.

שיטות: נגזרו קבצים לא מזוהים של נתונים מנהליים (אדמיניסטרטיביים) אודות ילדים (17-0) שביקרו במלר"ד בית החולים שניידר לרפואת ילדים בין השנים 2007-2005, ושסיבת התקבלותם ("הקבלה") אינה מחלה או ביקור-חוזר. הקבצים נקלטו ועובדו סטטיסטית באמצעות התוכנה SPSS/PC. 

תוצאות: נכללו במחקר 36,603 ילדים בגילאי 17-0 שנים. מהם כ-62% היו בנים. הגיל הממוצע היה 7 שנים (ס"ת 5 שנים). אושפזו 2,333 (6.5%) מהפונים. עבור כמחציתם נרשם בסיבת התקבלותם "תאונה אחרת", ל-15,652 ילדים, דהיינו 43%, נרשמה הסיבה כ"נפילה", ול-2,111 (6%) נרשמה הסיבה כ"תאונת דרכים". ב"תלונת הפונה" נמצא, כי 636 ילדים (כ-2%) הגיעו עקב בליעת גוף זר, מתוכם 113 (18%) אושפזו עקב בעיה זו. מחצית מן הילדים התלוננו על חבלות, 10,277 ילדים נחבלו כתוצאה מנפילה, בעוד ש-1,473 ילדים (7.5% מהנחבלים) נחבלו בתאונת דרכים. חתך היה האבחנה השנייה בשכיחותה (8,773 ילדים, 24%), מחציתם בגיל 4-0. רק 2% מהילדים עם חתך התאשפזו. הרעלות היוו שיעור קטן (231 ילדים), מתוכם, 193 מהילדים (84% מהפונים) היו מתחת לגיל 4 שנים. שיעור האשפוזים בקבוצה זו היה 16%.

מסקנות: הממצאים מעידים על כך, שניתן לנצל נתונים הקיימים במערכות המידע המנהליות של בית החולים כמקור למידע אודות היפגעות ילדים. הנתונים לגבי מאפייני הפגיעה טעונים שיפור, אך ניתן לשדרגם בתוך המערכות הקיימות במלר"ד, מבלי לבנות מערכת מידע נוספת למעקב אחר היפגעויות. יש לבחון הטמעת מספר שדות חדשים אודות נסיבות הפגיעה והגורם החיצוני לה, לצורך טיוב הבנת תרחישי היפגעות ותוצאם. הנגשת הנתונים לעוסקים בקידום בטיחות חשובה למיקוד פעילויות, ויש לקדמה בישראל.

הלה בן פזי¹, אלכסנדר לוסוס², אסתר עדי-יפה³

¹היחידה לנירולוגיה של הילד, מרכז רפואי שערי צדק, ²המחלקה לנירולוגיה, הדסה עין כרם, ירושלים, ³ובית הספר לחינוך ומרכז גונדה לחקר המוח, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן

כתיבה היא אחת המיומנויות המוטוריות המורכבות ביותר וממטלות הלימוד המרכזיות בילדות. לצורך כתיבה נדרשים יכולות בסיסיות של מיומנות מוטורית, תפקודים ויזו-מרחביים ויכולות קוגניטיביות גבוהות, כגון תכנון, ארגון ובקרת הטקסט הכתוב. כתב יד לא קריא ושינויים בזמן ובמרחב הם חלק מהמאפיינים שנמצאו קשורים לקשיים בכתיבה. בילדים עם קשיים בכתיבה קצב הכתיבה איטי, ומלווה בדרך כלל בלחץ מוגבר על כלי הכתיבה ועל משטח העבודה, דבר הגורם להתעייפות מהירה של הכותב.

ניתן לסווג הפרעות בכתיבה להפרעות ראשוניות, הנובעות מקשיים התפתחותיים, ולהפרעות כתיבה משניות, הנגרמות ממחלה נירולוגית נרכשת. נפוצה בילדים הפרעת כתיבה ראשונית. ילדים עם ליקוי בשפה, קשיים במוטוריקה עדינה, ליקויי למידה, והפרעות קשב וריכוז, מצויים בסיכון להפרעת כתיבה ראשונית. לעומת זאת, התדרדרות במיומנות הכתיבה יכולה להיות ההסתמנות הראשונה של פגיעה נירולוגית נרכשת. הפרעה משנית בכתיבה מחייבת לקיחת אנמנזה מפורטת, ועריכת בדיקה גופנית ונירולוגית מדוקדקת. בדיקות אלו חיוניות לאיתור סימנים מוטוריים ולא מוטוריים של המחלה הנרכשת. הפרעת תנועה משנית מצריכה בדרך כלל בדיקות מעבדה והדמיה לבירור הפרעות תנועה, מחלות אימונולוגיות, נגעים וסקולריים ומחלות נירודגנרטיביות, בהתאם להסתמנות הקלינית.

בסקירה זו מדווח על אירועי הפרעות נרכשות בכתיבה, לצד דיון בנושא. בנוסף, נסקרת הספרות הרפואית העוסקת בהפרעות הכתיבה ההתפתחותיות הנרכשות בגיל הילדות.

אולגה אוטו, רוני פלג, יאן פרס

החטיבה לבריאות בקהילה, המחלקה לרפואת המשפחה, מרכז סיאל למחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ושירותי בריאות כללית מחוז דרום

רקע: דלקת לוע סטרפטוקוקית היא תופעה שכיחה בקרב ילדים ומתבגרים. קיים שוני בגישה האבחונית והטיפולית לבעיה זו בין רופאי משפחה לרופאי ילדים.

מטרות: לאפיין את הגישה לאבחון וטיפול בדלקת לוע סטרפטוקוקית בקרב רופאי משפחה ורופאי ילדים בדרום הארץ, ולמצוא הבדלים אפשריים בין שתי אוכלוסיות אלו.

שיטות: מדגם נוחות של רופאי משפחה ורופאי ילדים העובדים בשירותי בריאות כללית בנגב. שאלונים אנונימיים למילוי עצמי מולאו על ידי רופאי המשפחה בעת ישיבות במרפאה או בעת השתתפות בקורסים. נכללו רופאי ילדים מהמרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה וממרפאות הקהילה בנגב.

תוצאות: במחקר השתתפו 52 רופאי משפחה ו-48 רופאי ילדים. רוב המשתתפים ידעו להעריך נכון את הקריטריונים לדלקת לוע סטרפטוקוקית (93%). נמצא הבדל מובהק סטטיסטית (P<0.01) בגישה הטיפולית של שתי קבוצות הרופאים. עשרים-ושבעה (51.9%) מרופאי המשפחה מתחילים טיפול אנטיביוטי אמפירי במקרים שבהם קיימת סבירות גבוהה לדלקת לוע סטרפטוקוקית, בהשוואה לתשעה (18.8%) רופאי ילדים בלבד. רוב רופאי הילדים מעדיפים במקרה זה להשלים בדיקות מעבדה. נמצא הבדל בולט בנוגע לגישה הטיפולית. כל רופאי המשפחה (100%) המליצו על טיפול ברפפן. לעומתם, רק עשרים ושבעה (57.4%) מרופאי הילדים המליצו על טיפול זה (P<0.0001).

מסקנות: יש מקום לתכנון וביצוע מחקר ארצי רחב יותר, על מנת לגבש הנחיות אחידות לתופעה שכיחה זו של דלקת לוע על רקע זיהום בסטרפטוקוק.

יורם בן יהודה¹, טל ארזי²

¹מלר"ד ילדים בית החולים הדסה עין כרם, ²*עבודה סוציאלית

* ד"ר טל ארזי מרצה בחוג לעבודה סוציאלית במכללת תל חי ומנהלת פרוייקטים במכון ברוקדייל.

לרופאי הילדים יש זיקה ישירה וקרובה לתופעות של התעללות והזנחה. מחד גיסא, מצבים בריאותיים מסוימים מהווים לעיתים גורמי סיכון או זרזים להתנהגות פוגענית או מזניחה כלפי ילדים. מאידך גיסא, חבלות, מחלות והפרעות התפתחות שונות עלולות להיות התוצרים המיידים של התעללות והזנחה. לפיכך, חשוב כי רופאי הילדים יתייחסו להתעללות ולהזנחה כאל בעיות בריאותיות מהמעלה הראשונה.

במאמר הנוכחי נסקר מגוון התפקודים המקצועיים המוטלים על רופא הילדים בכל הקשור בטיפול בילדים נפגעי התעללות והזנחה, ובהתמודדות עם התופעה. מפורטים במאמר זה קשת פעילויות רחבה ותחומי אחריות של רופאי ילדים. תפקידו המיידי והמקובל של רופא הילדים הוא אבחון וטיפול, תוך זיהוי הדגשים הייחודיים הנובעים מאופי הפגיעה. כמו כן, פעולות הנדרשות מכל רופא מטפל, מקבלות משנה חשיבות ותשומת לב ברפואת ילדים – כמו שיח עם הילד ותיעודו. בנוסף, רופא הילדים ממלא שורה של תפקידים ותחומי אחריות החורגים מעבודתו השוטפת והיומיומית, כגון מתן עדות מומחה בבית משפט, ומעורבות פעילה בוועדות, בקבוצות לחץ, ובהתארגנויות לקידום הידע והמדיניות.

יורם בן יהודה

מלר"ד ילדים והצוות להגנת הילד, בית החולים הדסה עין כרם, ירושלים

המחבר הוא מנהל מלר"ד ילדים ויו"ר הצוות להגנת הילד, בית החולים הדסה עין כרם, ירושלים

התעללות רפואית בילדים או בשמה המוכר יותר – תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח – היא צורה ייחודית של התעללות בילדים והזנחתם. לתסמונת זו יש מרכיבים של התעללות גופנית, הזנחה רפואית, והתעללות נפשית ורגשית. בדומה לצורות אחרות של התעללות בילדים והזנחתם המגיעות לפתחו של רופא הילדים, זוהי אבחנה רפואית, המתבססת על קיום נזק אמיתי או פוטנציאלי.

נדרש מקדם חשד גבוה כאשר קיימים ממצאים בלתי ניתנים להסבר ולנוכח כישלונות טיפול נשנים. הסימנים של התעללות רפואית בילדים רבים ומגוונים, ומופיעים בדרגות חומרה שונות – לעיתים עד לסיכון חייו של הקורבן.

במאמר זה מדווח על התסמונת ועל דרכי אבחונה. כן מודגשת העובדה שזהו סוג נוסף של התעללות בילדים והזנחתם, וככזה חלה חובת הדיווח.

אליעזר שלו

מחלקת נשים ויולדות, מרכז רפואי העמק עפולה, והפקולטה לרפואה של הטכניון, חיפה

מקצוע הגינקולוגיה מאופיין בין השאר ברוחב היריעה של העוסקים בו ובאין ספור שאלות בלתי פתורות ודילמות שהוא מציב. חוברת הרפואה הנוכחית מוקדשת כל כולה לנושא הגינקולוגיה, ומהווה ביטוי של רוחב היריעה והבעיות הרפואיות במקצוע מאתר זה. בגיליון מיוחד זה ניתן למצוא עבודות מחקר מקוריות, תיאורי מקרים וסקירות ספרות.
 

אבנר שיפטן¹, ענת תל אורן^², אייל שיינר³, אמנון הדר³

מחלקת נשים ויולדות, המרכז הרפואי על שם ברוך פדה, פוריה¹, אמה"י – ארגון מיילדות הבית בישראל^², החטיבה למיילדות וגניקולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה³, הפקולטה למדעי הבריאות3, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

המטרה בעבודה זו הייתה לדווח על התוצאות המיילדותיות של לידות הבית המתוכננות (לב"מ)1 בישראל בשנים 2003-2007. 

שיטות: נערך מחקר רטרוספקטיבי של לב"מ בישראל, שנבדקו בו מיקום הלידה, צורך בהתערבות רפואית,  צורת הלידה, תחלואה חריגה, וכן תמותה של ילודים ואמהות.

תוצאות: בשנים 2003-2007 התקיימו בישראל 1,749 לב"מ המהווים כ-2.5 פרומיל מסך הלידות בישראל. מתוכן, 1,594 לידות (91.1%) הסתיימו בהצלחה בבית, ו-155 יולדות (8.9%) הועברו להמשך הלידה לבית חולים. בנוסף הועברו 39 יולדות (2.2%) ו-22 ילודים (1.2%) לבית חולים לאחר הלידה.

מתוך היולדות שהגיעו לפני הלידה לבית חולים, 59 (3.3%) יולדות עברו ניתוח לחיתוך הדופן ("ניתוח קיסרי") ו-19 (1.0%) עברו לידה מכשירנית. לא הייתה תמותה אמהית, אך ילוד אחד נפטר לאחר 30 שעות עקב תִסמונת מוות בעריסה. 

מסקנות: על פי מחקר חלוץ זה, נראה כי בחירה נכונה של יולדות בסיכון נמוך מאפשרת לידות בית ברמת בטיחות טובה. עם זאת, יש להקפיד על אפשרות פינוי מהירה לבית חולים. מחקרים נוספים דרושים על מנת להוביל להנחיות בהירות לגבי המלצות ללידות בית מתוכננות בישראל.

טלי מיתקי¹, גיורא פילר²

¹המחלקה לרפואת המשפחה, מרכז רפואי העמק, מחוז צפון, ²מעבדת השינה, בית חולים מאייר (הקריה הרפואית לבריאות האדם רמב"ם), והפקולטה לרפואה של הטכניון, חיפה

רקע: תִסמונת דום נשימה בשינה (תדנ"ש)1 שכיחה הן במבוגרים והן בילדים (בקרב ילדים השיעור הוא 2%-3%). לתִסמונת זו השפעה רבה על התִפקוד היומיומי והתפתחות הילד. במחקרים שנערכו בקרב מבוגרים התגלה, כי קיים קשר ישיר בין שינה על הגב לבין חומרת תדנ"ש. בקרב ילדים נערכו מחקרים ספורים בנושא שהיו חלוקים במסקנותיהם.

מטרות: המטרה במחקר הנוכחי הייתה להמשיך לחקור ולבסס את הקשר בין תנוחת השינה בילדים  לבין חומרת תדנ"ש.

שיטות: קבוצת המחקר כללה 25 ילדים שנחשדו קלינית כלוקים בתסמונת דום נשימה בשינה ואשר הופנו לבדיקה במעבדת השינה של הטכניון לצורך אישוש אבחנה זו. מהלך העבודה כלל מעקב לילי אחר שנתם של הילדים תוך מעקב צמוד אחר התנוחות השונות של הילד. עיבוד הנתונים כלל השוואה בין הנתונים השונים של חומרת הפרעת הנשימה של הילדים בכל שלב שינה ובכל תנוחת שינה בנפרד. ניתוח התוצאות נעשה באמצעות תבחין T מזווג לזוגות.

תוצאות: במחקר נבדקו 16 בנים ו-9 בנות, בגיל ממוצע של 5.5 שנים (טווח 2-12 שנים), בחומרות שונות של דום נשימה בשינה, ברובם בדרגה בינונית-קשה (בממוצע14.7±12.3  הפסקות נשימה לשעה). במרבית הילדים היה ייצוג של כל תנוחות השינה במשך ליל הבדיקה, אך לא נמצא קשר מובהק סטטיסטית בין תנוחות השינה השונות לחומרת תִסמונת דום הנשימה בשינה בילדים שנבדקו, לא בשנת חלום ולא בשאר שלבי השינה. 

מסקנות: להערכת מחברי מאמר זה, היעדר השפעת תנוחה בילדים עם תִסמונת דום נשימה בדרגה בינונית-קשה נובע ממיקום החסימה, שהוא במרבית הילדים בגובה האדנואידים ו/או השקדיים, בניגוד למבוגרים, שאצלם מרבית החסימות מתרחשות מאחורי הלשון או החיך הרך. 

יעל ברוקנר, איריס מנור, גיל זלצמן

חטיבת ילדים ונוער, המרכז לבריאות הנפש גהה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

על פי הסיווג הפסיכיאטרי, בעייתיות בהסתגלות חברתית יעילה מאפיינת את הפרעות ההתפתחות רחבות ההיקף כמו אוטיזם, אספרגר ואוטיזם לא טיפוסי. עם זאת, בעשייה הקלינית נחשפת קבוצה שהיקפה באוכלוסייה משמעותי המתקשה בתִפקודה החברתי, אך איננה מתאימה לאבחנות הפסיכיאטריות הנזכרות בזה. במהלך השנים פותחו אבחנות לא רשמיות שונות עבור קבוצה זו, והתעוררה שאלה אם אלו אבחנות שונות או ראיית אותה הבעיה מכיווני התבוננות שונים. חלק מהמחברים טוענים, כי מצב הידע העכשווי מוגבל, ולכן אין כרגע יכולת להגיע לתשובה מדויקת. לפיכך, על פי גישה זו, הנכון והיעיל כרגע הוא לחבר אינטגרטיבית בין כיווני ההתבוננות השונים. חיבור זה עשוי לסייע בהמשך בהבנה משופרת של הקושי החברתי ההתפתחותי. כחלק מהניסיון לאפיין את הקשיים החברתיים ההתפתחותיים מעבר לאבחנות, קיימים שלושה היבטי מחקר מרכזיים העוסקים בקבוצה הנדונה: ההיבט הביולוגי, היבט החסר המרכזי וההיבט הקליני. חשוב שהרופא הראשוני יגלה ערנות לתסמינים הקשורים לתִפקוד חברתי לקוי, במיוחד בילדים ונוער.
 

אמיר קוגלמן^2,1, סג’א ענאבוסי*², נחמה שרון³, אורי רובינשטיין³, יצחק סרוגו²

¹יחידת ריאות ילדים ²ומחלקת ילדים, המרכז הרפואי בני ציון, חיפה,הפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון- מרכז טכנולוגי לישראל, חיפה, ³מחלקת ילדים, בית החולים לניאדו, נתניה

* אמיר קוגלמן ו-סג’א ענאבוסי היו בעלי תרומה דומה, ושניהם שותפים כמחברים ראשונים במאמר.

רקע: בעשור האחרון חלה עלייה בשכיחות השעלת והגנחת בישראל. לנוכח הקשר בין ברונכיוליטיס בגיל הינקות וגנחת, עולה השאלה האם קיים קשר דומה בין שעלת וגנחת.

מטרה: לבדוק האם קיים קשר בין מחלת השעלת בגיל הינקות (גיל < 6 חודשים) לגנחת בגיל הילדות (3-9 שנים).

שיטות: הושוו שתי קבוצות של ילדים שפנו לחדר מיון לפני גיל 6 חודשים בשל שיעול. בקבוצת המחקר אובחנה שעלת ובקבוצת הבקרה נשללה שעלת (בדיקת PCR –Polymerase Chain (Reaction. גנחת אובחנה בגיל הילדות על פי שאלון שמילאו ההורים.  

תוצאות: מתוך 393 ילדים שהופנו לחדר מיון, אותרו ונענו לשאלון 44 ילדים בקבוצת המחקר ו- 52 ילדים בקבוצת הבקרה. לא היה שוני משמעותי בין הקבוצות מבחינת נתונים אפידמיולוגיים (גיל [חציון וטווח] בעת בדיקת השעלת 2.2 (1-6) חודשים מול 3 (1-6) חודשים, מין ואזור מגורים), למעט יותר ילדים ממוצא ערבי בקבוצת המחקר (38% מול 15%, P<0.05). יותר ילדים בקבוצת המחקר אושפזו בשל השיעול בעת שהופנו לחדר מיון (75% מול 46%, P<0.01). לא היה שוני משמעותי בין הקבוצות בשיעור הילדים שחוסנו לשעלת או במשתנים סביבתיים או גנטיים היכולים להשפיע על שכיחות גנחת. לא נמצא הבדל משמעותי בין קבוצת המחקר לקבוצת הבקרה בשכיחות גנחת (18% מול 9.6%, P=0.24) או מחלות אטופיות (נזלת אלרגית, קדחת השחת, דלקת לחמיות, או דלקת עור אטופית). בדומה, באוכלוסיית הילדים שאושפזו בינקות לא נמצא במחקר זה הבדל משמעותי בשכיחות גנחת בעתיד בין קבוצת המחקר והבקרה (18.2% מול 8.3%, בהתאמה P=0.44).

יחד עם זאת, השילוב של גנחת או אטופיה באוכלוסייה זו היה גבוה באופן משמעותי בקבוצת המחקר (33% מול 8.3%, P=0.03)

לסיכום, במחקר הנוכחי לא נמצא כי שעלת בגיל הינקות מעלה באופן משמעותי את שכיחות הגנחת בגיל הילדות.