תוצאת חיפוש

הטיפול בפקקת ורידים תסחיפית הוא מתן נוגדי קרישה. הטיפול הראשוני נמשך לרוב שלושה חודשים. לאחר פרק זמן זה, משך הטיפול שנועד למניעת הישנות המחלה נקבע בעיקר לפי דרגת הפרובוקציה שקדמה להיווצרות הקריש. קיימים גורמים נוספים העשויים להשפיע על משך הטיפול כגון מין החולה, נטילת בגלולות, מחלה ממאירה וכדומה. התרופות הפומיות הישירות החדשות הן בעלות יעילות דומה לזו של וורפרין, אך גורמות פחות לדמם משמעותי. יחד עם זאת, התרופות לא נבדקו בכל קבוצות החולים. קיימות עדויות ראשוניות שהתרופות יעילות גם בטיפול בפקקת ורידים תסחיפית בנוכחות מחלת סרטן. בסקירה זו נבחן את הסוגיות האלו בעזרת מקרים קליניים ונדון בסוגיות נוספות כגון הצורך בבדיקת תרומבופיליה, הצורך באשפוז, הצורך בגרביים אלסטיות הצורך לבדיקות לגילוי סרטן ועוד.

ההתייחסות לאימוני כוח בילדים מסתמכת, במידה רבה עד היום, על דעות קדומות שלפיהן אימוני כוח אינם יעילים בילדים וכי אלה מועדים לפציעות עקב אימונים כאלה במידה רבה יותר ממבוגרים. לא זו בלבד שדעות אלה אינן נכונות, אלא שיעילותם של אימונים כאלה בילדים דומה לזו שבמבוגרים, אף כי הם מלווים בשינויים קטנים יותר במסת השרירים, ותחת הדרכה והשגחה נאותות הם בטוחים לא פחות מאימוני כוח במבוגרים. לאימוני הכוח השפעות חיוביות נוספות על ילדים, מעבר לעצם השיפור בכוחם. הם עשויים להקטין את המועדות לפציעות הנובעות מפעילות גופנית כללית או מפעילות בענפי ספורט שונים. כמו כן, בקרב הלוקים בהשמנה, עשויים אימונים אלה לשפר את הפרופיל המטבולי ולסייע בטיפול במחלות מטבוליות כדוגמת סוכרת, לתרום למניעתה או למיתונה של השמנת יתר, ואף לתרום לבריאותם הנפשית של המתאמנים הצעירים.

למרות האופי השמרני של מוסדות הרפואה בעולם, הרי שגילויים חדשים, פיתוח מודלים מודרניים, הפנמת ממצאי מחקרים והשפעת מדעים אחרים כמו מדעי המדינה, הרוח, החברה וההתנהגות, מחייבים ללא ספק שינויים מחשבתיים ומעשיים של מערכות הבריאות והרפואה. למרות הקושי הצפוי במערכות החינוך הרפואי, באתרים רפואיים ובפרסום ספרים ועיתונים, שינוי שמות מחלות, תסמונות או תופעות הוא צו השעה.

רקע: פרישה ממקום העבודה מהווה נקודת מפנה ושינוי משמעותי באורח החיים עבור אנשים שרוב חייהם עבדו. חיים ללא עבודה, מסגרת חברתית, תעסוקה, תוכן ותחושת נחיצות פוגעים בדימוי העצמי ובזהות האדם, המרגיש שהפרישה נכפתה עליו רק בשל הגיעו לגיל מסוים הנקוב בחוק.

מטרת המחקר: לבחון את תופעת המשך עבודתם של רופאים לאחר גיל הפרישה במסגרות הציבוריות והפרטיות השונות.

שיטה: נערך מחקר איכותני שבו הנתונים נאספו באמצעות ראיונות עומק חצי מובנים המאפשרים שילוב של שאלות מרכזיות קבועות מראש, לצד גמישות וחופש לפתח דיאלוג ולהעלות שאלות נוספות במהלך הריאיון. אוכלוסיית המחקר כללה 20 רופאים ורופאות בעלי תחומי התמחות שונים, שהגיעו לגיל הפרישה וממשיכים לעבוד. המרואיינים נשאלו שאלות על עבודתם, האם הכינו עצמם לפרישה, האם היו להם חששות מהפרישה, מדוע החליטו להמשיך לעבוד, עד איזה גיל הם מעריכים כי ימשיכו לעבוד ועוד.

תוצאות: רופאים רבים דיברו על כך שבמקצוע הרפואה הניסיון הוא אחד המשאבים החשובים ביותר, ולכן פרישה בגיל 67 שנים, כשהם בשיאם, נתפסת כפרישה כפויה ושרירותית. בנוסף, כל הרופאים דיברו על חשש מפני ירידה ברמת החיים בשל הפנסיה הנמוכה שלה הם זכאים. כמו כן, מאחר שמקצוע הרפואה תובעני כל כך מבחינת שעות העבודה, לחלק ניכר מהם אין עיסוקי פנאי ואלטרנטיבה לעבודה. בהיות מקצוע הרפואה מרכזי כל כך בזהותם, הפרישה עלולה לגרום לפגיעה בזהות.

מסקנה: למרות הלחץ הרב המאפיין את העבודה במערכת הרפואה הציבורית, מרבית הרופאים בוחרים להמשיך לעבוד לאחר גיל הפרישה. הם מתקשים לוותר על זהותם המקצועית, על מעמדם, ומביעים צער על כך שהמערכת לא השכילה לנצל את ניסיונם רב השנים.

רקע: מטרת העבודה הייתה לסקור חבלות בפנים ובלסת כתוצאה מתאונות דרכים (חפ"ל-ת"ד) ולבחון האם שינוי לאורך זמן בגודל האוכלוסייה, בצפיפות כלי הרכב, בתשתיות, באמצעי ההגנה ובתרבות הנהיגה ישפיע על חפ"ל-ת"ד במגזר היהודי והערבי.

שיטות: נערך ניתוח רטרוספקטיבי של חבלות בפנים ובלסת (חפ"ל) מכלל נפגעי תאונות-הדרכים אשר אושפזו בשנים 2013-2000 במחלקה לכירורגיה פה-ולסתות בבית החולים הדסה עין-כרם.

תוצאות: בקרב 29,997 נפגעים אשר אושפזו בבית החולים בתקופת המחקר נמצאו 705 מקרי חפ"ל-ת"ד, אשר היוו הגורם המרכזי לחפ"ל (41%). הגיל הממוצע עמד על29.9±21.0 , ומרבית נפגעי חפ"ל-ת"ד היו גברים ומהמגזר היהודי (ביחס לנשים ולנפגעים ערבים, 1:4.3 ו-1:1.8, בהתאמה). מרבית הנפגעים היו נהגי מכוניות (41%) לעומת הולכי הרגל (30%). בעוד שמרבית הנפגעים בקרב הולכי רגל היו בקצוות הגילים (בילדים ובקשישים), נהגים נפגעים היו בעיקר בני העשורים השני עד החמישי. מרבית הנפגעים (44%) סווגו בדירוג פגיעה קשה או קשה מאוד (ISS>16). דירוג הפגיעה היה קשה יותר בקרב האוכלוסייה הערבית ובגברים, לעומת יהודים ונשים. מרבית נפגעי חפ"ל-ת"ד בקרב נוסעי רכב (54%) לא חגרו חגורת בטיחות.

השברים השכיחים ביותר בפנים ובלסתות בנפגעי חפ"ל-ת"ד נמצאו בלסת התחתונה (21%), בעצמות האף (20%), בעצם העול (זיגומה, 17%), בארובת העין (16%), בלסת העליונה (15%) ובשיניים (11%). מבין שברי הלסת התחתונה, שבר בסימפיזיס היה השכיח ביותר (30%) ולאחריו שבר סובקונדילרי (24%).



שבר בבסיס הגולגולת בחולי חפ"ל-ת"ד נמצא במתאם ישיר עם נוכחות שבר בלסת העליונה ובארובת העין ובמתאם הפוך עם נוכחות שבר בלסת התחתונה. 

דיון ומסקנות: על פי עבודתנו הנוכחית נמצאה היארעות גבוהה יותר של חפ"ל-ת"ד במגזר היהודי בהשוואה למגזר הערבי. עם זאת, פגיעה רב מערכתית קשה נצפתה יותר בין נפגעים ערבים וזכרים צעירים. הסברים לתוצאות שהתקבלו והשערות לגבי הנסיבות שהובילו אליהן מפורטים במאמר זה.

מטרת מאמר זה היא סיכום הישגי מערך בריאות הנפש הצבאי בישראל בשנים האחרונות בתחומי עיסוקו העיקריים: הכשרת המשרתים במערך, בהם אנשי המקצוע הייחודי "קב"ן" ("קצין בריאות נפש"); המיון הנפשי – לקראת ובמהלך סוגי השירות; הטיפול הייחודי הניתן לחיילים, נגדים וקצינים לאורך השירות, ולנפגעי תגובות קרב (ת"ק) אף אחריו; התפתחות הידע ויישומו באבחון, בטיפול ובמניעה של תגובות הקרב; המלחמה המתמשכת בהתאבדויות בצה"ל; הישגי המערך במניעת אשפוזים פסיכיאטריים; וכן השתתפות במחקר ובפיתוח גישות טיפוליות חדישות.

בכתיבת "סיכום ביניים" זה התבססנו – ארבעת ראשי מחלקת ברה"ן הקודמים – על ניסיונם של מאות רבות של מטפלים וחוקרים, אשר קידמו את מערך בריאות הנפש בצה"ל ואשר ניסיונם יסייע בהמשך התקדמותו.

בעולם מתאבדים כמיליון איש בשנה ובישראל כ-500 בני אדם. התאבדות היא סיבת המוות המובילה בצעירים עד גיל 24 שנים. יותר מחצי מהמתאבדים ביקרו אצל הרופא הראשוני בחודש טרם התאבדותם. התאבדות שכיחה יותר בגברים, בעוד שניסיון אובדני שכיח יותר בנשים. האטיולוגיה כוללת גורמים ביולוגיים וגנטיים, פסיכולוגיים, חברתיים וסביבתיים הנמצאים באינטרקאציה מורכבת. גורמי הסיכון העיקריים הם: מגדר זכר, פסיכופתולוגיה, בעיקר דיכאון, נסיון אובדני קודם וזמינות אמצעים לפגיעה עצמית. חשוב לרופא הראשוני לשאול על מחשבות אובדניות באופן ישיר וללא חשש להזיק, בכל מטופל הנראה במצוקה או מצב נפשי נסער או ירוד. במקרה שהמטופל מדווח על דחף אובדני, חשוב לעשות תוכנית הכוללת פעולות שתשמורנה על בטחונו כולל הרחקת אמצעים והשגחה. חשוב לטפל מוקדם ובנחישות במצבים דיכאוניים, ולהקפיד על רצף טיפולי ותיעוד הולם. נודעת חשיבות רבה לשמירה על קשר אישי ורצף טיפולי גם בין מסגרות אשפוז, הרופא הראשוני ומסגרות טיפול נפשי בקהילה. טיפול מוקדם בדיכאון בכל הגילים יכול להציל חיים.

הקדמה: בעשורים האחרונים נעשה שימוש הולך וגובר בקנביס ותכשיריו למטרות רפואיות ("קנביס רפואי"), ובראשן טיפול בכאב כרוני. דיכאון וחרדה נפוצים בקרב מטופלים הסובלים מכאב כרוני ומהווים גורם סיכון לשימוש לרעה במשככי כאבים אופיואידיים. עם זאת, טרם נחקרה תרומתם להתפתחותו של שימוש לרעה בקנביס רפואי.

מטרות: לבדוק את הקשר בין חומרת דיכאון וחרדה לסיכון לתלות בקנביס בקרב חולי כאב כרוני המטופלים בקנביס רפואי.

שיטות מחקר: במחקר השתתפו 324 נבדקים הסובלים מכאב כרוני ומטופלים בקנביס רפואי, ללא טיפול מקביל באופיואידים. דיכאון נמדד באמצעות שאלון בריאות המטופל (PHQ-9) המבוסס על הקריטריונים לאבחנה של דיכאון רבא (מג'ורי) לפי ה-DSM-IV, חרדה נמדדה באמצעות שאלון חרדה מוכללת (GAD-7) ותלות בקנביס לפי ה-DSM-IV נמדדה באמצעות שאלון AUDADIS-IV. לצורך בדיקת ההשערות בוצעו רגרסיות לוגיסטית עם בקרה על משתנים סוציו-דמוגרפיים וקליניים.

תוצאות: שכיחותה של תלות בקנביס הייתה גבוהה יותר בקרב נבדקים במרבית הרמות של חרדה ודיכאון לעומת אלו ללא חרדה ודיכאון. עם זאת, לאחר בקרה על משתנים מתערבים נמצא כי נבדקים שענו לקריטריונים של דיכאון חמור היו בסיכון גבוה (יחס צולב מתוקן=5.86) לתלות בקנביס לעומת נבדקים ללא דיכאון, ואילו נבדקים בכל רמות החרדה השונות לא היו בסיכון גבוה לתלות בקנביס בהשוואה לנבדקים ללא חרדה.

מסקנות: דיכאון חמור עשוי להיות גורם סיכון לתלות בקנביס רפואי בקרב חולי כאב כרוני.

דיון וסיכום: לנוכח השימוש הנרחב שנעשה בקנביס רפואי, יש להמשיך ולאתר אוכלוסיות אשר עשויות להימצא בסיכון לפתח שימוש בעייתי בחומר זה.

תאי אב של מערכת העצבים מתאפיינים ביכולתם להתחדש וכן להתמיין לשורות השונות של תאי מערכת העצבים. במחקרים רבים הודגם שבנוסף לכך יש להם תכונות טיפוליות ייחודיות המדכאות תהליכי דלקת הרסנית במוח, מגינות על סביבתם מפני נזקים ואף משרות תהליכי ריפוי. תכונות חשובות אלו הן הבסיס המרכזי לרוב הניסויים הקליניים הנערכים כיום בתחום הטיפול התאי. עקרונות טיפוליים אלה רלוונטיים ליישום במחלות ניווניות ודלקתיות של מערכת העצבים המרכזית. התרגום הקליני של גישה זאת נשען על מספר פלטפורמות תאיות (כגון תאי אב מזנכימיים, תאי אב עצביים, תאי גליה, תאי שליה), הנבדלים ביניהם ברקמת המקור ובפוטנציאל ההתמיינות, במידת היכולת להשתלה עצמית או אלוגנאית, במספר התאים שניתן לייצר ובקשיים האתיים של השגתם. היכולת להשראת ריפוי ישיר של הרקמה יושג על ידי השתלת תאים שמבוססים של טכנולוגיית גידול להתמיינות תאי הגזע עובריים אנושיים ו/או על ידי תרופות שמשרות חלוקה, נדידה והתמיינות של תאי אב ותאי מקור רקמתיים.

תלונות סובייקטיביות על ירידה קוגניטיבית הן שכיחות בגילאים המבוגרים. האבחנות המתייחסות למצבים אלו הן ירידה קוגניטיבית התלויה בגיל, הפרעה קוגניטיבית קלה וקיהיון (dementia). ידוע שמצבים רפואיים שונים הם גורמי סיכון לירידה קוגניטיבית. בין גורמים אלו, התרומה של הפרעת קשב לא מאובחנת אינה מובאת בחשבון.

המטרה במחקר הנוכחי היא לבחון האם הפרעת קשב רלוונטית לאבחנה מבדלת בתלונות על ירידה קוגניטיבית בגיל המבוגר.

כלים ושיטות: במחקר נכללו 36 נבדקים, בין הגילים 70-50 שנים, שאובחנו כלוקים בהפרעת קשב, ו-29 נבדקי קבוצת בקרה נכללו במחקר זה. קבוצת הנבדקים בעלי הפרעת קשב סווגה לשתי קבוצות. בקבוצה הראשונה היו 12 נבדקים שפנו למרפאה בתלונות על ירידה קוגניטיבית או קשיי זיכרון. נבדקים אלו לא אובחנו בעבר כסובלים מהפרעת קשב, אולם הראו תסמינים של קשיי קשב במהלך חייהם וענו על הקריטריון להפרעת קשב לפי ה-DSM-5. תת הקבוצה השנייה ((ADHD-B כללה 24 נבדקים שילדיהם אובחנו כבעלי הפרעת קשב, אשר עונים בעצמם על הקריטריון להפרעת קשב, אולם אינם מתלוננים על ירידה קוגניטיבית.

ההערכה הנוירופסיכולוגית כללה שאלוני קונרס לאבחון הפרעת קשב במבוגרים, שאלון לדיכאון, ומבחנים קוגניטיביים הכוללים מטלות זיכרון סיפורי ((LM- WMS ורשימת מילים (California Verbal Learning Test short form), מטלות הבודקות גמישות מחשבתית וזיכרון עבודה (CANTAB PAL, IED) ומטלת קשב מתמשך (TOVA). המחקר נערך במכון הקוגניטיבי במרכז הרפואי רמב"ם ועבר אישור של ועדת האתיקה.

תוצאות: הנבדקים עם הפרעת הקשב שהתלוננו על ירידה קוגניטיבית הראו ליקוי בתפקודי קשב, בעוד שתפקודם במטלות זיכרון ותפקודים ניהוליים היה תקין. הנבדקים עם הפרעת הקשב ללא תלונות קוגניטיביות, לא הדגימו ליקויים נוירופסיכולוגים כלשהם בתחום הקשב או קשיים נוירופסיכולוגיים אחרים. נבדקים מכל הקבוצות לא מילאו קריטריון להפרעה קוגניטיבית קלה או קיהיון.

מסקנות: יש להביא בחשבון הפרעת קשב כמצב נוסף או חדש באבחנה מבדלת לתלונות סובייקיטיביות על ירידה קוגניטיבית בגיל המבוגר. ההכרה בפרופיל קוגניטיבי והתנהגותי של הפרעת קשב יכול לתרום לאבחנה בין מצב זה למצב של טרום-קיהיון ולעזור בהורייה לטיפול תרופתי תואם. יש צורך במחקר המשך לצורך הבנת הפתופיזיולוגיה והבנת ההשלכות של הפרעת הקשב בגילאים מבוגרים. בבדיקה של האוכלוסיה המבוגרת יש להכליל באבחנה המבדלת אפשרות של הפרעת קשב.

איברים רבים להם בגוף שבריאותם חיונית לתפקוד ולהישרדות, אולם כאשר אנחנו עוסקים ברפואת האדם, מקבלת בריאות המוח משנה חשיבות. בניגוד לתחילת ימי הרפואה המודרנית, שבהם המוח נחשב "קופסא שחורה", ורפואת המוח ומערכת העצבים ההיקפית הייתה תחום מצומצם ובעיקרו אבחוני, הרי שאנחנו כעת במהלכה של מהפיכה רבתי בתחום. לסטודנט או סטודנטית לרפואה, אשר צריכים לבחור תחום לקריירה בת ארבעה עשורים, יהיו בתחום זה שותפים למסע מרתק, דינאמי, עתיר טכנולוגיות חדשות ופריצות דרך, וכמובן אפשרויות להשפיע מהותית על הבריאות באיבר המשמעותי ביותר לבריאות האדם ולרווחתו.

מאה השנים האחרונות בארץ ישראל היו עדות לשינוי מפליג בקשר שבין נסיעות בינלאומיות לבין תחלואה זיהומית.

במהלך המאה ה-19 ולאורך המחצית הראשונה של המאה ה-20 עיקר התצפית המדעית נגעה בתיעוד הזיהומים השונים האנדמיים בארץ ישראל, והסיכון שהיוו לנוסעים/מהגרים אל ארץ ישראל. מבין הסכנות הזיהומיות שאופיינו בארץ בשנים אילה ראויות לציון במיוחד המלריה, טיפוס הבטן, לישמניאזיס בעור ובילהרציה.

עם קום מדינת ישראל וסיום גלי ההגירה הגדולים לארץ, מחלות אנדמיות רבות ירדו מאוד בשכיחותן או הודברו לחלוטין כגון מלריה. טיוב מצב הבריאות המקומית בא לידי ביטוי גם בדעיכה בדיווחים על תחלואה זיהומית במהגרים או בנוסעים לארץ, וישראל הופכת מ"יצואנית" מחלות זיהומיות ל"יבואנית": החל משנות ה-80 של המאה העשרים מתועדת תחלואה זיהומית, המלווה את עליית תופעת התרמילאות הישראלית, לאמריקה הלטינית, למזרח הרחוק ועוד.

כפי שיודגם בסקירה זו, רפואת המטיילים הישראלית ליוותה ותיעדה התפתחויות אילה, תוך תרומה חשובה לספרות על האפידמיולוגיה, הקליניקה, הטיפול והמניעה של זיהומים שונים במטיילים, וסייעה – תוך שיתוף פעולה בינלאומי בתיעוד התפרצויות רב לאומיות של תחלואת מטיילים זיהומית

מחלות פנימוקוקיות הן גורם חשוב בתחלואה ותמותה עולמית בקרב ילדים ומבוגרים. הדבקה ונשאות פנימוקוקים הן תנאים מקדים לתחלואה מהחיידק. החיסון המצומד לפנימוקוק (פרוונר – PCV) שונה ביכולת יצירת חיסוניות ומניעה של הדבקה ונשאות מהחיסון הפוליסכרידי (פנאומווקס – PPV23). עם הכנסת החיסון המצומד לתכנית החיסונים הכללית של ילדים במדינות השונות, נצפה שינוי בנשאות ובסוגי התחלואה הפנימוקוקים השונים. בסקירה, זו נציג חלק מהשינויים שנצפו עם החלת מתן חיסון מצומד בישראל ובמדינות אחרות בהקשר לנשאות פנימוקוקים ותחלואה פולשנית, תוך שימת דגש על ההשפעה הישירה והלא ישירה של מתן חיסון זה.

הקדמה: טיפול בלתי מושכל באנטיביוטיקה הוא שכיח ובעל השלכות חמורות, ובראשן התפתחות עמידות בקרב חיידקים. למרות שבאופן מסורתי הושם דגש על טיפול באנטיביוטיקה בבתי-החולים, 80%-95% מנפח התרופות האנטיביוטיות נרשם בקהילה.

מטרות: לבחון לאורך זמן את היקף הטיפול הכולל באנטיביוטיקה ואת פרופורצית הטיפול באנטיביוטיקות קו-שני ברפואת הקהילה בישראל, לאתר תתי-אוכלוסיות בעלות צריכה גבוהה ולהשוות את הנתונים הישראלים לנתונים בינלאומיים.

שיטות: נתונים לאומיים, אנונימיים ומקובצים נאספו מהרשומות הממוחשבות של קופות-החולים במסגרת התוכנית הלאומית למדדי איכות לרפואת הקהילה בישראל (תמ"ל) לשנים 2016-2014. הופקו שני מדדים: (1) נפח הטיפול הכולל בתרופות אנטיביוטיות מערכתיות בקהילה המבוטא ב-DDD/1,000 איש/יום; (2) פרופורציית הטיפול באנטיביוטיקות קו-שני. הנתונים פולחו על פי מין, גיל ומצב חברתי-כלכלי. לצורך השוואות בינלאומיות, אומצו הגדרות המדדים של ה-OECD.

תוצאות: בשנת 2016, הטיפול הכולל באנטיביוטיקה היה 20.76 DDD/1,000 איש/יום. אנטיביוטיקות קו-שני היוו 22% מנפח הטיפול הכולל. הערכים נשארו יציבים משנת 2014, והם גבוהים מהממוצעים בארצות ה-OECD (20.61 ו-17.02% בשנת 2015, בהתאמה). הטיפול הכולל והטיפול באנטיביוטיקות קו-שני עלו מאוד עם הגיל והיו גבוהים בנשים בהשוואה לגברים, במיוחד בגילים 40-20 שנים (טיפול כולל של 23.98 DDD/1,000 איש/יום ופרופורצית טיפול באנטיביוטיקות קו-שני של 23.98% בנשים, לעומת 17.41 ו-19.17% בגברים, בהתאמה). הטיפול הכולל באנטיביוטיקה עלה ככל שהמצב החברתי-כלכלי היה נמוך. השפעתם של שלושת המשתנים: גיל, מין ומצב חברתי-כלכלי, על הצריכה נותרה מובהקת סטטיסטית בניתוח רב-משתנים.

מסקנות, דיון וסיכום: הטיפול הכולל באנטיביוטיקות מערכתיות ובאנטיביוטיקות קו-שני בקהילה בישראל יציבים וגבוהים יחסית למדינות ה-OECD. גיל מתקדם, מין נקבה ומצב חברתי-כלכלי נמוך קשורים בצריכה גבוהה יותר של אנטיביוטיקה. ממצאי המחקר מצביעים על הצורך בתוכנית התערבות לאומית לטיפול מושכל באנטיביוטיקה ברפואת הקהילה בישראל. התמ"ל עשוייה לשמש כלי לליווי תוכנית התערבות כזו.