תוצאת חיפוש

מיכאל ויינריב¹, אדוארד זליקובסקי², נחום ארליך², איגור אידלברג³, יעקב קנטי³, אילן ליבוביץ¹

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי מאיר¹, כפר-סבא המסונף לפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב, מרכז רפואי הלל יפה², חדרה, המסונף לפקולטה לרפואה, טכניון, מרכז רפואי סורוקה³, באר-שבע, המסונף לפקולטה למדעי הרפואה, אוניברסיטת בן-גוריון

סרטן שלפוחית-השתן בישראל הוא המחלה השלישית-רביעית בשכיחותה בקרב האוכלוסייה הכללית.  האוכלוסייה הערבית בישראל מהווה קבוצה אתנית הנבדלת מכלל האוכלוסייה היהודית מבחינה גנטית, גיאוגרפית, חברתית וכלכלית. היא בעלת אורח-חיים שונה, וחשופה לגורמים תזונתיים וסביבתיים שונים. 

המטרה במאמר הנוכחי היא לדווח על האפידמיולוגיה ומהלך הטיפול בחולים בסרטן אפיתל המעבר של שלפוחית-השתן (TCC) (להלן סאמש"ש)¹ באוכלוסייה הערבית שבטיפול במוסדותינו.

לשם כך נערך מחקר רב-מרכזי, רטרוספקטיבי, שכלל איסוף מידע על כל חולי סאמש"ש ממוצא ערבי שטופלו במרכזים הרפואיים מאיר (33 חולים), הלל יפה (31 חולים) וסורוקה (36 חולים) במשך השנים 1993-2003. המדדים שנבחנו כללו גיל, מין, גורמי סיכון לסאמש"ש, גיל בעת ההופעה הראשונה של סאמש"ש, פתולוגיה בעת האיבחון והתקדמות המחלה, מספר הישנויות השאת, אופן הטיפול במחלה ומצב החולה.

מתוך 1638 ניתוחי TURBT שנערכו בשלושת המרכזים הרפואיים הללו, אותרו 100 ערבים עם סאמש"ש (6.1%). מעקב הממוצע אחרי החולים היה 2.3 שנים. מהם 93% היו גברים ו-7% נשים: יחס גברים לנשים 1:13.4. 91% מן הגברים עישנו לעומת רק 14% מבין הנשים. הגיל הממוצע בעת גילוי המחלה היה 64 שנה, ובנשים אובחן הסאמש"ש בגיל מבוגר מאשר בגברים. שמונים-ושלושה אחוזים (83%) מן החולים אובחנו בשלב שיטחי ו- 17% בשלב מתקדם: T2 (93%), T3-T4 (7%). בקרב 80% מן חולים עם מחלה שטחית לא ניצפתה התקדמות המחלה בתקופת המחקר. התקדמות ממחלה שטחית לפולשנית ניצפתה ב-20% מהחולים עם T1 לעומת 6% מהחולים עם Ta. עשרים-ואחד אחוזים (21%) מהחולים אובחנו בשלב  ,G147% בשלב G2, ו-32% בשלב G3. מהלך המחלה באוכלוסייה הערבית אינו שונה ממהלך המחלה הידוע באוכלוסייה הכללית בישראל או ארה"ב.

לסיכום, תוצאות העבודה הנוכחית מצביעות על שוני באפידמיולוגיה של סאמש"ש בקרב חולים ממוצא ערבי. בעבודה זו מדווח על אפידמיולוגיה שונה בגיל הופעת המחלה, יחס בין נשים וגברים והשפעת העישון כגורם-סיכון משמעותי מאוד להופעת סאמש"ש באוכלוסיית ערביי ישראל.

_________________________________

¹ סאמש"ש – סרטן אפיתל המעבר של שלפוחית-השתן.

חגית דאום¹, מיכל שגיא⁴, אלי פיקרסקי³, דיאנה פרוס³, תמר המבורגר², תמר פרץ²

¹מח' נשים ויולדות בית-חולים הדסה הר-הצופים, ²מכון שרת לאונקולוגיה, ³המח' לפתולוגיה, ⁴והמח' לגנטיקה של האדם, המרכז לאונקולוגיה, בית-חולים הדסה עין-כרם, ירושלים

בשנים האחרונות זוהו שני הגנים BRCA1 ו-BRCA2 שמוטציות בהם אחראיות להופעת התיסמונת של סרטן שד ושחלה משפחתי. בעוד שבאוכלוסייה הכללית הסיכון ללקות בסרטן שד במהלך החיים הוא כ-11% והסיכון ללקות בסרטן השחלה הוא כ-1.8%, נשים הנושאות מוטציה באחד מהגנים הללו נמצאות בסיכון של 50%-85% ללקות בסרטן שד במהלך חייהן ו-20%-40% ללקות בסרטן השחלה. שכיחות הנשאות של מוטציות בגנים BRCA1 ו-BRCA2 באוכלוסייה היהודית-אשכנזית היא כ-2.5%, שיעור הגבוה משמעותית מאשר באוכלוסיות אחרות. במחקרים שנערכו הוכח, כי כריתה מונעת של השחלות עשויה להקטין את הסיכון ללקות בסרטן השד וסרטן השחלה. יחד-עם-זאת, ניתוח זה איננו מספק הגנה של 100%, ובנוסף, בהתחשב בכל  הכרוך בניתוח כזה מבחינה גופנית ונפשית, ההיענות להמלצה אף היא אינה מלאה.

המטרות היו במחקר הנוכחי היו לדווח על המאפיינים השונים של נשים בריאות, נשאיות של BRCA1/2 שעברו כריתת שחלות מונעת (להלן כש"מ)¹, לבדוק את המימצאים הפתולוגיים בריקמת השחלות של נשים אלו ולהעריך את שיעור השינויים הפתולוגיים המשמעותיים שנמצאו, כולל תהליכים ממאירים.

השיטות כללו איסוף מידע מהתיקים הרפואיים של 30 נשאיות בריאות אשר עברו כריתת שחלות מונעת. במחקר לא נכללו נשים שבעברן סרטן שחלה או שד.

מהתוצאות עלה, מתוך 30 הנשים הנשאיות למוטציה ב-BRCA1/2 שעברו כריתת שחלות מונעת מתוך כשהן בריאות, בשלוש מהן נמצאה שאת בעת הניתוח, בשתיים מהן בשחלה ובאחת בחצוצרה. שתיים מהשאתות היו בשלב מוקדם ואחת בשלב מתקדם. בכל השלוש הייתה המוטציה ב-delAG185 ב-BRCA1.

לסיכום, נמצא שיעור לא מבוטל, 3 מתוך 30 (10%), של שאתות סמויות (Occult). בשתיים מהן התגלתה המחלה בשלב מוקדם. בנשים אלו הפך הניתוח המונע לטיפול מודגר בשאת קטנה המוגבלת לאיבר.

חיים מצקין¹, ניקולא מבג'יש¹, אמירה שטנגר¹, ראובן אגאי², יוזה חן¹, משה ענבר²

המח' לאורולוגיה¹ ומכון קרינה – מערך אונקולוגי², המרכז הרפואי תל אביב, אוניברסיטת תל אביב

מישלב של קרינה פנימית-ברכיתרפיה מבוססת יוד רדיואקטיבי וחיצונית הוא אפשרות חלופית לטיפולים נרחבים, כגון כריתה או קרינה חיצונית בחולים בסרטן ערמונית עם דרגת התמיינות בינונית ומטה הממוקד בבלוטה. לטיפולים הנרחבים המקובלים השפעות-לוואי ושיעורי הצלחה ביוכימית בינוניים. במאמר זה ברצוננו לדווח על ניסיון ראשוני בישראל בגישה משולבת זו.

במיסגרת טיפולי הברכיתרפיה אשר ניתנו על-ידנו במהלך שש השנים האחרונות, נמנים 56 חולים אשר קיבלו את טיפול המשולב בהוריה שצוינה לעיל. הטיפול המשולב מאפשר מתן קרינה משולבת של 16,000 סנטי-גריי עם מישלב של טיפול הורמוני משלים במשך חצי שנה. המעקב הפרוספקטיבי אחר החולים נעשה תוך הסתייעות בכלי הערכה (שאלונים) מקובלים בסיפרות המקצועית.

הטיפול המשולב ניתן ללא השפעות-לוואי נוספות על הברכיתרפיה בדרכי-השתן או בתיפקוד המיני. לא ניצפו השפעות-לוואי בדרגת חומרה ניכרת באזור פי-הטבעת ומערכת העיכול התחתונה. התוצאות לטווח הבינוני-קצר המבוססות על רמות PSA בדם מעודדות, ואינן נופלות מהמקובל בסיפרות המקצועית לאחר טיפולים נרחבים אחרים.

לסיכום, מישלב של קרינה פנימית-ברכיתרפיה וחיצונית בחולים המתאימים, מתאפשר מבלי לגרום לתחלואה נוספת כלשהי, ותוצאותיו הביוכימיות מצדיקות את יישומו. יש להציע את הטיפול כחלופה טובה ומקובלת לאפשרויות הטיפול הנרחבות האחרות.

טיבריו עזרי, שמואל עברון, הנרי חדד, יהודה רוט

מח' הרדמה, מרכז רפואי אדית וולפסון, חולון, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, מח' הרדמה, בית-החולים האנגלי, נצרת, מחלקת אף-אוזן-גרון - ניתוחי ראש וצוואר, המרכז הרפואי אדית וולפסון, חולון והפקולטה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

התיאורים הראשונים לפיום הקנה (Tracheostomy) מופיעים בכתבים הינדים משנת 2000 לפנה"ס ובכתבים מצריים משנת 1500 לפנה"ס.

מאז ועד המאה ה-19 הופיעו תיאורים שונים לביסוס השיטה כמצילת חיים בבעלי-חיים ובבני-אדם.

צינרור הקנה תואר לראשונה על-ידי וזליוס בשנת 1543. בשנת 1833 דיווח טרוסו על הצלת חייהם של 200 חולי קרמת (Diphtheria) על-ידי פיום הקנה. בשנת 1871 הצליח טרנדלנבורג מגרמניה לבצע הרדמה תוך-קנית באדם על-ידי פיום הקנה והחדרת חומרי הרדמה דרך הצינורית. הטיפול הברירני (Elective) הראשון בצינרור הקנה לצורך הרדמה דווח על-ידי מקיואוון בשנת 1878, והוא גם היה הראשון שחסם את פתח הגרון לאחר הצינרור באמצעות תחבושת למנוע חדירת דם והפרשות לריאות.

ציון דרך נוסף היה עם מתן קוקאין על-ידי רוזנברג ו-קון (1895) כחומר מאלחש לגרון למניעת רפלקס שיעול בעת הצינרור. טיפול נרחב בצינרור ופיום הקנה נעשה בימי מלחמת העולם הראשונה.

מגיל (1888-1986) הבין את יתרון ההרדמה עם צינרור הקנה. בזכותו הפכה ההרדמה לתחום התמחות נפרד ומבוסס. בשנת 1913 פותח הלרינגוסקופ ההרדמתי הראשון על-ידי ג'קסון ושוכלל על-ידי מגיל, מילר ו-מקינטוש. בשנת 1942 הוכנס לראשונה הטיפול בקוררה לצורך הרפיית שרירים בעת ניתוחי בטן, וכך הפך צינרור הקנה הפך לטיפול שבשיגרה.

כן מצוין בסקירה זו מקצת התרומה של הרפואה בישראל לפיתוח פיום הקנה.

זוהר יהלום, שגב שני

משרד עורכי-דין, המח' למינהל מערכות בריאות, המיכללה האקדמית עמק יזרעאל, יאנסן-סילאג ישראל, המח' לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון

מתן מירשם לחולים, דהיינו מתן הוראה בכתב על טיפול במטופלים, הוא אחת מסמכויותיו המרכזיות של הרופא. בסעיף 1 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976, שמוגדר בו מהו "עיסוק ברפואה", המיוחד אך ורק לרופאים מורשים, נימנה מתן המירשם כאחד מהעיסוקים המיוחדים לרופאים, לצד בדיקתם, אביחונם וריפויים של חולים ופצועים. בניגוד לסמכויות רפואיות אחרות, בכל הנוגע למתן מירשם, מעולם לא ניתנה הכרה חוקית (במיסגרת מה שמכונה כ"פעולות חריגות" על-פי סעיף 59 לפקודת הרופאים), לאפשרות של מתן מירשם בידי אנשי צוות רפואי שאינם רופאים. בהיבט המעשי, אין ספק שמתן מירשמים הוא מהפעולות השכיחות ביותר בעבודתם היומיומית של חלק ניכר מציבור הרופאים. במדינת ישראל, כבמרבית מדינות העולם, מרבית התרופות הזמינות, ובתחומי רפואה מסוימים, כל התרופות הזמינות, הן תרופות מירשם, דהיינו תרופות שניפוקן למטופלים מחייב קיום מירשם. הסדרי מימון שונים, ובראשם חוק ביטוח בריאות ממלכתי, העניקו מעמד מיוחד למירשמי רופא גם ביחס לתרופות שאינן תרופות מירשם, ואף ביחס למוצרים שאינם תרופות כלל. הסדרים אלה מגבירים עוד יותר מתן מירשמים. על-פי הערכות קופות-החולים, מספר המירשמים בישראל עומד על למעלה מ-50 מיליון בשנה, ומכאן שבממוצע כל רופא רושם מספר אלפי מירשמים בשנה! העלייה הגוברת והולכת בצריכת תרופות, בצירוף ה"מונופול" שמוקנה לרופאים במתן מירשמים מכוח החוק, מחייב חלק ניכר מציבור הרופאים להקדיש זמן רב ברישום מירשמים ובפעולות נילוות.

במצב זה, ובהתחשב בעובדה שתיעוד ההוראה הרפואית בדרך של מירשם הוא בעיקרו פעולה רשמית-משפטית, ניתן היה לצפות כי תחום מתן המירשמים יוסדר באופן מפורט בחוק. כמו-כן, ניתן היה לצפות כי הוראות החוק הנוגעות למתן מירשמים תהיינה שגורות בפיו של כל רופא העוסק במתן מירשמים כדבר שבשיגרה. בחינה של המציאות הישראלית מעידה שלא כך הוא הדבר. הוראות החוק העוסקות במתן מירשמים הן מעטות, ונותנות מענה לחלק קטן מהשאלות המתעוררות כתוצאה מיישום נרחב של נוהל (פרקטיקה) זה. במקרים רבים, אין בנמצא תשובה ברורה לשאלות שהן בעלות השפעה ניכרת על מערכת הבריאות בישראל ועל גורלם של מטופלים. יתרה מכך, גם הוראות החוק הקיימות אינן מוכרות בהכרח לציבור הרופאים, ולא ברור באיזו מידה הן נאכפות.

לפיכך, המטרה במאמר זה היא לסקור את הוראות החוק העוסקות במירשם הרופא ולנתח את משמעותן, תוך עמידה על השאלות המעשיות המתעוררות לנוכח המצב החוקי הקיים, בהתחשב בנוהל הנהוג בישראל. עקב מורכבות הנושא, החלטנו לפצל מאמר זה לשני חלקים: בחלק הראשון נדונים היבטים משפטיים ורגולטוריים של מירשם רופא באופן כללי, בעוד שבחלק השני נדונים מירשמים מיוחדים – מירשמי מוסדות רפואיים, מירשמים לתרופות שאינן רשומות לפי תקנה 29 ומירשמים לסמים מסוכנים.

זייד עבאסי, בשארה בשארה, עפיף יעקוב, אהרון הופמן

המח' לפיזיולוגיה וביופיזיקה, הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, המח' לכירורגית כלי-דם והשתלת כיליה, מרכז רפואי רמב"ם ,חיפה, המח' לכירורגיה א', מרכז רפואי רמב"ם ,חיפה

הורמון הארגנין ואזופרסין ממלא תפקיד מרכזי בוויסות מאזן הנוזלים בגוף והאוסמולריות שלהם. הוא מופרש בתגובה לעלייה באוסמולריות הפלסמה או לירידה בנפח הנוזל החוץ-תאי. אברי המטרה העיקריים  של ארגנין ואזופרסין הם הכיליה וכלי-דם, המגיבים באגירת מים ועלייה בלחץ-הדם. הפעילות הביולוגית של ארגנין ואזופרסין מתווכת על-ידי שני קולטנים: (1 V2, הנמצא בשפע בכיליה. הפעלתו מביאה לעלייה בצפיפות תעלת המים אקוואפורין-2, ועל-ידי כך מוגברת חדירת מאסף השתן למים; 2) V1, הנמצא בשפע בדופן כלי-דם והפעלתו מביאה לעלייה בטונוס שלהם. מלבד חשיבותה הפיזיולוגית, מערכת הארגנין ואזופרסין ממלאת תפקיד חשוב בפתופיזיולוגיה של מספר מחלות, כגון, אי-ספיקת לב מגודש, צמקת הכבד ו-SIADH. בכל המצבים האלה רמות הארגנין ואזופרסין בפלסמה עולות כתלות של חומרת המחלה, ותורמות תרומה משמעותית להיווצרות בצקות והיפונתרמיה. מסיבה זו נעשו מאמצים ניכרים מזה מספר עשורים לפתח חוסמים ברירניים של ארגנין ואזופרסין כאמצעי טיפול בהפרעות אלו. אולם הרפואה בכלל ותחום הנפרולוגיה בפרט לקו בהיעדר חוסמי ארגנין ואזופרסין יעילים שניתן ליטול אותם דרך הפה ושיהיו בעלי מחצית-חיים ארוכה. בשנים האחרונות פותחו מספר חוסמי ארגנין ואזופרסין בעלי מיבנה לא חלבוני ומחצית-חיים ארוכה שיעילותם הקלינית הודגמה בשלושת מצבי החולי שצוינו לעיל. מתן  חוסמי ארגנין ואזופרסין, ולו לתקופה קצרה, לחולים הלוקים באי-ספיקת לב, צמקת הכבד ו-SIADH, מביא לעלייה בהפרשת מים חופשיים ושיפור ההיפונתרמיה מבלי לגרום להפרעות בריכוז שאר המלחים בגוף. השפעות-הלוואי היו מיזעריות והתבטאו בעיקר בהרגשת צמא קלה. בסקירה זו ההתמקדות היא בשני היבטים: בתכונות הפרמקולוגיות של חוסמי ואזופרסין מחד-גיסא, והיישומים הקליניים שלהם במצבי חולי המאופיינים במאזן נוזלים חיובי והיפונתרמיה, מאידך-גיסא.

אסף בן-מאיר, דוד ורון, יובל גיאלצ'ינסקי, נתן רוז'נסקי

מח' נשים ויולדות ויח' הקרישה, מרכז רפואי הדסה עין-כרם והפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים

אירועים פקקתיים-תסחיפיים ורידיים שכיחים במיילדות ובמחלות נשים, ומהווים גורם משמעותי לתחלואה ותמותה. בשנים האחרונות חלה ירידה בשכיחות סיבוכים אלו בעקבות טיפולים מונעים יעילים.

המטרות במאמר הנוכחי היו לסקור את שיטות המניעה והטיפול השונות במיילדות וגינקולוגיה, להעריך את יעילותם, ולגבש גישה מובנת ופרוטוקולים מתאימים לאוכלוסייה בישראל.

במחקרים שונים הוכח כי הטיפול המונע בטוח יותר, יעיל קלינית וחסכוני בחישובי עלות-תועלת יחסית לשיטות המעקב השונות. למרות זאת, מסקרים שנערכו במדינות שונות בעולם עלה כי מנתחים רבים מהצפוי מעידים שאינם נוקטים בגישה טיפולית זו. במחלקתנו התקיים דיון מקיף עם ההמטולוגים ומומחי הקרישה, ובעקבות הידע שנצטבר בעולם ובמוסדנו, גיבשנו פרוטוקולים מובנים עם תרשימי זרימה פשוטים ובהירים לטיפול מונע בפקקת ורידית עמוקה ותסחיף בריאות, הן במחלקת נשים לאחר ניתוחים והן במחלקת יולדות.

לסיכום, קביעת מדיניות מחלקתית תעלה את המודעות ליישום הטיפול המונע, ועשויה להקטין את התחלואה והתמותה ממחלה פקקתית-תסחיפית.

אליעוז חפר

לשכת הבריאות המחוזית, חיפה, החוג למינהל מערכות בריאות, מיכללת עמק יזרעאל, אוניברסיטתNew England, המיכללה לישראל

כאשר מפורסמים מחקרים מדעיים יש לשקול גורמים שונים המשפיעים על תוצאותיהם. גורמים אלו מסווגים לקבוצת הסברים לא סיבתיים וסיבתיים, שאינם בהכרח אלו שהחוקרים מייחסים להם את תוצאותיהם. בחירת ההסבר הסיבתי הסביר ביותר לתוצאות המחקר נעשית לפי כלל "התער של אוקאם", אולם אין די בכך לסיבתיות. במקרים רבים הציבור והתקשורת נוטים לפרש מיידית קשר מובהק סטטיסטית כהוכחת סיבתיות, אולם קיימים מספר מדדים הקרויים על-שם Bradford Hill, אשר הקשר האפידמיולוגי הוא רק אחד מהם. וככל שמתקיימים מהם יותר, יש חיזוק רב יותר לכך שגורם החשיפה הוא הסיבה לתוצאה.

לבסוף, קיים פער בין מחקר על גורם סיבתי ומדיניות בריאות. גם לאחר שהחשיפה נמצאה כגורם סיבתי סביר, קיימים תהליכים מתווכים המערבים כוחות במנהל ציבורי, מעורבות של מקבלי החלטות ופעילות פוליטית, עד שמימצאים אודות גורם סיבתי על תחלואה או על השפעות מזיקות של טיפול רפואי יחוללו שינוי במדיניות בריאות.

כהמחשה לפער הזה יוצגו שלוש דוגמאות של מחקרים שתוצאותיהם היו מבוססות. הראשון על הנזקים הבריאותיים של התרופה "Vioxx" = Rofecoxib, השני אודות נזקי הטיפול ההורמוני החלופי לנשים בגיל חדילת-אורח, והשלישי אודות נזקי הקרינה מטלפונים ניידים. לעומת התוצאות המובהקות סטטיסטית, מדיניות הבריאות בכל אחד ממצבים אלו שונה ומובהקת פחות. מדיניות בריאות אינה מבוססת רק על מספרים ותוצאות כמותיות, אלא על שיקולים נרחבים ומורכבים הרבה יותר.

שמית קדוש, גאלי קופטי, עידית פלטאו

המח' לרפואה פנימית ב' והמח' לרפואת משפחה מחוז צפון, מרכז רפואי העמק עפולה

לשיתוק סרעפת חד-צדדי או דו-צדדי מספר סיבות אפשריות: כאלה שמקורן בפגיעה עצבית וכאלה שמקורן בפגיעה שרירית.

נירופתיה שמסוכרת היא סיבוך שכיח בחולי סוכרת ובעלת מיגוון רחב של ביטויים קליניים.

במאמר זה מובאת פרשת חולה בת 52 שנה, חולת סוכרת שאושפזה עקב שיתוק הסרעפת הימנית. בבירור מקיף שבוצע לחולה לא נמצאה סיבה לשיתוק הסרעפת פרט לנירופתיה שמסוכרת. בבדיקת מעקב לאחר 6 חדשים חל שיפור בהסתמנות הקלינית והרנטגנית. מובאת סקירת הסיפרות שנדון בה הקשר שבין סוכרת לשיתוק סרעפת.
 

יפים ברודוב, אמיר סנדץ, שלמה בכר

מכון הלב, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, העמותה הישראלית למנע התקפי לב, המכון לחקר הלב על-שם נויפלד, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

עולים חדשים בישראל עלולים להיות בעלי פרופיל כלילי גרוע, המתאפיין בשכיחות גבוהה של יתר-לחץ-דם, יתר שומנים בדם ועישון. במטרה לבדוק השערה זו, נסקרו 1,490 חולים עוקבים, שלקו באוטם שריר הלב ונכללו בסקר דו-חודשי, שנערך בשנת 2002 ב-26 מחלקות לטיפול נמרץ לב בישראל. מתוך 1,490 החולים, 256 היו עולים חדשים אשר הגיעו לישראל לאחר ה-1 בינואר 1990, והשאר היו תושבים ותיקים. קבוצת העולים החדשים הייתה מבוגרת יותר (12±67.5 שנה) וכללה שיעור גבוה יותר של נשים (30%) לעומת הוותיקים (13±63.6 שנה, P<0.001 ו-21%, P<0.003, בהתאמה). שיעור גבוה יותר של עולים לקו ביתר-לחץ-דם (60%), והיו בעלי רמות גבוהות יחסית של כולסטרול בדם (50±201 מ"ג/ד"ל) ותעוקה בעבר (45%) לעומת הוותיקים (45% P<0.001, 48±194 מ"ל/ד"ל  P<0.05, ו-30% P<0.003, בהתאמה). התערבות כלילית מילעורית (7%) וניתוח מעקפים (4%) בעבר בוצעו בשיעור מופחת בקרב העולים לעומת הוותיקים (14% P<0.005 ו-8% P<0.03, בהתאמה). לעומת זאת, באישפוז הנוכחי, לא נמצא הבדל במשך האישפוז ובגישה הטיפולית כגון טיפול ממס קרישים (תרומבוליטי), התערבות מילעורית ראשונית, צינתור כלילי, טיפול במעכבי קולטן IIb/IIIa וקלופידוגרל. שיעור התמותה המתוקנן לגיל נמצא גבוה יותר בקרב העולים החדשים לעומת הוותיקים, תמותה ב-7 ימים (6.3% מול 4.1%), 30 ימים (9.0% מול 6.3%), 6 חודשים (14.1% מול 10.0%, P<0.05) ושנה (18.0% מול 11.7%, P<0.006). הבדל זה מוסבר חלקית על-ידי שוני משמעותי בתכונות הבסיסיות והתחלואה בטרם האישפוז בין שתי הקבוצות. לאחר ביצוע תיקנון רב-משתנים לגיל, מין, דרגת קיליפ £ 2, תעוקה בעבר, יתר-לחץ-דם, התערבות כלילית וניתוח מעקפים בעבר, לא ניצפה הבדל משמעותי סטטיסטית בשיעורי התמותה בין קבוצת העולים החדשים וקבוצת הוותיקים.

בסקר הישראלי של אוטם חד בשריר הלב בשנת 2002, לעולים חדשים בישראל היה פרופיל כלילי בסיסי גרוע יותר לעומת הוותיקים, אך טופלו בעת האוטם בצורה שווה עם שיעורי תמותה דומים בהשוואה לתושבים הוותיקים.

¹תמר גרין, ²גל שובל, ³אברהם ויצמן

¹מחלקה ד', המרכז לבריאות הנפש "גהה", פתח-תקווה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ³המרכז למחקר רפואי על-שם פלזנשטיין, אוניברסיטת תל-אביב, קמפוס בילינסון, פתח-תקווה

הפרעה אפקטיבית דו-קוטבית מוגדרת כהפרעה במצב-הרוח. היא מאופיינת בתנודות במצב-הרוח, ממצב-רוח מרומם או חוסר מנוחה ועד מצב-רוח דיכאוני. כאחוז אחד מאוכלוסיית הילדים והנוער לוקה בהפרעה דו-קוטבית, והיא מטרידה ומשבשת את חייהם של ילדים ומתבגרים כאחד. הטיפול בהפרעה דו-קוטבית כולל טיפול במייצבי מצב-רוח. בניגוד למדווח בסיפרות הנרחבת על הטיפול במחלה דו-קוטבית בקרב מבוגרים, הטיפול בליתיום ונוגדי-פירכוסים בילדים ונוער הלוקים בהפרעה דו-קוטבית נחקר בצורה מוגבלת. המטרה בסקירה זו היא לסכם מחקרים קליניים תרופתיים עדכניים על מייצבי מצב-רוח, כולל ליתיום ותרופות נוגדות-פירכוסים בטיפול בהפרעה דו-קוטבית בקרב ילדים ומתבגרים. בנוסף נסקרות במאמר זה תרופות נוגדות-פירכוסים חדשות כמייצבות מצב-רוח אפשריות בילדים ונוער הלוקים בתיסמונת זו, כגון למוטריג’ין (Lamotrigine), גאבאפנטין (Gabapentin), וטופירמט (Topiramate).

מיכאל בלקין¹, זהר חבוט-וילנר²

מכון העיניים על-שם מוריס וגבריאלה גולדשלגר, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר¹, המכון לחקר העין על-שם גולדשלגר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, תל-השומר²

השמנה היא הפרעת חילוף-החומרים השכיחה ביותר במדינות המפותחות, וקיימת מגמה עולמית של עלייה בשכיחותה. במאמר זה נסקור את המחקרים המעידים על השפעת ההשמנה על מחלות העיניים העיקריות: ניוון מקולרי הקשור בגיל, רטינופתיה שמסוכרת, ירוד (Cataract) וברקית (Glaucoma). מהסקירה נראה, כי השמנה מהווה גורם-סיכון משמעותי למחלות אלה, הגורמות למרבית מקרי הירידה בראייה והעיוורון בעולם.

עמוס עציוני, יניב שרר, הווארד כרפ, דניאל מימוני, ענת אחירון, ג'יזל גודארד, אוריאל כץ, יהודה שינפלד

המחלקה לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

לפני למעלה מ-70 שנה הצליח קון לפתח שיטה שבה ניתן להפריד בין המרכיבים השונים של הנסיוב. בבדיקה נמצא שהמיקטע הראשון הכיל אלבומין, ואילו מיקטע מספר 2 הכיל את הנוגדנים (אימונוגלובולינים). מתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת החלו במתן אימונוגלובולינים בזריקות לתוך השריר (IgIM) כטיפול בחולים שלקו בחסר מלידה באימונוגלובולינים (Agammaglobulinemia). הדבר הצריך מתן מינון גבוה של החומר בזריקות אשר גרמו סבל רב לחולים. בסוף שנות ה-70 פותח תכשיר שאיפשר מתן האימונוגלובולינים לתוך הווריד (Intravenous gammaglobulin –IVIG ).

בהתאם להוראות הרשות האמריקאית לאישור תרופות (FDA), על התכשיר להיות בעל התכונות הבאות: מופק מנסיוב של למעלה מ-10,000 תורמים, על כל תת-הקבוצות של IgG להיכלל בו, על ה-IgG להיות פעיל ובעל התכונות הביולוגיות המוכרות, וכן שזמן מחצית-החיים הביולוגיים של IgG (21 יום) לא ישתנה, יכיל נוגדנים כנגד כל הפתוגנים הידועים ושלא יהיה גורם- סיכון בהעברת מחלה זיהומית (בעיקר נגיפי צהבת B ו-C ו-HIV). בישראל משווק את התכשיר יצרן מקומי שמוצריו עומדים בכל הדרישות. התכשיר לתוך הווריד (IVIG) הוכיח יעילות טיפולית במניעת זיהומים בחולים עם חסר באימונוגלובולינים בהשוואה לטיפול הקודם ב-IgIM. כן נמצא שהשפעות-הלוואי של התרופה היו קטנות ביותר [1].

בראשית שנות ה-80, כאשר נבדקו מינונים שונים של IVIG בחולים עם חסר באימונוגלובולינים לצורך השגת תוצאות טיפול מיטביות (חולה עם תיסמונת ויסקוט-אלדריך-חסר חיסוני ותרומבוציטופניה), נמצא באקראי שמינון גבוה של IVIG סייע לחולים שלקו בתרומבוציטופניה אוטואימונית (ITP) – מחלה אוטואימונית טיפוסית [2]. לאחר שמימצא זה אושר בעבודות נוספות, הוחל בניסיונות טיפול במחלות אחרות בעלות רקע חיסוני ואוטואימוני. בחלקן אכן נמצאה עדות ברורה ליעילות התרופה, בעוד שבאחרות דווח על פרשות חולים ספורים בלבד. מאחר שאלו מחלות שבהן הפתוגנזה שונה, התברר שגם מנגנון הפעולה של IVIG  מגוון. באופן כללי ניתן לומר של-IVIG שני יישומים עיקריים: האחד כטיפול חלופי למצבים שבהם יש חסר באימונוגלובולינים בין אם הוא ראשוני או מישני. היישום השני נובע מתכונתו של ה-IVIG כמווסת מערכת החיסון (Immunomodulator), כלומר בעל תכונות לשינוי פעילות המערכת החיסונית.

בנייר עמדה זה נדון במחלות עם הוריה ברורה למתן IVIG וכן במצבים שבהם יש נתונים המצביעים על יעילות הטיפול, ונדון בהוריות מומלצות למתן ה-IVIG. זהו תכשיר יקר: הטיפול בחולה יחיד עשוי להגיע לעשרות אלפי שקלים, ועל כן יש לשקול היטב את מתן ה-IVIG בכל חולה שההוריה לגביו איננה חד-משמעית.

אלי רוזן, יהושע אלמוג, אהוד אסיה

מחלקת עיניים, מרכז רפואי ספיר, בית-חולים מאיר, כפר-סבא

דרוזן של ראש עצב הראייה (דרע"ר(1), ODD - optic disc drusen) הם גופים מסוידים, תוצרי אקסונים של תאי הגנגליון ברשתית, הנמצאים בראש עצב הראייה. הדרוזן מתגלים לרוב באופן אקראי בבדיקת קרקעיות העיניים, ולעיתים כגורם טב (Benign) לתפיחות ראש העצב, כחלק מבירור בצקת פטמות והאבחנה המבדלת לה. מרבית החולים נטולי תסמינים, והפרעה מתקדמת איטית ותת-קלינית בשדה הראייה מתרחשת במרביתם. פגיעה חדה נטולת כאב ותסמינית בשדה הראייה היא ביטוי נדיר.

מדווח בזאת על 4 פרשות חולים עם תלונות של פגיעה חדה, ללא כאבים, בשדה הראייה. בחולים אלו אובחנו דרע"ר דו-צדדיים. ההסתמנות הקלינית יוחסה לתהליכים פתופיזיולוגיים על רקע איסכמי הקשורים במימצאים אלו. נדונים במאמר זה דרוזן כגורם-סיכון לנירופתיה אופטית איסכמית קדמית ואיבוד ראייה חד בלתי-סגולי (Non-specific).

____________________________________

1 דרע"ר – דרוזן של ראש עצב הראייה

2 דו"צ – דו-צדדי

שלומית שאל^1,2, יצחק בירן^1,2,  עירית רובינשטיין¹, בנימין מילר^1,2,  אהובה דברת¹     

¹הפקולטה לרפואה, הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל, ²מחלקת עיניים – מרכז רפואי רמב"ם חיפה

ירוֹד (קטרקט) הוא הסיבה השכיחה ביותר בעולם לאובדן ראייה בר-טיפול. בתצפיות קליניות ועבודות מעבדה הודגם, כי לחמצן תפקיד רעלני אפשרי ביצירת ירוֹד, בחיות מעבדה ובבני-אדם. בעבודה הנוכחית נעשה ניסיון להדגים את הנזק הנגרם לעדשת בקרה שלמה בתרבית כתוצאת חשיפתה לחמצן ולאפיין נזק זה.

מדידה ואיפיון הנזק הנגרם לעדשות כתוצאה חשיפתן לעקת חמצן גבוהה. המדידה מתבססת על השוואת כושר ריכוז הקרניים בין עדשות שנחשפו לחמצן ועדשות בקרה, וכן על בדיקה מורפולוגית השוואתית בין שתי קבוצות העדשות.

עשרים עדשות בקר שנחשפו לחמצן בעל לחץ הושוו ל-20 עדשות בקרה. העדשות השלמות הוחזקו בתרבית במשך 14 יום, ובכל יום הושווה כושר ריכוז הקרניים של עדשות המחקר לעדשות הבקרה. השוואת כושר הריכוז התבססה על מידת הסטייה של נקודת המוקד של קרניים המועברות דרך העדשה באופן מבוקר ממוקד העדשה. בנוסף נבדקו גם העדשות במיקרוסקופ ואופיינו השינויים המורפולוגיים בעדשות המחקר בהשוואה לעדשות הבקרה.

הודגם נזק משמעותי סטטיסטית לעדשות שנחשפו לחמצן בהשוואה לעדשות הבקרה. נזק זה החמיר לאורך זמן ההדגרה ונבע מנזק להיקף אך לא למרכז העדשה. ביטוי לנזק ניצפה גם בשינויים מורפולוגיים אשר הופיעו בעדשות המחקר בפיזור התואם את הנזק שהודגם לגבי הקרניים (קרי, עיקר הנזק בהיקף ומיעוטו במרכז העדשה).

לסיכום, לחמצן תפקיד אפשרי בגרימת ירוֹד. השפעת החמצן מצטברת לאורך זמן. מהלך יצירת הנזק עוקב אחרי מסלול הפיעפוע של החמצן לעדשה הוואסקולרית.