יאיר גורצק, ואדים בנקוביץ, יוג'ין כהן, דן עטר ואהוד ראט 

המח' לאורתופדיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

על ארתרוסקופיה של מיפרק הירך (אמ"י), דיווח לראשונה בשנת 1931 החוקר Burman, בשנות השמונים בוצע הניתוח על-ידי מספר מצומצם של מנתחים. באותה עת ניתן הדגש על פיתוח שיטת הניתוח, יישומה והגדרת ההוריות לביצועו.

שיפור השיטה וצבירת ניסיון בניתוח מורכב זה איפשרו לחדד את הקשר בין התלונות, התסמינים והמימצא בניתוח. להבדיל ממיפרקים אחרים (כתף, ברך), שבהם מאפשרת בדיקת דימות בצילום רנטגן רגיל, בטומוגרפיה מחשבית (CT) או בתהודה מגנטית (MRI) קביעת אבחנה מדויקת, הרי שיעילותן של בדיקות אלו באזור מיפרק הירך מוגבלת. המידע שמתקבל בזמן הניתוח חיוני לאיבחון ולהתאמה בין מימצאים קליניים לבין הפתולוגיה.

כיום יש לאמ"י מיגוון הוריות, כגון חילוץ גופים חופשיים, טיפול בקרע של הלברום, שטיפת מיפרק מזוהם, הערכת סחוס מיפרק ועוד. אמ"י ידועה בתוצאותיה הטובות ובשיעור סיבוכים נמוך אם זו מבוצעת על-ידי רופאים מנוסים.

בסקירה הנוכחית נדונים שיטת הניתוח, מיגוון המצבים הקליניים, ההוריות ופוטנציאל הטיפול של שיטה זו.

ענת אחירון, מתילדה מנדל ויהודה שינפלד

מרכז טרשת נפוצה, בנק הדם, המח' לרפואה פנימית ב', המרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

טרשת נפוצה היא מחלה אוטואימונית הפוגעת בצעירים, ועקב פגיעה במיאלין מערכת העצבים המרכזית גורמת לנזק נירולוגי מתקדם, במרבית החולים מתבטאת המחלה בהתלקחויות לסירוגין. תיסמונת הנוגדנים כנגד-פוספוליפידיים (תנכייפ), בדומה לטרשת נפוצה, מופיעה בגיל צעיר ומתבטאת קלינית באירועים, פקקתיים-תסחיפיים ובסיבוכים מיילדותיים. קיימת אי-בהירות בסיפרות הרפואית לגבי החפיפה בין שתי המחלות או היכולת לאבחן כל אחת בנפרד, בעיקר כשמאותרים בחולה נוגדנים לפוספוליפידים. המטרה בסקירה הנוכחית היא לברר האם זוהי מחלה אחת או שתי מחלות נפרדות.

עמוס פינס

המח' לרפואה פנימית ט' מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב ומרפאת גיל המעבר רמת מרפא רמת גן, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב

ביולי 2002 הופסקה זרוע המחקר אסטרוגן-פרוגסטין של מחקר WHI ושינתה באחת את האווירה סביב הנושא של מתן הורמונים לנשים בגיל חדילת אורח. ההיסטריה שנילוותה לפירסום המימצאים, ואשר לובתה במיוחד על ידי אמצעי התקשורת, נמשכת עד היום, וגורמת לסבל רב ומיותר בנשים שחדלו מליטול הורמונים והחלו שוב לפתח תסמינים ואזומוטוריים ואחרים, הקשורים בהפסקת פעילות השחלה וירידה ברמת האסטרוגן בגוף.

דנה שוורץ-אילן, שפרה שורץ, רונית פלד, יוסי פליסקין, אבישי גולדברגר  

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, פיתחה תוכנית ייחודית להכשרת כוח-אדם ניהולי-אקדמי איכותי שתוביל לשיפור איכות השירות על-ידי ניהול נכון ואיכותי. התוכנית, ראשונה מסוגה בישראל, פועלת משנת 1994 מוציאה למערכת הבריאות כ-50 בוגרים מדי שנה, ובסך-הכל עד כה כ-350 בוגרים.

התוכנית הוקמה בעקבות המלצות של ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופטת שושנה נתניהו, שהוקמה בשנת 1990, שבחנה את יעילותה ותיפקודה של מערכת הבריאות בישראל, והציעה רפורמות לשיפור איכות השירות ותיפקוד המערכת.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבדוק את המגמות והכיוונים במידת השתלבותם של בוגרי תואר ראשון בניהול מערכות בריאות במערכת הבריאות הפרטית והציבורית במדינת ישראל.

במיסגרת המחקר נשלחו שאלונים לכל הבוגרים, שבו הם נתבקשו לענות על שאלות לגבי מקום עבודתם הנוכחי, שביעות רצונם מהתואר, הדרך בה מצאו את מקום עבודתם וכדו'.

מניתוח תוצאות המחקר עולה, כי 59% מבוגרי המחלקה לניהול מערכות בריאות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב עבדו במערכת הבריאות עם סיום לימודיהם. נכון לשנת 2002, 42% מהבוגרים בניהול מערכות בריאות עובדים במערכת הבריאות.

רוב הבוגרים שהשתלבו במערכת הבריאות ונשארו לעבוד בה הן נשים. מתוך 46 בוגרים העובדים כיום במערכת הבריאות 38 הן נשים (83%).

נמצא כי בוגרים עוזבים את מערכת הבריאות לטובת מערכות ומיגזרים אחרים. עם זאת, 78% מהם סבורים שיש הצדקה לתואר, כלומר מערכת הבריאות זקוקה לבוגרים, אך אינה יודעת, אינה רוצה או אינה יכולה לקלוט אותם ולנצלם לצרכיה בצורה יעילה.

לסיכום, מתוצאות המחקר עולה, כי בוגרי ניהול מערכות בריאות השתלבו בצורה יפה במערכת הבריאות, אך עדיין לא בצורה מספקת. הבוגרים נתקלו בקשיים בקליטתם לתפקידי ניהול ומערכת הבריאות הציבורית, שעדיין לוקה באי-הפנמת יכולתם של בוגרי המחלקה.

חיים קפלן(1), יוסף חייק(2), בתיה יפה(3)  

(1)המח' לכירורגיה פלסטית, (2)המח למיקרוכירורגיה, מרכז רפואי שיבא, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב 

שיחזור שד מהווה כיום חלק בלתי נפרד מטיפול בחולות לאחר שעברו כריתת שד חלקית או מלאה. מספר שיטות ניתוח פותחו לשיחזור השד שמנוצלות בהן רקמות הגוף בלבד, וחלקן גורמות לפגיעה באזור התורם. מובא בזאת ניסיוננו בשיטה חדישה, שבה מסתייעים במיתלה חופשי המבוסס על Deep inferior egigastric artery (המזין את רקמות השומן והעור של הבטן תוך שימור שריר הבטן הישר). המיתלה החופשי האמור

מועבר לבית-החזה, וכלי-הדם שלו מושקים לכלי-הדם בדופן בית-החזה. לאחר חיבור המיתלה מעוצב השד המשוחזר ומותאם לשד השני.

לשיטה זו יתרונות רבים: צימצום ימי אישפוז והחלמה מזורזת, הפחתה בעוצמת הכאב לאחר הניתוח, חזרה מהירה לתיפקוד, שימור חוזק דופן הבטן תוך הקטנת הסיכון לבלט או בקע באזור התורם, ועיצוב קל יותר של המיתלה במיקומו החדש.

ניצפתה הצלחה מלאה ב-49 מתוך 50 החולות שנותחו בין השנים 2002-1998. הסיבוכים המעטים נפתרו לרוב בעקבות טיפול שמרני.

זמורה זוהר(1), איגור וקסמן(2), ג'ק סטולרו(3), גרשון וולפין(4), עמנואל סקג'יו(4), אריה איתן(2) 

(1)היח' לטראומה,  (2)היח' לכירורגיה, (3)לרפואה דחופה, (4)ולאורטופדיה, בית-חולים לגליל המערבי, נהרייה

מדי שנה, בתקופות החגים של המיגזר הערבי והדרוזי, ובעיקר בחג הקורבן, פונים לחדר-המיון בבית-החולים גליל מערבי, נהרייה, עשרות נפגעי חזיזים, זיקוקים, נפצים, קפצונים ושאר חומרי נפץ מאולתרים המופעלים בעת השמחה. כן פונים נפגעים אחדים בתקופת הפורים.

המטרות במאמר הן לסקור את אוכלוסיית נפגעי חומרי הנפץ האלה ולנתח את היבטי ההיפגעות, במטרה לצמצמה ולהקטין את הנכויות הנילוות לפגיעות אלה.

נערך סקר רטרוספקטיבי של הנפגעים מחזיזים, זיקוקים, קפצונים, נפצים וחומרי נפץ מאולתרים שפנו לבית-חולים לגליל המערבי, נהרייה, בחגי הקורבן ובפורים בין השנים 2003- 1999. בין השנים 2002-2001 ביצע צוות הטראומה של בית-החולים, בשיתוף-פעולה עם מנהיגות כפרי האזור, התערבות בקהילה, בניסיון להביא לצימצום התופעה.

במהלך תקופת המחקר ניצפתה ירידה בשיעור הנפגעים שהגיעה ל-50% בשנת 2003 בהשוואה לשנת 1999; זכרים היוו 93% מן הנפגעים 53% מהנפגעים היו ילדים, ו-93% היו מהמיגזר הערבי או הדרוזי. מספר הנפגעים מזיקוקים ודומיהם בשנת 2003 היה פחות באופן מובהק ממספרם בשנת 1999 ו-2002 ומהממוצע בין השנים 1999-2002. גורם הפציעה העיקרי היה חזיזים (67%) ואחריו זיקוקים (21%). הפציעות העיקריות היו פציעות גפיים (58%), ואחריהן פציעות פנים ועיניים (24%), וכוויות (11%). מכלל הנפגעים, 54% היו פצועים אשר שוחררו לאחר טיפול ראשוני ו-46% אושפזו; 24% מכל הנפגעים נזדקקו לניתוח, ו-7% עברו קטיעת אצבעות. שני נפגעים איבדו ראייה בעין אחת.לא היו נפטרים מבין הנפגעים.
לסיכום, מימצאי עבודה זו מצביעים על כך, שבמשך תקופת הסקר חלה ירידה בשיעור ההיפגעות. ניתן לייחס ירידה זו לשתי סיבות עיקריות: מאמצי ההתערבות שלנו, ופתיחת תיקי חקירה על-ידי המשטרה ומשרד המסחר והתעשייה. אנו ממליצים על שילוב של חינוך, הסברה והדרכה להורים, תוך גיוס גורמים קהילתיים ואמצעי תקשורת, ועל הגברת האכיפה.

 
יש לשקול קיום מופעי זיקוקין באופן מרכזי בחג הקורבן.

מנחם רתם

השירות לאלרגיה, גנחת ואימונולוגיה, מרכז רפואי העמק, עפולה

בתאריך ה-19 עד ה-23 במרס 2004 התקיים בסן פרנסיסקו שבארה"ב הכנס השנתי של האקדמיה האמריקאית לאלרגיה גנחת ואימונולוגיה (American Academy of Allergy Asthma and Immunology–AAAAI). מייקל שץ התמנה לנשיא האקדמיה במקומו של לני רוזנווסר. הכנס נידונו מגוון נושאים בתחומי האלרגיה והאימונולוגיה, וכמה מהם נדונים במאמר זה.

איתן ישראלי, מורין פרידמן 

הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

חיידקי הכלמידיה (Chlamydiae), חיידקים גראם-שליליים תוך-תאיים  אובליגטוריים, מ הווים גורם תחלואה כלל-עולמי האחראי למספר מחלות הכוללות גרענת, מחלות נשימה ומחלות המועברות במין. חיידקים אלו חודרים לתאי אפיתל ריריים המקנים להם סביבה להישרדות ולגדילה. מספר אירועים מלווים את חיידקי הכלמידיה לאחר כניסתם לתא, החל משינויים בשלפוחית המכילה אותם, האחראים לחמיקה מהמסלול האנדוזומי- ליזוזומי (Endosomal pathway) אל המסלול האקסוציטוזי (Exocytic pathway). שינויים אלה כוללים גם איחויו Fusion)) עם בועיות ברשת האנדופלסמית (ER) ובגולג'י הנושאות Glycerophospholipids ו-Sphingolipids.

בהמשך מתרבים החיידקים בבועיות אלה, הנקראות גופיפי הסגר ((Inclusion. בסקירה זו מדווח על מעגל החיים של חיידקים אלה ועל האירועים הראשונים המתרחשים בתאים לאחר ההדבקה בו. הבנה של יחסי גומלין אלה בין החיידק לבין התא המאכסן עשויה לזרז פיתוח גישות חדשות לטיפול בהדבקות על-ידי חיידקים אלה, ובפרט תרופות שתמנענה בריחה מהמסלול האנדוציטי-ליזוזומי.

בוריס צ'רטין(1), אלון פרידמנס(1), דמיטרי קוליקוב(1), וואהיל אבו-ערפה(1), משה זילברמן(1), עירית הדס-הלפרין(2), עמיצור פרקש(1)

 (1)המח' לאורולוגיה, (2)והמח' לדימות, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

המטרה במאמר הנוכחי הייתה לסקור את היעילות ארוכת-הטווח של הזרקה אנדוסקופית לטיפול ברפלוקס שלפוחיתי-שופכני. החומר המוזרק מגבה את דופן השרירית של שלפוחית השתן ובצורה זו משנה את זווית כניסת השופכן לשלפוחית השתן. הטיפול האנדוסקופי אורך כ-15 דקות ומתבצע במיסגרת אמבולטורית. כיום זהו טיפול מקובל, המהווה חלופה לטיפול אנטיביוטי מונע ארוך-טווח או לניתוח בטן פתוח. נסקר במאמר ניסיון ארוך-טווח בטיפול האנדוסקופי ברפלוקס שלפוחיתי-שופכני.

לשם כך נסקרה מערכת מידע רפואי, תוך הסתייעות במילות מפתח כגון רפלוקס שלפוחיתי-שופכני (Vesicoureteral reflux). טיפול אנדוסקופי ותוצאות ארוכות- טווח.

מהסקירה עלה, כי קיימים חומרים שונים המתאימים לטיפול האנדוסקופי. ניסיון רב עד כה נרכש באמצעות Polytetrafluoroethlene (PTEE): מבחינת היעילות וההצלחה ארוכת-הטווח זהו החומר המוזרק האמין ביותר לטיפול ברפלוקס שלפוחיתי-שזפכני. Dextranomer/hyaluronic acid copopolymer (Deflux) הו חומר חדש ללא נטייה לפיזור מרוחק ועם תוצאות ראשוניות מבטיחות.

לסיכום, טיפול אנדוסקופי הוא טיפול קל ויעיל להיעלמות רפלוקס שלפוחיתי-שופכני. PTEE עדיין נחשב לחומר היעיל ביותר במעקב ארוך-טווח, אך לא ניתן להתעלם מאפשרות של פיזור מרוחק של ה- PTEE לאחר ההזרקה. דפלוקס הוא חומר הזרקה חדש, והתוצאות הראשוניות בהיבט הטיפולי והבטיחותי מעודדות, אך מחייבות הוכחה נוספת במחקרים פרוספקטיביים ורב-מרכזיים.

יעקב מרגולין(1), אליעזר ויצטום(2)

(1)המרכז הירושלמי לבריאות הנפש "איתנים כפר שאול", מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה, ירושלים, (2)מרכז לבריאות הנפש, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע ומרכז קהילתי לבריאות הנפש "עזרת נשים", ירושלים

במאמרם "מהמרים פתולוגיים בישראל: מאפיינים דמוגרפיים ותסמיני דיכאון וחרדה נלווים", המתפרסם בגיליון זה של "הרפואה", מתמקדים דנון וחב' (1) בהפרעה נפשית שכיחה (כ-2% מהאוכלוסייה הכללית), המשלבת היבטים חברתיים ורפואיים חשובים ביותר. כך לדוגמא, פורסם בתכנית הטלוויזיה "משעל חם", אשר הוקרנה ביום 31.5.2004, כי מאות אלפי אנשים בישראל מכורים להימורים (המכונים גם בשם "הסם השקט"), כי לפי דיווחי המשטרה חלה בשנים האחרונות עלייה ניכרת במספר המכורים להימורים, כי חלק גדול מהפשיעה בישראל סובב סביב ההימורים, וכי בתחום זה מעורבים סכומי עתק של כ-17 מיליארד שקלים, מהם כ-10 מיליארד שקלים "שחורים".

ירון ניב, גליה ניב, זהר לוי, יונה ניב  

המכון לגסטרואנטרולוגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אחד השינויים הבולטים בחלק מחולי השיטיון לקראת סוף חייהם הוא ההתנגדות לאכול. מכיוון שאכילה נתפשת בתרבות שלנו כהכרח בל  יגונה ומזון חשוב כ"אוויר לנשימה", מטפלים רבים סבורים כי יש להאכיל את חולה השיטיון גם כנגד רצונו.

במחקר זה ביקשנו ללמוד על דעותיהם של קשישים לגבי אפשרויות הזנה ופעולות דפואיות מתקדמות אם יחלו בשיטיון.

לשם כך חולק שאלון לתושבי דיור מוגן בני יותר מ-70 שנה. נכללו בשאלון פרטים דמוגרפיים, שאלות על הערכה עצמית ודירוג הנכלל במחקר על-פי סולם אנלוגי בנושאי ניידות, איכות-חיים, רמת תיפקוד, סבל מכאב, השתתפות באירועים, תמיכה משפחתית וסביבתית, פירוט מצבים הגרועים ממוות בעיני הנכללים ודירוג הסכמה אפשרית לביצוע פעולות מקיימות חיים בכל אחד משלבי השיטיון: החדרת גסטרוסטום אנדוסקופי,

הזנה דרך צינור, החייאה, הנשמה מלאכותית או ניתוח. הנכללים במחקר נשאלו אם הם מעונינים לכתוב צוואה המאפשרת התערבות טיפולית מוגדרת על-פי מצבי השיטיון, אשר תנחה את האפוטרופוס לצורך קבלת החלטות בעת הצורך.

חולקו 120 שאלונים והוחזרו 61 שאלוני שמולאו (היענות של 50.8%), מתוכם נכללו 47 נש'ם (77%). הגיל הממוצע היה 83 שנה. מאפייני רוב הנכללים במחקר היו אלמנות, מוצא אירופאי, חילוניים, בעלי מקצוע מנהלי והשכלה ממוצעת של 12 שנה. מעל 70% מהנכללים התנגדו להזנה ולביצוע פעולות מקיימות חיים בדרגות השיטיון הנמוכות, ולמעלה מ-80% התנגדו לכך בדרגות הגבוהות. תשעים-וחמישה אחוזים (95%) מהנכללים במחקר ביקשו לכתוב צוואה המפרטת הסכמה או אי-הסכמה להזנה ולפעולות רפואיות במצבי השיטיון השונים.

תוצאות המחקר הנוכחי מצביעות על רצונם של 95% מאוכלוסיית המתראיינים לכתוב צוואה שייכתב בה הטיפול העתידי במצבי שיטיון. נטיית ליבם של הנכללים במחקר היא לקבל תזונה ותמיכה רפואית מיקטית Minimal)) במצבי שיטיון שבהם הארכת חיים עלולה לגרום לסבל מיותר, הן לחולה והן לסובבים אותו.

דוד טנה(1,2) איבון שוומנטל(1), נתן בורנשטיין(3) 

(1)המרכז למניעה וטיפול באירוע מוחי, המח' לנירולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, (2)החוג לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת, הפקולטה לרפואה סאקלר, (3)היח' למחלות כלי-דם של המוח, המח' לנירולוגיה, המרכז הרפואי סוראסקי, אוניברסיטת תל-אביב

אירוע מוחי ונזקיו ארוכי-הטווח וטיפול בגורמי הסיכון העיקריים, ועל-ידי פנייה לעזרה רפואית בסמיכות זמן מרבית להופעת התסמינים של אירוע חד. המטרות בעבודה זו היו לאמוד את רמת הידע לגבי אירוע מוחי בישראל. שיטות המחקר כללו סקר טלפוני שנערך בקרב 300 גברים ונשים בגילאי 40 שנה ומעלה המהווים מידגם מייצג של האוכלוסייה דוברת העברית בטווח גילאים זה. מבין גורמי-הסיכון לאירוע מוחי, גורם-הסיכון המוכר ביותר היה יתר-לחץ-דם, אך 24% מבין המשיבים לא ידעו לציין גור-סיכון כלשהו.  

למעלה ממחצית מכלל המשיבים (55%) לא ידעו לציין תסמין כלשהו של אירוע מוחי חד. קרוב למחצית מהמשיבים (46%) ציינו, כי מרכיב מסוים של שמירה על אורח-חיים בריא יכול לסייע למנוע אירוע מוחי, אולם 24% בלבד ידעו לציין כי מעקב רפואי או איזון גורמי-סיכון, כגון יתר-לחץ-דם, סוכרת או רמות כולסטרול בדם, עשוי לסייע במניעה. המודעות לנזקי אירוע מוחי הייתה גבוהה יחסית - רק 15% לא ידעו לציין נזק כלשהו כתוצאה מאירוע מוחי. בקרב משיבים שדיווחו על קיום של גורם-סיכון אחד לפחות, 14% בלבד רואים עצמם כשייכים לקבוצת סיכון ללקות באירוע מוחי.

לסיכום, תוצאות עבודה זו מצביעות על ידע הלוקה בחסר לגבי אירוע מוחי בקרב הציבור בישראל. במיוחד בלט ידע מועט לגבי אפשרות מניעה על-ידי פנייה למעקב רפואי, איזון לחץ-הדם וגורמי-סיכון נוספים, ואי הכרת התסמינים של אירוע מוחי חד. תוכנית להגברת המודעות והידע בקרב הציבור בישראל נחוצה לשיפור המניעה של אירוע מוחי והטיפול בו.

פנחס דנון(1), מרינה ששון(2), בשמת שלגי(2), ללי טוסן(2), יפה ספיר(2), משה קוטלר(3) 

(1) מרכז קהילתי לבריאות הנפש ושיקום רחובות,  (2)בית-הספר המרכזי לעובדים סוציאליים בתל-אביב, (3)בית חולים נס-ציונה, באר-יעקב

תופעת ההימורים מוכרת עוד מראשית ההיסטוריה ומשלבת משחק, ניחוש ותחרות, אשר ביחד מובילים לפעולה מרגשת. ההבחנה בין הימורים חברתיים להימורים פתולוגיים באה לידי ביטוי במטרת ההימור, בזמן המושקע בהימורים ובהשלכות שליליות הנובעות מפעולת ההימור.

מחקר זה נועד לבדוק את הקשר שבין הימורים פתולוגיים לבין תסמיני דיכאון וחרדה. כמו-כן, מאפשר המחקר לספק תמונת-מצב אודות המאפיינים הדמוגרפיים של הנחקרים, לדווח על דפוסי בעיית ההימורים ולפרט את סוגי הטיפולים הניתנים להם.

במחקר נכללו מהמרים הנמצאים בטיפול במיסגרת המרכזים לטיפול בנפגעי הימורים ובמירפאה לבריאות הנפש בתל-השומר. נכללו במחקר 47 נבדקים והשאלונים מולאו באופן אנונימי. הסתייענו בשלושה שאלונים: שאלון עצמי חברתי- דמוגרפי יחד עם שאלון להערכת בעיית ההימורים, שאלון לדירוג דיכאון על-שם Hamiltonושאלון לדירוג חרדה על-שם Hamilton.

נמצא קשר סטטיסטי בין תדירות ההימורים לבין תסמיני חרדה, ובין ריבוי התמכרויות לבין תסמיני דיכאון וחרדה. לכן חשוב להתייחס להפרעות דיכאון, חרדה ונטיות אובדניות בקרב מהמרים. התוצאות הראשוניות מחיבות מחקר מעמיק באוכלוסייה זו.

קרלוס בן בסט(1,3), גלוריה צבטוב(1), דפנה שפט(1), רות ויינשטיין(2,3) 

(1)המכון האנדוקריני, (2)המח' לנירוכירורגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, (3)הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מחלת קושינג נובעת משאת בבלוטת-יותרת-המוח המפרישה ACTH, ומלווה בתחלואה קשה ובתמותה. בהיעדר טיפול תרופתי מוחלט (Definitive), ניתוח דרך עצם הספנואיד (Trans-sphenodial) הוא טיפול הבחירה הראשוני. רמת קורטיזול בתר-ניתוחית נמוכה בדם היא המדד הטוב ביותר לריפוי.

המטרה במאמר היא לדווח על תוצאות בתר-ניתוחיות מיידיות וארוכות-טווח בחולי קושינג שנותחו במרכז הרפואי רבין, קמפוס בילינסון.

לשם כך אותרו ונסקרו נתוני רשומות רפואיות של 27 חולי קושינג שנותחו בין השנים 1990-2003 במרכז הרפואי רבין. כל החולים נותחו בידי אותו מנתח, מנוסה בניתוח מסוג זה.

מהתוצאות עלה, כי מחלת קושינג היוותה 15% מכלל ניתוחי יותרת-המוח במרכז הרפואי רבין. הגיל הממוצע בעת הניתוח היה 46 שנה, והיחס בין נשים לגברים היה 2:25.

בתישעה-עשר אחוזים (19%) מהחולים נמצאה מאקרואדנומה וב-19% נוספים לא הודגם מימצא בתהודה מגנטית (MRI). שיעור הריפוי הכללי היה 70% ושיעור הריפוי למיקרואדנומות בלבד היה 80%. לא ניצפו סיבוכים בתר-ניתוחיים משמעותיים. ארבעה מתוך שמונת החולים שניתוחם נכשל נותחו בשנית, ושלושה מהם נרפאו. במעקב ממוצע של 5.9 שנים נמצאה הישנות אחת בלבד של המחלה.

לסיכום, תוצאות מחקר זה נמצאות במיתאם עם המדווח בסיפרות הרפואית ומאששות את הקביעה, כי ניתוח של יותרת-המוח בחולה קושינג המתבצע על-ידי מנתח מנוסה הוא טיפול יעיל במחלה זו.

אלכס לבנטל (1), אריק קרסנטי (2,1), סיגל סדצקי (3,4)

(1) שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, (2) היח' לאפידמיולוגיה סביבתית, (3) היח' לאפידמיולוגיה של סרטן, מכון גרטנר, מכז רפואי שיבא, תל-השומר, (4) הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

התקשורת הנרחבת בטלפונים הסלולריים, שהחלה מאמצע שנות התשעים של המאה העשרים, מלווה בדאגה ובחרדה בקרב הציבור, בעיקר על רקע פירסומים הקושרים בין אמצעי תקשורת זה לתחלואה בסרטן.

במאמר הנוכחי מסוכם הידע הקיים כיום לגבי ההשפעות הרפואיות והביולוגיות שלחשיפה לקרינה אלקטרומגנטית הנפלטת מטלפונים סלולריים, תוך שימת דגש על המצב הייחודי של השפעות אפשריות של ניצול טכנולוגיה זו על התהוות מחלת הסרטן.

מסיכום המחקרים הקיימים עולה, כי אין עד עתה הוכחה מדעית להשפעת הטלפונים הסלולריים על הופעת סוגים מסוימים של סרטן או שינויים בלתי הפיכים בפעילות המוח.

ועדות מומחים בינלאומיות ממליצית על המשך המחקר כדוגמת זה המתבצע בהנהגת אירגון בריאות העולמי, המשתתפות בו קבוצות חוקרים ב-14 מדינות שונות, ביניהן ישראל. לעומת זאת, הוכח כי דיבור בטלפון סלולרי בעת נהיגה מהווה סיכון משמעותי מוגבר לתאונות דרכים, ללא כל קשר לקרינה הנפלטת ממכשירים אלה.

לסיכום, האתגר שמציבה התקשורת של הטלפונים הסלולריים לרשויות הבריאות ברחבי העולם, גרם להגדרת כללים חדשים. עקרון ההימנעות השקולה הוא הקו המנחה למדיניות בריאות ציבור הולמת במדינות העולם המערבי ובישראל - זאת עד לקבלת תוצאות מחקרים נוספים.