תוצאת חיפוש

בועז מושקוביץ, יקיר שגב, ולדימיר סופוב, ניר חורב, דויד גרושר, עופר נתיב

המח' לאורולוגיה, המח' לרפואה גרעינית, מרכז רפואי בני-ציון, חיפה

המטרה במחקר הייתה לבדוק באופן כמותי את השפעת ריסוק אבני כיליה בגישה מילעורית (ראכ"מ)¹ על תיפקוד כללי ומקומי של הכליות באמצעות סריקה כמותית של קליטת Tc-dimercaptosuccinic acid (DMSA) על-ידי הכיליה, תוך הסתייעות במכשיר טומוגרפיה מחשבית (Single Photon Emission Computerized Tomography-SPECT).

שבעים-ותישעה חולים מיועדים לראכ"מ עברו הערכה כמותית של קליטת Dimercaptosuccinic Acid (DMSA), מהם 42 (53%) גברים ו-37 (47%) נשים בגיל ממוצע של 47± 16. הערכות ראשוניות בוצעו לפני תהליך הראכ"מ, והמעקב בוצע לאורך 1.5-24 חודשים לאחר ביצוע הראכ"מ. מבין 79 החולים שעברו ראכ"מ בגישה לקוטב כיליה עליון או תחתון, ב-60 חולים (76%) חושב בנפרד תיפקוד הכליות המקומי של הקוטב השני באותה הכיליה.

לא ניצפה הבדל משמעותי סטטיסטית בין קליטת הכיליה לפני טיפול ראכ"מ ולאחריו (11.9%±5% לעומת 11.6%±5%; t=0.9, P=0.368, בהתאמה). נפח הכיליה המתפקד בכיליה שעברה טיפול היה ירוד במעט, מ-235 סמ"ק ±62 סמ"ק ל-224 סמ"ק ±59 סמ"ק (t=2.7, P=0.011). אחוז המנה המוזרקת למ"ל ריקמת כליה בכיליה שעברה טיפול לא נפגע באופן משמעותי סטטיסטית (0.051± 0.02 לעומת 0.053± 0.02; t=0.86, P=0.296). בהערכת תיפקוד כיליה מקומי בכיליה שעברה ריסוק ניצפתה ירידה משמעותית סטטיסטית בנפח הכיליה המתפקד באזור שעבר ראכ"מ (91 סמ"ק± 30 סמ"ק לעומת 82 סמ"ק± 27 סמ"ק; t=2.64, p=0.013). באשר לאחוז המנה המוזרקת לנפח כיליה, לא נמצא הבדל משמעותי סטטיסטית בין האזור שעבר טיפול בראכ"מ לאזור שלא עבר טיפול באותה כיליה (0.049± 0.02 לעומת 0.05± 0.02; t=0.693, P=0.494). תיפקוד הכיליה הנגדית נותר ללא שינוי (13.4%± 5.2% לעומת 13.6%± 4.8%; t=0.68, P=0.5).

לסיכום, למרות ירידה משמעותית סטטיסטית בנפח הכיליה המתפקד בכיליה שעברה ראכ"מ, לא ניצפתה כל ירידה באחוז החומר שעבר קליטה ובאחוז המנה המוזרקת לנפח ריקמת הכיליה. לפיכך, ראכ"מ אינו פוגע בתיפקוד הכיליה הכללי והמקומי בטווח הזמן הקצר. עם זאת, נדרש מחקר עם מעקב ארוך-טווח בחולים עם כיליה שעברה ראכ"מ.

_____________________________________

¹ ראכ"מ – ריסוק אבני כיליה בגישה מילעורית

שראל הלחמי, אולג גולדין, יבגני גליזרוב, צבי קאופמן, יהושע גנסי ושמעון מרטיק

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם חיפה, הפקולטה לרפואה – הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

הטיפול המיטבי באבני שופכן, במיוחד באבנים בשופכן הקריבני והאמצעי, נותר שנוי במחלוקת. האמצעים הטיפוליים כוללים ריסוק חוץ-גופי (ESWL) ואורתרוסקופיה. המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבדוק את שיעור ההצלחה והזמן הנדרש להגיע למצב חופשי מאבנים בחולים שעברו ריסוק של אבן בכל גודל ובכל מיקום לאורך השופכן.

לשם כך נבדקו רטרוספקטיבית נתוני כל החולים שעברו ריסוק אבני שופכן בשנים 1998-2003. אבני כל החולים רוסקו במכונת HM3. המעקב כלל צילום בטן ריק חודש לאחר הריסוק לאבנים מסוידות או טומוגרפיה מחשבית (CT) ללא חומר-ניגוד לאבנים שקופות, ולאחר שלושה חודשים בוצעה פיאלוגרפיה לתוך הווריד (IVP).

שש-מאות-שישים-ואחד (661) חולים עברו ESWL, הגיל הממוצע היה כ-51 שנה (טווח 4-85 שנים), ושיעור ההצלחה הכולל היה 93.6%. גודל האבנים נע בטווח של 5-30 מ"מ, ממוצע 10 X 8 מ"מ. מכלל החולים, 47% נזקקו לניקוז לפני הריסוק באמצעות תומך או נפרוסטומיה, מרביתם עברו ניקוז במרכז רפואי אחר ולאחר-מכן הופנו לריסוק. בחולים שפעולת הריסוק שבוצעה בהם לא הביאה למצב חופשי מאבנים, בוצעה פעולה אנדוסקופית. בארבעים אחוזים (40%) לערך מהחולים הייתה אבן בשופכן עליון; שיעור ההצלחה הכולל היה כ-92%; כ-17% טופלו באבן בשופכן אמצעי בשיעור הצלחה כולל של כ-93.6%; ו-43% טופלו באבני שופכן תחתון בהצלחה של כ-95.5%. בעשרים-ושמונה חולים נרשמו סיבוכים, 20 חולים לקו בזיהום חד בדרכי-השתן שהצריך מתן אנטיביוטיקה, ו-8 לקו בעווית בכליות שטופלה שמרנית.

לסיכום, ESWL לאבני שופכן באמצעות מכונת HM3 הוא יעיל, אינו פולשני, בעל שיעור הצלחה גבוה כבר בטיפול הראשון, שיעור טיפולים נשנים ושיעור סיבוכים נמוך. כיום זו השיטה המועדפת על-ידינו לריסוק אבני שופכן בכל גודל ומיקום.

גלית ברנר-זאדה, צבי ביסטריצר, מיכאל גולדמן

המח' לרפואת ילדים, מרכז רפואי אסף-הרופא, צריפין, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

עלייה ברמה של חומצת השתן (Uric acid) בנסיוב נגרמת עקב עלייה בייצור או ירידה בפינוי הכליות. אחת הסיבות הפחות מוכרות היא בעקבות דלקת מעי על-ידי נגיף הרוטה. בפרשת החולה הנוכחית מדווח על עלייה בחומצת השתן בילדה שלקתה בחום, שילשול, הקאה, כאב-בטן, שריעות קישריות-הלימפה בחלל הבטן ועלייה קלה ב-LDH.

לילדה לא היו סימני ציחיון, ושילוב התסמינים הקליניים ובדיקות המעבדה העלה את החשד למחלה ממארת. הוכחת זיהום מעי בנגיף הרוטה, ירידה ברמת חומצת השתן לגבולות התקין ובדיקת על-שמע נשנית של הבטן שפורשה כתקינה – כל אלה שללו חשד זה.

לסיכום, מדווח במאמר הנוכחי על הקשר בין עלייה ברמה של חומצת השתן לבין זיהום בנגיף הרוטה על-מנת למנוע בדיקות לא הכרחיות.

רונן ש' גולד, אסנת גרוץ, יוסף ב' לסינג, דוד גורדון

היח' לאורו-גינקולוגיה וריצפת האגן, בית חולים ליולדות ליס, מרכז רפואי תל-אביב, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב

לידה לדנית היא אחד מהגורמים העיקריים לאי-נקיטת צואה (אנ"צ) בנשים. בעבר נטו לייחס אנ"צ לאחר לידה בפגיעה עצבית בריצפת האגן ובשרירי שוער פי-הטבעת עקב הלידה. אך כיום ידוע, כי נזק מכאני מהווה אף הוא מרכיב חשוב ביותר לפגיעה זו, בייחוד כאשר התסמינים מופיעים בשלב מוקדם. כגורמי-סיכון משמעותיים לקרעים נמצאו לידת מלקחיים, לידה ראשונה, משקל ילוד מעל 4 ק"ג ומצג עורף אחורי. בקרב 42% מהנשים אירע הקרע למרות ביצוע אפיזיוטומיה פסטרו-לטרלית. חשיבות ביצוע אפיזיוטומיה למניעת קרעים בחיץ-הנקביים שנויה במחלוקת. לנוכח זאת, תשומת לב הרופא המטפל צריכה להיות בראש ובראשונה למניעת הבעיה על-ידי הימנעות מלידות טראומתיות, ולאחר-מכן זיהוי מוקדם של נזקים ורכישת מיומנות בתיקון פגיעות בשוער פי-הטבעת.

אלי שוורץ¹, דן בר-אל² *, נתן שור³,

¹המרכז לרפואה גיאוגרפית ומחלות טרופיות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, ²המח' להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, אוניברסיטת בר-אילן,³ חוקר ארץ-ישראל

__________________________________________________

*המחקר הוא חלק מעבודת הדוקטורט של דן בר-אל בהנחיית פרופ' שפרה שורץ וד"ר נח עפרון בתוכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, היחידה ללימודים בין-תחומיים, אוניברסיטת בר-אילן

בין השנים 1918-1931 פקדו את ארץ-ישראל מגפות כולרה שגרמו למשברים בריאותיים, מהקשים שתושבי ארץ-ישראל נאלצו להתמודד איתם. מגפות הכולרה הועברו בדרך-כלל על-ידי עולי הרגל ששבו ממכה ובתקופת מלחמת העולם הראשונה על-ידי החיילים התורכים. התגובה הציבורית למגפות אופיינה בתחושת פחד קשה של האוכלוסייה, בעיקר בשל קטלניות המחלה, הטלת הסגרים ממשלתיים על הערים הנגועות, ניסיונות בריחה של התושבים, מבצעי ניקיון לשיפור רמת התברואה העירונית ועזרה הדדית מאורגנת של היישוב היהודי. המגיפה הכבדה ביותר שהתחוללה בשנת 1902 גילתה היבט חדש בהתייחסות לכולרה, והוא החשש והסלידה מן הרופאים שחלקים בציבור האשימו אותם בגרימת מותם של החולים. מגפות הכולרה עודדו היציאה מערים מוקפות חומה וצפופות כירושלים, והסתמכות על צנרת מים עירונית מתקדמת. מאז סיומו של השלטון העותומני פסקו מגפות כולרה בארץ-ישראל, ומלבד התפרצויות מקומיות בודדות המחלה אינה נצפית בארץ.

אמיר קריבוי¹, ערן רוטמן¹, עידו לייש¹, אבי גולדברג², אריאל הורביץ², יואב יחזקאלי¹,

¹חיל הרפואה, צה"ל, ²פיקוד העורף, צה"ל

עם התגברות הטרור בישראל ובעולם עולה חשיבות המוכנות לאירוע טרור המערב חומרים לא קונבנציונליים. שימוש ברעלים כימיים לצורכי טרור הוא תסריט אפשרי שאף התממש בשני אירועים ביפן בשנות ה-90. אירועים אלה העלו את חשיבות המוכנות והערנות לאירועים אפשריים דומים. הצוותים הרפואיים ממלאים תפקיד בעל חשיבות רבה באירוע טרור כימי, מעבר לטיפול בנפגעים, בהיבט של זיהוי האירוע כהרעלה כימית ושל זיהוי התיסמונת הקלינית שבה לוקים הנחשפים, המוביל להיערכות נכונה ומתן טיפול ביעילות ובמהירות. בזירת אירוע טרור כימי יש הכרח להתמגן, הן כנגד חשיפה של דרכי-הנשימה לגז או תרסיס והן כנגד חשיפת העור לנוזל או רסס. צוות שאינו ממוגן אינו יכול לגשת לטפל בנפגע, מחשש שייפגע אף הוא מהחומר בסביבה או מנידוף מישני מבגדי הנפגע. מכאן גם נודע ערך רב להפשטת נפגעים בזירת האירוע, על-מנת למנוע את המשך חשיפתם. ההחלטה החשובה לאחר הזיהוי של אירוע  הרעלה כימי היא האם זוהי תיסמונת קלינית של הרעלה כולינרגית. איבחון של תיסמונת זו, הדומה להסתמנות הקלינית של הרעלת גז עצבים, מוביל להחלטה על קביעת הטיפול האוטומטי הקיים כיום כנגד הרעלת גז עצבים מלחמתי, כבר בזירת האירוע. קביעת אבחנה שאין זו תיסמונת כולינרגית מובילה לטיפול תומך מעיקרו. פינוי מהיר לבית-החולים להמשך טיהור וטיפול מהווה חלק בלתי נפרד מטיפול בנפגעים מכל חומר שהוא. ניהול נכון של אירוע הרעלה כימי מושפע מקבלת החלטות, האמורות להתבצע במהירות וביעילות. אימון ותירגול מוקדמים יגבירו מודעות וערנות, וייתרמו לאינדקס חשד גבוה ולזיהוי מהיר של אירוע לא קונבנציונלי.

נטע פרנס¹, מאיר מרמור¹, אבירם גולד², אלי שטיינברג¹

¹מח' לאורתופדיה ב', ²מח' לאורתופדיה א', מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

פגיעות בעמוד השידרה – עה"ש¹ הצווארי מהוות כ-2%-3% מכלל פצועי החבלה (טראומה). בעשורים האחרונים חלה התקדמות משמעותית במחקר הבסיסי, בדימות, בטיפול השמרני, ובטיפול באמצעות ניתוח בפגיעות בעמוד השידרה הצווארי.

דימות של עמוד השידרה הצווארי באמצעות רנטגן בפגיעת חבלה חייב להיות יעיל ומדויק. ניתן כיום להיעזר במיספר שיטות לדימות עמוד השידרה הצווארי לאחר פגיעת חבלה, ושיטות דימות אלו כוללות: צילומי רנטגן, טומוגרפיה מחשבית (CT) ותהודה מגנטית (MRI).

במאמר זה נסכם ונרכז את הסיפרות המתייחסת לדימות עמוד השידרה הצווארי במצבי חבלה, וכן נתייחס לצורך בדימות הנפגע האי-תסמיני (א-סימפטומטי).

נציע אלגוריתם לבחירה של שיטת הדימות המתאימה במצבי החבלה השונים.

_________________

¹עה"ש – עמוד השידרה

שלמה שטרן

ירושלים

באוקטובר 2003 נכנסה למשרדי אישה בשנות ה-50 לחייה והציגה את עצמה: "שמי ח' א', אני זוכרת אותך ואת שמך עוד כשהייתי ילדה קטנה, ואני פונה אליך כעת מפני שיש לי בעיה רפואית". זימנתי את החולה למירפאתי, ושם ביררתי את האנאמנזה שלה.

ח' א' נולדה בשנת 1948 בירושלים עם מום בלב. בהיותה ילדה הובאה לבית חולים הדסה.

...עליי הוטלה המשימה להציג את פרשות החולים: תולדות המחלה, המימצאים, בדיקות האק"ג, תוצאות בדיקת הרנטגן והמימצאים שהועלו בצינתור. לאחר הצגת כל פרשת חולה התקיים דיון מעמיק על-ידי הקרדיולוגים, המנתחים ו-סר ברוק. בסופו של דבר נבחרו 5-6 חולים שיעברו את הניתוח הנדרש.

ח' א', שהייתה אז בת חמש שנים, נכללה בפרשות החולים שהוצגו. היא עברה צינתור לב כמה שבועות קודם לכן ואובחנה כלוקה בטטרולוגיה על-שם פאלוט. היא נותחה על-ידי ברוק ובוצע דלף, קרוב לוודאי מן הסוג Blalock-Taussig. ח' א' עברה את הניתוח ללא סיבוכים, ושנה לאחר הניתוח החלה ללמוד בכיתה א', וכפי שהיא מתארת עתה – חמישים שנה מאוחר יותר – חשה בריאה לחלוטין...
...לאחר ניתוחים מסוג זה שיעור ההישרדות של החולה הוא על-פי רוב 10-20 שנה, ורק מיעוט מהם מנהל חיים תקינים. Perloff אף הדגיש, כי ניתוחי הדלף מגדילים את נפח החדר השמאלי, לעיתים קרובות בצורה קיצונית, מצב המגדיל את אי-היציבות החשמלית של הלב לאחר ניתוחים אלה. ח' א' לא לקתה בסיבוכים אלה, ו-50 שנה לאחר הניתוח הפליאטיבי של דלף עדיין ממשיכה בחיים תקינים.

אמיליה אניס (1), חדוה פנר(2), דניאל גולדמן (3), אלכס לבנטל (4),

(1,4) המח' למחלות זיהומיות, (2,4) המעבדה לאנטומולוגיה (3,4) המח' לאפידמיולוגיה (4) שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות 
מלריה היא מחלה טפילית המועברת על-ידי יתושי האנופלס, והיא אנדמית ויתר-אנדמית (Hyper-endemic) בלמעלה מ-100 מדינות. המחלה מועברת לבני-אדם על-ידי עקיצות נקבת היתוש. הטפיל הוא חד-תא מסוג פלסמודיום, ולו מחזור חיים מפוצל בין האדם (הפונדקאי בעל החוליות) לבין המעביר (היתוש). משנות ה-60 של המאה העשרים נחשבת ישראל למדינה נקיה ממלריה, אף-על-פי שמידי שנה מדווח על 100-60 חולים במלריה שנדבקו במחלה בחו"ל (בעיקר P. vivax ו- P. falciparum). החולים הם בדרך-כלל צעירים שטיילו במדינות אנדמיות למלריה, ומיעוטם עולים ממדינות דרומית לסהרה. מאחר שביעור המלריה הושג ללא הכחדת אוכלוסיות היתושים, חיוני לשמור על ערנות לאפשרות של התחדשות התחלואה המקומית בישראל, במיוחד לנוכח קיום אזורים אנדמיים במדינות שכנות, כמו טורקיה. על-מנת למנוע החדרת נקבות יתוש נגועות באמצעות מטוסים המגיעים ממדינות אנדמיות למלריה, רצוי לרסס את המטוס עם הגעתו לישראל, אם כי פעילות זו אינה מתבצעת כשיגרה. ניתן למנוע את המחלה בקרב הנוסעים למדינות אנדמיות על-ידי ניצול מושכל של תרופות נוגדות-מלריה ונקיטת אמצעים למניעת עקיצות יתושים. כמו-כן, חיוני שהמטיילים השבים לישראל יפנו לקבלת סיוע רפואי מיידי עם הופעת מחלת חום וצמרמורת, תוך ציון המדינות שבהן שהו, ועל הרופאים לכלול אפשרות של מלריה באבחנה המבדלת.

איתי ברגר

היח' לנירולוגיה של הילד, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים.

להישגים האקדמיים, החברתיים וההתנהגותיים של ילדים בכלל, ושל פגים בפרט, יש משמעות ניכרת עקב ההשלכות החינוכיות, רגשיות, משפחתיות וכלכליות הקשורות בהם.

בעשור האחרון נולדים יותר פגים, ומספרי לידת פגים צפויים לעלות בעתיד. בקרב פגים הנולדים במשקל נמוך מאוד נצפית עלייה בשיעור התחלואה ארוכת-הטווח, המשפיעה במיוחד על התפתחותם.

במאמר סקירה זה מפורטים המאפיינים הייחודיים להתפתחותם של פגים הנולדים במשקל נמוך מאוד ובריאים בדרך-כלל.
המטרה בסקירה זו היא לדווח על הגורמים המשפיעים על התפתחותם ארוכת-הטווח של הפגים ועל התחלואה האופיינית לפגים בריאים בהגיעם לגיל בית-הספר. ההתמקדות בסקירה היא בקשר האפשרי בין דפוס ההתפתחות לבין הבדלים מיבניים במוחם של פגים לעומת ילדים שנולדו במועד.

דנה שוורץ-אילן, שפרה שורץ, רונית פלד, יוסי פליסקין, אבישי גולדברגר  

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, פיתחה תוכנית ייחודית להכשרת כוח-אדם ניהולי-אקדמי איכותי שתוביל לשיפור איכות השירות על-ידי ניהול נכון ואיכותי. התוכנית, ראשונה מסוגה בישראל, פועלת משנת 1994 מוציאה למערכת הבריאות כ-50 בוגרים מדי שנה, ובסך-הכל עד כה כ-350 בוגרים.

התוכנית הוקמה בעקבות המלצות של ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופטת שושנה נתניהו, שהוקמה בשנת 1990, שבחנה את יעילותה ותיפקודה של מערכת הבריאות בישראל, והציעה רפורמות לשיפור איכות השירות ותיפקוד המערכת.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבדוק את המגמות והכיוונים במידת השתלבותם של בוגרי תואר ראשון בניהול מערכות בריאות במערכת הבריאות הפרטית והציבורית במדינת ישראל.

במיסגרת המחקר נשלחו שאלונים לכל הבוגרים, שבו הם נתבקשו לענות על שאלות לגבי מקום עבודתם הנוכחי, שביעות רצונם מהתואר, הדרך בה מצאו את מקום עבודתם וכדו'.

מניתוח תוצאות המחקר עולה, כי 59% מבוגרי המחלקה לניהול מערכות בריאות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב עבדו במערכת הבריאות עם סיום לימודיהם. נכון לשנת 2002, 42% מהבוגרים בניהול מערכות בריאות עובדים במערכת הבריאות.

רוב הבוגרים שהשתלבו במערכת הבריאות ונשארו לעבוד בה הן נשים. מתוך 46 בוגרים העובדים כיום במערכת הבריאות 38 הן נשים (83%).

נמצא כי בוגרים עוזבים את מערכת הבריאות לטובת מערכות ומיגזרים אחרים. עם זאת, 78% מהם סבורים שיש הצדקה לתואר, כלומר מערכת הבריאות זקוקה לבוגרים, אך אינה יודעת, אינה רוצה או אינה יכולה לקלוט אותם ולנצלם לצרכיה בצורה יעילה.

לסיכום, מתוצאות המחקר עולה, כי בוגרי ניהול מערכות בריאות השתלבו בצורה יפה במערכת הבריאות, אך עדיין לא בצורה מספקת. הבוגרים נתקלו בקשיים בקליטתם לתפקידי ניהול ומערכת הבריאות הציבורית, שעדיין לוקה באי-הפנמת יכולתם של בוגרי המחלקה.

סיגל אילת-אדר¹, נסטור ליפובצקי², אורי גולדבורט³, יעקב הנקין⁴

¹מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, ²מכבי שירותי בריאות, ³מכבי שירותי בריאות, ³החוג לאפדימיולוגיה ורפואה מונעת, אוניברסיטת תל-אביב, ⁴המערך לקרדיולוגיה, המרכז הרפואי סורוקה ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב

מתוך המחקרים האפידמיולוגיים והקליניים המובאים בפירוט בסקירה זו, ניתן להסיק שצריכת חומצות שומן אומגה 3 (n3) ממקור דגים וצמחים מפחיתה את הסיכון למחלות לב וכלי-דם, ועשויה להביא תועלת לבני-אדם המצויים בסיכון גבוה ללקות באירוע לב, הכמות המיטבית של 3n הדרושה לכך עדיין אינה ברורה, אך מתוצאות מחקרים פרוספקטיביים במניעה שניונית נראה, כי תוספת חומצות שומן איקוסאפנטנואית ודוקוסאקסנואית בכמות של 1.8-0.5 ג'/יום או חומצת שומן אלפא-לינולנית במינון של 3-1.5 ג'/יום, מלווה בהפחתת שיעור אירועי הלב והתמותה ממחלות קארדיוואסקולריות. נתונים אלה הביאו את האיגוד האמריקאי לקרדיולוגיה להמליץ לכלל האוכלוסייה על צריכת 2 מנות דג (רצוי שמן) לשבוע. במינון זה הסיכון לנזק מכספית ומזהמים אחרים נמוך. כמו-כן מומלץ על צריכת שמן סויה, שמן קנולה, שמן אגוזים ושמן פישתן, ואכילת אגוזי מלך וזרעי פישתן, העשירים בחומצת שומן אלפא-לינולנית.

כמות חומצות השומןn3  המומלצת לחולים במחלת לב כלילית היא כ-1 ג'/יום. מאחר שלא תמיד ניתן להגיע לכמות זו באמצעים תזונתיים בלבד, מומלץ לשקול תוסף של שמן דגים מסחרי. תוספי שמן דגים במינון של 4-2 גרם חומצות שומן 3n ליממה, יכולים להיכלל גם במסגרת הטיפול להפחתת ריכוז התלת-גליצרידים בדם, בתנאי שנוטלים תוספים שאינם מזוהמים. נדרשים מחקרים קליניים מבוקרים נוספים על-מנת להגדיר את התועלת הטמונה בחומצות שומן 3n באוכלוסיות בסיכון מוגבר. עקב הבדלים בטמפרטורת המים ובמקור המזון של הדגים, לא ניתן להחיל את הנתונים העולמיים על מדינת ישראל, ונדרש מחקר מקיף על תכולת חומצות השומן והימצאות מזהמים שונים בדגים הגדלים בישראל.

אפרת חדי, אסנת גרוץ, רונן גולד, יוסי לסינג, דוד גורדון

היח' לאורוגינקולוגיה, בית-חולים ליס ליולדות, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

הקשר בין הריון, לידה ופגיעה בריצפת האגן ידוע זה מכבר. הפגיעה עלולה להתהוות במהלך ההריון עצמו, אולם עיקר הנזק נגרם כפי הנראה במהלך הלידה. הפגיעה יכולה להיגרם עקב פגיעה עצבית, פגיעה מכאנית ישירה בשרירי ריצפת האגן וריקמת החיבור או מישלב של שתיהן. התוצאה מפגיעה זו – אי-נקיטת צואה, אי-נקיטת שתן, קשיים בהטלת שתן או צניחת אברי האגן. תפקידם ומשקלם היחסי של גורמים מיילדותיים שונים המובילים לפגיעה באגן שנויים במחלוקת. בנוסף, נראה שלידה בניתוח לחיתוך הדופן (Cesarean section) אינה ערובה לשימור ריצפת האגן. הגדרת גורמי-הסיכון ומשקלם היחסי, זיהוי מוקדם של נשים בסיכון והגברת המודעות של הצוות הרפואי לנושא – כל אלה יאפשרו למנוע או להקטין פגיעות מיילדותית בריצפת האגן.

חיים קפלן¹, ערן בר-מאיר¹, דליה גלבוע¹, בתיה יפה², אוסוולדו רבינוביץ³, אבי קרסיק, מרק ויזר⁵, יגאל מדג'ר⁶, יעקב רמון⁷, איל שיף³, חגי צור¹, אריה אורנשטיין¹

¹המח' לכירורגיה פלסטית, ²היח' הארצית למיקרוכירורגיה, ³מח' נשים ויולדות, ⁴היח' לאנגדוקרינוטלוגיה, ⁵המח' לפסיכיאטריה, ⁶היח' לפוריות הגבר, ⁷המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

שכיחות הניתוחים לשינוי מין בישראל נמצאת במגמת עלייה מתמדת. ישראל נמנית עם מדינות ספורות בעולם שבהן מבוצעים ניתוחים לשינוי מין אך ורק במערכת הבריאות הציבורית. בישראל נהוג ניתוח זה משנת 1986. כיום, המרכז היחיד בישראל שמבוצעים בו ניתוחים לשינוי מין הוא המרכז הרפואי שיבא, תל-השומר. בתל-השומר מכהנת ועדה רב-תחומית שהוקמה על-פי הנחיות משרד הבריאות. ביצוע הניתוח מותנה בקבלת אישור הוועדה,לאחר תקופת מעקב של שנתיים שבה הפרט חי חיים מלאים כבן המין השני.

בסקירה הנוכחית מדווח על ניתוחים לשינוי מין מאישה לגבר ומגבר לאישה, בסקירה נכללים מהלך הניתוח, החלמה, תוצאות וסיבוכים אפשריים. המטרה בסקירה זו היא ליידע את ציבור הרופאים על אפשרות טיפול זו ועל ההוריות האפשריות להפניית מתרפאים.

ע' שולט, ל' לבנשטיין, י' גולדשטיין

מרכז רפואי רמב"ם, היח' לעל-שמע, מח' נשים וילודים והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון

מיגוון רחב של שאתות עשויות להתפתח בעובר. את מרבית הסוגים ניתן לאבחן באמצעות דימות בעל-שמע. שיעור השאתות הממאירות המתגלות בלידה או בחודש הראשון לחיי היילוד הוא 36.5 למיליון לידות של יילודים חיים. שיעור התמותה משאתות אלו מגיע ל- 7.6-6.24 למיליון לידות של יילודים חיים. במאמר זה מובאים המאפיינים של סוגים עיקריים של שאתות שמתגלים בעובר בבדיקת על-שמע, וכן דיווח על שלוש פרשות חולים נדירות, מניסיוננו, שבהן אובחנו שאתות בעובר טרום-לידתו, באמצעות בדיקת על-שמע: עובר בתוך עובר, נירובלסטומה שמקורה בבלוטת יותרת הכליה ונפרומה מזובלסטית.