תוצאת חיפוש

גבריאלה דורפמן פורמן¹, קלמנט כאהן², ארמנדה בהרב^{1, 2 ,3}

¹אוניברסיטת תל אביב, ²המרכז הרפואי שערי צדק, ירושלים, ³היפנוכור, יהוד

הקדמה: המאה האחרונה מתאפיינת במדינות המערב בחוב שינה. השימוש הרב בכלי תחבורה מתעצם, ותאונות רבות מתרחשות בשל הירדמות הנהג. לרוב בני אדם אינם מודעים להשפעת מצב העייפות-ישנוניות על תפקודם הקוגניטיבי ועל כושר הנהיגה שלהם.

מטרה: המטרה במחקר הנוכחי הייתה לזהות מידע פיזיולוגי הניתן למדידה בקלות, אשר יכול לסייע בניטור פשוט ואמין של תפקוד הנהג וערנותו. 

שיטות: שמונה מתנדבים בריאים וללא הפרעות שינה נכללו במחקר. על הנכללים הוטלו שתי משימות שחזרו על עצמן לסירוגין כל שעתיים במהלך 34-36 שעות, במטרה ליצור חסך שינה מצטבר והולך. המשימות כללו מבחן שמירת הערות (MWT –Maintenance of Wakefulness Test)  והדמיית נהיגה באמצעות סימולטור נהיגה. בזמן הניסויים הנבדקים היו מחוברים ל- EEG, EMG, EOG, ECG ולרישום אודיו-וידיאו. התוצאות הראשונות מתייחסות ל-60 מבחני MWT.

תוצאות: ביממה הראשונה קרו ההירדמויות רק סביב שעות אחר-הצהרים-המוקדמות, המאופיינות בנטייה פיזיולוגית להירדמות, בהתאם לשעון הביולוגי. הלילה התאפיין בהירדמויות עם חביון שינה קצר ביותר סביב שעה 4 לפנות בוקר. ביום השני לניסוי היה חביון השינה הממוצע שנמדד ארוך מאשר במהלך הלילה, למרות הצטברות חסך שינה, בשל השעון הביולוגי הנוטה לערות בשעות האור. שכיחות ההירדמויות גברה עם מספר שעות-ערות. מתוך חישובים של ה- HRV ונגזרותיו, התקבלה עלייה בפעילות סימפתטית לאחר אירועי הירדמות יחד עם עלייה בהשתנות רגעית של קצב הלב.

לסיכום, הנטייה להירדם בשעות הקטנות של הלילה ובשעות אחר הצהרים המוקדמות הופכת מסוכנת יותר כאשר מתווסף חסך שינה. קיים מתאם בין פרמטרים אוטונומיים הקשורים בהשתנות הרגעית של קצב הלב לבין אירועי הירדמות או כמעט הירדמות, כפי שנִצפו ב-EEG. מאפיינים אלה, שנמצאו מתוך נגזרים של ה-ECG, עשויים לספק כלי מסייע לצורך מעקב אחר הירדמות נהגים ומניעת תאונות דרכים.

אילן היינריך

מרפאת רב קוק, שירותי בריאות כללית מחוז חיפה

תִסמונת המוגבלות הכרונית היא מאבני הנגף של הרפואה הראשונית. המערכת הרפואית המטפלת מחד-גיסא והמטופלים מאידך-גיסא, חשים תִסכול רב מהקושי לתייג תחת כותר אִבחוני ברור את תלונות המטופל ובכך להשיג מזור לתעלומת רזי ההסתמנות הקלינית.

הליך האִבחון מחייב זהירות רבה, על מנת שלא להיכשל בהחמצת האבחנה של מחלה פתירה ומועדת לטיפול מסורתי. אולם עם השגת תמהיל נתונים המורים בסבירות גבוהה על מוגבלות מתמשכת, על רופא המשפחה לפעול יחד עם עמיתיו ברפואה המקצועית ובני משפחת המטופל, על מנת לשקף ולהעביר הצעת טיפול הולמת למטופל, גם אם מראש סיכויי ההחלמה זעירים.

יעל איתן-שילר, דניאל זיידמן

מחלקת נשים ויולדות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בעשור האחרון חלה עלייה ניכרת במספר הילדים שנולדו כתוצאה מתרומה של תאי מין. במקביל, מוצע באחרונה שינוי ביחס למידת הפתיחות הנדרשת בתהליך של תרומת תאי מין. שינוי זה מעלה שאלות ודילמות מורכבות בקרב הורים לעתיד, ומהווה מקור לדיון נמשך בקרב רופאים ואנשי מקצוע בתחום הייעוץ הסוציאלי ובריאות הנפש. העובדה שלכל מדינה חוקים והנחיות משלה בנוגע לתרומה של תאי מין, מעידה על היעדר הסכמה גורפת בתחום, בעיקר בנוגע לשני נושאים: אנונימיות התורם ושאלת החשיפה לצאצא. בעבר היו התורמים אנונימיים והובטחה להם חשאיות מלאה. במקביל, נטו ההורים לשמור על ההפריה בסוד ולא לספר לילד. לעומת זאת, כיום נהוגה במקומות מסוימים בעולם מדיניות דו-מסלולית, אשר לפיה יכול התורם לבחור האם להישאר אנונימי או לחשוף את זהותו, ואילו ההורים לעתיד יכולים לבחור תורם מאחת מתוך שתי הקבוצות, ובהמשך להתמודד עם דילמת החשיפה מול הצאצא. כך, יש להורים אפשרות בחירה, ובעתיד הם יוכלו לקבוע את רמת המעורבות של התורם בחייהם.

ההחלטה של ההורים ביחס לחשיפה של תרומת תאי המין בפני הילד, משקפת פילוסופיות כלליות וערכים אישיים לגבי האופן שבו הם בוחרים לנהל את חייהם, ובאופן מוגדר כיצד הם שואפים לממש את ההורות. תוצאות מחקרים מעלות, שייעוץ אישי מסייע למשתתפים ומוערך על ידיהם – במיוחד כאשר הוא ניתן ללא שיפוט או עמדה אישית ישירה. בנוסף הוערך, כי תמיכה של קבוצת השווים, לעתים תוך הסתייעות בקבוצת תמיכה או בקשרים עצמאיים בין זוגות, מסייעת לצמצם את תחושות הבדידות ואות הקלון (סטיגמה). הדבר נובע בעיקר בזכות נרמול חוויית התרומה, וגם בשל סיפוק מידע הנגזר מניסיונות אישיים של הורים אחרים באותו מצב חיים.

שרהלי גלסר¹, ליאת לרנר-גבע^1,2, אורנה לויצקי¹, בריאן ריכמן^1,2

¹היחידה לחקר בריאות האישה והילד, מכון גרטנר לאפידמיולוגיה וחקר מדיניות בריאות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: הורים לתינוקות המאושפזים במחלקות וביחידות לטיפול נמרץ בפגים וילודים ("היחידות") עוברים תקופה של דחק מתמשך, דאגה, ורגשות של חוסר ודאות וחוסר אונים.

מטרה: הסקר הנוכחי נועד לתאר את השירותים, התוכניות והמִבנים הקשורים לתמיכה בהורים ובמשפחות של היילודים, במשך האִשפוז ולאחריו.

שיטה: השתתפו העובדות הסוציאליות (עו"ס) של 23 מ-27 היחידות בישראל. המשתתפות מילאו שאלון מובנה, והתשובות סוכמו.

תוצאות: ברוב היחידות נכחו אנשי צוות פארא-רפואי, נוסף ל-עו"ס. בעשרים-ושתיים יחידות דווח על מתן הדרכה מובנת להורים, וב-12 מהן מתקיימות הרצאות להורים. התכנים כללו מִגוון רחב של נושאים: התמודדות עם לידת פג, התפתחות הפג, הנקה, הכנה לשִחרור, ועוד. בתשע-עשרה יחידות מורשים סבים-סבתות לבקר, וב-9 מהם גם אחאים. ברוב היחידות קיים חדר מנוחה להורים וציוד לשאיבת חלב. בנוסף יש כאלה עם מקרר, תא אישי, וכד', לנוחיות ההורים. בעשרים יחידות פועלים בשיטת ה"קנגורו," ובשלוש מחלקות מופעלים מרכיבי שיטה כוללנית ייחודית, כגון "Individualized developmental care". התקשורת בין הצוות להורים מתנהלת לפי מספר דפוסים, באופן רשמי ולא-רשמי. כל המחלקות דיווחו על נהלי קשר עם הצוות הרפואי בקהילה, חלק באופן קבוע וחלק "לפי הצורך". למרות קיום מִסגרות למעקב אחרי השִחרור, הנמשכות בין 12 ל-36 חודש, צוין שלא כל הפגים מגיעים לביקורי המעקב.  

מסקנות: קיימת התייחסות משמעותית לצרכים של הורי הילודים ביחידות. אך למרות ריבוי התוכניות והמאמצים, חלקן מבוצעות רק במספר קטן של יחידות. מומלץ לקדם תוכנית ארצית לתמיכה בהורים אלה, שתשלב את מִגוון הרעיונות והפעילויות הקיימים, ותביא בשיקול הדעת את צורכי הילודים, ההורים והמשפחות, המערכת הרפואית, הפארא-רפואית, והאילוצים הכלכליים. כן מומלץ לקבוע מדיניות וסטנדרטים ברורים בתחום זה, כפי שיש להיבטים הרפואיים ביחידות.
 

צבי גיל

מרפאות קהילתיות לבריאות הנפש, גליל מערבי, בית-חולים פסיכיאטרי על-שם פליגלמן ('מזרע'), עכו

בהמשך לשני מאמרים קודמים של המחבר, שפורסמו מעל דפי "הרפואה", ושנידונו בהם גישות לאטיולוגיה ולאִבחון של אישיות גבולית, נדון במאמר הנוכחי הטיפול באישיות גבולית. למטרה זו, מובא דיון לגבי פרשת חולה, אישה, שאובחנה עם הפרעת אישיות גבולית, אשר קיבלה טיפול אמבולטורי ואשפוזי. בעברה ניתן למצוא היסטוריה של ניצול מיני על-ידי בני משפחתה. המטופלת עשתה מאמצים מרשימים לקיים חיים נורמטיביים: נישואים, הולדה וגידול ילדים. אך עברה רדף אותה, הן במובן הנפשי והן במובן המעשי. בעוד שבתיאוריה מסורתית, נתפשת אישיות גבולית כהתמודדות בלתי נפסקת עם תוקפנות פנימית בעלת איכות הרסנית, הרי שניתן לראות גבוליות גם כביטוי של תִסכול לנוכח היעדר אמפתיה, וכהתמודדות מתמדת של המטופלת עם ההווה שלה, כולל ההווה של הטיפול עצמו. להבנה האמפתית של התנהגויות המטופלת במהלך הטיפול יש, אפוא, חשיבות רבה ביותר בסיכויי ההצלחה של הטיפול.

גבי בן-נון¹, ארנון אפק²

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, בית הספר לניהול, אוניברסיטת בן-גוריון, ²היחידה לתמיכה ניהולית והנהלת המרכז הרפואי שיבא, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

רקע: תור הזהב של הרפואה במאה ה-20 התאפיין בפריצות דרך מדעיות וטכנולוגיות, שאִפשרו מתן טיפול רפואי כנגד מחלות שבעבר גרמו לתמותה. לאורך רובה של תקופה זו שלטה תפיסת עולם רומנטית אידיאליסטית ברפואה, שלפיה הזכות לחיים ולבריאות מהווה זכות יסוד, שכן אין מחיר להצלת חיים. על המִמסד הרפואי לוודא כי מיטב היכולות המדעיות יינתנו לכלל האנשים – "הכול לכולם".

העלייה בהוצאה הלאומית לבריאות כאחוז המקומי הגולמי (התמ"ג) שהתרחשה בעשורים האחרונים במדינות המערב, הביאה לשינוי בתפיסת עולם זו. התפיסה הרווחת כיום בקרב רוב המדינות היא, כי מימון ציבורי אינו מאפשר עוד לספק לכלל האזרחים את כל מה שהידע הרפואי יכול להציע – התקופה הפוסט-רומנטית.

במאמר זה נבחנות הנסיבות שהביאו לשינוי בתפיסות העולם – מהעידן הרומנטי ועד לעידן המחסור. במאמר ממופות דרכי ההתמודדות של מדינות העולם עם הפער שבין יכולות  הרפואה לרפא ובין הבטחת יכולות אלו לכול. בנוסף, מוצגות הדילמות האתיות העולות משינויי התפיסה. שיטות: המאמר מתבסס על ניתוח נתונים מהשוואות בינלאומיות של מדדי בריאות וכלכלת בריאות בקרב מדינות ה-OECD, תוך שימת דגש מיוחד על מערכת הבריאות  בישראל בעידן שלאחר חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

תוצאות: במאמר מוצגות שתי דרכים אסטרטגיות לעיצוב מדיניות בריאות הנגזרות מהעידן ה"פוסט-רומנטי": הגישה הכלכלית הליברלית הנהוגה בארה"ב, אשר לפיה מסופקות מיטב היכולות הרפואיות לאותו חלק באוכלוסייה היכול לשלם בעדם – "הכול לחלק".

הגישה הסוציאל-דמוקרטית השכיחה במדינות המערב ובישראל – גישה הדוגלת בפיתרון אוניברסלי של "חלק לכולם", ומחייבת הליכי קיצוב והגבלה.

דיון: הדילמה האתית העולה מהצורך בקיצוב והגבלת ההוצאה לבריאות, מחייבת מציאת האיזון הנכון בין שיקולים קליניים, שיקולים כלכליים, וסולידריות חברתית. רק דיאלוג בקרב אנשי מערכת הבריאות ובינם לבין האוכלוסייה יאפשר את השגת שיווי המשקל המיטבי.

ניר לויתן, גלית מנחם-צמח, שמואל רייס, חאלד כרכבי, רחל דהן

המח' לרפואת המשפחה, שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה וגליל מערבי, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

הירידה בשיעור הסטודנטים לרפואה הבוחרים להתמחות ברפואת המשפחה עלולה לגרום למחסור ברופאי משפחה. בחירת התמחות היא תהליך מורכב המושפע מגורמים רבים.

המטרה במחקר הייתה לבדוק מהו שיעור הסטודנטים לרפואה בטכניון המעוניינים להתמחות ברפואת המשפחה ומהם הגורמים המשפיעים על הבחירה ברפואת המשפחה.

לשם כך הועבר לסטודנטים לרפואה בטכניון שאלון למילוי עצמי. הסטודנטים התבקשו לדרג את ההתמחויות המועדפות עליהם ולדרג את החשיבות של 30 היגדים ביחס לבחירת התמחות. כמו-כן נאספו פרטים דמוגרפיים. ניתוח גורמים (Factor analysis) בוצע לבחינת ההיגדים הדומים. תבחיני T בוצעו לבדיקת הבדלים בממוצעי הגורמים ובחירת רפואת המשפחה כאחת משלוש אפשרויות בחירה. דגם רב-משתנים Logistic regression) ) בוצע לבחינת המשתנים הבלתי תלויים הקשורים ומשפיעים על הבחירה ברפואת המשפחה.

מתוך 496 סטודנטים לרפואה, 358 (72%) השיבו על השאלון. 5.6% בחרו ברפואת המשפחה כעדיפות הראשונה ו-24.9% כאחת משלוש העדיפויות הראשונות. מיגדר (נשי), מצב משפחתי (לא רווק), דת (יהודי) וחוסר ניסיון קודם בתחום הבריאות ניבאו בחירה ברפואת המשפחה. הסטודנטים שבחרו ברפואת המשפחה מייחסים חשיבות גבוהה יותר לסגנון חיים רפואי, מאפייני אוכלוסיית מטופלים ומחויבות חברתית.

לסיכום, שיעור הסטודנטים המעדיף התמחות ברפואת המשפחה הוא נמוך. ניתן לזהות מספר גורמים המשפיעים על העדפת רפואת המשפחה. זיהוי נכון של גורמים אלה יאפשר התערבות לצורך העלאת מספר הסטודנטים שיבחרו בהתמחות זו. נדרשים מחקר המשך על אוכלוסיית המחקר הנוכחי והרחבת מחקר זה לשאר הפקולטות לרפואה בישראל.

ג'סטין גרוד¹, ארנון ד' כהן^1.2.3, דניאל א' ורדי^2,4, יעקב דריהר^1,2,3

¹בית-הספר לרפואה בינלאומית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ²מרכז סיאל למחקר ברפואה ראשונית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ³שירותי בריאות כללית, ⁴קופת-חולים לאומית

מבקרים תכופים במירפאה משפיעים על נגישות שירותי הבריאות ואיכותם, עלות הטיפול והנטל על הרופא הראשוני. המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבדוק מהם המאפיינים של מבקרים תכופים במירפאה הראשונית ולאפיין את דפוסי צריכת השירותים הרפואיים של מבקרים תכופים באוכלוסייה הבדואית.

נערך מחקר מקרה-בקרה בקרב מבוטחים מעל גיל 19 שנים במירפאה ראשונית באוכלוסייה הבדואית בנגב, אשר כלל מבקרים תכופים וביקורות. מאפיינים סוציו-דמוגרפיים וקליניים נאספו מתוך הרשומה הרפואית המחשבית. נבדקו הקשרים בין גורמים אלו לביקורים תכופים ובין ביקורים תכופים לצריכת שירותי בריאות שונים.

נכללו במחקר 118 נבדקים בקבוצת המקרים ו-121 בקבוצת הבקרה (59% נשים, גיל ממוצע 39.6±14.9). מבקרים תכופים נטו לצרוך יותר הפניות לייעוצים, בדיקות מעבדה ודימות, יותר מרשמים וביקרו יותר במלר"ד בהשוואה לקבוצת הבקרה, וקיבלו יותר ימי מחלה. לאחר תקנון לגיל ומין, מבקרים תכופים נטו יותר ללקות במחלה כרונית (יחס הסיכונים (OR): 4.46, רווח סמך של 95% (CI): 1.86-10.71(, לצרוך תרופות למחלות כרוניות (OR=3.31, 95% CI: 1.57-6.99), ללקות במחלות של מערכת השלד (OR=2.08, 95% CI: 1.02-7.49) ולהיות בעלי מוצא בדואי-אפריקני (OR=2.77, 95% CI:1.02-7.49).

לסיכום, מבקרים תכופים באוכלוסייה הבדואית מהווים אתגר למירפאה הראשונית, בהיותם צרכנים משמעותיים של שירותי בריאות, חולים במחלות כרוניות, וצרכני הפניות לשירותים שונים בשכיחות גבוהה יותר.

צבי גיל

מירפאות קהילתיות לבריאות הנפש, גליל מערבי, בית-חולים פסיכיאטרי פליגלמן ('מזרע'), עכו, ומכון עמית לפסיכותרפיה, חיפה

במאמר מוצגות השערות ביחס לאטיולוגיה של אישיות גבולית. אישיות גבולית היא מושג ותיק, מרכזי ושכיח בסיפרות הפסיכיאטרית, אך נראה שעדיין קיימת אי-בהירות ביחס למהות התופעה. במאמר זה מוצגות השערות "מסורתיות" לאישיות גבולית – כאירגון אישיות בר-קיימא, שבה המטופל מתמודד בצורה פתולוגית עם דחפים תוקפניים או ככשל התפתחותי מתמשך. בהשערות מודרניות יותר קיים ניסיון לקשור בין אישיות גבולית להיסטוריה של התעללות מינית בילדות, אשר זוכה לפופולריות, אך גם לביקורת במחקר. בגישה זו ניתן לראות גבולית ככרוניזציה של הפרעה בתר-חבלתית. כמו-כן מוצגות נירו-התפתחותיות, אשר מייחסות גבוליות ליחסי-הגומלין בין מערכת נירולוגית מלידה – הממשיכה להבשיל בשנות החיים הראשונות – לבין אירועים סביבתיים שמשפיעים עליה.

אנדרי קידר^1,2, סובחי אבו עביד^2,5, גבריאלה ליברמן³, רקפת בכרך⁴, דוד זכרוביץ'⁴, איתמר רז^7,6

¹המח' לכירורגיה כללית, הדסה עין-כרם, ²חוג הכירורגים הבריאטריים של איגוד הכירורגים בישראל, ³המכון לאנדוקרינולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, ⁴שירותי בריאות כללית, ⁵המח' לכירורגיה כללית, מרכז רפואי סוראסקי, ⁶היח' לסוכרת, הדסה עין-כרם, ⁷המועצה הלאומית לסוכרת

בשנת 1979 רשם אירגון הבריאות העולמי ((WHO ב-International Classification of Disease  (ICD) את ההשמנה כמחלה. קוד המחלה כפי שרשום במהדורה העדכנית של ה-ICD9 הוא 278.00 ו-278.01.

תשעים-וחמישה אחוזים מהמטופלים בהשמנה חולנית באופן שמרני חוזרים למשקלם הקודם ואף עוברים אותו תוך חמש שנים.

בשנת 1991 קבע אירגון הבריאות האמריקאי, ה-NIH, בוועידת קונסנזוס, שלחולים הלוקים בהשמנת-יתר חולנית ועומדים במדדים מוגדרים יש להציע ניתוח כפיתרון לטיפול במחלה.

הניתוחים פועלים באמצעות אחד או יותר מהמנגנונים הבאים: הגבלת נפח הקיבה, יצירת מצב של תת-ספיגה על-ידי קיצור האורך התיפקודי של המעי הדק, או השראת שינויים נירואנדוקריניים הגורמים להפרשת פפטידים ומשפיעים על התיאבון ועל קצב חילוף-החומרים. 

ניתוחים להגבלת נפח הקיבה קלים יותר לביצוע ובעלי סיכון נמוך יותר במהלך הניתוח, אך תועלתם ארוכת-הטווח והשיפור באיכות-החיים פחותים לעומת ניתוחים הגורמים לתת-ספיגה. הניתוחים הגורמים לתת-ספיגה מורכבים יותר, מלווים בסיכון גבוה יותר בניתוח ובעלי שיעור סיבוכים מוקדמים גדול יותר. עם זאת, הם גורמים לירידת משקל משמעותית יותר, עם שימור התוצאות לטווח ארוך יותר.

לסיכום, בבחירת הניתוח המתאים יש להביא בחשבון את גיל החולה, הרגלי האכילה שלו, אורח-חייו, מידת היענותו לטיפול, מצב בריאותי, מחלות נלוות של המועמד, וכן את מנגנון הפעולה של הניתוח המיועד, יעילותו והסיכון הכרוך בניתוח. כמו-כן, חשוב שהמועמד לניתוח יוערך על-ידי צוות רב-תחומי הכולל מנתח, פסיכולוג או פסיכיאטר, רופא פנימי או אנדוקרינולוג, אח ותזונאי. החולה העובר ניתוח לטיפול בהשמנת-יתר חולנית זקוק להמשך טיפול ומעקב לאורך כל חייו.

צבי גיל

מירפאות קהילתיות לבריאות הנפש, גליל מערבי, בית-חולים פסיכיאטרי על-שם פליגלמן ('מזרע'), עכו

במאמר זה נדון בצורה ביקורתית תהליך האיבחון של אישיות גבולית, תוך שמובאת בו פרשת מטופלת לצורך הדגמה. בעוד שאיבחון לפי מערכות איבחוניות קיימות (כגון ה-DSM האמריקאי או ה-ICD של אירגון הבריאות העולמי) מהווה פעולה שגרתית עבור פסיכיאטרים, הרי שניתן לתהות אם אבחנה זו אינה משקפת מבנה חברתי, הקשור למעמדה של האישה בחברה, להתנהגותה של האישה המאובחנת על-פי אמות מידה של חברה (פטריארכלית או גברית) שבה היא חיה, ולהקשר של אישה הניצבת מול פסיכיאטר מאבחן. במאמר קודם נדונו בצורה ביקורתית השערות לגבי אטיולוגיות של גבוליות, והצבענו על האפשרות לראות גבוליות כאישיות שהתארגנה סביב טראומה מורכבת וכרונית (התעללות ממושכת). בהמשך לכך אנו מציעים במאמר זה, שניתן לראות גבוליות כביטויים התנהגותיים ונפשיים של התמודדות או הישרדות של אישה שהיא קורבן בחברה מתעללת.

אורי נץ¹, צבי פרי^3,2, שמעון ויצמן³

¹המח' לכירורגיה א', בית-החולים האוניברסיטאי סורוקה, ²המרכז לחינוך רפואי, אוניברסיטת בן-גוריון, ³המח' לאפידמיולוגיה והערכת שירותי בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון

המטרות בעבודה הנוכחית היו: 1) לדווח על שיעור גורמי-סיכון ידועים לאירוע מוח, לאפיין גורמי-סיכון לתמותה של אוכלוסיית הנגב שאושפזה עקב אירוע מוח בבית-החולים סורוקה בשנים 1995 ו-1999, ולערוך השוואה בין נתונים השנים הללו; 2) לבצע אומדן לתמותת החולים באישפוז עקב אירוע מוח.

לשם כך נערך מחקר חתך שכלל את השנים 1995 ו-1999. נבדקו גיליונות רפואיים של החולים שאושפזו בבית-החולים סורוקה בשנים הנתונות, עם אבחנה ראשונה של אירוע מוח לפי ICD-9.

הנתונים הרלבנטיים למחקר נלקחו מתוך אותם תיקים ומקובץ האישפוז. תמותה במהלך 30 היום שלאחר אירוע מוח הוגדרה כפטירה מאירוע המוח.

בסך-הכל נכללו במחקר 608 אישפוזים, מהם 385 בשנת 1995 ו-222 בשנת 1999. רוב האישפוזים היו מאירוע מוח איסכמי (86.7%), ואילו השאר (13.3%) היו מאירוע מוח דימומי. הגיל הממוצע של כלל אוכלוסיית המחקר היה 10.9 ± 71.1. במהלך החודש הראשון מהאישפוז נפטרו מאירוע המוח 76 חולים, מתוכם 69.7%  מאירוע מוח איסכמי ו-30.3% מאירוע מוח דימומי. ה-Case fatality היה 12.5%, 10.1% ו-28.3%, בהתאמה. התמותה מאירוע המוח הייתה גבוהה משמעותית בשנת 1999. עלייה זו התבטאה גם באירוע מוח איסכמי ובאירוע מוח דימומי בנפרד. לא היו הבדלים בנתונים הדמוגרפיים בין השנים. כן נמצאו הבדלים בגורמי-הסיכון.

נמצא שממוצע מספר הליקוציטים הראשון היה גבוה במובהק בקרב אלו שנפטרו מאירוע מוח איסכמי לעומת כלל הלוקים באירוע איסכמי. לא נמצאו הבדלים בלחץ-הדם.

לסיכום, החולים שאושפזו בשנת 1999 לקו בשיעור נמוך יותר של מחלות רקע וגורמי-סיכון מאובחנים, אולם הופנו עם אירוע מוח קשה יותר ומסכן-חיים. מתוצאות דגם תסוגה לוגיסטית שנבדק בו הקשר בין גורמי-הסיכון לתמותה, נמצא כי פירפור פרוזדורים, סוג אירוע המוח, מספר הליקוציטים בהתקבלות, גיל ושנת אישפוז – כל אלה תרמו לניבוי התמותה.

לנוכח תוצאות המחקר, מומלץ להסתייע בנתון של ליקוציטים מעל 11,000 בהתקבלות כעזר לזיהוי חולים המצויים בסיכון לתמותה מאירוע מוח.

יונתן ארבל^1,2, צופיה איש שלום³, קרלוס בן-בסט^4,5, גבריאל דיקשטיין⁶, בנימין גלזר⁷, יאיר ליאל^2,8

¹מכבי שירותי בריאות, מחוז דרום, ²הפקולטה לרפואה גולדמן, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, ³המכון האנדוקריני, המרכז הרפואי רמב"ם, חיפה, ⁴המכון האנדוקריני, המרכז הרפואי רבין, פתח-תקווה, ⁵הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ⁶המכון האנדוקריני, המרכז הרפואי בני ציון, חיפה, ⁷השירות לאנדוקרינולוגיה ומטבוליזם, בית-חולים הדסה עין-כרם, ⁸השירות האנדוקריני, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע

למרות שסרטן ממוין של בלוטת-התריס אינו נמנה עם הממאירויות האלימות ביותר, יש לו פוטנציאל לפגיעה באיכות-החיים ובתוחלת-החיים. ניתן לקבוע, שלטיפול נכון בסרטן בלוטת-התריס יש השפעה משמעותית על מהלך המחלה. סוד ההצלחה בטיפול בסרטן ממוין של בלוטת-התריס הוא, אפוא, בהקפדה על עקרונות מוכחים של איבחון, טיפול ומעקב.

המטרה בהנחיות הקליניות לטיפול בסרטן ממוין של בלוטת-התריס היא להציג בפני הקהילייה הרפואית בישראל את העקרונות המשותפים, הרחבים, לגבי הגישה לחולים עם סרטן ממוין של בלוטת-התריס, ולהציג חלופות ומחלוקות לגיטימיות, במקום שאלה קיימות. מטרות נוספות הן ליצור שפה משותפת בין מומחים מהתמחויות שונות המטפלים בחולים אלה, הכוללים רופאי משפחה, מנתחים, מומחים ברפואה גרעינית, אונקולוגים, פתולוגים, מומחים בדימות ומומחים באנדוקרינולוגיה, להקטין ככל הניתן את מוקדי אי-הבהירות, שצצים ועולים מדי פעם, ולהציע בסיס משותף ורחב, שיאפשר טיפול יעיל וטוב בחולים, בתנאים הקיימים כיום בישראל. כמו-כן, ראינו לנכון להציע שיטות ואמצעים, הנדרשים לצורך ייעול הטיפול ושיפורו, על-מנת שייכללו בעתיד בסל השירותים התקני.
 

שמואל רייס¹, אמנון להד²

¹המח' לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ושירותי בריאות כללית, ²החוג לרפואת המשפחה של האוניברסיטה העברית בירושלים ושירותי בריאות כללית

המטרה בקווים מנחים ((Clinical practice guidelines אלו היא להתוות גישה אחידה, המבוססת על עדויות מחקר (Evidence-based) לאיבחון וטיפול בכאב גב תחתון כרוני. עד כה לא פורסמו בישראל הנחיות שכאלו, וההנחיות הקודמות עסקו בכג"ת חד בלבד.

השנה מופצות הנחיות קליניות לאיבחון וטיפול בכאב גב תחתון כרוני (להלן כגת"כ)¹ על-ידי הר"י. במאמר זה מובאת תמצית ההנחיות לאיבחון וטיפול בכגת"כ בלתי סגולי. לכל המלצה הוצמדה דרגת המהימנות המחקרית, המאפשרת למטפל לבחון את שיקוליו יחסית לסרגל המהימנות. להנחיות תוקף של קבוצה רב-לאומית ורב- מקצועית מן השורה הראשונה בטיפול וחקירת התחום. התוקף יישמר בכפוף לעדכון עיתי של הקווים המנחים, תוך מעקב שקדני אחר ההתקדמות בהבנת תחום מורכב זה. אין קווי הנחיה תחליף לשיקול הקליני הזהיר ולהיכרות האישית עם המטופל. יש בהם כלי עזר לתמיכה בהחלטות על-ידי דיווח של תמצית הידוע מדעית לגביהן.

גבריאל גורמן

הרדמה וטיפול נמרץ, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר-שבע

לימדו אותנו כתיבה. לא בבית-הספר העממי. שם לימדו אותנו רק לכתוב. לימדו אותנו כתיבה במהלך לימודי הרפואה לצורך מילוי גיליונו של החולה, כתיבה שיש בה הרבה פרטים, כל הפרטים. לימדו אותנו כתיבה, כיוון שהזיכרון עלול לעיתים לבגוד בנו. לעיתים שוכחים פרטים משמעותיים למחלתו של החולה או תצפית קלינית שיכולה להיות הרמז לפיענוח מצבו. כמובן שיש תמיד לזכור גם את ההיבט המשפטי המחייב רישום קפדני ומדויק. הציניקנים שבנו הפכו את האמירה המפורסמת שהתייחסה לעבודת כנסת ישראל ותירגמו אותה לשפת עורכי הדין: "כתבת ולא עשית, כאילו עשית, עשית ולא כתבת כאילו לא עשית!"