אהרן ש' פיינסטון¹*, איריס אשד²*, יהודה פרידמן³, יפתח בר¹, צבי בר-סבר⁴, יבגני קוץ⁵, אליהו אדר⁶, גדעון מן⁷

בשם הקבוצה לכתיבת קווים מנחים לשימוש מושכל בדימות הברך.

¹המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, ²המחלקה לדימות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ³המחלקה לדימות, מכבי שירותי בריאות, תל אביב, ⁴המכון לרפואה גרעינית, מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, פתח תקווה, ⁵המחלקה לדימות, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ⁶המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי וולפסון, חולון, ⁷המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

*תרומתם של שני המחברים הראשונים זהה

*בנוסף למחברים השתתפו מתחום האורתופדיה: גבריאל אגר, וידל ברצי'לון, צ'רלס הווארד, סוזנה הורוביץ, יורם ליטווין ועידו ציון, מתחום הדימות: יעקב אפלבאום, גבריאל ברטל, ארנסטו גלזר, משה גרייף, דניאלה מלטיאנו, אליסיה נכטיגל, יעל סרוודיו, גדעון פלוסר ונוגה שבשין, מתחום הראומטולוגיה: רפי סגל ומשה טישלר, ומתחום הרפואה הגרעינית: עינת אבן ספיר, דוד גרושר, ליאונרדו טרחו, מרדכי לוברבויים, צילה צבס וארנון שוורץ.

הקדמה: מפרק הברך הוא מפרק מורכב ויש בו פתולוגיות מגוונות. הטיפול הנכון בתלונות הקשורות למפרק הברך מחייב שימוש מושכל באמצעי הדימות השונים העומדים לרשות הקלינאי והתחשבות בדיוקם במצב הקליני הנתון, בבטיחות המטופל, בזמינות הבדיקות השונות ובעלותן. מקצת השיקולים הם אוניברסליים ומקצתם משתנים בין מערכות ביטוח רפואי ומקומות שונים. נוכחנו לדעת, כי קיימת אי בהירות לגבי אילו בדיקות ראוי לעשות באילו מצבים.

מטרה: ליצור קווים מנחים לשימוש מושכל באמצעי הדימות השונים.

שיטה: כינסנו רופאים מכל הדיסציפלינות הנוגעות לדימות הברך, וסיכמנו במליאה ובתת-ועדות את היעילות בבדיקות הדימות השונות במצבים הקליניים השונים.

תוצאות: העקרונות המנחים בבדיקות השונות הוגדרו לפי סדר חשיבות, החשובים ביותר הם דיוק הבדיקה במצב הקליני הנתון ובטיחות הנבדק, ורק אחרי שיקולים אלו יש להתחשב בזמינות הבדיקה ובעלותה. כן הוסכם, כי מי שצריך להחליט על הבדיקה הוא הרופא המטפל, שיתייעץ במידת הצורך במומחים מתחום האורתופדיה או הדימות ויודרך בנבכי הבדיקות השונות. נבנתה טבלה מסכמת הכוללת את המצבים הקליניים השכיחים ואת חשיבות הבדיקות השונות.

דיון וסיכום: לראשונה גובשו בישראל קווים מנחים לשימוש מושכל בבדיקות דימות של הברך, המתחשבים במצבים קליניים ובשיקולי זמינות ועלות הנכונים לישראל 2010. קווים מנחים אלו ישמשו רופאים בדיסציפלינות שונות וכן מבטחים רפואיים, ועשויים לשפר את ניהול המטופלים ולחסוך בדיקות מיותרות.

יששכר בן-דב, מיכאל סגל

מכון הריאה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

על מנת להשיג קליטת חמצן מרבית תקינה, נדרשות מערכות גוף רבות להגביר במידה ניכרת ומתואמת את תפוקתן. לכן, קליטת חמצן מרבית מהווה מדד חשוב אשר יש בו כדי לשקף את הכושר האירובי, ולנבא תחלואה ותמותה. ניתן לכמת את קליטת החמצן בצורה בלתי פולשנית תוך שימוש במדדי נשימה, במהלך בדיקת מאמץ מדורג, מרבי וקצר, על גבי אופניים נייחים או מסילה נעה. מערכות זמינות מאפשרות במהלך המאמץ, ניטור, נשימה אחר נשימה, של אוורור הריאה, ריכוז הגזים (חמצן ודו תחמוצת הפחמן), ריווי ההמוגלובין בחמצן ומדדים נוספים. לשם הפעלת מערכת הבדיקה  וביצוע המדידות, נדרש צוות טכני/רפואי מיומן החייב לפעול על פי קווים מנחים מדוקדקים. כישוריו של צוות לבדיקות מאמץ טרם הוגדרו על ידי רשויות הבריאות בישראל. לבדיקת המאמץ המדורג המרבי יש התוויות מוכחות, ומופק מן הבדיקה מידע קליני ופיזיולוגי חשוב, כולל קביעת הסף האנאירובי, איתור הסיבה לקושי במאמץ, תזמון שלב מחלה המתאים להשתלת איברים (לב או ריאה), תכנון עצימות אימון ושיקום, ומעקב אחר מהלך מחלה ותגובה לטיפול פרמקולוגי או אחר.

יש לעודד השגת כושר אירובי תקין כיעד בריאות, ובדיקה של קליטת החמצן המרבית יש בה כדי לקדם השגת יעד בריאותי זה.

יורם אפשטיין^2,1, יובל חלד^3,1, יוני ירום^5,4

¹מכון הלר למחקר רפואי, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ³צה"ל, חיל הרפואה, היחידה לפיזיולוגיה צבאית, ⁴מדיקס, המרכז לרפואת ספורט, ⁵משרד הבריאות, הוועדה המייעצת לחוק הספורט

נושא הכשירות הבריאותית לעסוק בספורט מוסדר במדינות שונות בעולם, בין אם כחוק מדינה ובין אם כהוראת ארגוני הרפואה והספורט הלאומיים, הוועד האולימפי המקומי או החברה המדעית הנוגעת לרפואת ספורט. בהוראות אלה, קיימת שונות רבה בין המדינות באשר לאוכלוסיה הנדרשת לעבור בדיקות רפואיות מקדימות לעיסוק בספורט תחרותי, להיקף הבדיקות הרפואיות הנדרשות ולתדירות ביצוע הבדיקות.

מעצם העובדה שאין אחידות דעים באשר להיקף הבדיקות ותדירות ביצוע הבדיקות, ברור שקיימים חילוקי דעות מקצועיים בנושא. גם במדינות שבהן לא מוסדר הנושא בחוק, כגון ארה"ב, נהוג לבדוק את הספורטאי התחרותי לפני תחילת העונה. למפגש זה שתי מטרות: האחת, מניעת השתתפות של ספורטאים בלתי כשירים בהיבט הרפואי ופגישה עם סמכות רפואית הקשורה לעולם הספורט, השנייה, דרישה של חברות הביטוח. במדינות המחמירות (כגון: איטליה, פינלנד, מדינות הגוש המזרחי לשעבר), לא יוכל אדם להשתתף באירוע ספורט מאורגן ללא חתימה אישית של רופא מוסמך בתחום, ולעיתים נדרשות בדיקות ייחודיות הקשורות לענף הספורט בו הוא מתחרה.

בישראל, נושא הכשירות הרפואית של ספורטאים מוגדר ב"חוק הספורט" ובתקנות הנלוות אליו [3-1]. המאמר הנוכחי אינו פולמוסי על עצם הצורך בבדיקות כשירות רפואית לספורטאים, אלא נועד לתאר את המצב החוקתי בישראל, המחייב את העוסקים בספורט ואת הקהילה הרפואית התומכת בספורטאים. 

חן מקרנץ ^1,2, יובל חלד ^1,2, יאיר שפירא ^1,4, יורם אפשטיין ^1,3, דניאל ס' מורן ^1,2,4

בחסות החברה לרפואת ספורט – קבוצת העניין בפיזיולוגיה וחיל הרפואה

¹מכון הלר למחקר רפואי, המרכז הרפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²היחידה לפיזיולוגיה צבאית, מקרפ"ר, חיל הרפואה, צה"ל, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ⁴המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון

במהלך פעילות גופנית, תהליכים פיזיולוגיים ומטבוליים משפיעים  על מאזן הנוזלים והמלחים בגוף. אובדן נוזלים, בעיקר בזיעה, שאינו מפוצה כראוי בשתייה, עלול להתבטא בהתייבשות. ההסתמנות הקלינית במצב של התייבשות תלויה בכמות הנוזלים שאבדו, ככל שדרגת ההתייבשות חמורה, ניתן לצפות בפגיעה קשה יותר בתפקודים הגופניים והקוגניטיביים של המתאמן. מומלץ לשתות מים בכמויות קטנות ולעיתים קרובות. על מנת לעודד צריכת נוזלים, חשוב שהשתייה תהיה קרירה, טעימה, נגישה ולא מוגזת.

במהלך פעילות גופנית יכולת הכליה להפריש מים נפגעת, ולכן קיים סיכון לרווית יתר ולהתפתחות של תת נתרן בנסיוב (היפונתרמיה), בעיקר במצבים של שתייה ביתר. אובדן נתרן בזיעה והתפתחות היפונתרמיה כתוצאה מכך מופיעים בעיקר בפעילויות מאומצות הנמשכות מעל ארבע שעות. הסתמנות קלינית של היפונתרמיה מופיעה לרוב בריכוזי נתרן שמתחת ל-130 מילימול/ליטר. על מנת להימנע מהיפונתרמיה, יש להימנע משתיית יתר, ובפעילויות ממושכות (מעל 4 שעות) יש להשלים את כמויות הנתרן האובדות בזיעה באמצעות ברות (Diet) מתאימה. צריכת מלחים וסוכרים כחלק מהתזונה עדיפה על פני צריכת משקאות ספורט או תוספת נתרן חיצוני.

על מנת להימנע הן מהתייבשות מחוסר שתייה מספקת והן מהיפונתרמיה כתוצאה משתיית יתר, יש להתאים את כמות השתייה לכמות הנוזלים האובדת במהלך הפעילות.  מכיוון שקיימת שונות בין פרטים שונים, וגם באותו פרט קצב איבוד הנוזלים והמלחים תלוי בסוג הפעילות ובתנאי הסביבה – יש להתאים את כמות הנוזלים והמלחים הנצרכת בכל מקרה באופן פרטני, כפי שמפורט בנייר עמדה זה.

נייר עמדה זה מתמקד בתהליכים פיזיולוגיים, בתופעות הקשורות למאזן הנוזלים והמלחים במהלך פעילות גופנית, ובגישות המומלצות למניעתן: התייבשות, רווית יתר ותת נתרן בנסיוב (היפונתרמיה). כמו כן, מובאות המלצות לצריכת נוזלים לפני פעילות גופנית, במהלכה ולאחריה – בהתאם לספרות העדכנית בנושא, ובהסתמך על הניסיון והידע רב השנים שהצטבר במכון הלר וביחידה לפיזיולוגיה צבאית.

ברק חביב^1,2, שלמה ברונק¹, רפאל טיין^1,2

¹היחידה לארתרוסקופיה ופגיעות ספורט, המחלקה לאורתופדיה, בית חולים השרון, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, ²החוג לאורתופדיה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

קרעים בגידי השרוולית המסובבת של הכתף שכיחים בגיל המבוגר ועלולים להיות מלווים בכאב ממושך. שכיחות הקרעים בעשורים השישי, שביעי, שמיני ותשיעי לחיים היא 12.8%, 25.6%, 45.8% ו-50%, בהתאמה. הועלו תיאוריות פתופיזיולוגיות שונות להתהוות הקרע והן מסווגות לפנימוניות (Intrinsic) (כגון מיקרו-טראומה נשנית) וחיצוניות (Extrinsic) (כגון לחץ סובאקרומיאלי).

מקובלת הסברה שהאמתחת (הבורסה) התת-אקרומיאלית היא מקור הכאב במחלות השרוולית המסובבת. מעורבות קרע השרוולית המסובבת כגורם כאב כשלעצמו מוטלת בספק, בשל השכיחות הגבוהה של קרעים אי תסמיניים. ההסתמנות הקלינית היא לרוב התפתחות הדרגתית של כאב וחולשה סביב הכתף, אך תיתכן הסתמנות חדה בעקבות חבלה. קיים קושי בביצוע פעולות הכרוכות בהרמה ובסיבוב פנימי ואף בכאב לילי. מידת החולשה בזמן בדיקת כוח תנועת הכתף במישור מסוים עשויה לרמז על גודל הקרע. צילום רנטגן חיוני בפרט לשלילת אבחנות אחרות. בדיקות סקירת על שמע (Ultrasound) ותהודה מגנטית (Magnetic resonance) יעילות בהערכת קרע השרוולית המסובבת, ויש לנקוט בהן אם הן תשפענה על הטיפול. ההוריות המקובלות לתיקון בניתוח הן קרע חד מחבלה באדם צעיר יחסית ופעיל, או כישלון של טיפול שמרני בקרע כרוני. רוב התיקונים מבוצעים כיום בשיטה ארתרוסקופית באמצעות חתכי עור קטנים, אשר יתרונה הוא נזק מופחת לרקמה הרכה ושיקום קל יותר ופחות כואב.

¹בית הספר לחינוך גופני, המכללה האקדמית אוהלו, קצרין,²המדור לתזונה, המרכז לרפואת ספורט ולמחקר על שם ריבשטיין, מכון וינגייט

עם העלייה בשיעורי ההשתתפות של נשים באירועי ספורט ברמות שונות (ובעיקר ברמות הגבוהות), אנו עדים לעלייה מדאיגה בתסמונת המשולשת של הספורטאית (FTS), המתבטאת בהפרעות אכילה, אל וסת, אוסטיאופניה ועוד. FTS שכיחה במיוחד בענפי ספורט המדגישים רזון (כגון התעמלות, החלקה על קרח וריקוד), בענפים קטגוריאליים (כגון ג'ודו), וגם בענפי סיבולת (מרתון, טריאתלון). אלמנטים של FTS קשורים מבחינה פתופיזיולוגית, ועלולים להגביר את הסיכון ללקות במספר סוגי מחלות ואף לתמותה. למרות המידע הרב בתחום של תזונת ספורטאים, עדיין לא קיימת הסכמה בין המומחים לגבי המשטר התזונתי המתאים לנשים ספורטאיות.

עם זאת, המומחים מסכימים שצמצום תנודות גדולות ב"משקל המטרה" (שמירה על מסת הגוף הרזה, FFM) מהווה מדד של משק אנרגיה מאוזן לאורך זמן. הבעיה היא שלספורטאיות (במיוחד בענפים שצוינו לעיל) קשה מאוד לצרוך את הכמות המומלצת של פחמימות ושומנים הדרושה להן, בשל המאבק המתמיד להיות "רזות" ועם אחוז שומן נמוך. מומלץ להעלות את אחוזי הפחמימות והשומנים כדי לשמור על ה-FFM, ובכך לשמר את יכולת הביצוע האתלטית ואת הבריאות. יש למנוע תחושה של "הירתמות למבצע קצר טווח", ובמקום זאת להנחות את הספורטאית להקפיד על תבניות אכילה שתאפשרנה לה לשמור על משקל יציב גם בתקופות של פגרה ולאחר תחרויות (בתקופות של הפוגה מאימונים יש לעיתים אווירת פורקן, וכתוצאה מכך עלולה הספורטאית לעלות במשקל). יש להימנע במיוחד ממאזן אנרגטי שלילי, לא רק בכל היממה, אלא גם בטווחי זמן קצרים יותר במהלכה, ויש לתקן כל חריגה מהמאזן ככל האפשר סמוך למועד היווצרותה.

גל דובנוב-רז¹, מיטל עזר², רונן ראובני³, נעמה קונסטנטיני⁴, אוריאל כ"ץ³

¹מרפאת ספורט, תזונה ואורח חיים בריא, בית החולים אדמונד ולילי ספרא לילדים, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²המרכז לרפואת ספורט "מדיקס", תל אביב, ³המרפאה לקרדיולוגית ילדים, המרכז הבינלאומי אדמונד ספרא  למומי לב מלידה, בית החולים אדמונד ולילי ספרא לילדים, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ⁴המרכז לרפואת ספורט "הדסה אופטימל", המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי  הדסה, ירושלים

הקדמה: מדי שנה מאובחנים בישראל 400-300 ילדים נוספים הלוקים בסרטן. עם השיפור באיכות הטיפולים עומדים שיעורי ההחלמה הממוצעים על יותר מ-80%. לנוכח זאת, יש מספר גובר והולך של ילדים "שורדי סרטן", אך הם מצויים בסיכון מוגבר למחלות כרוניות רבות ולתמותה בהמשך חייהם. פעילות גופנית סדירה מהווה אמצעי חשוב לצמצום תחלואה זו, אך ילדים רבים אינם פעילים כנדרש. בנוסף, הטיפולים המורכבים עלולים לפגוע בפעילות הלב, הריאות והשרירים, ולהוות גורם מגביל במאמץ. 

מטרות: למדוד את הכושר הגופני של ילדים לאחר סרטן שסיימו את טיפוליהם בהשוואה לילדים בריאים, ולבדוק אם חלה פגיעה בתפקוד הלב או הריאות.

שיטה: 18 ילדים אחרי סרטן ו-16 ילדים מקבוצת בקרה עברו מבחן מאמץ משולב לב-ריאה על אופניים עד יכולתם המרבית. נמדדו הכושר האירובי (צריכת חמצן מרבית), ומדדים של תפקוד הלב והריאות בשיא המאמץ.

תוצאות: העומס  המרבי שאליו הגיעו הנבדקים במבחן המאמץ היה דומה בין שתי הקבוצות, אולם היה נמוך מהחזוי באופן משמעותי בקבוצת המחקר (89%±19 לעומת 101%±18, p=0.055). נמדד כושר אירובי ירוד יותר בקבוצת הילדים ששרדו את מחלת הסרטן, שהיה בעל משמעות סטטיסטית גבולית (33.3±7.5  לעומת 38.9±9.7 מ"ל חמצן/ק"ג גוף/דקה, p=0.075), אך נמוך באופן משמעותי כאשר בוטא כאחוז מהיכולת המרבית הצפויה (78%±15 לעומת 94%±16, p=0.008). לא נמצאה ירידה ביכולת הלב או הנשימה המרבית בקבוצת שורדי הסרטן.

מסקנות: בקרב ילדים שהחלימו ממספר סוגי סרטן, נמצא כושר גופני מופחת לעומת ילדים בריאים. תפקוד הלב והריאות היה תקין בכל הילדים, ולא נמצא כגורם מגביל לביצוע המאמץ, הן מבחינה פיזיולוגית והן מבחינה בטיחותית. לנוכח החשיבות הרבה של פעילות גופנית סדירה בילדים אלו, יש לעודדם לכך ולספק את המרשם המתאים.

רונן ראובני¹, מיכאל סגל¹, דב פריימרק², מיכאל ארד², מרק גיידס¹, יששכר בן-דב¹

¹המכון למחלות ריאה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ²היחידה לאי ספיקת לב, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

הקדמה: נשימה מחזורית במאמץ מופיעה בחלק מן החולים הלוקים באי ספיקת לב קשה ומלווה בדרך כלל בנשימת יתר.

מטרות: לבדוק אם נשימה מחזורית יכולה להוות סמן לאי ספיקה קשה יותר מן המוערך על פי אמות מידה מקובלות (כגון מקטע פליטה ירוד), כך שסיבולת המאמץ בחולי אי ספיקת לב עם נשימה מחזורית תהיה ירודה יותר בהשוואה לחולי אי ספיקת לב בלא נשימה מחזורית.

שיטות המחקר: התבססנו על מאגר תבחיני מאמץ לב ריאה שנערכו בין השנים 2011-2009 לנבדקים הלוקים באי ספיקת לב ואשר נשקלה מועמדותם להשתלת לב. מתוך מאגר זה איתרנו חולים עם אי ספיקת לב אשר המונח "נשימה מחזורית" הופיעה בדו"ח בדיקת המאמץ שלהם. מאותו מאגר אותרו גם חולים תואמים עם אי ספיקת לב בחומרה דומה, אך בלא נשימה מחזורית.

תוצאות: מתוך 61 חולי אי ספיקת לב שנבדקו, ב-15 אותרה נשימה מחזורית (קבוצת המחקר). אותרו גם 18 חולים בעלי מקטע פליטה דומה, אך ללא נשימה מחזורית (קבוצת בקרה). קליטת החמצן המרבית והסף האנאירובי היו נמוכים במידה ניכרת בקבוצת הנשימה המחזורית בהשוואה לקבוצת הבקרה, ב-±1130 וב-%±439 ,בהתאמה p<0.05)). בנוסף, בהשוואה לקבוצת הבקרה, התאפיינה קבוצת הנשימה המחזורית בנשימת יתר מוגברת, שבאה לידי ביטוי ביחס גבוהה בין האוורור של הריאות לקצב פליטת דו תחמוצת הפחמן ((V_E/VCO₂, ובלחץ חלקי סוף נשיפתי נמוך של CO₂    

( (P_ETCO₂ p<0.05)). נמצא מתאם הפוך בין  ₂V_E/VCO בסף האנאירובי לבין צח"מ לק"ג משקל גוף  .(r= -0.45, p<0.05)

מסקנות: בחולים עם אי ספיקת לב קשה, נשימה מחזורית במאמץ מהווה סמן המנבא עודף ירידה בסיבולת המאמץ. ייתכן שהעלייה בדרישה הנשימתית אשר יש בה כדי להחמיר את תחושת קוצר הנשימה, תורמת להחמרת המגבלה במאמץ.

דיון: נשימה מחזורית מלמדת על חומרת אי ספיקת הלב, וקיומה מהווה סמן לירידה עודפת בסיבולת המאמץ.

רקפת אריאלי¹, נעמה קונסטנטיני^2,1,

¹המרכז לרפואת ספורט "הדסה אופטימל", ירושלים, ²המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, ירושלים

לצריכה הקלורית ולמאזן האנרגיה נודעת חשיבות רבה בקרב ספורטאים. אספקה נאותה של קלוריות מבחינת כמות והרכב מאפשרת גדילה תקינה בקרב ספורטאים צעירים, וכן מבטיחה כמות מתאימה של מאקרו ומיקרונוטריאנטים החיוניים לתפקוד יומיומי ולביצוע ספורטיבי מיטבי

ספורטאים רבים ובעיקר ספורטאיות בענפים המחייבים רזון לצורכי אסתטיקה או לשיפור ביצוע,  מקטינים  את צריכת הקלוריות שלהם, על מנת לשמור על משקל ואחוזי שומן נמוכים. דוגמאות לכך הן ענפים כגון התעמלות, החלקה על הקרח וריצה למרחקים ארוכים, אך גם ענפי קטגוריות משקל, כגון ג'ודו וטקוואנדו.

צריכה אנרגטית נמוכה גורמת להסתגלויות פיזיולוגיות העלולות להשפיע על מערכות רבות: הקרדיולוגית, ההמטולוגית, הרבייה, השלד, העיכול ועוד. בנוסף, נפגעת יכולת הביצוע הגופנית והקוגניטיבית וביניהן היכולת האירובית, כוח וסיבולת השריר, מאגרי הגליקוגן בשריר, ויסות חום הגוף, קואורדינציה, ריכוז והפרעה בשיפוט. כל הפגיעות הללו, בנוסף לעצבנות ומצב רוח ירוד עד כדי דיכאון, עלולות לגרום לעלייה בשיעור הפציעות.

Loucks טבעה מושג הנקרא זמינות אנרגטית (Energy Availability). בעבודותיה נמצא, שזמינות אנרגטית של מתחת ל-30 קק"ל לכל 1 ק"ג מסה רזה מובילה לפגיעה הורמונאלית נרחבת, ולהשלכות רפואיות וספורטיביות כפי שצוין לעיל. בעבודה עם ספורטאיות, יש לתת את הדעת למאזן האנרגיה היומי שלהן ולוודא שהזמינות האנרגטית שלהן מעל 30 קק"ל לכל ק"ג מסת גוף רזה, על מנת לאפשר שמירה על בריאותן.

מובאת בזאת פרשת חולה של ספורטאית צעירה מענף הג'ודו שפנתה לייעוץ תזונתי, עקב תלונות על חולשה ועייפות. מבירור רפואי ותזונתי עלה, כי לספורטאית זמינות אנרגטית נמוכה, המשפיעה על מצבה הירוד – שבירת עקומות גדילה, אל וסת על רקע של הפרעה בהיפותלמוס, עייפות, חולשה וירידה בביצועים. דיווח זה נועד להדגים את חשיבות ההתייחסות לזמינות אנרגטית בקרב ספורטאיות.

עצמון צור

מחלקת השיקום, בית החולים לגליל המערבי, נהרייה

שחקני כדורעף מקצוענים נדרשים לשלוט בשש מיומנויות עיקריות אשר כוללות: חבטת פתיחה, קבלה, הגשה, הנחתה, חסימה וזינוק אל עבר הכדור. לכל אחת מאותן מיומנויות נדרשת טכניקה מיוחדת כדי להתחרות ברמות הגבוהות.

חמישה שחקני כדורעף מקצוענים זרים עמדו להצטרף, כל אחד בעיתו, לקבוצת צמרת בליגה הישראלית בכדורעף. הגיליון הרפואי של כל אחד מהם כלל מספר פציעות אשר התרחשו במהלך פעילותם הספורטיבית. בשני שחקנים הייתה פגיעה בעצב הסופרה-סקפולרי שבגובה הכתף, שחקן נוסף התלונן על נזק בשרירים פושטי הירך (Hamstrings), הרביעי סבל מנקע בקרסול שטופל בניתוח, והחמישי עבר ניתוחים לתיקון קרע ברצועה הצולבת הקדמית שבשתי הברכיים וסבל מ"אצבע פטיש" בזרת שבכף ידו. רופא המועדון אמור היה לקבל החלטה האם יש ביכולתם להמשיך ולשחק כדורעף ברמה גבוהה,  וזאת בהתייחס למיומנויות השונות הנדרשות מן השחקן באותו ענף ספורט.

שחקנים עם פגיעה בעצב הסופרה-סקפולרי עלולים להתקשות בביצוע חבטת פתיחה, פעולת הנחתה או חסימה. אלו הלוקים בחוסר יציבות במפרק הברך או במפרק הקרסול, נוטלים סיכון בעת הנחיתה שלאחר ניתור. נזק לשרירים פושטי הירך גורם לכאב בשעת ניתור להנחתה או לחסימה. "אצבע פטיש" מקשה על השחקן למסור את הכדור וכן לבצע פעולת התקפה או חסימה.

יששכר בן-דב¹, אלכסנדר קוגן², סרגי פרייסמן³, אורי רימון⁴, עמית שגב⁵, יואחים ה' שאפרס⁶

¹המכון למחלות ריאה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²המחלקה לניתוחי לב, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ³מחלקת הרדמה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ⁴מכון הדימות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ⁵מכון הלב, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ⁶הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, והמחלקה לניתוחי חזה ולב, אוניברסיטת סארלנד, הומבורג, גרמניה

הקדמה: יתר לחץ דם בריאות עם פקקת ותסחיפים (Thromboembolic) הוא סיבוך נדיר של תסחיף לריאה, אשר ניתן לטיפול על ידי סילוק הקרישים המאורגנים – תרומבאנדארתרקטומיה (.(Thrombendarthrectomy ניתוח מוצלח מביא לשיפור בתפקוד ולנורמליזציה של לחץ הדם הריאתי במנוחה.

מטרות: לבדוק אם ניתוח מוצלח משיג נורמליזציה של הסיבולת ושל חילופי הגזים במאמץ.

שיטות המחקר: בארבע השנים האחרונות בוצע בשיבא ניתוח תרומבנדרתרקטומיה בשבעה מטופלים. שניים נותחו בימים אלו והדיווח מתייחס רק לחמישה. בכולם חל שיפור קליני ניכר, סיווגם התפקודי עלה ב-3-1 שלבים,  והושגה נורמליזציה של הלחץ הריאתי במנוחה. לאחר 3-1 שנים ממועד הניתוח נמדדו מרחק ההליכה בשש דקות וקליטת החמצן המרבית.

תוצאות: לאחר תרומבאנדארתרקטומיה, מרחק ההליכה בשש דקות השתפר ב-215-100 מטר ויותר. קליטת החמצן המרבית נותרה ירודה ב-4/5 – 87%-42% מהצפוי, וריווי החמצן לאחר הניתוח היה נורמאלי במנוחה, אך ירד במאמץ בכולם ל-96%-91%. חילופי הגזים במאמץ נותרו לא תקינים בתבנית אופיינית למחלת כלי דם של הריאה.

מסקנות: לאחר תרומבאנדארתרקטומיה, למרות נורמליזציה של הלחץ הריאתי במנוחה, שיפור קליני ניכר ושיפור ניכר בסיבולת (מרחק הליכה בשש דקות), נותר שיא יכולת המאמץ ירוד מהצפוי, וחילופי הגזים במאמץ נותרו לא תקינים ואופייניים למחלת כלי דם של הריאה.

לסיכום: ניתוח תרומבאנדארתרקטומיה בחולים הלוקים ביתר לחץ דם ריאתי פקקתי-תסחיפי הביא לשיפור קליני ניכר, לנורמליזציה של לחץ הדם הריאתי במנוחה ולשיפור הכושר הגופני. אולם בעוד שמרחק ההליכה בשש דקות השתפר במידה ניכרת,  נותר שיא יכולת המאמץ (קליטת החמצן המרבית) ירוד מהצפוי, וחילופי הגזים במאמץ נותרו בלתי תקינים. ממצאים אלו מצביעים על נוכחות מחלת כלי דם של הריאה, אשר לא תוקנה גם לאחר ניתוח מוצלח לסילוק הקרישים.

רפי וישניצר¹, גרשון פינק², אבי כספי³

¹היחידה לרפואת ספורט, מכון ריאות, מרכז רפואי קפלן, רחובות, ²היחידה לרפואת ספורט,  מכון ריאות, מרכז רפואי קפלן, רחובות, ³המחלקה לקרדיולוגיה, בית חולים ביקור חולים, ירושלים

במרתון טבריה 2011 רצו 1,400  רצים, ובמרתונים גדולים בעולם רצים למעלה מ-35,000 רצים בכל מרתון. ב-1.11.2011  השתתפו 15,000 רצים בריצת 10 ק"מ בתל אביב. רצי מרתון טובים מתאמנים כל יום, חלקם פעמיים ביום כשהם גומאים 240-150 ק"מ בשבוע במהירויות שונות.

רצים רבים סובלים  ממחושים  שונים, וכן מכאבים בשרירי הגפיים התחתונים, בגידים, ברצועות ובמפרקים לאורך חודשים כתוצאה מעומס האימונים הגבוה. רוב הרצים מתעלמים מהתופעות הללו וממשיכים באימוניהם לקראת מרתונים עתידיים. למעשה, רבים מרצי המרתון התחרותיים מתרגלים למחושים או לכאבים שונים, ולזיהומים בדרכי הנשימה ובכלל, המלווים אימונים ברמות גבוהות מאוד. "ההתרגלות" לכאבים, מחושים וזיהומים קלים, מונעת לעיתים הפסקת או הפחתת תדירות האימונים בזמן, בטרם נגרם נזק  כבד שעלול להיות לעיתים בלתי הפיך. רצי מרתון מרגישים ויודעים על פי התחושה ועל פי מדידת זמנים למרחקים שונים, האם הם מתקדמים באימוניהם כצפוי או נסוגים בשל עומס רב או מחלות. אימון גופני ברמות גבוהות מאוד מחליש את מערכת החיסון. כתוצאה מכך, רצי מרתון  ברמות אימונים גבוהות חשופים יותר מאנשים שאינם מתאמנים קשה לזיהומים, רובם בדרכי הנשימה.

במאמר זה מדווח על רץ מרתון אולימפי שלקה בירידה ביכולת לקראת מרתון חשוב, אשר לוותה בכאבי שרירים, בתחושת קוצר נשימה ובאי נוחות בבית החזה בעת ריצות ואף במנוחה. הוא פנה לרופא, וסיבת הירידה ביכולתו אובחנה כדלקת שריר הלב (מיוקרדיטיס) שמקורה כנראה נגיפי. הרץ החלים, וכיום הוא מתאמן באורח סדיר ללא תלונות. בהמשך לפרשת החולה, מובאת סקירת ספרות, ומפורטות המלצות לרצי מרחקים וספורטאים תחרותיים אחרים.

ענת גונן¹, לימור אהרנסון-דניאל ^2,3

¹המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, החטיבה לרפואת ילדים, הנהלת הסיעוד

²אוניברסיטת בן גוריון בנגב, הפקולטה למדעי הבריאות, בית הספר רקנאטי למקצועות הבריאות הקהילתיים, המחלקה לרפואת חירום, באר שבע, ³המרכז לחקר המוכנות והמענה למצבי חירום ואסון, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

"אירוע רדיולוגי" הוא שם כולל לתרחישים שונים המערבים חומר פולט קרינה ועלולים להתרחש במתארים שונים, כגון תאונה בכור אטומי (כתוצאה מטעות אנוש או מפגעי טבע), שינוע של איזוטופים במתקן רפואי או תעשייתי, או כאמצעי טרור ומלחמה.

פגיעת הקרינה נוצרת מספיגה של אנרגיה בתא האדם. אנרגיה זו גורמת להיווצרות רדיקלים חופשיים בתא העלולים לפגוע בדנ"א או במבנים ובתהליכים ביולוגיים אחרים בתא. הנזק הנגרם לאדם נמצא ביחס ישיר לעוצמת הקרינה שהוא סופג, לאופן שבו מועברת קרינה זו ולמסה שלו. 

אירועי טרור המערבים הפצה של חומרים רדיואקטיביים לסביבה מעוררים דאגה רבה בציבור, בצבא ובמערכת הבריאות. חשש מפני תאונות שהתעורר בעקבות אסון צ'רנוביל, שב ועלה לסדר היום הציבורי בעקבות רעידת האדמה והצונאמי ביפן, ובעקבות ההתראה על דליפה רדיואקטיבית מהכורים בפוקושימה. בעקבות זאת, במקומות רבים בעולם נשמעה הקריאה לבחון את בטיחותם של כורים גרעיניים לבטחון ובריאות הציבור. הדאגה מפני טרור רדיולוגי קיימת שנים רבות, והתגברה באופן משמעותי לאחר פיגועי ה-11.9.2001 בארה"ב. לנוכח הפיגוע הובן, שלקבוצות טרור גדולות ומאורגנות יש יכולת לפגוע באופן מורחב במטרות עירוניות, והשימוש בנשק לא קונבנציונאלי הפך לאיום מוחשי.

אירוע שכזה מהווה אתגר מקצועי לצוותים האמורים להתמודד עימו בבתי החולים. תחושת המסוגלות והנכונות של צוותים לטפל בנפגעי קרינה מושפעת מגורמים רבים, בהם, מערכות תקשורת ברמות שונות, הידע של הצוותים, האמצעים שיעמדו לרשותם ועוד. יכולת הצוותים לזהות נפגעי קרינה ולערוך מיון ראשוני מדויק  אשר יסמן את הנפגעים שמצבם עתיד להחמיר, תשפיע על תחושת המסוגלות והנכונות של צוותים אלו לטפל בנחשפים.

המטרות במאמר זה הן לדווח על הגורמים המשפיעים על תפקוד צוותים באירוע רדיולוגי ולהצביע על  הגורמים העשויים להשפיע (לחיוב או לשלילה) על תפקוד זה.

יצחק גור¹, ברכה זיסר², ניקי ליברמן³, יצחק יניב⁴

¹"מתחילים מחדש" – ייעוץ רפואי, תמיכה והכוונה למחלימים מסרטן, עזר מציון, פתח תקווה, והחוג לרפואת המשפחה, בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים, ²המאגר הלאומי לתורמי מח עצמות, אורנית, עזר מציון, ³ראש אגף רפואה, חטיבת הקהילה, שירותי בריאות כללית, ⁴המחלקה להמטולוגיה ואונקולוגיה ילדים, מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

כרבע מיליון אזרחים חיים כיום בישראל כשאבחנה של סרטן זה או אחר היא חלק מהאנמנזה הרפואית שלהם. ציבור הולך וגדל זה עתיד לגדול עוד יותר בשנים הבאות, והוא סובל מבעיות רפואיות ופסיכו סוציאליות ייחודיות לו, הנובעות ממחלת הסרטן עצמה ומגורמי הסיכון שלה, מהשפעות הלוואי של הטיפולים האונקולוגיים ומהתבטאויות חריגות של מחלות נלוות. בסקירה זו אנו מתמקדים בתיאור הלבטים הקיימים כיום בעולם הרפואה באשר לאחריות על הטיפול במחלימים מסרטן והיקפו, ומדגישים את הצורך במחקר המתייחס לאוכלוסיית המחלימים מסרטן ובהתמקצעות בטיפול בציבור מטופלים זה. 

נועם יהודאי, עמית וולפוביץ, סקר מסעוד, יעקב בן דוד, מיכל לונץ

מחלקת אף אוזן וגרון, ניתוחי ראש וצוואר, המרכז הרפואי בני ציון, הפקולטה לרפואה של הטכניון – המוסד הישראלי לטכנולוגיה, חיפה,

מחברת מכותבת:

מיכל לונץ, מנהלת מחלקת אא"ג וניתוחי ראש צוואר

המרכז הרפואי בני ציון והפקולטה לרפואה, הטכניון

חיפה ת.ד. 4940 , חיפה 31048

טלפון: 04-8359544

פקס: 04-8361069

e-mail: michal.luntz@b-zion.org.il

רקע: ליקוי שמיעה תחושתי-עצבי פתאומי יכול להיות התסמין הראשון של נֵירוֹמַת עֲצַב הַשֵּׁמַע (Acoustic neurinoma). דימות תהודה מגנטי של המוח ותעלות השמע הפנימיות מהווה בדיקת הבחירה לזיהוי פגיעות בתר שבלוליות, הודות לשיעורי רגישות וסגוליות גבוהים. במחקר קודם נמצא שיעור נמוך (46%) של היענות לביצוע דימות תהודה מגנטי לאחר אירוע של ליקוי שמיעה תחושתי-עצבי פתאומי. בקרב 15% מהחולים שביצעו את הבדיקה אובחנו נגעים בתר שבלוליים.

מטרה: לבדוק את שיעור ההיענות להמלצה לביצוע דימות תהודה מגנטי של המוח ותעלות השמע הפנימיות, לאחר ליקוי שמיעה תחושתי-עצבי פתאומי.

שיטות: בעבודה נכללו 41 חולים, 24 נשים ו-17 גברים בגיל ממוצע של 16.8±49.8 שנים (טווח, 78-16) אשר אושפזו לצורך טיפול בליקוי שמיעה תחושתי-עצבי פתאומי בתקופה שבין דצמבר 2009 עד יוני 2010.

תוצאות: חודשיים לאחר השחרור מבית החולים, 29 חולים בלבד (70.7%( התייצבו לביקורת. מתוכם, רק 21 (שהם 51.2% מהחולים שאושפזו (עברו דימות תהודה מגנטי של המוח ותעלות השמע הפנימיות, כפי שהומלץ במכתב השחרור מבית החולים. בשלושה מהחולים שעברו דימות תהודה מגנטי התגלתה פתולוגיה בתר שבלולית. בעשרים מהחולים (48.8%( שאושפזו ולא עברו דימות תהודה מגנטי, לא ניתן היה לשלול פתולוגיה בתר שבלולית.

מסקנות: שיעור ההיענות לביצוע דימות תהודה מגנטי לאחר ליקוי שמיעה תחושתי-עצבי פתאומי לא השתנה בשנים האחרונות. נראה כי הסיבה העיקרית לאי ביצוע הבדיקה היא היענות נמוכה מצד החולים, רופאי המשפחה וקופות החולים. ביצוע דימות תהודה מגנטי לצורך זיהוי פתולוגיות בתר שבלוליות הניתנות לטיפול מהווה סטנדרט רפואי מקובל וחשיבותה אינה מוטלת בספק. יש לרענן ולאכוף את ההנחיות לביצוע דימות תהודה מגנטי של המוח ותעלות השמע הפנימיות  בחולים המאובחנים עם ליקוי שמיעה תחושתי-עצבי פתאומי.