תוצאת חיפוש

רותם ענבר¹, מוטי דוליצקי¹, גד ברקאי¹

¹אגף נשים ויולדות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

יולדת בת 35, בריאה וללא מחלות רקע במשפחתה, נמצאה שלושה ימים לאחר ניתוח מתוכנן לחיתוך הדופן (ניתוח קיסרי) בחדרה שבמחלקת יולדות כשהיא מחוסרת הכרה. לאחר פעולות החייאה והערכה ראשונית בוצעה פתיחת בטן נשנית בחשד לדימום רחמי, אולם במהלכה התגלה כי מקור הדימום הוא עורק בשער הטחול.

פרשת חולה זו מזכירה שוב, כי משכב הלידה הוא תקופה יוצאת דופן בחיי האישה, אשר מציפה תחלואות רבות ומגוונות על פני השטח, ומעמידה אתגר אבחוני וטיפולי בפני הרופא. תקופת ההריון ומשכב הלידה מהווה קרקע פורייה להופעת מחלות ופתולוגיות חדשות כקיימות, ממגוון תחומי הרפואה, ולהחמרתן, ביניהן היווצרות מפרצות (Aneurysms) בכלי הדם בכלל ובעורק הטחול בפרט.

במאמר זה מדווח מהלך האירועים מהתקבלותה של היולדת לניתוח לחיתוך הדופן ועד הניתוח הנשנה שעברה מספר ימים לאחר הלידה. כן מובאת סקירת ספרות קצרה על קרע במפרצת עורק הטחול בהריון ובמשכב הלידה.

אהרון שיף¹, שרית רביד¹, חוה הפנר², אלי שחר¹

היחידה לנירולוגיה ילדים ושירות האפילפסיה, בית חולים מאייר לילדים¹, המעבדה לנירוכירורגיה², המחלקה לנירוכירורגיה, מרכז רפואי רמב"ם, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת חיפה, חיפה

התפתחות שיתוק חד ואיבוד תחושה מוחלטים במחצית פלג הגוף מהווים את התסמינים העיקריים של אוטם חד במוח, כתוצאה מחסימת עורקי המוח או מהיצרות שלהם. מובאת בזאת פרשת חולה, נער בן 14 שנים, שהופנה בדחיפות בשל התפתחות מיידית של שיתוק חד של פלג הגוף השמאלי, אשר לוותה בחוסר תחושה מוחלט לאחר איבוד הכרה קצר. בבדיקה הנירולוגית בהתקבלותו היו גם הרפלקסים הגידיים מוחלשים בנוכחות סימן בבינסקי תקין. טומוגרפיה מחשבית (CT) של המוח ועמוד השידרה של הצוואר בהתקבלותו פורשה כתקינה. בדיקות לצורך בירור נוסף שכללו תהודה מגנטית (MRI) של המוח, פוטנציאלים מעוררים מוטוריים ותחושתיים ובדיקת PET – פורשו כולן כתקינות. בבדיקה שנערכה בהמשך היה סימן Hoover תקין, בהפלת היד המשותקת על פניו הוא הסיט אותה, ובמהלך השינה נצפו תנועות של פלג הגוף המשותק. בנוסף, הנער לא היה מודאג כלל ממצבו הקשה לכאורה. מן המתואר לעיל, נקבעה אבחנה של שיתוק פסיכוגני, שהוא למעשה ביטוי של תגובת המרה (Conversion Reaction). ואכן התברר, כי בתקופת ההסתמנות הקלינית סבל הנער מחסכים רגשיים קשים הקשורים לזהותו המינית. לאחר שלוש יממות של שיתוק מוחלט וחוסר תחושה, החל הנער להניע מעט את גפיו ולחוש את פלג הגוף השמאלי, והחלים החלמה מלאה לאחר חודשים.

המיפלגיה פסיכוגנית היא הסתמנות נדירה מאוד של הפרעת המרה (הפרעה קונברסיבית). מצבים כגון אלה, המחקים אוטם במוח, נדירים מאוד, והמצבים שבהם הרפלקסים של הגידים מוחלשים נדירים אף יותר – במיוחד בילדים. לכן, כאשר קיים פער ניכר בין ההסתמנות הקלינית הקשה לכאורה לבין העובדה שהנפגע במפתיע אינו בחרדה בשל מצבו, וכאשר בירור רדיולוגי ואלקטרו-פיזיולוגי מפורש כתקין – יש לחשוד שהנפגע פיתח שיתוק פסיכוגני כביטוי של הפרעת המרה. בכל מקרה חשוד, מומלץ לבצע בדיקה של הפוטנציאלים המוטוריים המעוררים (Motor evoked potentials), זהו תבחין אבחוני חד משמעי של תקינות מסילות ההולכה המוטוריות, והוא תמיד תקין בלוקים בהמיפלגיה פסיכוגנית.
 

לימור אהרנסון-דניאל¹, מיכל חמו-לוטם^2,3, לירי אנדי פינדלינג², רותי מייק-דורון², יחזקאל ויסמן^5,4

¹אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²ארגון 'בטרם' לבטיחות ילדים, פתח תקווה, ³אוניברסיטת חיפה, הפקולטה ללימודי הרווחה והבריאות, בית הספר לבריאות הציבור, ⁴מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, פתח תקווה, ⁵אוניברסיטת תל אביב

רקע: מידע אודות דפוסי ומאפייני היפגעות עשוי לכוון פעילות לצמצום ולמניעת היפגעות בילדים.

מטרות: לבחון את פוטנציאל הניצול של נתוני מלר"ד כמקור מידע לגבי היפגעות ילדים בישראל, לבחון האם נדרשת מערכת ייעודית למעקב אחר היפגעות ילדים בישראל.

שיטות: נגזרו קבצים לא מזוהים של נתונים מנהליים (אדמיניסטרטיביים) אודות ילדים (17-0) שביקרו במלר"ד בית החולים שניידר לרפואת ילדים בין השנים 2007-2005, ושסיבת התקבלותם ("הקבלה") אינה מחלה או ביקור-חוזר. הקבצים נקלטו ועובדו סטטיסטית באמצעות התוכנה SPSS/PC. 

תוצאות: נכללו במחקר 36,603 ילדים בגילאי 17-0 שנים. מהם כ-62% היו בנים. הגיל הממוצע היה 7 שנים (ס"ת 5 שנים). אושפזו 2,333 (6.5%) מהפונים. עבור כמחציתם נרשם בסיבת התקבלותם "תאונה אחרת", ל-15,652 ילדים, דהיינו 43%, נרשמה הסיבה כ"נפילה", ול-2,111 (6%) נרשמה הסיבה כ"תאונת דרכים". ב"תלונת הפונה" נמצא, כי 636 ילדים (כ-2%) הגיעו עקב בליעת גוף זר, מתוכם 113 (18%) אושפזו עקב בעיה זו. מחצית מן הילדים התלוננו על חבלות, 10,277 ילדים נחבלו כתוצאה מנפילה, בעוד ש-1,473 ילדים (7.5% מהנחבלים) נחבלו בתאונת דרכים. חתך היה האבחנה השנייה בשכיחותה (8,773 ילדים, 24%), מחציתם בגיל 4-0. רק 2% מהילדים עם חתך התאשפזו. הרעלות היוו שיעור קטן (231 ילדים), מתוכם, 193 מהילדים (84% מהפונים) היו מתחת לגיל 4 שנים. שיעור האשפוזים בקבוצה זו היה 16%.

מסקנות: הממצאים מעידים על כך, שניתן לנצל נתונים הקיימים במערכות המידע המנהליות של בית החולים כמקור למידע אודות היפגעות ילדים. הנתונים לגבי מאפייני הפגיעה טעונים שיפור, אך ניתן לשדרגם בתוך המערכות הקיימות במלר"ד, מבלי לבנות מערכת מידע נוספת למעקב אחר היפגעויות. יש לבחון הטמעת מספר שדות חדשים אודות נסיבות הפגיעה והגורם החיצוני לה, לצורך טיוב הבנת תרחישי היפגעות ותוצאם. הנגשת הנתונים לעוסקים בקידום בטיחות חשובה למיקוד פעילויות, ויש לקדמה בישראל.

אלינור מגידו¹, דן ג'וסטו², ירון ארבל³, עמית אורן³, רפי חרותי⁴, שמואל בנאי^5,6

¹הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים, ²המחלקה לגריאטריה ב', מרכז רפואי תל אביב, ³המחלקה לרפואה פנימית ד', המרכז הרפואי תל אביב, ⁴המרפאה לשיקום מיני, המרכז הרפואי רעות, תל-אביב, ⁵היחידה לקרדיולוגיה פולשנית, המרכז הרפואי תל-אביב, ⁶הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

*מחקר זה נערך במסגרת עבודת הגמר של הסטודנטית לרפואה אלינור מגידו, לצורך מילוי חלקי של הדרישות לקבלת תואר דוקטור לרפואה מטעם הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים

רקע: שכיחות הפרעות בתפקוד המיני בנשים מבוגרות עם מחלת לב כלילית נחקרה פעמים ספורות בלבד, והקשר בין חומרת הפרעות הפרעות בתפקוד המיני לבין חומרת מחלת הלב הכלילית מעולם לא נחקר.

מטרות: חקר שכיחות וחומרת הפרעות בתפקוד המיני בנשים מבוגרות עם מחלת לב כלילית בדרגות חומרה שונות.

שיטות: נשים שעברו צנתור כלילי במרכז הרפואי תל-אביב, מילאו שאלון  Female Sexual Function  Index (FSFI). ציון 23 ומטה בשאלון זה הוגדר כהפרעה בתפקוד המיני. הנשים סווגו לשלוש קבוצות: 1) נשים ללא מחלת לב כלילית חסימתית, 2) נשים עם מחלת לב כלילית, שעירבה עורק כלילי אחד, 3) נשים עם מחלת לב כלילית, שעירבה שניים או שלושה עורקים כליליים. מחלת לב כלילית הוגדרה כהיצרות של 50% או יותר בעורק כלילי אחד או יותר, ו\או היסטוריה של אוטם בלב. שכיחות הפרעות בתפקוד המיני ושכיחות גורמי הסיכון הקרדיווסקולריים הושוו בין הקבוצות.

תוצאות: במחקר נכללו 104 נשים מבוגרות (טווח גילאים: 92-42 שנה , גיל ממוצע: 11.2±68.7 שנה). שישים-וחמש (62.5%) נשים לקו במחלת לב כלילית שעירבה עורק כלילי אחד (27 נשים) או יותר (38 נשים). בקרב 39 (37.5%) נשים לא נמצאו הצרויות משמעותיות בעורקים הכליליים ו\או היסטוריה של אוטם בלב. רוב הנשים (68n=, 65.4%) לא היו פעילות מינית כלל. בקרב 36 הנשים הפעילות מינית, ל- 11 (30.6%) נשים בלבד היה תפקוד מיני תקין. תפקוד מיני תקין היה שכיח פי שניים יותר בנשים ללא מחלת לב כלילית בהשוואה לנשים עם מחלת לב כלילית (15.4% לעומת 7.7%, 0.049=P). לאחר תקנון לגיל, הבדל זה לא נמצא מובהק סטטיסטית. ככל שיותר עורקים כליליים היו מוצרים, כך פחת הסיכוי לתפקוד מיני תקין, אך מגמה זו לא הייתה מובהקת סטטיסטית.

מסקנות: לראשונה הודגמה מגמה של קשר בין הפרעות בתפקוד המיני לבין חומרת מחלת לב כלילית בנשים מבוגרות. היעדר תפקוד מיני והפרעות בתפקוד המיני שכיחים מאוד בקרב נשים מבוגרות עם מחלת לב כלילית. ככל שיותר עורקים כליליים מוצרים, כך פוחת הסיכוי לתפקוד מיני תקין, אך נדרש מדגם גדול יותר של נשים כדי להוכיח מגמה זו.

יבגני לייקין¹, קרין ציקל-שלום¹, אלכסנדרה בלביר-גורמן², לודה גורלניק³, יבגני ולדובסקי⁴

¹מרפאה תעסוקתית, מחוז הצפון, מכבי שרותי בריאות, ²המחלקה לרימטולוגיה, רמב"ם, הקריה הרפואית לבריאות האדם, ³מחלקת הדמיה, רמב"ם, הקריה הרפואית לבריאות האדם, ⁴מכון פתולוגי, רמב"ם, הקריה הרפואית לבריאות האדם

תסמונת Rheumatoid pneumoconiosis היא שילוב נדיר בין מחלת ריאות תעסוקתית, הנגרמת מחשיפה לאבק סיליקה Crystalline silica)) לבין דלקת מפרקים שגרונתית (Rheumatoid arthritis) על רקע אוטואימוני. המחלה נצפתה עד כה בעיקר בקרב כורי פחם וזהב, ובעובדי גרניט. בנוסף, נסקרת הספרות הרפואית בנושא. במאמר הנוכחי מדווח על פרשת חולה, עובד שהועסק שנים רבות בתעשיית שיש בצפון ישראל. הוא לקה בדלקת מפרקים שגרונתית, שלוותה במעורבות הריאות וקשריות לימפה. איסוף אנאמנזה תעסוקתית והיכרות עם תנאי העבודה של הנבדק איפשרו לגלות את מקור החשיפה ולקבוע אבחנת מקצוע בסבירות גבוהה.

עידו שולט, אן מלצר, אילנה יחיאלי, אלה אופיר, יעקב בורנשטיין

מחלקת יולדות, האגף לבריאות האישה, בית חולים לגליל מערבי, נהרייה, הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

רקע: מרבית היולדות סובלות מכאבים לאחר לידה לדנית (Vaginal) ובמידה מרובה יותר לאחר ניתוח לחיתוך דופן ("ניתוח קיסרי"). רובן נזקקות לטיפול משכך כאב במסגרת האשפוז לאחר הלידה. כיום לא נהוג בישראל פרוטוקול אחיד לשיכוך כאב לאחר לידה.

מטרות: תיאור תמונת מצב של הטיפול הניתן כיום לשיכוך כאב לאחר לידה במחלקות היולדות בישראל, והצגת התרופות השונות, יתרונותיהן וחסרונותיהן, במטרה להוות בסיס להנהגת פרוטוקול טיפול אחיד בעתיד. 

שיטות: בחודשים יולי-אוגוסט 2008 נערך סקר טלפוני בין אחיות אחראיות של מחלקות היולדות בישראל, שבו נאספו נתונים לגבי הטיפול משכך הכאב לאחר לידה לדנית או ניתוח לחיתוך הדופן, ביולדות מיניקות ושאינן מיניקות.  

תוצאות: התקבלו פרטי התרופות שבטיפול מ-26 מחלקות ליולדות בישראל. נמצא, כי בכל מחלקות היולדות בישראל ניתן  Paracetamol בדרך פומית או במשלבי תרופות המכילים Paracetamol. בקרב 22 מתוך 26 מחלקות ניתן Dipyrone, למרות שהתרופה אינה מאושרת לטיפול בהנקה. בקרב 15 מתוך 26 מחלקות ניתן טיפול ב-Diclofenac, בעיקר לאחר לידה בניתוח לחיתוך דופן. בתשע מתוך 26 מחלקות נהוג לתת Ibuprofen לאחר לידה. בשבע מתוך 26 מחלקות מקובל לתת Tramadol. בעשרים מתוך 26 מחלקות, יולדת לאחר חיתוך הדופן מטופלת  באופיאטים, בעיקר Morphine או Pethidine. בשתיים מתוך 26 מחלקות ניתן טיפול ב-Methadone לאחר ניתוח לחיתוך דופן. 

מסקנות: הטיפול לשיכוך כאב לאחר לידה בישראל אינו אחיד בין המחלקות השונות. יש להנהיג פרוטוקול המתחשב בנתוני היולדת, בעיקר לגבי נשים מיניקות ולגבי יולדות לאחר ניתוח לחיתוך הדופן. בנשים מיניקות כדאי לנסות תחילה טיפול ב-Paracetamol או ב- Ibuprofen כקו טיפול ראשון בכאב לאחר לידה. אם טיפול זה אינו מספק, ניתן לתת טיפול קצר טווח ב-Codeine, Morphine וב-Propoxyphene כקו טיפול שני. התרופות הללו בטוחות יותר עבור נשים מיניקות בהשוואה ל-Dipyrone, Aspirin ו-Pethidine.
 

ליאור פרל, יוסף מקורי, אדם מור

המחלקה לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

תִסמונת טאקו-טסובו (Tako-Tsubo) או תִסמונת הלב השבור, מתאפיינת באי ספיקת לב חדה המופיעה לאחר אירועים המלווים במתח נפשי עז. התִסמונת שכיחה פי עשרה בנשים לעומת גברים, כאשר ההסתמנות הקלינית כוללת כאבים בבית החזה וקוצר נשימה מִשני לאי ספיקת לב. התִסמונת מתאפיינת בשינויים מגוונים בתרשים האק"ג, וברוב החולים אנזימי שריר הלב אינם מוגברים ואספקת הדם הכלילית תקינה. הפגיעה האופיינית היא ירידה בתִפקוד חוד הלב ולא בבסיסו, ולכן הלב נראה כמו כד עם צוואר בקבוק צר. תִסמונת זו נגרמת ככל הנראה בשל רמות קטכולמינים מוגברות. הפרוגנוזה טובה ברוב החולים ושיעור ההישנות עומד על 3%-8%. לא קיימות עדויות על יתרון בטיפול סגולי. בעבודה זו מדווח על חולה שלקתה בתִסמונת הלב השבור ונסקרים העדכונים האחרונים הנוגעים לתִסמונת זו.

גבריאלה דורפמן פורמן¹, קלמנט כאהן², ארמנדה בהרב^{1, 2 ,3}

¹אוניברסיטת תל אביב, ²המרכז הרפואי שערי צדק, ירושלים, ³היפנוכור, יהוד

הקדמה: המאה האחרונה מתאפיינת במדינות המערב בחוב שינה. השימוש הרב בכלי תחבורה מתעצם, ותאונות רבות מתרחשות בשל הירדמות הנהג. לרוב בני אדם אינם מודעים להשפעת מצב העייפות-ישנוניות על תפקודם הקוגניטיבי ועל כושר הנהיגה שלהם.

מטרה: המטרה במחקר הנוכחי הייתה לזהות מידע פיזיולוגי הניתן למדידה בקלות, אשר יכול לסייע בניטור פשוט ואמין של תפקוד הנהג וערנותו. 

שיטות: שמונה מתנדבים בריאים וללא הפרעות שינה נכללו במחקר. על הנכללים הוטלו שתי משימות שחזרו על עצמן לסירוגין כל שעתיים במהלך 34-36 שעות, במטרה ליצור חסך שינה מצטבר והולך. המשימות כללו מבחן שמירת הערות (MWT –Maintenance of Wakefulness Test)  והדמיית נהיגה באמצעות סימולטור נהיגה. בזמן הניסויים הנבדקים היו מחוברים ל- EEG, EMG, EOG, ECG ולרישום אודיו-וידיאו. התוצאות הראשונות מתייחסות ל-60 מבחני MWT.

תוצאות: ביממה הראשונה קרו ההירדמויות רק סביב שעות אחר-הצהרים-המוקדמות, המאופיינות בנטייה פיזיולוגית להירדמות, בהתאם לשעון הביולוגי. הלילה התאפיין בהירדמויות עם חביון שינה קצר ביותר סביב שעה 4 לפנות בוקר. ביום השני לניסוי היה חביון השינה הממוצע שנמדד ארוך מאשר במהלך הלילה, למרות הצטברות חסך שינה, בשל השעון הביולוגי הנוטה לערות בשעות האור. שכיחות ההירדמויות גברה עם מספר שעות-ערות. מתוך חישובים של ה- HRV ונגזרותיו, התקבלה עלייה בפעילות סימפתטית לאחר אירועי הירדמות יחד עם עלייה בהשתנות רגעית של קצב הלב.

לסיכום, הנטייה להירדם בשעות הקטנות של הלילה ובשעות אחר הצהרים המוקדמות הופכת מסוכנת יותר כאשר מתווסף חסך שינה. קיים מתאם בין פרמטרים אוטונומיים הקשורים בהשתנות הרגעית של קצב הלב לבין אירועי הירדמות או כמעט הירדמות, כפי שנִצפו ב-EEG. מאפיינים אלה, שנמצאו מתוך נגזרים של ה-ECG, עשויים לספק כלי מסייע לצורך מעקב אחר הירדמות נהגים ומניעת תאונות דרכים.

אופיר אורי , איל ברבלק

המחלקה לאורתופדיה א', מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

נמק של העור והרקמות הרכות מהווה סיבוך נדיר, אך משמעותי ביותר, בעקבות הזרקת תרופות שונות לתוך השריר, ומוכר כתִסמונת ניקולאו (Nicolau syndrome). ההסתמנות הטיפוסית היא כאב עז וחיוורון מיידי במקום ההזרקה, מלווה באדמומיות ובהתפתחות כיחלון (Cyanosis) מקומי ההופך בהדרגה לנמק מלא. התהליך הפתופיזיולוגי המוביל להופעת התִסמונת אינו ברור לחלוטין, אולם מקור וסקולרי (חסימת כלי דם עורקי סופי באזור ההזרקה) מסתמן כהשערה המובילה. במאמר זה נסקרת הסִפרות העדכנית ומוצגים המהלך הקליני של התִסמונת, הפתוגנזה ודרכי הטיפול.

אודי נוסינוביץ¹, יהודה שינפלד^1,2

¹המחלקה לרפואה פנימית ב', המרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²מופקד הקתדרה לחקר מחלות אוטואימוניות על-שם לאורה שוורץ-קיפ, אוניברסיטת תל-אביב

מחלות לב וכלי דם גורמות לתחלואה ותמותה משמעותיות במדינות המערב. תהליכים אוטואימוניים עשויים לתרום להתפתחות קרדיומיופתיה רחיבנית, אי ספיקת לב, טרשת עורקים, דלקת שריר הלב (מיוקרדיטיס), מחלת לב שִׁגרונית ומחלות נוספות. אוטואימוניות עשויה להתפתח עקב נטייה גנטית, הפרעות חיסוניות, הפרעות הורמונים, זיהומים או גורמים סביבתיים אחרים. טיפול בתרופות מדכאות חיסון, בתרופות נוגדות דלקת, או בתרופות המווסתות את פעילות מערכת החיסון, עשוי לסייע בעתיד בטיפול במחלות לב שונות. במאמר זה נסקר הקשר בין אוטואימוניות לבין מחלות לב וכלי דם.

אריה באואר¹, משה בירגר^2,3, יובל מלמד^3,4

¹המח' לפסיכיאטרייה משפטית, משרד הבריאות, ²המרכז לבריאות הנפש נס ציונה, באר יעקב, ³אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה לרפואה, תל אביב, ⁴המרכז לבריאות הנפש לב-השרון

מאמר זה מתבסס בחלקו על סקירה שבוצעה על ידי אסף קרון מאייריס ג’וינט מכון ברוקדייל, המרכז לחקר מוגבלויות ואוכלוסיות מיוחדות, בהזמנת המחלקה לפסיכיאטרייה משפטית, שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות והשירות הארצי לעבודה סוציאלית במשרד הבריאות. http://jdc.org.il/brookdale

מסוכנות מייצגת הפוטנציאל לבצע מעשי אלימות או עבריינות. המתח בין שלילת חירותו של החשוד לבין הצורך להגן על הסביבה שעליה הוא מאיים, הפך את הערכת "מידת המסוּכָּנוּת" של אדם לבעלת משקל רב בהחלטה לגבי התערבות כפויה ושלילת זכויות. המטרות בהערכת המסוכנות בקרב חולי הנפש הן: שמירה על חיי המטופל והאחר – מניעת פגיעות חמורות, הגנה על שלום הציבור וסיוע בקבלת החלטות אפקטיביות להקטנת האלימות. רוב ההחלטות על "מידת המסוּכָּנוּת" של אדם מתבססות על הערכה קלינית הכוללת ראיון ובדיקת הנבדק במִסגרת מובנית, ישירות עם הנבדק, באמצעות מִבחנים פסיכו-דיאגנוסטיים או בעקיפין, תוך כדי הסתמכות על דיווחים לגבי התנהגותו. השיטה נחשבת סובייקטיבית, היות והיא מושפעת מניסיונו הקליני של הבודק לעומת בדיקה  אקטוארית, אשר מתייחסת לדגם (מודל) מתמטי.

נסקרים במאמר זה שלושה כלים:

Psychopathy Checklist-Revised) PCL-R) הוא כלי מוכר לניבוי התנהגות אלימה. הרשימה מורכבת מ-20 פריטים של מִבנה אישיות פסיכופתי המקודדים על בסיס ריאיון מובנה למחצה או על סמך הנתונים בתיק אישי.

HCR-20 הוא רשימה של 20 גורמי סיכון להתנהגות אלימה המתבססת על "פריטים היסטוריים", "פריטים קליניים", "ויסות מסוּכָּנוּת", "וניהול סיכון". המהימנות בין הבוחנים נעה בין 0.76 לבין 0.96.

MacArthur VRAS הוא תוכנת מחשב המבוססת על תהליך של מספר קטגוריזציות בצורה של "עץ החלטה" (Classification Tree-CT) והשוואה בין "עצי-החלטה" שונים.
 

אופיר אורי¹, אמיר חיים²

¹המח' לאורתופדיה א', ²המח' לאורתופדיה ב', מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

דלקת ניוונית של מיפרק הקרסול גורמת להגבלה בתיפקוד ולפגיעה ניכרת באיכות-החיים של מטופלים רבים. מצב זה שכיח על רקע בתר-חבלתי, מחלות מיפרקים דלקתיות, דלקת מיפרקים ניוונית ראשונית, המוכרומטוזה וזיהום. קביעת אבחנה וטיפול בבעיה מחייבים היכרות עם האנטומיה והביומכניקה הייחודית של מיפרק הקרסול. ניתוח בדלקת ניוונית של מיפרק הקרסול עבר תמורות ניכרות בשנים האחרונות. החלפה שלמה של מיפרק הקרסול מסתמנת כטיפול מבטיח, אם כי הסיפרות העדכנית אינה מכריעה עדיין בין החלפת המיפרק לקיבועו.

________________________

¹דמ"נ – דלקת מיפרקים ניוונית.

איתי בן ציון¹, אלון האריס¹, יוסי וייצמן², ריטה ארליך³, אהוד רכטמן⁴

¹מח' עיניים, אוניברסיטת אינדיאנה, אינדיאנפוליס, ארה"ב, ²אדום, טכנולוגיות אופטיות מתקדמות, ³מח' עיניים, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, ⁴מח' עיניים, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

העקרונות הפיזיקליים בבסיס שיטות מדידות החימצון ברשתית החלו עוד במאה ה-18. השיטות האופטיות מבוססות על תגובות שונות של המוגלובין מחומצן לעומת מחוזר במעבר אור בדם. כיום מקובלות שיטות שונות למדידת ריווי החמצן בכלי-הדם הוורידיים והעורקיים ברשתית העין, כדוגמת השיטה הפוטוגרפית, השיטה הדיגיטלית, ספקטרוסקופיה ושיטת החזר פאלס. למדידות אלו חשיבות רבה בהבנתנו הן את הפיזיולוגיה התקינה בקרקעית העין והן את הפתולוגיה במחלות עיניים שונות. הפחתה בריווי החמצן או ירידה בהפרש החימצון העורקי-ורידי ברשתית דווחו במחלות כגון ברקית, רטינופתיה שמסוכרת ומחלות ניוון הרשתית של הגיל המאוחר. שינויים אלו יכולים להעיד על פתולוגיה ואסקולרית איסכמית כחלק ממנגנון הנזק. השינוי בריווי החמצן ברשתית יכול להקדים את השינויים המורפולוגיים ברקמות  ואת הנזק הקליני. כמו-כן, שינויים במדידות נשנות בחולים יכולים לתת מידע אודות התקדמות המחלה או להערכת הטיפול הרפואי. לכל אחת מהשיטות הנהוגות כיום למדידת חימצון ברשתית יש יתרונות וחסרונות. כמו-כן, אין עדיין סטנדרטיזציה. אין ספק שלהבנת תהליכי החימצון ברשתית חשיבות מכרעת בהבנת הפיזיולוגיה של הרשתית הבריאה והפתופיזיולוגיה של מחלות עם רקע איסכמי.

גדעון מן^2,1, יפתח חצרוני^2,1, עמר מיידן¹, שי שבת¹, וידאל ברצלון¹, איילה מן¹, מאיר ניסקה¹

¹המח' לאורתופדיה, מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא, ²היח' לרפואת ספורט ולמחקר על-שם ריבשטיין, מכון וינגייט

אירוע פקקתי-תסחיפי (Thromboembolic) המתרחש לאחר ניתוח ארתרוסקופי שיגרתי, מהווה סיבוך בעל פוטנציאל קטלני. הופעת סיבוך זה לאחר ניתוח מעלה לא פעם את השאלה האם ראוי לשלב בניתוחים אלה טיפול בתרופות למניעת קרישה, אשר ימנע אירועי קרישה בוורידים העמוקים.

המטרה בסקירה הנוכחית הייתה לבחון את הסיפרות במטרה לקבוע אם טיפול מונע בנוגדי-קרישה מוצדק כטיפול קבוע בניתוחים ארתרוסקופיים. למטרה זו נסקרה הסיפרות העוסקת בניתוחים ארתרוסקופיים ובסיבוכים הנגרמים בניתוחים האורתופדיים. כן נסקרה הסיפרות באינטרנט בנושא אירועי קרישה בוורידים העמוקים. נסקרה הסיפרות הרפואית של שלושים השנים האחרונות.

מהסקירה עולה, כי אירועים פקקתיים-תסחיפיים בעלי משמעות קלינית – דהיינו תסחיף בריאות הנובע מקרישת דם בוורידים העמוקים אשר גורם לתסמינים קליניים במנותח – נדירים ביותר, ושיעורם נע בין 1:2000 ל-1:5000. שיעור קרישת הדם בוורידים העמוקים בחולים אי-תסמיניים גבוה יותר ומאותר בטווח של 0.6%-18%. במרבית הסיפרות המקצועית מדווח על היארעות של 5%-10%, כאשר התופעה מאותרת לא בשל הפרעה קלינית כלשהי, אלא באורח פרוספקטיבי, באמצעות ונוגרפיה או גלי על-שמע  (דופלר). בסקרים רטרוספקטיביים שכיחות התופעה היא כאחד לאלף. כעשירית מהם מתרחשים בוורידים המקורבים יותר, ומכאן שהם גם בעלי פוטנציאל לגרום לתסחיף בריאות. עם זאת, תרופות נוגדות-קרישה גורמות לסיבוכים שונים בשיעור מדווח של עד כ-8% - הגבוה בהרבה מסיכון בעל אופי קליני.  
לסיכום, התפתחות של סיבוך פקקתי-תסחיפי בעל משמעות קלינית בניתוחים ארתרוסקופיים היא נדירה ביותר, וככל הנראה אינה מצדיקה את הסיכון שבמתן תרופות מונעות-קרישה כטיפול מונע. ככלל, יש להסתפק במתן הוריה לניוד מוקדם לאחר הניתוח. אם קיימים גורמי-סיכון, כמו גיל מבוגר, השמנת-יתר, אי-ספיקת לב, ממאירות, דליות וורידים, ניתוח ורידים קודם, ניתוחים אורתופדיים קודמים או נפיחות כרונית של הגפיים התחתונים, יש לשקול טיפול מונע, מכני או לעיתים פרמקולוגי. יש הגורסים כי די בטיפול באספירין. בחולים עם אנאמנזה של אירוע פקקתי-תסחיפי, יש לנקוט באמצעי מנע מלאים, הכוללים טיפול בתרופות נוגדות-קרישה, כמקובל בניתוחים אורתופדיים אחרים.

שמעון אדוארדסון, טליה דור

מח' ילדים, הדסה הר-הצופים, ירושלים

מכתבי הפניה לחדרי-מיון ילדים עשויים להכיל מידע חשוב. אף-על-פי-כן, צורת תקשורת זו בין רופאים לא נחקרה עדיין בצורה נרחבת.

מטרותינו במחקר זה היו לבדוק מהן הציפיות של רופאים בחדרי מיון ילדים ממכתבי ההפניה, ולהשוות בין ציפיות אלה לבין התכולה האמיתית של מכתבי ההפניה.

השיטות שננקטו היו כדלקמן: בקרב רופאי ילדים העובדים בחדרי-מיון הופץ שאלון שבו פורטו פרטי מידע העשויים להופיע במכתבי ההפניה. הרופאים התבקשו לדרג פרטי מידע אלה על-פי דרגת חשיבותם. הרופאים גם התבקשו להוסיף פרטי מידע הראויים, לדעתם, להיכלל במכתבי ההפניה לחדרי-מיון ילדים. הציון שניתן לפרטי המידע נע מ"חסר חשיבות" (ציון 1) עד ל"חשוב מאוד"(ציון 5). כמו-כן, נאסף  מידע אודות ניסיונם של הרופאים המשתתפים בתחום רפואת הילדים. בהמשך נאספו מכתבי הפנייה עוקבים מחדר-מיון ילדים. מכתבים אלה נבדקו באשר לתכולת פרטי המידע הנ"ל.

עשרים-ואחד רופאים השתתפו במחקר. פרטי המידע החשובים ביותר בעיני המשתתפים היו מידע קליני: תלונה עיקרית, בדיקה גופנית והיסטוריה רפואית, וכן מידע דמוגרפי ומידע אודות הרופא המפנה. ערך נמוך יוחס למידע אודות הרקע החברתי-כלכלי, החיסונים והאבחנה המשוערת. במהלך שנת 2005 נאספו 299 מכתבים. פרטי המידע שחסרו ביותר מ-50% מהמכתבים כללו רקע חברתי-כלכלי, אנאמנזה משפחתית, רגישויות, חיסונים, תרופות עדכניות, מספר הטלפון של הרופא המפנה והיסטוריה רפואית. מכתבים שנוצרו בעזרת תוכנת מחשב הכילו מידע רב יותר מאשר מכתבים שנכתבו בכתב יד.

לסיכום, מכתבי הפניה לחדר-מיון ילדים לא ענו על ציפיות הרופאים הנמנעים. ניתן לזהות מהם הפערים בין ציפיות למציאות באשר לתכולת מכתבי הפניה לחדר-מיון ילדים.