תוצאת חיפוש

יוני וינר (1), אורנה דלי גוטפריד (1,2), אנטוני לודר (1,2), פנחס השקס (1,3)

המח' לרפואת ילדים, בית-החולים זיו, צפת (1), שירות לריטולוגיית ילדים, בית-החולים פוריה(2), והפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

בהמשך למאמרנו, שבו נדונה סוגיית הטיפול בפאראצטמול בילדים, ובו דנו ביתרונות ובחסרונות שטומן בחובו טיפול זה, ברצוננו להצביע בסקירתנו זו על חלופה אפשרית שבימים אלה נכנסה כטיפול בילדים. מדובר באיבופרופן שהיא בבחינת תרופה ותיקה, שבימים אלה נמכרת בישראל בצורת תרחיף המיועד לטיפול בילדים. זמין לכל, ללא צורך במירשם רופא. משנת 1989 הצטבר ניסיון קליני רב בטיפול באיבופרופן. בשנים האחרונות החלו להתפרסם דיווחים על טיפול מוצלח באיבופרופן בהורדת חום בילדים, והתוצאות בולטות, בעיקר נוכח מיעוט השפעות-לוואי.

עמירם כ"ץ, מיכאל שגיב

המח' לשיקום ד', ביה"ח לוינשטיין, רעננה, המכללה לחינוך גופני זינמן, מכון וינגייט

התיפקוד התקין של כל אברי הגוף תלוי בגירוי עצבי המגיע אליהם מהמוח דרך חוט-השידרה. נזק לחוט-השידרה גורם לנתק של הקשר העצבי בין המוח לאברי הגוף אליהם מגיעים עצבים מחלק חוט-השידרה שמתחת לאזור הפגיעה. כאשר הנתק מתרחש בחוט-השידרה הצווארי, ייתכנו שיתוק מלא או חלקי של מערכת העצבים האוטונומית מתחת לאזור הפגיעה. אלה יתבטאו בהפרעות בתיפקוד ובניידות ובהתהוות חולי קשה – סיבוכים גופניים מגוונים הקשורים בכשל תיפקודי של מערכות גוף שונות עקב אי קבלת גירוי עצבי תקין, ביניהם הפרעות של דרכי המין, דרכי השתן, דרכי העיכול, הלב וכלי הדם ודרכי הנשימה.

ההפרעה בתיפקוד דרכי-הנשימה היא אחת המשמעותיות ביותר. היא מהווה כיום הסיבה השכיחה ביותר לתמותה בקרב נפגעי חוט-השידרה, ועלולה להפריע לניצול פוטנציאל התיפקוד הגופני שנותר לנפגעים אלה. הפרעת התיפקוד בנפגעי חוט-השידרה קשורה בחלקה לירידה ביכולת העבודה האאירובית, ולהפעת הנשימה תיתכן תרומה מסוימת לירידה זו.

אדוארד כליף (1), שלום שטהל (2)

(1) המח' לאורתופדיה א', מרכז רפואי רמב"ם, (2) היח' לכירורגיה של היד, מרכז רפואי רמב"ם והפקולטה לרפואה של הטכניון, חיפה

שברים בבסיס עצם הטפח החמישית בכף היד אינם שכיחים. הסיבות להתהוותם הן בדרך כלל נפילה על יד מושטת או פגיעה בעקבות חבטת אגרוף. הגישות הטיפוליות הן שמרניות וניתוחיות. בספרות אין הסכמה לגבי הגישה הטיפולית המיטבית. במעקב אחר 14 חולים עם שברים בבסיס עצם הטפח החמישית שנותחו תוך יום ועד ארבעה ימים מהפציעה, נמצא איחוי מלא בכל השברים, טווח תנועות תקין במיפרקי הזרת והיעדר שינויים ניווניים במיפרק הקרפו-מטאקרפי החמישי במהלך שלוש שנים ומעלה ממועד הפציעה.

המטרה במאמר היא לסקור את ניסיוננו בטיפול ניתוחי מיידי בשברים בבסיס עצם הטפח החמישית, תוך שימת דגש על המצב האנטומי הייחודי של המיפרק הקרפו-מטאקרפי ועצם הטפח של הזרת וההשלכה התיפקודית שיש לכך על החולה, וכן סקירת הספרות המשמעותית לנושא.

יהונתן שרעבי, אהוד גרוסמן

המח' לרפואה פנימית ד', מרכז רפואי שיבא, תל-השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

יתר-לחץ-דם (יל"ד) היא מחלה שכיחה ושיעור נע בין 10% בקרב צעירים ועד 50% במבוגרים מעל גיל 65. על אף העדויות המוצקות בדבר התועלת בגילוי המחלה וטיפול בה, שיעורי האיבחון עדיין נמוכים אף יותר. כיום, ההנחיות לאיבחון וטיפול ביל"ד מתבססות על מדידות במרפאה, אולם ייתכן שתנאי זה תורם לקושי בהגעה לשליטה נאותה במחלה בקרב הציבור. בנוסף, בשל האופי המשתנה של לחץ הדם, ערכי לחץ הדם שנמדדו במירפאה אינם משקפים בהכרח את לחץ הדם האופייני לחולה.

אחד האמצעים היכולים להפחית את הצורך במדידת לחץ-הדם במירפאה, הוא שימוש במכשיר מדידת לחץ-דם עצמי (לד"ע) בביתו של הנבדק. ואכן, בשנים האחרונות, אנו עדים לשימוש גובר והולך במכשירים אלו, ובמקביל – לפירסומן של עבודות אודות יעילותם של מכשירי המדידה, תקפותן של המדידות הביתיות ומשמעותן של התוצאות. עד לאחרונה, לא היו כללים ברורים לניתוח ופירוש התוצאות. השנה, התכנסה ועדה בין-לאומית, שבחנה סוגיות אלו ופירסמה הנחיות קליניות ראשוניות אודות השימוש במכשירי מדידת לחץ-דם ביתיים באיבחון וטיפול ביל"ד. בסקירה זו, נדווח על עבודות מרכזיות בנושא, נציג את ההנחיות ונמליץ על אופן יישומן בהתמודדות היומיומית עם האיבחון והטיפול ביל"ד.

רונן ש' גולד, יוסף ב' לסינג, דוד פאוזנר ודוד גורדון

היחידה לאורגינקולוגיה וריצפת האגן, ביה"ח ליולדות ליס, מרכז רפואי תל-אביב, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב

התהוות נצור בין שלפוחית השתן והלדן (נשש"ל) גורמת להשפעות קשות הן על התיפקוד הגופני והן על מצבי הנפשי של החולה. במדינות מתפתחות מהווה נשש"ל סיבוך שכיח של טראומה מיילדותית. במדינות אלו, מתלווה לבעיה זו גם בעיה חברתית קשה. במדינות מפותחות נשש"ל הוא נדיר יותר ורוב החולות לוקות בו עקב ניתוח גינקולוגי. אין ספק, כי נשש"ל יכול להיגרם גם בידיו של מנתח מוכשר ביותר ובעל ניסיון רב. מרגוליס טוען, כי כל שדרוש הוא מספיק זמן ומספיק ניתוחים כדי שנשש"ל ייגרם על ידי כל מנתח. למרות שנשש"ל מוכר עוד מתקופות קדומות, הרי שניתוח מוצלח דווח לראשונה רק בשנת 1952: ג'ימס מירון סייס דיווח על סגירת נשש"ל בגישה לדנית באמצעות חוטי כסף. הטיפול העדכני בנשש"ל החל רק באמצע המאה ה-20, תחילה בגישה ביטנית ובהמשך בגישה לדנית. למרות ההתקדמות בשטח זה, בחירת הדרך הטוב ביותר לטיפול וקביעת התיזמון לפעולה נותרו גם היום בגדר אתגר רפואי.

ניר מרכוס (1,2), אמנון וזינה (1), בועז תדמור(1)

(1) חיל הרפואה, צה"ל, (2) המח' לרפואת ילדים א', מרכז שניידר לרפואת-ילדים, פתח תקוה

בוטוליזם הינקות הוא מחלה רעלנית-זיהומית, הנגרמת על-ידי נבגים של Clostridium botulism הנובטים בכרכשת, מתרבים ומפרישים רעלן. פרשת החולה הראשונה דווחה בשנת 1931. בדו"ח זה דווח על תינוק בן שלושה חודשים וחצי, שאושפז עם הפרעה בבליעה, חולשת שרירים ועצירות. בבדיקת הצואה של התינוק נמצא החיידק קלוסטרידיום בוטולינום (ק"ב). ההנחה היתה שהגורם הבלעדי למחלת הבוטולינום היה אכילת שימורים מעשה-בית. האפשרות של התפרצות המחלה בתינוק זה, הניזון מחלב אם, נשללה על הסף, והאבחנה של בוטוליזם נדחתה. רק בשנת 1976 הוגדרה מחלת בוטוליזם הינקות על מאפייניה הקליניים, האפידמניולוגיה והפתופיזיולוגיה.

ארז סקפה, אלכסנדר בטלר, דוד חסדאי

המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח תקוה

הלם שמקורו בלב (cardiogenic shock) (המ"ל) הוא תיסמונת קלינית, הנגרמת מירידה בתפוקת-הלב המערכתית בנוכחות נפח תוך-כלי תקין. כתוצאה מכך, נגרמות ירידה בזילוח רקמות והפרעה באספקת חמצן לרקמות. בסקירה זו נתייחס למאמרים העיקריים שפורסמו בנושא זה וננסה לגבש עמדה לגבי אפשרויות הטיפול בחולים אלה.

(1) ד' כהן, (2) ש' כהן, (3) ד' שילר

(1) בית-חולים נוף-הגפן, חיפה, (2) יח' למיקרוסקופ-אלקטרון, הפקולטה לרפואה ב' רפפורט, הטכניון, חיפה, (3) המרכז לשירותים לקשיש בעמקים, עפולה

גרגירי בירבק (ג"ב) (birbeck granules), המכונים גם גרגירים של תאי לאנגרהאנס (ת"ל), הם אברונים מיוחדים המצויים בציטופלסמה של ת"ל ומשמשים כאחד הסימנים לזיהויים. אברונים אלה נבדקו בת"ל באפידרמיס של חולים מבוגרים עם פצעי לחץ והושוו לאלה שבת"ל באפידרמיס של קבוצת בקרה. נמצאה עלייה בשיעור של כ-47% p<(0.001) במספר ג"ב בת"ל מהאפידרמיס ה-sacral הסמוך לנגע של החולים, ועלייה בשיעור של כ-68% p<(0.005) במספר ג"ב בת"ל התקין של החולים. בהשוואה לקבוצת הבקרה. חלק מג"ב בת"ל של החולים נראו בדמות הגרגירים בת"ל בקבוצת הבקרה. הם היו מפוזרים בתוך הציופלסמה של התא בצורת מקלות יחידים או מחבטי טניס. בנוסף, אובחנו באפידרמיס של החולים גם מבנים בלתי-סדירים של ג"ב, כגון מבנים שלפוחיתיים הקשורים לשניים או שלושה מבנים דמויי-מקלות הקשורים למיטוכונדריה, לליזוזום או זה לזה בצורת מעגל. כן נראו ג"ב בקשר ישיר עם קרום הפלסמה של ת"ל והודגמו מבנים של קבוצות או ערמות של ג"ב, בצורת מקלות מקבילים הסמוכים זה לזה. שני סוגי המבנים האחרונים שיקפו מצבי היווצרות של ג"ב. ריבוי ג"ב הדגים, ככל הנראה, מצב פעיל של ת"ל באפידרמיס של החולים. לא ברור אם השינויים בצורתם (morphologic changes) של ג"ב משפיעים על תיפקודם של ת"ל בהצגת אנטיגן; ייתכן שהם אחראים באופן חלקי לזיהומים המאובחנים בחולים עם פצעי לחץ. ייתכן גם שריבוי ג"ב והשינויים המבניים שלהם מבטאים תגובת ת"ל לדלקת.

רון בן-אברהם, דיאגו בלטרוטי, דוד ניב ואבי וינברום

מתן מישלב של אופיואידים בעלי זיקה שונה לקולטנים מסוג  ..........  הוכח כיעיל בהקלת כאב בחולדות. בעבודה זו, נבדקה בצורה כפולת-סמיות ההשפעה נוגדת הכאב הסב ניתוחי של מתן מורפין – אגוניסט טהור של הקולטן ........  ובופרנורפין – אגוניסט חלקי של הקולטן  ........  , בשלוש קבוצות של חולות (10 חולות בכל קבוצה) שעברו כריתת רחם בהרדמה כללית. המישלב התרופתי לשיכוך כאב במתן טרום ובתר ניתוחי כלל מתן תת-שידרתי של 0.3 מ"ג מורפין ותמיסת מי-מלח לתוך הווריד (קבוצה 1); מתן לתוך הווריד של 0.09 מ"ג בופרנורפין ומי מלח במתן תת-שידרתי (קבוצה 2); או מתן במישלב של מורפין ובופרנורפין במינונים שצוינו לעיל (קבוצה 3). קבוצה 3 קיבלה מינונים נישנים לתוך הווריד של בופרנורפין ומי-מלח במתן תת-שידרתי.

רמות הארגעה (sedation), החרדה והכאב, כפי שהוערכו על פי סולם מספרי או מדדי, היו שוות מיד לאחר הניתוח. אולם במדידה שנערכה 12 לאחר הניתוח, הודגמה דרגת ארגעה וכאב נמוכות באורח משמעותי בקבוצה 3 ובהשוואה לשאר הקבוצות. השפעת הבופרנורפין במינונים נישנים בקבוצה 3 היתה ממושכת יותר בהשוואה לקבוצה 2 (מתן לתוך הווריד ללא מישלב עם מורפין). שיעורי השפעות-הלוואי בקבוצות 2 ו-3 היו נמוכות ב-44% וב-42%, בהתאמה, בהשוואה לאלה שאובחנו בקבוצה 1. לא אובחנו סימני גמילה מערכתיים. לפיכך, מישלב של מורפין תת-שידרתי ומינון נמוך של בופרנורפין לתוך הווריד פועל כמשכך-כאב טוב יותר, ממושך יותר ועם שיעור נמוך יותר של השפעות-לוואי בהשוואה לנשים שעברו כריתת-רחם וקיבלו מורפין בלבד, במתן תת-שידרתי.

א' שחר, ג' חסון, ש' פולק

המכון לאלרגיה, אימונולוגיה ואיידס, מרכז רפואי רמב"ם, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

רקע: בשנים האחרונות גדל והולך בבתי-החולים בישראל השימוש בכפפות לטקס, בעקבות עלייה ניכרת בשיעור המחלות הזיהומיות המועברות דרך דם והפרשות, כגון דלקת כבד מסוג B ו-C ומחלת האיידס. אולם השימוש הגובר בכפפות לטקס וגומי גרם לעלייה במספר מקרי האלרגיה ללטקס בין עובדי מערכת הבריאות. בשני סקרים שנערכו לאחרונה בישראל בבית חולים כללי ובבית חולים לילדים, נמצאה שכיחות נמוכה של אלרגיה ללטקס.

מטרה: לבדוק שיעור אלרגיה ללטקס בין עובדי בית חולים כללי בישראל החשפוים למגע עם כפפות לטקס.

שיטות: נכללו במחקר 203  עובדים של מרכז רפואי רמב"ם, ממחלקות שבהן יש שימוש רב בכפפות לטקס. כל עובד ענה בשאלון על פרטים דמוגרפיים, פרטים הקשורים למחלקתו ולפקידו, אנאמנזה אישית ומשפחתית על אלרגיות ופרטים קליניים הקשורים לחשיפה לכפפות לטקס. דגימות-דם ניטלו מכל הנכללים במחקר למטרת בדיקה כמותית של נוגדן IgE כללי ושל נוגדן IgE סגולי ללטקס, שנבדק בשיטת DPC Alastat-ELISA.

תוצאות: 75 מבין 203 העובדים (36.9%) הצהירו על תופעות קליניות העלולות להיות קשורות לחשיפה ללטקס. רק 32 עובדים (15.8%) הצביעו על תופעות קליניות שניתן ליחסן לתגובת רגישות-יתר מיידית (אלרגיה מטיפוס I), כגון נזלת, התעטשויות, דמעת והפרעות-נשימה, בקרב 30 מהם (המהווים 14.8% מכלל העובדים) נמצאו נוגדני IgE סגוליים ללטקס (מעל 0.35 יב"ל/מ"ל), וב-21 מהם (המהווים 10.3% מכלל העובדים) נמצאו רמות גבוהות מאוד של IgE סגולי ללטקס (1.5 יב"ל/מ"ל). כמחצית מהעובדים (43.4%) עם נוגדני IgE סגוליים ללטקס היו רופאים והשאר אחיות (23.3%), עובדי משק (20.0%) ועובדי מעבדה (13.3%). המאפיינים המשמעותיים ביותר בקרב 30 עובדים עם אלרגיה ללטקס מטיפוץ I היו אנאמנזה אישית ומשפחתית של אלרגיה, רמות גבוהות של IgE כללי וחשיפה ללטקס מעל שעתיים ביום.

מסקנות: היארעות תגובת יתר של רגישות מיידית ללטקס בקרב עובדי בית חולים כללי בישראל (14.8%) דומה לזו שנמצאה במרכזים רפואיים אחרים בעולם. עובדים עם אנאמנזה אישית או משפחתית של אלרגיה, החשופים ללטקס מעל שעתיים ביום ושבדמם נמצאה רמה גבוהה של IgEכללי, היו בסיכון גבוה ללקות בתופעות קליניות של אלרגיה ללטקס מטיפוס I. על סמך נתונים אלה, ניתן לאתר עובדים במערכת הבריאות שיש למנוע את המשך חשיפתם ללטקס, על-מנת למנוע או להפחית התהוות תופעות קליניות הקשורות באלרגיה ללטקס.

ח' מצקין, י' קוור, א' שטנגר, ר' אגאי, נ' אסנה, ע' מרימסקי

המחלקות לאורולוגיה ואונקולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב, והפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב

סרטן הערמונית הוא השאת השכיחה ביותר בגברים מבוגרים. הטיפול בלוקים במחלה מוקדית המוגבלת לבלוטה הוא בניתוח או בהקרנות. בעשור האחרון הוכנסה שיטת הטיפול בקרינה מייננת פנימית – ברכיתרפיה באמצעות גרגירי יוד רדיואקטיביים. אנו מדווחים במאמר זה על 150 חולים ראשונים שטופלו בברכיתרפיה והיו במעקב שנע בין 3-24 חודשים (חציון 15 חודש). בעשרים מהחולים שולבה גם קרינה חיצונית, בהתאם למדדי קבלה מקובלים.

במעקב שנערך ב-89% מהחולים נצפו ערכי PSA נמוכים מ-0.5 נאנוג'/מ"ל, כעדות להחלמה. רק ב-6 חולים נצפתה עלייה מתונה בערכי PSA – כעדות להישנות המחלה או לאי-החלמה ממנה.

התחלואה היתה בינונית, והתבטאה בהפרעות בהטלת שתן כתוצה מחסימה ובגירוי (irritability), שנמשכו כ-3 חודשים בממוצע. לאחר תקופה זו, ערכי ה-IPSS – ניקוד לתסמינים של מוצא השלפוחית – חזרו לערכים טרם הטיפול.

שליש מהחולים התלוננו על אין-אונות, שהופיעה רק לאחר הטיפול. הערכים נמדדו באמצעות שאלון למילוי עצמי (IIEF). החולים לא לקו בסיבוכים קשים, ולכן לא היו זקוקים לניתוח, אישפוז או צנתור ממושכים, ולא הובחנו נזקי קרינה באזור החלחולת.

לסיכום, במאמר זה מדווח לראשונה בישראל על שיטת הטיפול בברכיתרפיה באמצעות יוד-125 בלוקים בסרטן הערמונית. תוצאותיה לטווח קצר ולטווח בינוני מצויות במתאם עם הדיווחים בספרות, ופגיעתה באוחר-החיים של החולה היא מיקטית (minimal), דהיינו הפגיעה בהרגלי ההשתנה והזיקפה של החולים היא נמוכה (רק בשליש מהחולים) ובהשוואה להשפעות-הלוואי והסיבוכים המדווחים בטיפולים חלופיים, כגון ניתוח רדיקלי או קרינה חיצונית.

שרונה אמר, נגה טיבן, חאלד כרכבי, דורון חרמוני

המח' לרפואת משפחה, שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה וגליל מערבי והפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

קיימים בספרות דיווחים רבים על החשיבות של חדילה מעישון, עיסוק בפעילות גופנית ושמירה על תזונה בריאה. אין עדיין מספיק מחקרים בספרות העולמית בכלל ובישראל בפרט, המעידים שייעוץ רפואי אכן משפיע על מטופליו לשנות את אורח-חייהם. במחקר זה בחנו אם בפגישת רופא-מטופל המוקדשת כולה לנושא של רפואה מונעת ניתן לגרום לשינוי באורח-החיים של מטופלים, דהיינו הפסקת עישון, פעילות גופנית וירידה במשקל.

במחקר נכללו 88 מטופלים בגילאי 25-50. המטופלים זומנו לפגישה בת 20 דקות עם רופא-המשפחה. בפגישה קיבלו המטופלים הדרכה אישית מרופא-המשפחה בתחומים של עישון, פעילות גופנית ותזונה בריאה. ההדרכה הותאמה לכל מטופל. כעבור 6-12 חודשים, רואיינו המטופלים טלפונית. הנתונים עובדו ונותחו באמצעות תוכנת SPSS לחלונות.

מתוך 25 מעשנים, חדלו לעשן שתי מטופלות (8%); חמישה (20%) מעשנים הפחיתו מספר הסיגריות שעישנו ביום. לאחר ההתערבות חלה עלייה במספר האנשים שעסקו בפעילות גופנית קבועה – 56.1% לעומת 2.7% לפני ההתערבות. העלייה נמצאה משמעותית מבחינה סטטיסטית (p<0.001). בקרב מטופלים הלוקים בעודף-משקל (BMI 26.9-25) ובהשמנת-יתר (27>BMI) נמצאה ירידה משמעותית סטטיסטית (p<0.001) ב-BMI בעקבות ההתערבות. בקרב מטופלים בעלי משקל תקין (BMI 24.9-20) ונמוך (20<BMI) נמצאה ירידה ב-BMI – אולם היא אינה משמעותית סטטיסטית.

בעידן שבו שיקולים כלכליים מכבידים על עבודתו היומיומית של הרופא ועל החלטותיו, הראנו כי פגישה קצרה בין רופא למטופל, שאינה כרוכה בעלות גבוהה, עשויה לתרום לשינוי באורח-חייו של מטופל.

מודי משגב (1), שלמה ברלינר (2), עמירם אלדור (1)

(1) המכון להמטולוגיה, (2) המח' לרפואה פנימית ד' (היחידה לטיפול בנוגדי-קרישה), מרכז רפואי תל-אביב סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

ארגמנת תרומבוטית תרומבוציטופנית (את"ת) ( thrombotic thrombocytopenic purpura–TTP) היא מחלה רב-מערכתית קשה, ושכיחותה מוערכת ב- 3ץ7 חולים לכל 100,000 נפש. שיעור התמותה מהמחלה, שהיה למעלה מ-90%, ירד עד כדי 20%-10% בזכות השיפור בטיפול, המתבסס על החלפת פלסמה (plasma exchange). מנתונים שונים שנאספו לאורך השנים ידוע, כי בתהליך הפתולוגי מעורבים תאי אנדותל, גורם וון-וילברנד וטסיות, אך החוליה המקשרת את השלושה היתה חסרה. בסקירה זו נתמקד בעיקר בידע החדש אודות הפתוגנזה של המחלה; כיום, אנו לא רק מבינים אותה טוב יותר, אלא גם מבינים את ההיגיון בטיפול, שהתבסס עד כה על תצפיות קליניות.

אהוד ברגר, רוני שילה, אברהם ויצמן, חנן מוניץ

המח' לבריאות הנפש א' ויחידת המחקר, המרכז לבריאות הנפש גהה

סכיזופרניה היא מחלה הטרוגנית עם מיגוון תסמינים רחב, ללא אטיולוגיה ברורה או אחידה. במהלך השנים, הועלו תיאוריות שונות בניסיון להסביר את ההסתמנות בסכיזופרניה באמצעות דגמים שונים, ומרביתם מבוססים על הפרעה בפעילות מרכזית של נירוטרנסמיטרים שונים, במיוחד דופאמין, סרוטונין וגלוטמאט.

בתחילה שלטה התיאוריה הדופאמינרגית שהניחה, כי קיימת פעילות-יתר דופאמינרגית במוח בחולים בסיזופרניה, במיוחד גירוי עודף של קולטנים מסוג D₂, בעיקר במסלולים מזולימביים ומזוקורטיקליים.

מיכל בר-נתן, יחזקאל סידי, חנן גור

המח' לרפואה פנימית ג', מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

תסחיף ריאתי (ת"ר) הוא מצב שכיח בתחומי רפואה שונים והסתמנותו הקלינית מגוונת. הביטויים השכיחים כוללים קוצר נשימה פתאומי, כאב צידרי (pleural pain), שיעול, גניחת-דם ועילפון. טאכיפנאה, טאכיקרדיה, גודש ורידי צוואר והיפוקסמיה. שיעור התמותה מת"ר הוא 6%-8%, למרות טיפול, אך בחולים עם ת"ר המלווה בירידת לחץ-דם, עלול שיעור התמותה להגיע עד 30%.

מצב קליני קשה יותר הוא תסחיף ריאתי מסיבי (תר"מ). זהו מצב מסכן חיים, הכרוך בשיעור תמותה גבוה ביותר ומחייב טיפול מיידי. מרבית החולים (60%-70%) עלולים למות תוך 1-6 שעות מתחילת התסמינים, אם לא יוחל טיפול. הטיפול בחולה עם תר"מ מחייב שיתוף פעולה של צוות רפואי הכולל את הרופאים המטפלים, אנשי דימות פולשני, יחידה לטיפול נמרץ ומנתחי לב. ההחלטות חייבות להתקבל במהירות על סמך הוריות המעוגנות בתוצאות מחקרים, אך מביאות בחשבון את הידע והניסיון המקומי של הצוות הרפואי.

המטרה בסקירה הנוכחית היא לדון בהיבטים השונים של הטיפול בחולה עם תר"מ, על סמך המידע בספרות ועל סמך הניסיון שרכשנו בטיפול במספר חולים עם תר"מ בשנים האחרונות, תוך ניסיון לשתף את קהל הקוראים בתרשימי הזרימה לטיפול, שגובשו במחלקתנו.