תוצאת חיפוש

גיא הידש¹, יוסף שנטל¹, עופר נתיב²,

¹המח' לאורולוגיה, המרכז הרפואי העמק, ²המח' לאורולוגיה, המרכז הרפואי בני ציון

בעשור האחרון מבוצעים ניתוחים זעיר-פולשניים לשאתות של הכיליה, במטרה לצמצם את התחלואה הבתר-ניתוחית, לקצר את משך האישפוז ולשמר ריקמת כיליה. השיטות הזעיר-פולשניות כוללות כריתה חלקית בגישה לאפרוסקופית וצריבה תוך-גופית של ריקמת השאת באמצעות מקורות אנרגיה שונים, כגון הקפאה (Cryoablation), צריבה באמצעות גלי רדיו, גלי על-שמע (US), גלי מיקרו (Microwave), גלי לייזר וקרינת פוטון תוך-גופית. למרות שאין בידינו נתונים ארוכי-טווח, התוצאות האונקולוגיות והתיפקודיות הראשוניות נראות מבטיחות.

מובאת בזאת סקירה עדכנית על הניסיון שנרכש בשיטות השונות לטיפול בשאתות הכיליה. ההוריות, תוצאות הניתוחים, היתרונות והחסרונות של השיטות השונות, והסיבוכים האפשריים.

ארז בר-חיים, ניר מרכוס, יואב יחזקאלי, עדי ארן,

חיל הרפואה, צה"ל

שיטות המעבדה לגילוי וזיהוי מחוללי מחלות זיהומיות עברו קפיצת דרך גדולה בשנים האחרונות, עם התפתחות שיטות הזיהוי הגנטי והאימונולוגי. בסקירה זו מפורט מיגוון שיטות הגילוי והזיהוי המקובלות כיום: שיטות זיהוי באמצעות נוגדנים, שיטות כימות וזיהוי גנטי כ- RFLP, PCRו-FISH, שיטות זיהוי חלבונים ו-Mass Spectrometry- . לגבי כל שיטה מוצגים עקרונות הביצוע, זמן לקבלת תוצאה, ציוד והכשרה הדרושים להפעלתה, רמת הרגישות והסגוליות, וכן מסוכמים יתרונותיה וחסרונותיה. שיטות הזיהוי הגנטי תוך הסתייעות ב-PCR מאפשרות זיהוי סגולי, רגיש ביותר ומהיר. עם זאת, גם לשיטות המבוססות על נוגדנים, כשיטת ה-ELISA, תפקיד מרכזי בשטח הזיהוי, וחלקן היחסי צפוי לגדול עם פיתוח נוגדנים בעלי סגוליות ורגישות גבוהות. לשיטות זיהוי ברמת החלבון יתרון בהשוואה לזיהוי המבוסס על חומצות גרעין: הימצאות החלבון מאשרת כי הגן הנבדק תיפקודי. שיטת ה-Mass Spectrometry מאפשרת לזהות מספר רב של חלבונים בו-זמנית, וצפויה להוות ציר מרכזי בתחום הגילוי והזיהוי בעתיד.

רבים מהעוסקים במקצועות הרפואה אינם עוסקים בשיטות אלו בעבודתם השיגרתית, אך נתקלים במושגים מתחום הגילוי והזיהוי של מזהמים בעבודתם הקלינית והאקדמית. סקירה זו נועדה עבורם, והמטרות בכתיבתה היו להעניק מידע בסיסי, שפה משותפת וכלים להתמצאות  ראשונית בעולם מושגים זה.

ליאורה באור, יצחק בליקשטיין,

בית-הספר לעבודה סוציאלית, הפקולטה למדעי החברה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, והמח' למחלות נשים ויולדות, בית-חולים קפלן, רחובות

אי-פוריות מדווחת בסיפרות הרפואית כאירוע משבר. הלוקה באי-פוריות עשוי לחוות אובדן מסוגים שונים: אובדן של בריאות, מיניות, מעמד, ערך עצמי, אובדן ביטחון תעסוקתי, כלכלי וחברתי, ואובדן הורות ביולוגית. טיפולי-פוריות מעוררים תקווה לפיתרון הבעיה, אך בו בזמן מטילים נטל קשה על משאבי בני-הזוג. שיטות ההפריה העוקפות את בעיית הפוריות אינן חפות מסיכונים לבריאות האישה והעובר, ומהשלכות פסיכו-חברתיות שליליות על בני-הזוג. מאידך, נראה כי זוגות רבים הלוקים באי-פוריות אינם מודעים לסיכונים ולהשלכות של טיפולים אלה, ובוחרים במקום זאת להתכחש לכך או להתעלם מכך בשאיפתם להגיע ל"משפחה המיידית" (הורות ליותר מילד אחד) בנתיב הישיר (בתוך הריון אחד). כמובן שאין להתעלם מהילדים הבריאים שנולדו לאחר טיפולי עזר לפוריות, אולם על הצוות הרפואי מוטלת החובה ליידע את בני-הזוג לגבי השלכות וסיכונים גופניים ופסיכולוגיים כאחד הקשורים בנתיב הישיר למשפחה מיידית, על-מנת שיוכלו לקבל החלטה והסכמה באופן מושכל בכל הקשור לטיפול.

אילנה לביא, ימינה רוזנברג,

המכון להתפתחות הילד, קופת חולים מאוחדת, רחובות

קביעת אבחנה של ליקוי התפתחותי קשה (פיגור שיכלי, אוטיזם/PDD, שיתוק מוחין או תיסמונות גנטיות) היא סוגיה מאתגרת ושכיחה בעבודת הצוות במכון להתפתחות הילד. מסירת אבחנה קשה להורים מעוררת חששות והתלבטויות בקרב הצוות המטפל לנוכח התפיסה, כי שיחה זו עלולה להוות אירוע משברי משמעותי עבור חלק ניכר מההורים.

מחקר זה נועד לבדוק נושא שטרם נחקר בישראל: חוויות הורים, צורכיהם והעדפותיהם בעת קבלת אבחנה קשה.

במיסגרת המחקר נשלחו בדואר שאלונים לכל ההורים שנמסרה להם אבחנה של לקות התפתחותית קשה במכוננו בשבע השנים האחרונות (N=53), ושיעור התגובה עמד על 62%. השאלון התמקד בתנאים ובתוכן שיחת הדיווח, התנהגות הצוות ושביעות-רצון ההורים.

ערכנו ניתוח סטטיסטי של מיתאמים בין שביעות-רצון ההורים לבין סידרה של מנבאים פוטנציאליים, וכן ניתוח תוכן של שאלות פתוחות. המימצאים העלו שלושה תחומים עיקריים הקשורים לשביעות-רצונם של הורים משיחת הדיווח:

1)       סוג המידע שנמסר וכמותו - מידע אמין ומפורט, דיווח בכתב והפנייה למקורות מידע נוספים;

2)       ההתייחסות למצב הילד – התייחסות לכוחות הילד, התייחסות לעתידו ושידור אופטימיות;

3)       ההתייחסות להורים – הקשבה ואמפתיה, תקשורת בשפה מובנת, מתן כבוד להורים כשותפים שווים בתהליך האיבחוני והטיפולי, מתן הזדמנות לשאול שאלות ולהביע רגשות, התייחסות להשלכות האבחנה לעתיד המשפחה, תחושה שהצוות גלוי וישיר, נכונות לסייע למשפחה לאורך זמן.

לסיכום, אין זה מחויב המציאות שהורים יחושו חוסר שביעות-רצון משיחת דיווח על לקות התפתחותית קשה של ילדם. אנשי מקצוע ישראליים יכולים לנקוט בצעדים מוגדרים על-מנת לקדם את שביעות-הרצון של הורים בשיחות אלו.

ליאור לבנשטיין¹, אברהם לייטמן¹, ציפי קרא-עוז², יוסף איצקוביץ-אלדור¹, הרייטה ברגמן², מרגלית לורבר³

¹מחלקת נשים ויולדות, ²המעבדה לווירולוגיה, ³המכון לאימונולוגיה קלינית, אלרגיה ותיסמונת הכשל החיסוני הנרכש (AIDS), מרכז רפואי רמב"ם והפקולטה לרפואה, הטכניון – חיפה

זוגות לא תואמים, שבהם הגבר הוא נשא נגיף הכשל החיסוני הנרכש (HIV) והאישה אינה נשאית, עומדים בפני אפשרויות מועטות בלבד כשהם מעונינים להביא לעולם ילדים בריאים בעודם מקיימים יחסי-מין בטוחים. על-מנת שהאישה תוכל להרות, הם חייבים לקיים יחסי-מין לא בטוחים, המסכנים את האישה בזיהום מנגיף הכשל החיסוני הנרכש.

המטרה במחקר זה הייתה לפתח ולבדוק את השיטה שבה מסלקים את הנגיף מתאי הזרע ולאחר מכן לבצע הזרעה מלאכותית, תוך הסתייעות בשיטות לשטיפת זרע ובבדיקת PCR של התמיסה המכילה את תאי הזרע המיועדים להזרעה לפני ביצוע הפעולה.

לשם כך, בודדו הזרעונים (Spermatozoa) בעלי כושר תנועה מנוזל הזרע. נבדקה הנוכחות הן של HIV והן של HCV  (במטופלים שנדבקו במישלב HIV-HCV) לפני פעולת ההפרדה ולאחריה הן בנוזל הזרע (semen) והן במיקטע המטוהר של הזרעונים.

ההפריה בוצעה ביום הביוץ רק לאחר שאושר בבדיקת PCR כי אין RNA נגיפי של HIV. ארבעה זוגות עברו 8 מחזורי הזרעה תוך-רחמית (Intra uterine insemination). עד כה נולדו שני תינוקות בריאים. שתי האימהות והילודים נמצאו בבדיקה שלאחר הלידה ללא נגיפיHIV  ו-HCV.

לסיכום, מדווח במאמר זה על הליך בטוח המאפשר הורות ביולוגית לזוגות לא תואמים נשאי HIV-1, מבלי שיסתכנו בהדבקה של בת-הזוג. הנתונים הקליניים שהתקבלו במחקר הנוכחי תואמים את הנתונים האירופאיים של שיטה זו.

עידו שולט¹, מרינה אוקופניק², ליאור לבנשטיין³,

¹מח' נשים ויולדות, בית-חולים לגליל המערבי, נהרייה, ²המח' לפתולוגיה, ³מח' נשים ויולדות, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

אישה בת 31 שנה, פנתה למעקב שיגרתי בשבוע ה-33 להריונה. בבדיקת על-שמע ניצפה צף במי-השפיר מימצא כיסתי תוך-רחמי בקוטר 9 ס"מ, המכיל שלושה מיבנים עולים ובבסיסו גיבעול בסמיכות לחיבור השורר לשיליה.

בבדיקת דופלר צבע של הכיסה לא ניצפו זרימות דם פתולוגיות. בנוסף, ניצפה יחס זרימות תקין סיסטולי-דיאסטולי בשורר. המימצא לא ניצפה בבדיקות על-שמע מורחבות שנערכו בשבועות ה-15 וה-24 להריון. האישה ילדה במועד, בלידה לדנית, ילודה בריאה במשקל 3,300 ג'. בבדיקה היסטופתולוגית אובחן המימצא בשיליה כניוון כיסתי של קריש תוך-סיסי תת-כוריוני.

מנחם נוימן^1,4-8, מיכל לוריא², אחינועם לב-שגיא², רויטל ארבל³, שלמה שמעונוביץ⁶, יובל לביא^1,6,8,

תחום אורוגינקולוגיה במחלקות נשים במרכזים הרפואיים שערי-צדק¹, מסונף לפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הדסה הר-הצופים² והדסה עין-כרם³, מסונפים לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, בתי-החולים אסותא⁴, ואמריקן מדיקל-סנטר⁵, המרכזים לבריאות האישה של שירותי בריאות כללית⁶, קופת-חולים לאומית⁷, וקופת-חולים מאוחדת⁸

כחמישית מהנשים נחבלות במהלך הלידה, כך שריצפת האגן נפגעת. חלקן לוקות בהמשך באי-נקיטת שתן במאמץ (Urinary stress incontinence). הליקוי הנדון, שאינו אלא בקע אנטומי, ניתן לטיפול בניתוח משקם, ודווח על ניתוחים רבים כאלה במרוצת השנים. המטפלים האורוגינקולוגים, האמונים על התחום הרפואי דנן, שוקדים על איתור ניתוח נבחר שיבטיח הצלחה מרבית עם מיזער זיהומים. ז'אן דה-לבאל, אורולוג בלגי, דיווח לאחרונה על ניתוח זעיר-פולשני חדש, עתיר הצלחה ודל סיבוכים. בניתוח זה משומרות הצלחותיו של המיתלה הלדני ללא מתח, אך סרט הפרולן התומך במרכז השופכה מועבר דרך חלל הדוקרן ולא דרך החלל האחור-חיקי – למניעת פגיעה אפשרית במעי, בשלפוחית-השתן ובכלי-דם גדולים.

המטרה הייתה להעריך את הצלחת הטיפול, בטיחותו, קלות ביצועו וסיבוכיו של הניתוח החדש.

נערכו 100 ניתוחים בנשים הלוקות באי-נקיטת שתן במאמץ שהוכח בתבחינים אורודינמיים. פרטיהן האישיים של הנשים, תוצאות הניתוח וסיבוכיו נאספו באופן פרוספקטיבי.

הניתוח, שאינו מחייב צינתור של שלפוחית-השתן ואף לא ציסטוסקופיה, לא היה כרוך בסיבוכים במהלכו. הסיבוכים הבתר-ניתוחיים כללו כאב ירכיים שעליו התלוננו כשליש מהמנותחות. הכאבים שוככו במתן נוגדי-כאב פומיים וחלפו מאליהם בתוך מספר ימים. נרשם אירוע אחד של אצירת שתן חדידה (Sub-acute) על רקע חסימה שטופל בהצלחה בהרפיית הסרט בחדר הניתוח. תשעים-ושלוש (93) נשים הביעו שביעות-רצון רבה מתוצאות הטיפול; שש נשים דיווחו על שיפור ניכר באיכות-חייהן בעקבות הניתוח, אך גם על דלף שאריתי; בשתי נשים נכשל הטיפול ושתיהן נרפאו מאי-נקיטת השתן במאמץ לאחר שנותחו שוב, הפעם בשיטת ה-TVT.

לסיכום, תוצאות מעקב ראשוני וקצר-טווח מלמדות, כי המיתלה הלדני-דוקרני ללא מתח נמצא ראוי לבחינה מקיפה כניתוח זעיר-פולשני לטיפול באי-נקיטת שתן במאמץ בנשים.

יוסי רימר¹,

¹מכבי שירותי בריאות, חיפה

חיי אדם רבים ניצלים מדי יום בזכותם של עירויי-דם. קשה לרופא במאה ה-21 לדמיין עולם שבו מתן עירויי- דם הוא הליך קשה וקטלני או לא קיים כלל, אך המצב היה כך בדיוק לפני כמאה שנים בלבד. מאפיפיור ועד לשרלטן צרפתי, מרופא אנגלי ועד למדען יהודי אוסטרי מומר חוצה ההיסטוריה של עירויי- הדם מדינות, דתות ומגלים. במאמר זה נסקרים חלק מאירועי המפתח ההיסטוריים שהיוו את הבסיס לפיתוח הטכנולוגיה של עירויי- דם בימינו.

נדב דוידוביץ'¹, תמר שוחט², מיכאל דן³,

¹המח' לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון, ²לישכת הבריאות, מחוז תל-אביב, משרד הבריאות, ³היח' למחלות זיהומיות, בית-חולים וולפסון

מחלות המועברות ביחסי-מין מהוות אתגר כלל עולמי בתחום בריאות הציבור. על-פי הערכה של אירגון הבריאות העולמי, מידי שנה נדבקים בעולם כ-333 מיליון בני-אדם במחלות מין הניתנות לטיפול (לא כולל תיסמונת הכשל החיסוני הנרכש [AIDS]), ושיעור התחלואה נמצא במגמת עלייה בייחוד בקרב אוכלוסיות בסיכון. בדומה למדינות אחרות בעולם, שיעור התחלואה במחלות אלו נמצא בישראל במגמת עלייה.

המטרה במאמר הנוכחי היא להביא מידע מעודכן בנושא האפידמיולוגיה, האיבחון, הטיפול והמניעה בישראל של מחלות המועברות ביחסי-מין. לנוכח המידע על העלייה המשמעותית בישראל בשיעור התחלואה ממחלות המועברות ביחסי-מין, התקבלה החלטה במשרד הבריאות לפתוח לראשונה מירפאות המתמחות בטיפול במחלות אלו ובמניעתן, כמקובל במדינות רבות בעולם. לנוכח שיעורי התחלואה הגבוהים במיוחד במחוז תל-אביב ובמחוז חיפה, נפתחו בשנה שעברה שתי מירפאות בערים אלו, המתמחות בטיפול במחלות המועברות ביחסי-מין והמאוישות בצוות רב-מקצועי הכולל רופאי עור ומין, גינקולוגים, אפידמיולוגים, אחיות, עובדים סוציאליים ומקדמי בריאות.

בנימין פיורה¹, אלכס רבינוביץ¹, נטלי איזנברג², מרינה וולפסון²_,

¹היח' לגינקולוגיה-אונקולוגית, החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, ²המח' למיקרוביולוגיה ואימונולוגיה, מרכז רפואי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, המרכז לחקר הסרטן, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

קדהרינים (Cadherins) הם מישפחת-על של מולקולות הדבקה מעוגנות בקרומית התא, שבנוכחות יוני סידן (Ca⁺⁺) גורמות להידבקות בין-תאית הנחוצה לבניית רקמות ותחזוקתן. מולקולת קדהרין טיפוסי, כגון E-cadherin, היא גליקופרוטאין המורכב משלושה חלקים: חלק חוץ-תאי מורכב מחמישה קטעים זהים, חלק חוצה את קרומית התא וחלק תוך-תאי מורכב משני קטעים ונקשר באמצעות קטנינים (Catenins) לשלד התא. הידבקות בין-תאית נעשית באמצעות מיבנה ייחודי של שלוש החומצות האמיניות היסטידין, אלאנין וולין (HAV motif), המצוי בקטע החיצוני ביותר של החלק החוץ-תאי. פגיעה בהידבקות בין-תאית כתוצאה מהפרעה בתיפקוד תקין של קדהרינים מעודדת התמרה ממארת ומאפשרת התקדמות של שאת ממארת. חקר קדהרינים בשאתות ממאירות מעורר עניין רב, עקב יכולתם להיות סמנים להתנהגות ביולוגית, לסייע בקביעת הפרוגנוזה, ולנוכח האפשרות הגלומה בפיתוח תרופות מתקנות הידבקות בין-תאית לצורך טיפול בשאתות ממאירות. מתוצאות מחקרים שנערכו עד כה על קדהרינים בשאתות ממאירות של אברי-המין הנקביים, ניתן לסכם כדלקמן: 1) בהתמרה ממארת של אפיתל פני שטח השחלה ובסרטן שחלה אפיתלי מוגבל לשחלה (שלב I) מתרחש שיחלוף מביטוי N-cadherin לביטוי E-cadherin; 2) בסרטן שחלה אפיתלי מפושט מעבר לשחלה (שלב IV – II) התוצאות אינן אחידות: בחלק מהמחקרים הודגם אובדן ביטוי E-cadherin, לרוב כתוצאה מיתר-מתילציה באזור הפרומוטר של גן ה- E-cadherin, בעוד שבמחקרים אחרים הודגמה הגברת ביטוי E-cadherin; 3) בסרטני רירית הרחם הודגמו ירידה בשיעור ביטוי E-cadherin ועלייה בשיעור ביטוי P-cadherin עם החמרת הסוג ההיסטולוגי, הרעת ההתמיינות, העמקת החדירה בשריר הרחם, התפשטות מעבר לרחם ומעורבות קישריות-הלימפה של האגן; 4) בסרטן תאי-קשקש של צוואר-הרחם הודגמה הפחתה עד כדי אובדן ביטוי E-cadherin עם התקדמות השאת, ובסרטן בלוטני של צוואר-הרחם הודגמה הגברת ביטוי P-cadherin עם התקדמות השאת. ייתכן שתרופות מתקנות פגיעה בהידבקות בין-תאית תתרומנה בעתיד לשיפור הטיפול בשאתות ממאירות שבהן כרוכה הפרעה בביטוי קדהרינים בפרוגנוזה גרועה.

גלית פוסמן^1,2, רן בליצר^1,3, מייקל הוארטה¹, נדב דוידוביץ'^1,4, רון פרימר¹, אלכס לבנטל^7,6, איתמר גרוטו^1,5,

¹חיל הרפואה, צה"ל, ²מכבי שירותי בריאות, ³אוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, המח' לרפואת המשפחה, ⁴אוניברסיטת בן-גוריון, המחלקה לניהול מערכות בריאות, ⁵אוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, המח' לאפידמיולוגיה ולרפואה מונעת, ⁶שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ⁷האוניברסיטה העברית בירושלים, בית-ספר לבריאות הציבור בראון

בעוד שטיפול מונע אנטי-נגיפי לאחר חשיפה תעסוקתית ל- HIV נחשב כיום לאמצעי מניעה מקובל, טיפול המונע בנסיבות לא-תעסוקתית (ובעיקר לאחר מגע מיני), עודנו נחשב לפי גופים בינלאומיים לטיפול ניסיוני. בישראל, להבדיל מארה"ב, אך בדומה למספר מדינות אירופה , קיימים קווים מנחים ברמה הלאומית למתן טיפול מונע לאחר חשיפה אפשרית לנגיף ה- HIV במגע מיני. מבחינה מדעית הטיפול עודנו נחשב טיפול ניסיוני, אם כי בשנים האחרונות גדל ומתרחב גוף הידע המדעי לגבי יעילותה של התערבות זו. ניתן להצדיק טיפול מנוע לאחר מגע מיני בלתי מוגן בשל רמת הסיכון להעברת HIV הדומה לזו שבחשיפה תעסוקתית. שיקולים נוספים הם ההיגיון הביולוגי שבמתן הטיפול המונע, יעילותו במחקרים על בעלי-חיים, לאחר חשיפה תעסוקתית ובמניעת העברת HIV מאם לילדה, ותוצאות מחקרי עלות-תועלת. בשל השפעות-הלוואי והסיבוכים הפוטנציאליים הכרוכים בטיפול זה, חובה לקבל החלטה פרטנית ולנהל דיון בכל מקרה לגופו, כאשר נסיבות החשיפה, מאפייני הנחשף ועמדתו לגבי הטיפול מהווים שיקולי מפתח בהחלטה זו. בעבודה זו נסקר את ניסיוננו המחקרי אשר נצבר עד כה בנושא זה, את השיקולים המרכזיים המנחים את הרופא בבואו להחליט על מתן טיפול מונע לאחר חשיפה במגע מיני, ואת הקווים המנחים המקובלים כיום בישראל וברחבי העולם.

אמי נחמיה שופמן¹, ארתורו לרנר², אליעזר ויצטום³,

¹המכון הירושלמי לטיפול בבעיות סמים ותחלואה כפולה, המרכז הירושלמי לבריאות הנפש כפר שאול, ²המח' לתחלואה כפולה, מרכז לבריאות הנפש לב השרון, פרדסיה, ³המרכז לבריאות הנפש באר-שבע, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון שבנגב 

התפתחות מצב של דה-פרסונליזציה בזמן צריכת קנביס (Intoxication) היא תופעה שכיחה, אולם היא פחות מוכרת לאחר הפסקת הצריכה של סם זה והגמילה ממנו. 

במאמר הנוכחי נסקרת הסיפרות המקצועית בנושא דה-פרסונליזציה לאחר גמילה מקנביס, ומדווח על שלוש פרשות חולים המדגימות את חומרת הבעיה. מתוארים היבטים קליניים נפשיים, ומדווח על הפגיעה באיכות-החיים ואופייה הממושך של הפרעה נפשית זו. כמו-כן, מדווח על הגישה הטיפולית לכל חולה.

צבי צוקרמן, ילנה רוסליק, ראול אורביטו,

המח' לנשים ויולדות, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה 

המטרה בעבודה הנוכחית הייתה לבחון ולהשוות את יעילות הטיפול בוואגיניסמוס, המסתמך על התאמה (Modification) של שיטת Master ו-Johnson לשיטה המשלבת תרגילי הרפיה לפי שיטת Paula Garburg.  

שישים מטופלות הלוקות בוואגיניסמוס סווגו באופן פרוספקטיבי ואקראי לאחת משני צורות הטיפול הבאות: קבוצת בקרה (30 מטופלות) – טיפול בהתאמה של שיטתMaster  ו-Johnson, המבוססת על הפחתת הרגישות (Desensitization) תוך הפעלת גירויים אמיתיים על-ידי החדרת מרחיבים לדניים בסדר גודל עולה וטיפול התנהגותי פעיל במישלב עם מרכיבים פסיכודינמיים. קבוצת המחקר (30 מטופלות) - טיפול התנהגותי פעיל תוך כדי תרגילי הרפיה לפי שיטת Paula Garburg. טיפול המבוסס על האבחנה שבגוף הבריא פועלים כל שרירי הטבעת בעת ובעונה אחת, ושהפעלה נשנית של סוגרים תקינים תגרור במשך הזמן את הסוגר החלש לפעולה תקינה. הצלחה בטיפול הוגדרה כדיווח של הזוג על הצלחה בקיום יחסי-מין מלאים או החדרת מרחיב 6.

בתום סידרת המיפגשים הטיפוליים, דיווחו כל המטופלות על הצלחה בקיום יחסי-מין. ממוצע מספר הפגישות הטיפוליות היה קטן משמעותית (P<0.001) בקבוצת המחקר (1.4+4.9) לעומת קבוצת הבקרה (3.5+7.4). בעוד ששיעור הנשים שנזקקו לסידרה של עד 5 טיפולים להשלמת הטיפול היה גדול יותר משמעותית בקבוצת המחקר לעומת קבוצת הבקרה (P<0.05). כמו-כן, שיעור הנשים שנזקקו לסידרה של מעל 10 טיפולים להשלמת הטיפול היה גדול יותר משמעותית בקבוצת הבקרה לעומת קבוצת המחקר (P<0.05).

לסיכום, טיפול בוואגיניסמוס המבוסס על תרגילי ההרפיה לפי שיטת Paula Garburg הוא פשוט, בטוח, ומאוד יעיל בהשוואה לטיפולים המסורתיים המבוססים על שיטתMaster  ו-Johnson.

משה גורדון^1,2, שמואל רשפון^2,3, מאיר גורסקי¹,

¹הפקולטה לרפואת שיניים, אוניברסיטת תל-אביב, ²משרד הבריאות ,לישכת הבריאות המחוזית חיפה, ³הפקולטה ללימודי רווחה ובריאות, בית-הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה

כארבעה אחוזים (4%) מכלל סוגי הסרטן מאובחנים בחלל-הפה ובלוע, וכ-95% מסוגי סרטן אלו הם מסוג סרטן תאי קשקש (Squamous Cell Carcinoma–SCC). שיעור הנפטרים מסרטן חלל-הפה מגיע ל-50%. לאיבחון המוקדם של המחלה נודעת חשיבות גדולה בשיפור סיכויי ההישרדות של החולה. באיבחון של נגע ממאיר בחלל-הפה ובטיפול בו עוסקים רופאים מומחים ברפואת עור, אף-אוזן-גרון, וכן מומחים ברפואת המשפחה, אך גם מומחים ברפואת הפה ובכירורגיה של הפה והלסתות. מדווח במאמר זה על מטופל שהופנה לרופאת עור עקב נגע בצד הלשון שלא נעלם במשך כחודשיים לפני פנייתו.  על-סמך תוצאות של בדיקה קלינית איבחנה הרופאה אפטה ורשמה טיפול בהתאם. לאחר שטיפול זה, שניתן כחודשיים וחצי, לא הועיל, ולאחר בדיקה קלינית נוספת, קבעה הרופאה אבחנה של קנדידה ורשמה טיפול תרופתי מתאים למשך 3 שבועות. המטופל הוזמן לביקורת לאחר השלמת הטיפול. לאחר שלא חל שיפור במצבו למרות הטיפול, פנה החולה לקבל חוות-דעת נוספת. הוא הופנה למומחה בכירורגיה של הפה והלסת. הותקנה ביופסיה ואובחן כי החולה לוקה בסרטן תאי קשקש (להלן סת"ק)¹. הטיפול כלל כריתת שליש מהלשון, קישריות –לימפה ובלוטת הרוק בתת-לסת הימנית. 

במחקר שנבדקו בו תיקי מטופלים בישראל עלה, כי רופאי שיניים היטיבו לאבחן סרטן הפה בשלביו המוקדמים בהשוואה למומחים בתחומי הרפואה הכללית. להערכת המחברים, מומלץ להפנות מטופלים עם נגעים בחלל-הפה, ברפואת הפה או בכירורגיה של הפה והלסתות, ובכך להביא להגדלת סיכויי האיבחון המוקדם של סרטן הפה.

יואב מיכוביץ¹, אלי שילוח¹, משה הורוביץ¹, מיה קורן-מיכוביץ², יהודית זנדבנק³, מיכה רפופורט¹,

¹המח' לרפואה פנימית ג', ²פנימית א', ³והמכון לפתולוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

ההסתמנות האופיינית של תיסמונת סיוגרנס (ת”ס(¹ (Sjogren’s syndrome) היא יובש בפה ובעיניים, הנובע מפגיעה הנגרמת על-ידי מערכת החיסון בבלוטות הרוק והדמעות. מעורבות הכליות אינה שכיחה, אולם היא עשויה להופיע בעיקר בחולים הלוקים במחלה מתקדמת וממושכת. בפרשת החולה המובאת במאמר זה, מדווח על חולה עם הסתמנות קלינית ראשונית נדירה של ת”ס שהתבטאה בשיתוק חולף הממוקם בגפיים התחתונים. שיתוק זה נגרם עקב תת-אשלגן הדם שסיבתו RTA מסוג 1 (Type 1). הסתמנות בלתי-שיגרתית זאת הצריכה בירור לשלילת תיסמונת לחץ על חוט-השידרה.