תוצאת חיפוש

ענאן עבאסי, חנא גרזוזי

מח' עיניים, מרכז רפואי בני ציון, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

במאמר זה נדונה ההיסטוריה של רפואת העיניים במזרח התיכון, עתיר התרבויות והאירועים, במהלך תקופה המשתרעת מימי חמורבי ועד המאה העשרים. אין מידע רב אודות רפואת העיניים באזורנו מימי קדם, אך השתדלנו להביא לידיכם את המרב שאפשר. בנוסף, התייחסנו לתקופת הזוהר של הרפואה הערבית והמוסלמית באזורנו בימי-הביניים, עם התמקדות ברפואת עיניים. הרפואה הערבית בימי-הביניים בין המאות ה-8 ועד ה-13 שימרה את הרפואה היוונית, ואף הוסיפה עליה מספר רב של עבודות מקוריות והמצאות ראויות לציון. במאמר זה נגענו בקצרה בקורות חיי הרופאים האחראים לבניית תקופת הזוהר של הרפואה הערבית והמוסלמית בכלל ושל רפואת העיניים בפרט. מדעני המערב נחשפו לתורתם, ספריהם ותרגומיהם של רופאים דגולים אלו בשתי דרכים עיקריות: על-ידי הכובשים הצלבנים בעת מסעות הצלב בארץ הקודש ועל-ידי משלחות תלמידים מהמערב לבתי-ספר באנדלוסיה. חשיפה זו הניחה במרוצת השנים אבן יסוד לתקופת הזוהר של רפואת העיניים באירופה. לבסוף, מובאת במאמר התקופה המודרנית, שבה החלה הרפואה בכלל ורפואת העיניים בפרט לתפוס תאוצה משמעותית באירופה, כאשר במקביל התפתחו במזרח התיכון ניצני רפואת העיניים המודרנית.

זאב שנקמן, חיים ברקנשטט

המח' לאישפוז יום כירורגי והרדמה ג', מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

* הנושא הוצג בהרצאה ובתקציר בכנס השנתי של האגודה הישראלית לכאב, 10-8 בנובמבר 2006, ירושלים.

דחק סב-ניתוחי מאופיין בעלייה בהפרשת הורמונים מבלוטת יותרת-המוח ובשיפעול מערכת העצבים הסימפתטית, ונמצא במיתאם עם שינויים בריכוזי הורמונים ומטבוליטים בדם. השלכות קשות של דחק סב-ניתוחי כוללות תחלואה, מאזן חלבונים שלילי ותמותה. למרות שכאב ודחק סב-ניתוחיים נחשבים לעיתים קרובות שווים, נראה שכאב אינו הגורם היחידי לדחק. גורמים אחרים כוללים דמם, אתר הניתוח, טראומה שטחית ועמוקה לרקמות, משך הניתוח, תת-חום, זיהום, פגות וגורמים הקשורים לניתוח לב. מינונים מספיקים של אופיואידים רבי-עוצמה במתן לתוך-הווריד יכולים להקטין את מידת הדחק, והם עדיפים על-פני מורפין. אולם תוספת אילחוש אזורי או אף מקומי להרדמה כללית מדכאת טוב יותר דחק מאשר הרדמה כללית בלבד עם אופיואידים מערכתיים. הוספת חומרי אילחוש מקומי, אם במתן מקומי ואם במתן על-קשיתי, מקטינה את תגובת הדחק באופן יעיל יותר מאשר אופיואידים במתן לתוך-הווריד או במתן על-קשיתי. ניטור המודינמי אינו מספיק להערכת איכות הטיפול בכאב או מידת הדחק. מדידת ריכוז גלוקוזה בדם היא בדיקת המעבדה הזמינה ביותר להערכה של עוצמת הדחק בניתוחים שאינם ניתוחי לב או בשלב שלפני החיבור למכונת לב-ריאה. ריכוז הגלוקוזה בדם עולה כששיכוך הכאב והקטנת הדחק אינם מספיקים. המדידה קלה לביצוע והטיפול ניתן כמעט מיידית. גישה זו, המותאמת פרטנית לכל חולה, עם היזון-חוזר בזמן אמת, עדיפה בהרבה על-פני מתן אופיואידים במינון גבוה מלכתחילה או מתן מינון נמוך מדי.

זייד עבאסי^1,2, זאהר ארמלי³, פריד נח’ול⁴, אהרון הופמן²

¹המח’ לפיזיולוגיה וביופיזיקה, הפקולטה לרפואה, הטכניון, ²המח’ לכירורגיית כלי-דם והשתלת כיליה, ³המח’ לנפרולוגיה, בית-חולים אנגלי, נצרת, והמח’ לנפרולוגיה, בית-חולים רמב"ם, חיפה

יתר-לחץ-דם (להלן יל"ד) הוא גורם-הסיכון השכיח ביותר למחלות כלי-דם ולב, המהוות את סיבת התמותה העיקרית במדינות מתועשות. לכן, המשימה של הורדת לחץ-דם (להלן ל"ד) היא קריטית להפחתת הפגיעה בכלי-דם, ולמניעת אירועי אוטם שריר הלב, נזק לכליות ואירועי מוח.

מערכת הרנין-אנגיוטנסין-אלדוסטרון (RAAS) ממלאת תפקיד מרכזי בבקרת תיפקוד המערכות הקרדיוואסקולרית ושל הכליות, ומעורבת עמוקות בפתופזיולוגיה של מחלות כלי-דם, לב, כליות ועוד. לפיכך, מערכת זו מהווה יעד לטיפול בשתי קבוצות של תרופות: מעכבי האנזים המהפך-אנגיוטנסין (ACE) וחוסמי הקולטנים של אנגיוטנסין II מסוג AT1 ((ARBs. ואכן, ידוע מזה זמן רב שמעכבי ACE ו- ARBsמגנים על אברי המטרה השונים של אנגיוטנסין II, הודות לבלימת ההשפעות השליליות של הורמון זה ולעיכוב בייצור אלדוסטרון, שתורם אף הוא ישירות ובעקיפין לנזקים שיוחסו בלעדית לאנגיוטנסין II. למרות זאת, שיעורי התחלואה והתמותה כתוצאה מהנזק המתקדם של מחלות קרדיוואסקולריות בחולים המטופלים במעכבי ACE או ARBs, נותרו גבוהים. לפיכך, הושקעו לאורך השנים מאמצים רבים לפתח מעכבים ישירים של רנין ((Direct Renin Inhibitors-DRI. מעכבי הרנין הראשונים שפותחו לפני כ-30 שנה לא היו יעילים, עקב טבעם החלבוני שלא איפשר את נטילתם בדרך פומית והגביל מאוד את הטיפול בהם. בעשור האחרון פותחו מספר מעכבי רנין בעלי מבנה לא חלבוני שניתן ליטול אותם בדרך פומית, וה-Aliskiren הוא הנציג המפורסם ביותר במשפחה זו. כיוון שניטרול מערכת הרנין-אנגיוטנסין-אלדוסטרון על-ידי מעכבי ACE וARBs- נידון בהרחבה בהזדמנויות רבות, נתמקד בסקירה זו במעכבי הרנין – שהוא נושא חדש-ישן. במחקרים ראשונים שנערכו, הן בבעלי-חיים והן בבני-אדם, הודגם כי ל-Aliskiren יש פוטנציאל טיפולי בחולים עם יל"ד, מחלות קרדיווסקולאריות ומחלות כיליה. אולם יעילות ה- Aliskiren בהורדת ל"ד הסיסטולי והדיאסטולי בחולים עם יל"ד לא עלתה על זו המתקבלת מטיפול במעכבי ACE או ARBs, ויש לשלבו עם האחרונים על-מנת להשיג השפעה נוגדת יל"ד משמעותית. מאידך. נתונים אלו אינם צריכים להפחית את מיפלס האופטימיות שלנו באשר לפוטנציאל הטיפולי הטמון במעכבים הישירים של רנין, מאחר שהמחקרים הנערכים בנושא עדיין לא הסתיימו; שנים רבות נדרשו כדי להוכיח את היעילות הקלינית של מעכבי ACE, ואלה מהווים היום את עמוד התווך בטיפול במחלות קרדיוואסקולריות ושל הכיליה, לרבות יל"ד.

תמר גוטסמן-יקותיאלי, ירדנה זיגמן-איגרא

היחידות למחלות זיהומיות במרכז הרפואי אדית וולפסון ובמרכז הרפואי סוראסקי, תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

לאחר עשרות שנים שבהן היה טיפול אנטיביוטי למניעת דלקת זיהומית של פנים הלב חלק מובן מאליו מהעשייה הרפואית, החלו  להתעורר ספקות שגברו והלכו בעשור האחרון. מאחר שאין ביסוס במחקר להנחיות למניעת דלקת זיהומית של פנים הלב (דזפ”ל) ולתועלת מהטיפול האנטיביוטי המונע, נבחנו הנחות היסוד שעליהן נשענו ההמלצות המקוריות. התברר, כי חלקם של טיפולי שיניים בגרימת דזפ”ל זעום, שנודעת חשיבות גדולה הרבה יותר לבקטרמיות הנגרמות כתוצאה מפעולות יומיומיות, כגון צחצוח שיניים וכדו', ושיעילות הטיפול האנטיביוטי במניעת דזפ”ל מוטלת בספק. עם התובנות הללו ועם הרצון להפחית ככל האפשר את הטיפול באנטיביוטיקה, יצא האיגוד האמריקאי למחלות לב בהנחיות חדשות ומהפכניות למתן טיפול אנטיביוטי למניעת דזפ”ל. החידושים העיקריים בהנחיות הם כדלקמן: 1) שימת דגש על שמירה מוקפדת על בריאות הפה והשיניים בחולים בסיכון לדזפ”ל, על-מנת להפחית ככל האפשר את אירועי הבקטרמיה היומיומיים ככלי החשוב ביותר למניעת דזפ”ל; 2)  ביטול ההנחיות למתן טיפול מונע בפעולות חודרניות בשיניים לחולים בסיכון בינוני וייחודן לחולים בקבוצת הסיכון הגבוה בלבד; 3) ביטול הצורך בטיפול מונע דזפ”ל בפעולות חודרניות בדרכי-העיכול, השתן והמין לכל סוגי החולים בסיכון. יש לשער כי מהפך זה יגרור ויכוח מעל דפי העיתונות הרפואית. אולם חשוב מזה, בניגוד לעבר, ההנחיות  החדשות מאפשרות מבחינה אתית לבצע מחקרים אקראיים, כפולי-סמיות מול אינבו, אשר בעקבותיהם ניתן יהיה לראשונה לאשש או לדחות את הצורך במתן טיפול מונע.

ליאור שפיר, גיל זלצמן

חטיבת הילדים והנוער, המרכז לבריאות הנפש גהה, פתח-תקווה, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הפרעה דו-קוטבית (הד"ק)¹ בילדים ונוער היא הפרעה מוכרת ומבוססת, אולם עדיין קיימים חילוקי דעות לגבי המאפיינים המרכזיים של ההפרעה. חסר מידע אמין לגבי השכיחות וההיארעות של ההפרעה בגיל זה, אך ידוע על התקפים נשנים יחד עם תחלואה נלווית פסיכיאטרית ופסיכו-חברתית. קיימת נטייה גנטית להד"ק. במחקרי דימות של המוח נמצאו פתולוגיות באזורים מסוימים, אך מימצאים אלו אינם סגוליים להד"ק. הטיפול היעיל כולל שילוב תרופות יחד עם פסיכותרפיות שונות, כולל גישות חינוכיות. לאחרונה מדווחת תיסמונת של הפרעה קשה בוויסות מצב-הרוח בילדים העלולה להתפתח גם להד"ק.

חמוטל גור¹, אשר שלמון², נועה סילבצקי¹, דוד גרוס¹

¹השירות לאנדוקרינולוגיה ומטבוליזם, ²האגף הפנימי והמחלקה לאונקולוגיה, בית-החולים האוניברסיטאי של הדסה, עין כרם, ירושלים

סרטן קליפת הטוחה (סק”ה)1 הוא שאת נדירה עם פרוגנוזה גרועה בדרך-כלל. בשישים אחוזים מהחולים לערך מתבטאת המחלה בהפרשת-יתר של הורמוני בלוטת הטוחה (ב"ה)2, והפרשת-יתר של קורטיזול (תיסמונת קושינג) היא ההפרעה ההורמונית השכיחה בשאת זו. יתר השאתות מתגלות לאחר בדיקת דימות בעקבות תלונות לא סגוליות ככאבי-בטן ובחילות.

בהיעדר גרורות מרוחקות, ניתוח הוא טיפול הבחירה בחולים אלה. טיפול בתרופות ניתן בחולים עם שאת מפושטת מקומית, גרורות מרוחקות, שאת שלא ניתן לכרות בניתוח, או שאת שנכרתה בחלקה בניתוח. תרופת הבחירה היא מיטוטאן (Mitotane) יחד עם כימותרפיה. המטרה בטיפול בתרופות היא שליטה בהפרשת-יתר של ההורמונים על-ידי תאי השאת והשגת נסיגה חלקית או מלאה של השאת. קיימת שונות גדולה בין החולים במהלך המחלה: חלק מהחולים עם מחלה משלחת גרורות שורדים מעל עשור, ואילו אחרים נפטרים תוך מספר חודשים ממחלה מתקדמת-דוהרת שאינה מגיבה לטיפול בתרופות. הפרוגנוזה בעיקרה נקבעת על-פי שלב השאת בעת האיבחון ומידת נתיחות השאת.

יובל בר יוסף^1,4, ניקולא מבג'יש^1,4, מנחם לאופר^2,4, אנדרה ז' נוילנדר^3,5, יצחק קוור^1,4, חיים מצקין^1,4

¹המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי תל-אביב, ²המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, ³המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי סורוקה, באר-שבע, ⁴הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ⁵הפקולטה למדעי הרפואה, אוניברסיטת בן גוריון, באר-שבע

חוסמי אלפא הם הטיפול בתרופות המקובל והוותיק ביותר בשריעות טבה של בלוטת  הערמונית (שט"ע)¹. הרופא המטפל בשט”ע יכול לבחור אחת מבין מספר תרופות קיימות, ולכל אחת מהן תכונות שונות. המטרה בסקירה הנוכחית הייתה להציג תוצאות של סקירת סיפרות עדכנית, על-מנת להעריך איזהו חוסם האלפא הרצוי ביותר מבין הקיימים בשוק התרופות בישראל (טראזוסין, דוקסאזוסין, אלפוזוסין וטאמסולוסין). חיפוש הסיפרות הרלבנטית ב- Medline נערך אחר מאמרים רלבנטיים, מאמרי סקירה ומאמרי מטה-אנליזה, ובחינת הביבליוגרפיה שלהם. החיפוש נערך אחר מחקרים שהושוו בהם תוצאות הטיפול בחוסמי אלפא שונים האחד מול השני, אחר מחקרים שבהם הושוו תוצאות טיפול בחוסמי אלפא לטיפול באינבו, ואחר תוצאות טיפול במיסגרת מחקרי קהילה. מהמחקרים שנסקרו עולה יעילות טיפולית זהה בכל התרופות. ההבדל בין התרופות הוא בהשפעות-הלוואי הנגרמות מהן. נראה כי טראזוצין ודוקסאזוצין גורמות ליותר השפעות-לוואי שניתן לייחס להרחבת כלי-דם (מסוג סחרחורת, חולשה וירידה בלחץ-הדם) מאשר התרופות הברירניות אלפוזוסין וטאמסולוסין. מבין שתי התרופות האחרונות, שיעור השפעות-לוואי אלו נמוך יותר במטופלים בטאמסולוסין. עוד עולה, כי התרופה טאמסולוסין גורמת להפרעות שפיכה משמעותיות שאינן נפוצות בשאר התרופות. לסיכום, ניתן לבחור בכל אחת מארבע התרופות שנסקרו. המסקנה היא, כי התרופות המומלצות לטיפול בתסמיני שט”ע הן אלפוזוסין וטאמסולוסין. מאחר שתוצאות הטיפול בכל התרופות זהות מבחינת יעילות.

אייל צימליכמן

עורך המדור

שאלות ותשובות למבחר מאמרים מגיליון מאי 2008: רזי הברות הים תיכונית, צניחה משנית של גדם הלדן לאחר כריתת רחם, טיפול בתינוקות באמצעות מרססים, תיסמונת התאוששות המערכת החיסונית בנשאי נגיף הכשל החיסוני הנרכש (HIV).

כפאח אבו עמשה¹, לילך פרונט¹, אילנה גלרנטר², יעקב הרט^3,1, עמירם כ"ץ^3,1

¹המח' לשיקום ד' וההנהלה, בית-חולים לוינשטיין, רעננה, ²המעבדה לסטטיסטיקה, הפקולטה למדעים מדויקים, אוניברסיטת תל אביב, ³הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב

בעשרות השנים האחרונות חל שיפור בתוצאי הטיפול בנפגעי חבלה בחוט-השידרה. המחקר נערך במטרה לעדכן מידע ולבחון מגמות של ההישרדות, ההחלמה הנירולוגית ומשך האישפוז של חולים בישראל עם חבלות חוט-השידרה. נאספו נתונים של 259 חולים עם חבלות חוט-שידרה שאושפזו לשיקום בבית-החולים לוינשטיין בין השנים 1992-2003. ההישרדות נאמדה בשיטת Product limit (Kaplan Meier), והקשר בינה לגורמי-סיכון ידועים בסיפרות נבדק באמצעות Cox proportional hazard model. ההחלמה הנירולוגית הוערכה לפי דרגות Frankel בהתקבלות לאישפוז, בסופו היא הושוותה לזו שבמחקר קודם באמצעות תבחין ²χ, ותלותה בגורמים שונים נבדקה באמצעות תסוגה לוגיסטית. השפעות על משך האישפוז נבדקו באמצעות ניתוח שונות ((ANOVA. במהלך שנות התשעים הוכפל בקירוב מספר המאושפזים בעקבות חבלות חוט-השידרה. ארבעים-וארבעה אחוזים (44%) מן הפגיעות היו שלמות (דרגת Frankel A). שיעור ההישרדות לאחר 5 ו-10 שנות מעקב היה 88% ו-86.3%, בהתאמה. נמצא קשר חיובי מובהק בין ההישרדות לגיל צעיר (P<0.001) וקשר שלילי בינה לבין פגיעות במיקטעים גבוהים של חוט-השידרה (P<0.001). חומרת הפגיעות פחתה תוך האישפוז לצורך שיקום ב-38% מהנפגעים עם דרגות Frankel שלא איפשרו תיפקוד (A,B,C) לדרגות שאיפשרו תיפקוד D) ו-E). משך האישפוז השיקומי הראשון היה 135 יום בממוצע. אורכו היה ביחס ישר לחומרת הפגיעה ולזמן שעבר ממועד הפגיעה לאיסוף הנתונים. בעשור שנחקר חלה עלייה ניכרת בביקוש לאישפוז שיקומי לאחר חבלות חוט-שידרה. שיעורי ההישרדות וההחלמה הנירולוגית של נפגעי חוט-שידרה שעברו תהליך שיקום בישראל דומים לאלה שבסיפרות הבינלאומית. למרות קיצור משך האישפוז, ההישרדות בשנים האחרונות ארוכה לפחות כבעבר וההחלמה הנירולוגית השתפרה באופן מובהק.

שמחה קימיאגרוב, שלום לבנקרון, ענת שבי

המרכז הגריאטרי ציבורי גיל-עד, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

מנתוני הסיפרות הרפואית עולה, כי קיים פער בין ציפיות הרופאים מהזנה מלאכותית בצינור על-ידי פיום קיבה (PEG) בקרב קשישים עם שיטיון מתקדם לבין תוצאות טיפול זה בפועל. על-סמך ניתוח המידע הרפואי של 90 תושבי מוסד לגריאטריה גיל-עד שעברו פיום קיבה (PEG), העלינו את הסיבות שהובילו לפיום קיבה, שיעור הסיבוכים וההישרדות לאחר הפעולה, שינויים בשיעור התחלואה ובמצב התזונה, וגורמי-הסיכון הכרוכים בביצוע פיום קיבה. בעבודה רטרוספקטיבית זו נערכה השוואה בין תוצאות טיפול באמצעות הזנה מלאכותית צינורית דרך PEG בזמן מעקב שונה, כולל מצב תזונה, בדיקות מעבדה, שכיחות סיבוכים, תמותה ואורך החיים.נכללו במחקר 90 תושבים עם שיטיון מתקדם (61 נשים ו-29 גברים) שעברו פיום קיבה (PEG) עקב הפרעות אכילה. גיל ממוצע של הנבדקים הוא 0.8-/+85.7 שנה – רובם (62.0%) בני 85-98 שנה. הפרעות בליעה אובחנו ב-58 וסירוב אכילה ב-36. שיעור החולים עם שיאופים (אספירציות) ודלקות ריאה טרם פיום הקיבה היה 63.3% בכל תקופת מעקב. הפרעות אכילה לוו בירידה במשקל הגוף, ברמת חלבונים נמוכה בנסיוב ובסימני התייבשות קלה לפני פיום קיבה. בשבעים-ושלושה קשישים בוצע פיום הקיבה באופן אמבולטורי ורק ב-17 במהלך אישפוז בבית-חולים. לא היו סיבוכים או מקרי פטירה תוך הפעולה עצמה. לאחר פיום הקיבה נמצאו ב-56 (62.2%) קשישים 108 סיבוכים ומחלות. שיעור החולים עם דלקת ריאות ירד ל- 38.7% וזו הייתה הסיבה העיקרית לתמותה. שישים-וחמישה מתוך 90 התושבים נפטרו בזמן המעקב (92 חודשים). פטירה מוקדמת (תוך חודש ראשון לאחר הפעולה) הייתה 14.4%. שיעור ההישרדות מעל שנה היה 54.4%. הפרעות אכילה בקרב קשישים הלוקים בשיטיון מתקדם מתבטאות בצורת הפרעות בליעה, סרבנות אכילה או שילוב ביניהן. שכיחות שיאופים גבוהה בקרב חולים אלו מחייבת טיפול, ואחת האפשרויות היא הזנה מלאכותית בצינור. בטיפול זה מצאנו שיעור הישרדות מעל שנה של 54.4% מהנבדקים לאחר הפעולה, ירידה בשיעור הלוקים בשיאופים ל-38.7% וממוצע אורך חיים של כ-19 חודשים.

סעיד אבו זיד, עודד מזור, יהושע צרפין

מח' ילדים, מרכז רפואי ברוך פדה, בית-חולים פוריה

במאמר זה מדווח על ילוד בן 10 ימים, שלקה בדלקת חדה של בלוטת הרוק בתת-לסת (Submandibular sialadenitis). המחלה אובחנה בשלב מוקדם והותחל טיפול אנטיביוטי מהיר, ללא צורך בניתוח. במעקב ארוך-טווח ניצפתה החלמה מלאה. בסקירת סיפרות בנושא מדווח על האטיולוגיות השכיחות והטיפול המומלץ לדלקת בלוטות הרוק בתת-לסת.

רון גרינברג¹, רפאל איטח¹, רועי דקל²

¹המח' לכירורגיה כללית א', ²המכון למחלות דרכי העיכול והכבד, מרכז רפואי סוראסקי, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

עצירות מהווה תלונה שכיחה במדינות המערב; ההערכה היא כי 20% מהאוכלוסייה הכללית לוקה בעצירות. בעיה זו שכיחה יותר במבוגרים, ודווח על עלייה בשכיחות מגיל 65 שנה. Higgins ו- Johansonוחב' [1] דיווחו על יחס גברים לעומת נשים של 2.2:1. עצירות מוגדרת כראשונית כאשר הבעיה נובעת מזמן מעבר ממושך של הצואה לאורך הכרכשת (Colonic inertia) או עקב הפרעה בהתרוקנות החלחולת, עם זמן מעבר תקין לאורך הכרכשת. עצירות משנית זו מלווה במצבים רפואיים שונים, כגון תת-תריסיות, טיפול בתרופות, סוכרת, פרקינסון ועוד. בשנים האחרונות חלה התקדמות בהבנת התהליכים הפיזיולוגיים והפתופיזיולוגיים הגורמים להליך צאייה תקין ולא תקין. תהליכים אלו כוללים זמן מעבר תקין בכרכשת, תחושה תקינה של צורך בצאייה, ויצירת הכוח הדרוש להתרוקנות בחלחולת ובתעלת פי-הטבעת בשילוב עם פעילות סינכרונית של שרירי ריצפת האגן והרפיית הסוגרים. הפרעה באחד מהמנגנונים הללו יכולה לגרום לעצירות. תיסמונת חסימת הצאייה (Obstructed defecation syndrome) נגרמת לרוב כתוצאה מהפרעה בפעילותם התקינה של שרירי ריצפת האגן או מהפרעה אנטומית בין אברי האגן הגורמת להפרעה בהתרוקנות החלחולת. זוהי תופעה נפוצה, אשר שכיחותה באוכלוסייה הבוגרת מוערכת בכ-7% ומהווה עד כשליש מסך כל הלוקים בעצירות. מכיוון שכיום ניתן להציע ניתוחים ייחודיים כפיתרון לרבים מחולים אלו, נודעת חשיבות גדולה לכך שאנו כרופאים נזהה בדיוק המיטבי את הגורם המדויק לעצירות. במאמר זה נסקרים ההגדרות, התסמינים, המנגנונים הגורמים לתיסמונת, ואפשרויות האיבחון והטיפול בתיסמונת חסימת הצאייה.

נורית ניראל¹, רונית מצליח¹, שלמה בירקנפלד², יוחנן בן-בסט¹

¹מאיירס-ג'וינט-מכון ברוקדייל, ירושלים, ²ההסתדרות הרפואית בישראל, רמת-גן

מערכת הבריאות בישראל מודעת למצוקה המתמשכת שבה שרויים אחדים מהמקצועות הרפואיים. מחקר זה נועד לבחון סוגיה זו על-ידי "חקר המקרה" של הכירורגיה הכללית והרפואה הפנימית, אשר זוהו בעדויות לוועדת אמוראי [1] ובריאיונות מקדימים שערכנו כמקצועות במצוקה בסיפרות הרפואית.

המטרות היו לאבחן את הסיבות למצוקה ולזהות פיתרונות אפשריים. לשם כך בוצע ניתוח איכותני של עדויות בכתב ונערכו ריאיונות עם מנהלי בתי-חולים, אנשי מפתח במערכת הבריאות, מנהלי מחלקות לכירורגיה כללית ולרפואה פנימית, וראשי איגודים מדעיים מחו"ל. נמצא, כי ניתן לזהות שלושה סוגי גורמים למצוקה: כאלה הקשורים למערכת הבריאות ולסביבה שבה היא פועלת; כאלה הקשורים לאירגון בתי-החולים בישראל ולאופן ניהולם; וכאלה הנובעים ממאפייני המקצוע הרפואי המוגדר. בהתאם לכך, ניתן לסווג את הפיתרונות שהוצאו בישראל ובחו"ל בשלוש רמות אלה: ברמה הכלל-המערכתית (לדוגמה, שינויים בתקינת כוח-האדם של הרופאים, במבנה ובתכנים של הוראת המתמחים); ברמת בית-החולים (לדוגמה, העסקת כוח עזר להקלת נטל העבודה המנהלית מהרופאים); וברמת המקצוע הרפואי המוגדר (לדוגמה, העלאת האטרקטיביות של המקצוע והכשרת מומחים מסוג חדש, כגון Acute care surgeons). לסיכום, איתור הגורמים למצוקה של מקצוע רפואי מהווה צעד ראשון למציאת הדרכים להתמודדות עמה. המימצאים שהוצגו מצדיקים מחקר מקיף בקרב מספר רב יותר של רופאים ממיגוון רחב של מקצועות רפואיים.

אורי וינברג, שמואל רייס

התוכנית לחקר השואה והרפואה, המח' לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, חיפה

הרופאים בגרמניה הנאצית היו מהראשונים להצטרף לשורות המפלגה ולאס-אס, ונחשבו לתומכים נלהבים ופעילים של המשטר. פעולותיהם כללו תמיכה גלויה בהנהגה הנאצית ומתן לגיטימציה מדעית לכאורה להשרשת תורת הגזע הנאצית, תוך ביצוע ניסויים מחרידים בבני-אדם בנוסף לתיכנון וביצוע תוכניות העיקור, "המתת החסד" וההשמדה. החוק הנאצי אף התיר את השימוש בגופם ובשרידיהם של קורבנותיו במוסדות מחקר גרמניים. עדויות למעשים אלה נחשפות גם בשנים האחרונות במוסדות מחקר חשובים בגרמניה ובשטחים שהיו בשליטתה.

אחד מהרופאים שמעורבותם במשטר הנאצי בלטה במיוחד היה אדוארד פרנקופף, שכיהן כראש המוסד לאנטומיה באוניברסיטת וינה ומאוחר יותר כנשיא האוניברסיטה. פרנקופף היה חבר במפלגה הנאצית, קידם את רעיון ה"גהות הגזעית", ובשנת 1938 סילק את כל חברי הסגל היהודים מאוניברסיטת וינה. באטלס האנטומי שערך, ביטאו המאיירים את אהדתם לנאציזם בהוספת סמלים נאציים בתחתית האיורים. לנוכח דרישתו של מוסד "יד ושם", נחקר נושא יצירת האטלס, ובדו"ח שפורסם בשנת 1998 נחשף כי המוסד לאנטומיה בראשות פרנקופף קיבל כמעט 1,400 גופות מתאי ההוצאה להורג של הגסטאפו בווינה.

עותקים של האטלס של פרנקופף, שנחשפו במקרה בפקולטה לרפואה על-שם רפפורט בטכניון, מעלים דילמות קשות הנוגעות להתייחסות לעבודות מחקר בעלות רקע דומה. הספרים עוררו דיון מחודש בישראל ובעולם בנושאים אתיים הקשורים לשימוש במידע שמקורו בפשעי הנאצים. יותר מכל מהוות עדויות אלה תזכורת לרוע שאליו עלולים להביא המדע והרפואה כאשר הם נתפסים כסמכות בלתי ניתנת לעירעור.

ארנה טל

משרד הבריאות והיחידה להערכת טכנולוגיות בשירותי בריאות, מכון גרטנר

הכנס השנתי הראשון של העמותה בישראלית לפרמקו-כלכלה וחקר תוצאים (איספור-ישראל) 29-30 בנובמבר 2007, ולקחו בו חלק כ-150 משתתפים ממשרד הבריאות, קופת-החולים, חברות תרופות וציוד רפואי, אקדמיה ומוסדות מחקר.