תוצאת חיפוש

עפרה וקנין (1), אפרת וינגרט-אמרל (1), צבי שטרן (2)

(1) הנהלת הסיעוד (2) והנהלת בית-החולים האוניברסיטאי, הדסה הר-הצופים

טעויות ושגיאות במתן תרופה הן מהסיבות העיקריות לתמותה ותחלואה בקרב מטופלים.  מתן תרופה למטופל בבית החולים הוא תהליך מורכב והסיכון לטעות מצוי בכל אחד משלבי התהליך. שכיחות יותר טעויות בשלב מתן ההוריה (medication prescribing), אך אלה ניתנות למניעה. הקפדה על כתיבה והעתקת נכונה של ההוריה על-פי הכללים המקובלים, עשויה למנוע כשל בטיפול התרופתי. בבדיקת טעויות בהוריה לתרופות שבוצעה בהדסה הר-הצופים בשנת 2000, נמצא כי 38% מהטעויות נבעו מליקויים ברישום. בשנת 2001 הוחל בבית-החולים בפעילות שמטרתה לשפר את איכות הטיפול, תוך זיהוי תהליכים לקויים שהביאו או עשויים להביא לטעויות במתן תרופות. כחלק מפעילות זו הוחלט לבדוק את איכות הוריה הרפואית ואופן העברתה לרשומה הסיעודית במחלקות האישפוז ובמחלקה לרפואה דחופה (מלר"ד). הסקר בוצע באמצעות שאלון הכולל שאלות הבודקות את יישום נוהל התרופות של בית-החולים לגבי אופן כתיבת ההוריה על-ידי הרופאים והאחיות, במהלך 8 שבועות, ב-5 מחלקות אישפוז ובמלר"ד. נבדקה ההוריה הראשונה לתרופה שניתנה ב-24 שעות הקודמות ליום הבדיקה בשליש מגיליונות המאושפזים במחלקה הנבדקת. נבדקה גם ההוריה הראשונה לתרופה שניתנה במלר"ד למטופלים שאושפזו באותה מחלקה.

בתוצאות הסקר הודגמה היענות נמוכה מאוד בקרב הרופאים והאחיות במחלקות האישפוז: רק 18% מהוריות הרופאים  ו-37% מרישומי האחיות נכתבו כנדרש בנוהל. במלר"ד היתה היענות נמוכה אף יותר, ורק 3% מהוריות הרופאים ו-25% מרישומי האחיות לתרופה נכתבו על-פי הנוהל באופן מלא. בטווח הקצר נמצא, כי נדרשת פעילות נמרצת להדרכת הרופאים והאחיות כיצד לכתוב את הוריה ולהעתיקה בהתאם לנוהל, כדי למנוע מתן תרופות שגוי או מתן על-פי ניחוש או זיכרון. לטווח הארוך מומלץ רישום מחשבי להוריות למתן תרופה.

האיתם גאווי (1), יולנדה פרידריך (1), גבריאל דיקשטיין (2), צבי פרידמן (1)

המח' לרפואת עיניים אנט וארון רוזין (1), מעבדה אנדוקרינית (2), מרכז רפואי בני ציון והפקולטה לרפואה של הטכניון, חיפה

במחקר פרוספקטיבי נכללו 83 חולים עם ברקית ראשונית פתוחת-זווית שהופנו למירפאתנו (קבוצת המחקר) ו-62 חולים שעברו ניתוח ירוד (cataract) במחלקתנו (קבוצת הבקרה). שתי הקבוצות עברו בירור למציאת תת-תריסיות על-ידי תישאול, קביעת רמת ה-TSH ובמידת הצורך גם רמת ה-T4 החופשי בדם.

מתוצאות המחקר עלה, כי 9 חולים (10.8%) לוקים בתת-תריסיות (hypothyroidysm), מהם 6 חולים ידועים ו-3 חולים שאובחנו לראשונה. בקבוצת הבקרה ידוע היה רק על חולה אחד (1.6%) הלוקה בתת-תריסיות. ההבדל בשכיחות המחלה נמצא משמעותי סטטיסטית (p<0.005).

מחלת הברקית הראשונית פתוחת-הזווית (ברפ"ז) היא מחלה רבת-גורמים, וסוגיית הקשר בין ברפ"ז לתת תריסיות היא בעלת השלכות על הטיפול והפרוגנוזה.

המטרה במאמר היתה לבחון את ההנחה כי תת-תריסיות קיימת בשכיחות גבוהה יותר בחולי ברפ"ז לשם כך בוצע מחקר פרוספקטיבי שנכללו בו 83 חולי ברפ"ז עוקבים, אשר הופנו למירפאת העיניים במרכז הרפואי בני-ציון (קבוצת המחקר). חולים אלה עברו בירור לנוכחות תת-תריסיות, שכלל תיחקור מלא לגבי האנאמנזה והסימנים של תת-תריסיות, בדיקה של רמת ההורמון TSH ובמידת הצורך גם רמת T4 חופשי בדם. 62 חולים שנותחו להסרת ירוד (cataract) במחלקתנו ולא לקו בברקית, עברו בירור דומה והיוו קבוצת בקרה. חולים שנמצאה בדמם רמת TSH גבוהה ורמת T4 חופשי נמוכה, עברו הערכה נוספת על-ידי אנדוקרינולוג ואובחנו כלוקים בתת-תריסיות.

בקבוצת המחקר נמצא כי 9 חולים (10.8%) לוקים בתת-תריסיות. שישה חולים כבר היו ידועים וטופלו באלטרוקסין (thyroxine sodium), ואילו שלושת החולים הנותרים אובחנו לראשונה. בקבוצת הבקרה נמצא כי רק חולה אחד (1.6%) לוקה במחלקה ומטופל בהתאם.

לסיכום, השכיחות של תת-תריסיות בקבוצת הבקרה דומה לשכיחות המחלה בכלל האוכלוסייה (2%). אולם בקבוצת הלוקים בברפ"ז נמצאה תת-תריסיות בשכיחות גבוהה יותר במידה משמעותית גבוהה יותר במידה משמעותית (10.8%, p<0.005). מימצאים אלו מצביעים על קשר אפשרי בין שתי המחלות, ויתכן כי לתת-תריסיות השפעה על ההתהוות של ברפ"ז או על התקדמותה.

אמנון צונג, צבי צדיק

היח' לאנדוקרינולוגיה פדיאטרית, מרכז רפואי קפלן

הניסיונות בשנים האחרונות לשפר את גובהם של ילדים נמוכי קומה, הניבו שורה של מחקרים שנבחנו בהם גישות חדשות בטיפול. בתחום של הזרקת הורמון גדילה (ה"ג) הוכנסו אמצעים טכניים המקלים על הטיפול, כמו עטי הזרקה המוטענים בהורמון המוכן לשימוש. לאחרונה נבחן תכשיר חדש של ה"ג בשיחרור איטי, המאפשר הזרקה חד- או דו-חודשית בלבד. כמו-כן נעשה ניסיון להקל על הטיפול במתן תכשירים מגרי הפרשת ה"ג, הניתנים במתן לתוך האף או בדרך פומית.

בעקבות ההכרה בחשיבות האסטרוגנים בסגירת מירווחי האפיפיזה בעצמות ובעצירת הגדילה, נעשה לאחרונה ניסיון חלוצי בשילוב מעכבי האנזים ארומטזה בטיפולי גדילה, והתוצאות הראשוניות מבטיחות. את הסקירה השלמנו בהערכת יעילות הטיפול בה"ג בילדים נמוכי-קומה ללא חסר הורמוני, כפי שניתן ללמוד מעבודות שבהן הגיעו המטופלים לגובהם הסופי.

רון בן-אברהם, ערן חדד, טלי סוקולוב ואבי וינברום

לוחמה כימית והשימוש בגזי עצבים (ג"ע) כנגד אוכלוסייה אזרחית מהווים איום ממשי במציאות של המאה העשרים ואחת. ההיסטוריה המודרנית של שימוש בחומרי לוחמה כימיים מתחילה ב-1915 בקרב- Ypres, שבו תקפו הגרמנים בכלור את הצבא הצרפתי. מאז התרחב השימוש בחומרי לחימה אלה למיגוון חומרים גורמי תשניק (asphyxis), גורמי כוויות ומשתקים. ג"ע הם המסוכנים ביותר מבין חומרי הלחימה הכימיים. מעט ידוע על הטיפול באזרחים בכלל ובילדים בפרט הנפגעים מהרעלה זו. אופן הטיפול בהרעלה מסוג זה מאתגר את הצוות הרפואי, במיוחד כשמדובר בילדים, בגלל החוסר בנסיון קודם בהחייאת ילדים הלוקים בפגיעה משולבת, קרי פגיעה רב-מערכתית והרעלה מגז-עצבים.

בסקירה זו מודגשים ההיבטים הייחודיים בהחייאת ילדים הלוקים בהרעלת גז עצבים ובפגיעה רב-מערכתית, והיא מתבססת על נתונים מנפגעים שנחשפו לחומרים אורגניים-זרחניים.

רבקה ברגר ואסתר פרן

דחק (stress) הוא תופעה רבת-פנים, והיבטיו השונים – ביולוגיים ונפשיים – נחקרו רבות. בסקירה זו מדווח על השפעת הדחק. במיוחד הדחק הנפשי, על המערכת הקרדיוואסקולרית. ובעיקר השפעות הדחק על יתר-לחץ-דם (יל"ד) בבני-אדם בריאים ולוקים ביל"ד.

הנושאים הנדונים במאמר זה הם הפיסיולוגיה של מצבי דחק, הקשר בין דחק ליל"ד, השפעתו של דחק חד על חולים המאובחנים כלוקים ביל"ד, דחק במקום העבודה, יל"ד וחלוק לבן, והשפעתו על הטיפול.

הבנת יחסי-הגומלין בין דחק ליל"ד המאפשרת להבין את התלונות והתופעות השכיחות בחולי יל"ד, ומתן התייחסות טיפול נאותים לחולים אלו.

ניר הוד, צבי ביסטריצר, ליליה מינדלין ותפחה הורן

שאת ממאירה של בלוטת-התריס נדירה יחסית בילדים, ובשל כך לא תמיד עולה החשד למחלה זו בעת בירור טיבו של גוש המופיע בצוואר. מאחר שקיים טיפול יעיל במחלה והפרוגנוזה טובה באיבחון מוקדם, נדרשת מודעות הרופאים לקיומה בילדים. האזור השכיח ביותר להתהוות גרורות רחוקות הוא בריאות, ובילדים חולים רבים ניתן להשיג תגובה טובה לטיפול עם נסיגה של הגרורות בריאות, תוך שמירה על איכות-חייהם והתבגרותם התקינה.

במאמר זה מדווח על ילדה שאובחנה כלוקה בשאת פיטמתית של בלוטת-התריס בעקבות התהוות גושים משני צידי הצוואר. נסקרים במאמר זה אמצעי האיבחון והטיפול בשאת ממאירה של בלוטת-התריס עם גרורות בריאות, ונדונות ההשלכות המיוחדות של המחלה בילדים.

משה פיינסוד

החטיבה למדעי הנירולוגיה הקלינית, מרכז רפואי רמב"ם, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

בשנת 1792 נאלץ מנתח צעיר בשם Larry לכרות את רגלו החבולה של חייל. למדנותו ושליטתו בספרות המדעית העדכנית שולבו בסקרנותו המדעית והפכו אירוע שיגרתי לכאורה לניסוי חדשני בנירופיסיולוגיה יישומית, מרגע שהשתמש ברגל הכרותה להוכחת תקפות תצפיותיו של Galvani בצפרדעים על גוף האדם. Larry אף העז וחזה – ובכך הקדים בכמה דורות את זמנו – שגריית עצבים בתת-עור בזרם הגלווני תמלא תפקיד חשוב בשיקום גפיים משותקים. להלן הניסוי ולקחיו.

רז סומך, איילה אסיה וצבי שפירר  

מחלת הכרסת היא מחלה דלקתית של המעי הדק, הנובעת מחשיפה למזון המכיל גלוטן בקרב חולים עם נטייה תורשתית ללקות במחלה. בעשורים האחרונים חלה התפתחות בהבנת היבטים שונים של המחלה – קליניים, אפידמיולוגיים, איבחוניים, תורשתיים, פתופיסיולוגיים וחיסוניים. אותרה אוכלוסיית סיכון והומלצה מדיניות איתור חולים חדשים. למרות זאת, הבנתנו בתהליכים רבים הקשורים במחלה, עדיין לוקה בחסר, מחלת הכרסת שכיחה הרבה יותר ממה שנטו לחשוב בעבר, וההסתמנות הקלינית שלה השתנתה.  על הרופאים לדעת, כי תסמינים אופייניים למחלה מתבטאים במיעוט החולים, ועליהם להכיר מחלות הדומות למחלת הכרסת – ככל הנראה בעלות רקע גנטי דומה. ברות נטולת גלוטן היא ההוריה העיקרית בלוקים בכרסת, ומן הצורך לשקול טיפול זה בכל הסתמנויותיה הקליניות של המחלה.

צביה זליגמן ואבי בלייך

התעללות מינית בתקופת הילדות היא תופעה שכיחה אשר לה השלכות קשות בתקופת הבגרות, שעלולות לפגוע בתחומי בריאות ותיפקוד שונים. מחקרים בתחום הטראומה הנפשית הובילו לפיתוח דגמים (models) טיפוליים עבור מטופלים שהיו בילדותם קורבנות לפגיעה מינית, בעקבות ההכרה בצרכים המיוחדים של מטופלים אלה.

במאמר הנוכחי אנו מציגים את פעילות היחידה לטיפול במבוגרים שנפגעו בילדותם מהתעללות מינית. יחידה זו פועלת יותר משלוש שנים במיסגרת השירות הפסיכיאטרי במרכז הרפואי סוראסקי. שלוש פרשות החולים המוצגות במאמר זה מהוות דוגמה לפעילות המערך הטיפולי הבין-תחומי ביחידה ולדגם התיאורטי המנחה פעילות יחידה זו.

קיום יחידה טיפולית זו במרכז רפואי כללי, מאפשר גישה למיגוון רחב של נפגעים ומספק טיפול משולב, נפשי ורפואי, לבעיות השונות בהן לוקים הנפגעים. ההתמקדות בפסיכותרפיה היא על ייצוב נפשי, חיזוק הכוחות הנפשיים והסתגלות טובה יותר לטראומה ולהשלכותיה. ליווי המטופל והנחיה בין-תחומית של אנשי המקצוע על-ידי המטפל, מאפשרים טיפול רפואי נכון ונאות בבעיות רפואיות אופייניות, כמו בתחום הגינקולוגיה, בהפרעות אכילה ועוד.

אורן שבולת, רפעת ספדי, יפה אשור, אחמד עיד וירון אילן

סיבוכים עצביים בעקבות השתלת כבד מתרחשים בשכיחות גבוהה – ב-30%-90% מהמושתלים. סיבוכים אלה מייצגים מיגוון רחב של אטיולוגיות ומציבים לעתים בעיה איבחונית. סיבוכים עצביים יכולים להוות ביטוי למחלת כבד ראשונית שבעטיה עבר החולה השתלת כבד, או לנבוע ממיגוון רחב של הפרעות בחילוף- החומרים או בכלי-הדם. הטיפול מדכא החיסיון הניתן למושתלי כבד יכול אף הוא לגרום להפרעות עצביות, אם באופן ישיר כהשפעת-לוואי תרופתית ואם באופן עקיף בעקבות דיכוי חיסוני וזיהומים מזדמנים של מערכת העצבים המרכזית. במאמר זה יובאו שתי פרשות חולים לא שיגרתיות של סיבוכים נירולוגיים לאחר השתלת כבד.

אריאל רוגין, שלמה עמיקם

המח' לקרדיולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם, הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

מטרת הטיפול בהשתלת קוצב-לב מטרתו לתקן את ההפרעה של דופק לב איטי תסמיני, הנגרם בעיקר עקב חסם פרוזדורי-חדרי או תיסמונת הסינוס החולה (sick sinus syndrome). קוצבי-הלב הראשונים הושתלו בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, ומאז חלה התפתחות ניכרת בטכנולוגיה שלהם: משקלם וניפחם קטן בהרבה, הם ניתנים לתיכנות חיצוני, יש בהם חיישנים המשנים את קיצבם לפי דרגת המאמץ,  ניתן לקבל מהם מידע על מצב הסוללות והאלקטרודות ועוד. בשנות השישים והשיבעים היה הקוצב החדרי (סימונו – VVI) הפיתוח היחיד בנמצא. בהמשך פותחו קוצבים פרוזדוריים (סימונם – AAI), שגם הם חד-לישכתיים, אך מפעילים את הלב דרך הפרוזדורים.  בתחילת שנות השמונים נכנס לשימוש הקוצב הדו-לישכתי DDD)), המווסת את הקצב הן בפרוזדורים והן בחדרים, באמצעות שתי אלקטרודות מושתלות (פרוזדורית וחדרית).  קוצב זה נחשב לקוצב "פיסיולוגי", מאחר ששיטת פעולתו היא הקרובה ביותר לפעילות החשמלית הטבעית בלב.

רוני שילה (1), דורית יודשקין-פורת (2), אבי ויצמן (1,2),

(1) מח' א', (2) מח' ה', (1,2) המרכז לבריאות הנפש גהה

קלוזפין הוא תרופה ממשפחת הדיבנזודיאזפינים, הנמנית עם קבוצת התרופות נוגדות הפסיכוזה שאינן טיפוסיות (atypical antipsychotics). ייחודו העיקרי של קלוזפין הוא בהיותו בעל יעילות קלינית טובה יותר בדיכוי תסמינים פסיכוטיים בקרב חולים סכיזופרניים העמידים לטיפול בתרופות נוגדות-פסיכוזה טיפוסיות וביכולתו לשפר, בנוסף לתסמינים חיוביים, גם תסמינים שליליים בחולים אלה. יתרון התרופה הוא בהיותה בעלת מיעוט השפעות לוואי חוץ פירמידיות או מסכנות חיים, כדוגמת תיסמונת נירולפטית ממאירה [neuroleptic malignant syndrome (NMS)]. קלוזפין מאופיין, בניגוד לתרופות נוגדות-פסיכוזה טיפוסיות, בדיקה חלשה יחסית לקולטנים דופאמינרגיים קליפתיים מסוג D₂ לעומת D₄ ובפעילות חוסמת (blocker) חזקה בקולטנים סרוטונרגיים מסוג 5-HT₂. כמו-כן, לקלוזפין פעילות חוסמת חזקה בקולטנים אדרנרגיים מסוג אלפא-1 ואלפא-2, כולינרגיים, מוסקריניים והיסטאמינרגיים מסוג H₁.

משה בן-שושן, צבי שפירר

האגף לילדים, מח' ילדים א', ביה"ח דנה, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

שעלת היא מחלה זיהומית של דרכי-הנשימה, הנגרמת לרוב על-ידי Bordetella pertussis ולעתים רחוקות יותר על-ידי Boredetella parapertussis.

הדיווח הראשון בספרות על מחלת השעלת היה באנגליה והמגיפה הראשונה של שעלת אירעה בפריס בשנת 1578.

מחלת השעלת היתה סיבה מובילה למוות בילדים לפני כ-60 שנה. שיעור התחלואה והתמותה הגבוהים שנילוו למחלה, הובילו לפיתוח מהיר של חיסון עם בידוד החיידק, ובשנת 1930 ניתן חיסון זה לראשונה.

הרצל שבתאי, עמוס קורצ'ין

מח' עצבים, מרכז רפואי תל-אביב והקתדרה לנירולוגיה שיראצקי, אוניברסיטת תל-אביב

מחלת פארקינסון היא אחת המחלות הניווניות השכיחות הפוגעות במערכת העצבים. שכיחות המחלה היא 0.4% מתחת גיל 40, 1% מעל גיל 65 ו-2.6% מעל גיל 80. הגיל הממוצע של הופעת המחלה הוא בין 55-60 שנה. המחלה פוגעת במערכת המוטורית החוץ-פירמידית, ומתאפיינת במישלב סימנים הכוללים איטיות, נוקשות, רעד במנוח, הפרעות ביציבה ובשיווי משקל, וקיפאונות בהליכה (freezings of gait). קיימות גם תופעות שכיחות שאינן מוטוריות, כגון הפרעות אוטונומיות (אורתוסטטיזם, עצירות כרונית), הפרעות נפשיות (דיכאון, חרדה) ופגיעה קוגניטיבית המתבטאת בליקוי בזיכרון עד כדי שיטיון (dementia). הפתולוגיה של המחלה מאופיינת בהרס ובמוות של תאים דופאמינרגיים בחומר השחור (substantia nigra). הפאתופיזולוגיה של המחלה כוללת בעיקר חסר של הפרשת דופאמין בגרעיני הבסיס, והטיפול העיקרי מכוון לתיקון חסר זה. לא ניתן להסתייע בדופאמין עצמו, מאחר שהחומר איננו עובר את מחסום הדם-מוח. כבר למעלה מ-30 שנה לבודופא הוא תכשיר הנחשב ל"מדד הזהב" (gold standard) לטיפול במחלת פארקינסון. לבודופא הוא "קדם-תרופה" (prodrug). החומר עצמו אינו פעיל, אך הוא חודר בקלות יחסית למוח והופך שם לדופאמין.