תוצאת חיפוש

ניר אוריאל¹, גיל מורבסקי¹, אלכס בלאט¹, צבי ורד¹, ריקרדו קרקובר¹, עידו קלוסקי¹

¹המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אוטם חד בשריר הלב המלווה בעליות בקטע ST ממשיך להוות בעיה טיפולית קשה בפתח המאה העשרים-ואחת. במחקרים רבים נבחנו דרכי הטיפול העדיפות בקרב חולים אלו, ועל-סמך מחקרים אלו פורסמו קווים מנחים לטיפול בחולים. ההבדל המהותי בגישה הטיפולית בין החולים הלוקים באוטם חד בשריר הלב ליתר החולים עם אירוע כלילי חד, נובע מהצורך בהשגת עורק אוטם פתוח בהקדם האפשרי, על-מנת למזער את הנזק לשריר הלב. פתיחת עורק מושגת על-ידי הרחבה מילעורית כלילית ראשונית או טיפול ממיס פיברין. חולים עם אוטם חד בשריר הלב עם עליות בקטע ST אשר חווים פתיחה עצמונית של עורק האוטם, מהווים תת-קבוצה ייחודית הנמצאת בסיכון נמוך יותר לעומת חולים ללא פתיחה עצמונית של עורק האוטם. בסקירה זו נבחנים הנתונים שפורסמו בסיפרות הרפואית אודות תת-קבוצה זאת. נדונים במאמר מאפיינים דמוגרפיים, מהלך המחלה, הפרוגנוזה מתוך ניסיון לתת הוריה לדרך הטיפול העדיפה בחולים אלו. דיון מיוחד מוקדש למידת דחיפותו של צינתור כלילי ביחס לאירוע, ולנחיצות הטיפול בחוסמי גליקופרוטאין IIb/IIIa.

מוריס מוסרי¹, צבי פיסמן², אלכסנדר טננבאום²

מכון הלב, מרכז רפואי הדסה עין-כרם, ירושלים¹ומכון לשיקום חולי לב, מרכז רפואי שיבא, תל השומר²

חולי סוכרת מסוג 2 נמצאים בסיכון גבוה לאירועים קרדיוואסקולריים ואי-ספיקת לב. נקיטת גישה תוקפנית (אגרסיבית) לגבי גורמי-סיכון הניתנים לשינוי, כגון היפרליפידמיה, יתר-לחץ-דם וקרישיות-יתר, ובחירה נכונה של תרופות, הוכחו כמובילות לירידה משמעותית באירועים קרדיוואסקולריים.

נדונה היעילות של התערבות כלילית מילעורית  ונבחנו הגורמים המשפיעים על תוצאותיה. קושיה חשובה שטרם נפתרה היא האם איזון מחמיר של הסוכר בדם עשוי להפחית סיבוכים קרדיוואסקולריים בחולי סוכרת. בהתחשב בתשומת-הלב שלה זוכה העיסוק בהורדת גורמי-הסיכון, קיימת ההזדמנות להפחית משמעותית את הסיבות לתמותה בחולים אלה. במאמר זה נסקרים אמצעי הטיפול למטרה זו מנקודת הראות של הקרדיולוג.

¹תמר גרין, ²גל שובל, ³אברהם ויצמן

¹מחלקה ד', המרכז לבריאות הנפש "גהה", פתח-תקווה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ³המרכז למחקר רפואי על-שם פלזנשטיין, אוניברסיטת תל-אביב, קמפוס בילינסון, פתח-תקווה

הפרעה אפקטיבית דו-קוטבית מוגדרת כהפרעה במצב-הרוח. היא מאופיינת בתנודות במצב-הרוח, ממצב-רוח מרומם או חוסר מנוחה ועד מצב-רוח דיכאוני. כאחוז אחד מאוכלוסיית הילדים והנוער לוקה בהפרעה דו-קוטבית, והיא מטרידה ומשבשת את חייהם של ילדים ומתבגרים כאחד. הטיפול בהפרעה דו-קוטבית כולל טיפול במייצבי מצב-רוח. בניגוד למדווח בסיפרות הנרחבת על הטיפול במחלה דו-קוטבית בקרב מבוגרים, הטיפול בליתיום ונוגדי-פירכוסים בילדים ונוער הלוקים בהפרעה דו-קוטבית נחקר בצורה מוגבלת. המטרה בסקירה זו היא לסכם מחקרים קליניים תרופתיים עדכניים על מייצבי מצב-רוח, כולל ליתיום ותרופות נוגדות-פירכוסים בטיפול בהפרעה דו-קוטבית בקרב ילדים ומתבגרים. בנוסף נסקרות במאמר זה תרופות נוגדות-פירכוסים חדשות כמייצבות מצב-רוח אפשריות בילדים ונוער הלוקים בתיסמונת זו, כגון למוטריג’ין (Lamotrigine), גאבאפנטין (Gabapentin), וטופירמט (Topiramate).

שראל הלחמי, אולג גולדין, יבגני גליזרוב, צבי קאופמן, יהושע גנסי ושמעון מרטיק

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם חיפה, הפקולטה לרפואה – הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

הטיפול המיטבי באבני שופכן, במיוחד באבנים בשופכן הקריבני והאמצעי, נותר שנוי במחלוקת. האמצעים הטיפוליים כוללים ריסוק חוץ-גופי (ESWL) ואורתרוסקופיה. המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבדוק את שיעור ההצלחה והזמן הנדרש להגיע למצב חופשי מאבנים בחולים שעברו ריסוק של אבן בכל גודל ובכל מיקום לאורך השופכן.

לשם כך נבדקו רטרוספקטיבית נתוני כל החולים שעברו ריסוק אבני שופכן בשנים 1998-2003. אבני כל החולים רוסקו במכונת HM3. המעקב כלל צילום בטן ריק חודש לאחר הריסוק לאבנים מסוידות או טומוגרפיה מחשבית (CT) ללא חומר-ניגוד לאבנים שקופות, ולאחר שלושה חודשים בוצעה פיאלוגרפיה לתוך הווריד (IVP).

שש-מאות-שישים-ואחד (661) חולים עברו ESWL, הגיל הממוצע היה כ-51 שנה (טווח 4-85 שנים), ושיעור ההצלחה הכולל היה 93.6%. גודל האבנים נע בטווח של 5-30 מ"מ, ממוצע 10 X 8 מ"מ. מכלל החולים, 47% נזקקו לניקוז לפני הריסוק באמצעות תומך או נפרוסטומיה, מרביתם עברו ניקוז במרכז רפואי אחר ולאחר-מכן הופנו לריסוק. בחולים שפעולת הריסוק שבוצעה בהם לא הביאה למצב חופשי מאבנים, בוצעה פעולה אנדוסקופית. בארבעים אחוזים (40%) לערך מהחולים הייתה אבן בשופכן עליון; שיעור ההצלחה הכולל היה כ-92%; כ-17% טופלו באבן בשופכן אמצעי בשיעור הצלחה כולל של כ-93.6%; ו-43% טופלו באבני שופכן תחתון בהצלחה של כ-95.5%. בעשרים-ושמונה חולים נרשמו סיבוכים, 20 חולים לקו בזיהום חד בדרכי-השתן שהצריך מתן אנטיביוטיקה, ו-8 לקו בעווית בכליות שטופלה שמרנית.

לסיכום, ESWL לאבני שופכן באמצעות מכונת HM3 הוא יעיל, אינו פולשני, בעל שיעור הצלחה גבוה כבר בטיפול הראשון, שיעור טיפולים נשנים ושיעור סיבוכים נמוך. כיום זו השיטה המועדפת על-ידינו לריסוק אבני שופכן בכל גודל ומיקום.

גלית ברנר-זאדה, צבי ביסטריצר, מיכאל גולדמן

המח' לרפואת ילדים, מרכז רפואי אסף-הרופא, צריפין, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

עלייה ברמה של חומצת השתן (Uric acid) בנסיוב נגרמת עקב עלייה בייצור או ירידה בפינוי הכליות. אחת הסיבות הפחות מוכרות היא בעקבות דלקת מעי על-ידי נגיף הרוטה. בפרשת החולה הנוכחית מדווח על עלייה בחומצת השתן בילדה שלקתה בחום, שילשול, הקאה, כאב-בטן, שריעות קישריות-הלימפה בחלל הבטן ועלייה קלה ב-LDH.

לילדה לא היו סימני ציחיון, ושילוב התסמינים הקליניים ובדיקות המעבדה העלה את החשד למחלה ממארת. הוכחת זיהום מעי בנגיף הרוטה, ירידה ברמת חומצת השתן לגבולות התקין ובדיקת על-שמע נשנית של הבטן שפורשה כתקינה – כל אלה שללו חשד זה.

לסיכום, מדווח במאמר הנוכחי על הקשר בין עלייה ברמה של חומצת השתן לבין זיהום בנגיף הרוטה על-מנת למנוע בדיקות לא הכרחיות.

צבי גיל

מירפאות קהילתיות לבריאות הנפש, גליל מערבי, בית-חולים פסיכיאטרי פליגלמן (מזרע), עכו, מכון קדם לפסיכותרפיה, חיפה

בריאות הנפש בישראל עומדת לעבור רפורמה, אשר עיקרה העברת התחום מאחריותו של משרד הבריאות לאחריותן של קופות-החולים, בדומה לנעשה בתחומי הרפואה האחרים, לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. מזה מספר שנים מתריעים גורמים על האפשרות שהעברה כזו תגרום לירידה בהיקף ובאיכות של הטיפול בתחום בריאות הנפש שציבור המבוטחים יקבל, וזאת בעיקר משום שקופות-החולים תשתדלנה, באופן טבעי, לחסוך במידת האפשר בהוצאותיהן על בריאות נפש: כל מה שלא יהיה הכרחי יקוצץ, והגדרת ה"הכרחי" תותאם לרמת טיפול מיזערית. הדבר צפוי כי תקציב הבריאות הכללי הוא מטיבעו מוגבל, ובריאות הנפש תתחרה בתחומים חיוניים לא פחות של תחומי הבריאות האחרים. בארצות-הברית מנוהל תחום הבריאות בעיקר על-ידי גורמים מבטחים, ובזאת משקף במידה רבה את המצב הצפוי בישראל לאחר הרפורמה המתוכננת. עיון בדיווחים מהסיפרות האמריקאית מלמד על מציאות עגומה, שבה גורמים מבטחים מצמצמים במידה המרבית את הטיפול הנפשי שהם מאפשרים למבוטחיהן, ומגבילים את הנגישות והזמינות שלו. בסופו של דבר נראה כי שיקולים כלכליים מכריעים יותר משיקולים מקצועיים. מאמר זה נועד להתריע על מציאות אפשרית זו, ומזמין למחשבה נוספת על הכיוון שבו צועדת המדיניות בתחום בריאות הנפש בישראל.

* הכותב הוא פסיכולוג קליני בכיר העובד במשרד הבריאות. עמדתו ניתנת על דעתו ואינה מייצגת את משרד הבריאות.

צבי צוקרמן, ילנה רוסליק, ראול אורביטו,

המח' לנשים ויולדות, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה 

המטרה בעבודה הנוכחית הייתה לבחון ולהשוות את יעילות הטיפול בוואגיניסמוס, המסתמך על התאמה (Modification) של שיטת Master ו-Johnson לשיטה המשלבת תרגילי הרפיה לפי שיטת Paula Garburg.  

שישים מטופלות הלוקות בוואגיניסמוס סווגו באופן פרוספקטיבי ואקראי לאחת משני צורות הטיפול הבאות: קבוצת בקרה (30 מטופלות) – טיפול בהתאמה של שיטתMaster  ו-Johnson, המבוססת על הפחתת הרגישות (Desensitization) תוך הפעלת גירויים אמיתיים על-ידי החדרת מרחיבים לדניים בסדר גודל עולה וטיפול התנהגותי פעיל במישלב עם מרכיבים פסיכודינמיים. קבוצת המחקר (30 מטופלות) - טיפול התנהגותי פעיל תוך כדי תרגילי הרפיה לפי שיטת Paula Garburg. טיפול המבוסס על האבחנה שבגוף הבריא פועלים כל שרירי הטבעת בעת ובעונה אחת, ושהפעלה נשנית של סוגרים תקינים תגרור במשך הזמן את הסוגר החלש לפעולה תקינה. הצלחה בטיפול הוגדרה כדיווח של הזוג על הצלחה בקיום יחסי-מין מלאים או החדרת מרחיב 6.

בתום סידרת המיפגשים הטיפוליים, דיווחו כל המטופלות על הצלחה בקיום יחסי-מין. ממוצע מספר הפגישות הטיפוליות היה קטן משמעותית (P<0.001) בקבוצת המחקר (1.4+4.9) לעומת קבוצת הבקרה (3.5+7.4). בעוד ששיעור הנשים שנזקקו לסידרה של עד 5 טיפולים להשלמת הטיפול היה גדול יותר משמעותית בקבוצת המחקר לעומת קבוצת הבקרה (P<0.05). כמו-כן, שיעור הנשים שנזקקו לסידרה של מעל 10 טיפולים להשלמת הטיפול היה גדול יותר משמעותית בקבוצת הבקרה לעומת קבוצת המחקר (P<0.05).

לסיכום, טיפול בוואגיניסמוס המבוסס על תרגילי ההרפיה לפי שיטת Paula Garburg הוא פשוט, בטוח, ומאוד יעיל בהשוואה לטיפולים המסורתיים המבוססים על שיטתMaster  ו-Johnson.

יהודה שינפלד, אהוד גרוסמן, אבי ליבנה, דוד עזרא,יחזקאל סידי, צבי פרפל

מנהלי מחלקות פנימית א'-ו', מרכז רפואי שיבא, תל השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הרפואה בתקופה המודרנית מתאפיינת בארצנו, בין השאר, בחקיקת חוק זכויות החולה. בניגוד לעבר הרחוק, שבו שרתה מדיניות הפטרנליזם, קרי: הרופא יודע הכל ומחליט, והחולה סביל וצייתן, כיום החולה ובני משפחתו מעורבים יותר בטיפול, מעודכנים בפרטיו ונוטלים חלק פעיל בהחלטות מעשיות.

השקיפות הרבה באתר רב אירועים, עיתונות עוינת ותוקפנית המבליטה כישלונות, תביעות משפטיות כנגד רופאים ומוסדות רפואיים^1,2 התקצרות משך הזמן שהרופאים מקדישים לחוליהם כתוצאה מעומס ומהיעדר משאבים מספיקים, הביאו לעלייה תלולה במיספר הקובלנות והתביעות המשפטיות. דיווח מפורט וסנסציוני של תביעות אלו, אף בטרם הוכרע הדין, מזין את אש התביעות ומלבה אותה.

עידו וולף¹, רפאל קטן¹, צבי סיימון¹, משה פפא², הרמה פידר³

¹המכון לאונקולוגיה, ²המחלקה לכירורגיה אונקולוגית, ³המכון לגסטרואנטרולוגיה, המרכז הרפואי ע"ש שיבא, תל-שומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

שאתות בדרכי העיכול, ובראשן שאתות הוושט, הקיבה, הלבלב והכרכשת, הן מהשאתות השכיחות והקטלניות ביותר. בשנים האחרונות חלו התפתחויות רבות בטיפול בשאתות אלו. בכירורגיה פותחו ויושמו שיטות ניתוח חדישות, ובהן ניתוחים לפרוסקופים אונקולוגיים ושינוי שיטת הניתוח בחלחולת. טיפולים אנדוסקופיים חדישים נמצאו כיעילים הן לריפוי, כמו כריתת נגעים שיטחיים, והן להקלה, לדוגמה, על-ידי פתיחת היצרויות בדרכי העיכול והמרה. גם בטיפול האונקולוגי חלו התפתחויות רבות, דוגמת שיפור שיטות הטיפול בקרינה, יישום תרופות כימותרפיות חדישות, הסתייעות בטיפולים ביולוגיים כדוגמת נוגדנים, ופיתוח שיטות לחיזוי התגובה לטיפול האונקולוגי. בסקירה זו מוצגים החידושים העיקריים שבטיפול תוך התמקדות בנושאים שחשיבותם משותפת לכלל הרופאים המטפלים בחולים אלה.

גל שובל^2,1, איריס מנור^2,1, שמואל טיאנו^2,1

¹המרכז לבריאות הנפש "גהה", פתח תקוה, ²הפקולטה לרפואה "סאקלר", אוניברסיטת תל אביב

ילדים רבים מגיעים לבדיקת הפסיכיאטר תחת הכותרת "ילד קשה". מאחורי מושג עממי ולא-מדעי זה מסתתרות תיסמונות פסיכיאטריות מרכזיות שהעיקריות בהן הן הפרעת קשב וריכוז, הפרעות התנהגות, הפרעות במצב הרוח ותיסמונת בתר-חבלתית. במאמר ייסקרו ההיבטים הקליניים השונים של ההפרעות הללו, האבחנות המבדילות שלהן, התחלואה הנילווית והפרוגנוזה. מדובר בהפרעות שכיחות מאוד, בעלות השלכות מרחיקות לכת על תהליך התפתחותו של הילד. היכרות עם ההפרעות הללו, איבחון מוקדם וטיפול נכון יכולים למנוע סיבוכים ולשפר את הפרוגנוזה.

משה שטייף, דארול סמיט, סמי פור, צבי לסטר

המח' לניתוחי הפה והלסתות, ביה"ח פורייה

במאמר זה אנו דנים בשיטות שיחזור מקובלות של השפתיים, לאחר כריתת שאתות.

שיחזור שפה כרותה אינו משימה קלה. לשפתיים חשיבות מרכזית, תיפקודית ואסתטית, ושמירה על היבטים אלו חיונית ביותר. שיחזור פגמים בהיקף של עד שליש מהשפה נעשה לרוב בקלות על-ידי סגירה ראשונית. בשיחזור פגמים בהיקף גדול יותר, חצי שפה ואף שפה שלמה, אנו נדרשים להיעזר במיתלים רחוקים או סמוכים.

נסקור טווח נרחב של מיתלים מקומיים אשר מנוצלים לשיחזור פגמים בעובי מלא Full thickness)) ובגדלים שונים. נדון בשיטות שיחזור המיושמות כיום, על יתרונותיהן ועל חסרונותיהן.

חיים לוי, צבי טסלר, אורן טמיר, טובה ליפשיץ

המחלקה לרפואת עיניים, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

ברקית ראשונית מלידה היא מחלה גנטית נדירה המאובחנת בדרך-כלל במהלך השנה הראשונה לחיים. המחלה נגרמת בשל פגם בהתפתחות זווית הלישכה הקדמית המונע את ניקוז הנוזל המימי, ועקב כך נגרמת עלייה בלחץ התוך-עיני. ההיארעות של המחלה היא אחד לכל 10,000 לידות חי במדינות המערב לעומת אחד לכל 1,200 לידות חי בקרב אוכלוסיית הבדואים בנגב. מרבית האירועים אקראיים. בקרב הלוקים בברקית ראשונית מלידה קיימת מוטציה בגן לציטוכרום P4501B1, הנמצא בתוך הלוקוס GLC3A על-פני כרומוסום 2p21. שלושת התסמינים המשולב של דמעת, אי-סבילות לאור ועווית עפעפיים הם קלאסיים למחלה. לבדיקת לחץ תוך-עיני, קוטר הקרנית ואורך הציר של ילדים מתחת לגיל 4 שנים נדרשת בדרך-כלל הרדמה כללית. ברקית מלידה מטופלת כמעט תמיד בניתוח, והטיפול התרופתי ניתן באופן זמני עד לניתוח או בעקבות כישלונות נשנים של ניתוחים לתיקון המצב. לפחות 50% מהעיניים עם ברקית ראשונית מלידה מגיעות לחדות ראייה הנחשבת לעיוורון בעיני החוק (חדות ראייה של פחות מ-6/60).

מנחם קנטי (1), צבי פייגנברג (2), אברהם כספי (3), יוני ליאור (4), חנוך הוד (5), מנפרד גרין (6), יהונתן חסין (7), אלכסנדר בטלר (8), משה גרטי (8), משה מיטלמן (9) אבי פורת (10), אהוד גרוסמן (11)

(1) מכון הלב, בית-חולים מאיר, כפר סבא  (2) מגן-דוד-אדום תל-אביב (3) מכון הלב, בית חולים קפלן, רחובות (4) המכון לחקר הלב על-שם נויפלד, בית חולים תל-השומר,רמת-גן, (5) היח' לטיפול נמרץ לב, בית חולים תל-השומר,רמת-גן, (6) המרכז הישראלי לבקרת מחלות, בית חולים תל-השומר,רמת-גן, (7) מכון הלב, בית-חולים פוריה, טבריה, (8) מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח-תקוה,(9) מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב, (10) מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, (11) מרכז רפואי שיבא, תל השומר

בעשור האחרון פורסמו נתונים רבים על הורדת שיעור התמותה בישראל בבתי-החולים בקרב מאושפזים, חולי לב בכלל ובחולים הלוקים בתיסמונת כלילית חדה בפרט. אולם חלק מחולים אלה כלל אינם מגיעים לאישפוז, או שהם מופנים לבית-החולים לאחר החייאה, לעיתים בחוסר הכרה ובמצב המודינמי מעורער. בישראל חסרים נתונים ארציים עדכניים על החייאת לב-ריאות מחוץ לכותלי בית-החולים. מאמר זה נועד לדווח על נתוני ההחייאה לב-ריאה מחוץ לכותלי בית-החולים בישראל שנת 2000. הנתונים לוקטו פרוספקטיבית על-ידי צוותי מגן דוד אדום (מד"א) בחודשים פברואר ומארס 2000. ממימצאי הסקר עולה, כי בחודשים אלה ביצע מד"א 539 החייאות ברחבי ישראל במבוגרים מעל גיל 18 שנה, שלא כתוצאה מחבלה, תאונה או מחלה ממארת ומפושטת ידועה. מתוכן, 485 החייאות בוצעו על-ידי הניידות לטיפול נמרץ, והן שנכללו בקבוצת המחקר.

ממוצע גיל החולים היה 70.5 שנה: 68% גברים ו-32% נשים.

בקרב 72% מהמטופלים התרחש האירוע בבית המטופל או בבית פרטי אחר. זמן התגובה הממוצע של הניידות לטיפול נמרץ היה 10.3 דקות.
בהגעת הניידות לטיפול נמרץ (נט"ב) למקום האירוע 400 מטופלים לקו בדום לב, מתוכם 242 (60%) באי-סיסטוליה (Asystoly), 94 (23%) בפירפור/טכיקרדיה חדרית (VF/VT), וב-64 הודגמה פעילות חשמלית ללא דופק (Pulsless Electrical Activity [PEA]). יתר החולים (85) נזקקו לפעולות החייאה חלקיות עקב בראדיקרדיה קשה וחסם פרוזדורי-חדרי מתקדם.  
בארבעה-עשר אחוזים (14%) מהמטופלים החל אדם מזדמן (By Stander) בפעולת החייאה בסיסית טרם הגעת צוות מד"א. מאה-תשעים-ותישעה חולים (41%) פונו חיים לבתי- החולים, ומהם שרדו 53 (27%). בקרב 148 חולים אותרו סיכומי אישפוז. המקור לדום-הלב כפי שעלה מסיכומי האישפוז היה בלב ב-64% מהחולים, ו-48% מהמטופלים שהופנו לבתי החולים לקו בעבר במחלת לב. החולים ששוחררו מבית-החולים היו צעירים יותר, זמן הגעת הניידת אליהם היה קצר יותר, וב-78% הגורם לדום לב היה אירוע לב. מנתונים אלה עולה, כי בישראל קיימת שכיחות גבוהה של תמותה קארדיווסקולרית מחוץ לכותלי בתי-החולים, כמדווח במדינות אחרות במערב.  
שיעור מתן החייאה התחלתי בישראל על-ידי עובר-אורח הוא נמוך, וכ-11% מהחולים העוברים פעולות החייאה משוחררים מבית-החולים. שיעור המשוחררים היה גבוה יותר (21%) בקרב החולים עם פירפור או טאכיקרדיה חדרית לעומת 4% בקבוצה עם אי-סיסטוליה. נתונים אלה יכולים לסייע לכל הגורמים המעורבים בטיפול בחולים בטרם האישפוז, למשפחות של חולי לב ולמקבלי ההחלטות בתחום מדיניות הבריאות בישראל.

ירון ניב, גליה ניב, זהר לוי, יונה ניב  

המכון לגסטרואנטרולוגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אחד השינויים הבולטים בחלק מחולי השיטיון לקראת סוף חייהם הוא ההתנגדות לאכול. מכיוון שאכילה נתפשת בתרבות שלנו כהכרח בל  יגונה ומזון חשוב כ"אוויר לנשימה", מטפלים רבים סבורים כי יש להאכיל את חולה השיטיון גם כנגד רצונו.

במחקר זה ביקשנו ללמוד על דעותיהם של קשישים לגבי אפשרויות הזנה ופעולות דפואיות מתקדמות אם יחלו בשיטיון.

לשם כך חולק שאלון לתושבי דיור מוגן בני יותר מ-70 שנה. נכללו בשאלון פרטים דמוגרפיים, שאלות על הערכה עצמית ודירוג הנכלל במחקר על-פי סולם אנלוגי בנושאי ניידות, איכות-חיים, רמת תיפקוד, סבל מכאב, השתתפות באירועים, תמיכה משפחתית וסביבתית, פירוט מצבים הגרועים ממוות בעיני הנכללים ודירוג הסכמה אפשרית לביצוע פעולות מקיימות חיים בכל אחד משלבי השיטיון: החדרת גסטרוסטום אנדוסקופי,

הזנה דרך צינור, החייאה, הנשמה מלאכותית או ניתוח. הנכללים במחקר נשאלו אם הם מעונינים לכתוב צוואה המאפשרת התערבות טיפולית מוגדרת על-פי מצבי השיטיון, אשר תנחה את האפוטרופוס לצורך קבלת החלטות בעת הצורך.

חולקו 120 שאלונים והוחזרו 61 שאלוני שמולאו (היענות של 50.8%), מתוכם נכללו 47 נש'ם (77%). הגיל הממוצע היה 83 שנה. מאפייני רוב הנכללים במחקר היו אלמנות, מוצא אירופאי, חילוניים, בעלי מקצוע מנהלי והשכלה ממוצעת של 12 שנה. מעל 70% מהנכללים התנגדו להזנה ולביצוע פעולות מקיימות חיים בדרגות השיטיון הנמוכות, ולמעלה מ-80% התנגדו לכך בדרגות הגבוהות. תשעים-וחמישה אחוזים (95%) מהנכללים במחקר ביקשו לכתוב צוואה המפרטת הסכמה או אי-הסכמה להזנה ולפעולות רפואיות במצבי השיטיון השונים.

תוצאות המחקר הנוכחי מצביעות על רצונם של 95% מאוכלוסיית המתראיינים לכתוב צוואה שייכתב בה הטיפול העתידי במצבי שיטיון. נטיית ליבם של הנכללים במחקר היא לקבל תזונה ותמיכה רפואית מיקטית Minimal)) במצבי שיטיון שבהם הארכת חיים עלולה לגרום לסבל מיותר, הן לחולה והן לסובבים אותו.

יעקב בורנשטיין¹, לילי מרדלר-לנדמן², לודמילה אוסטרובסקי³, צבי אלתר³, רנה טנדלר¹, עדה תמיר¹

¹המח' לרפואת נשים ויולדות, בית החולים לגליל המערבי, נהרייה, ²היח' לגסטרואנטרולוגיה, מרכז רפואי כרמל, ³היח' לקופוסקופיה, מרכז רפואי כרמל, ⁴המח' לאפידמיולוגיה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה.

משנות ה-80 של המאה העשרים עוברת מערכת שירותי הבריאות האמבולטוריים בישראל רפורמה, המאופיינת בהעברת שירותי בריאות ממירפאות חוץ וחדרי ניתוח של בתי- החולים למירפאות בקהילה. רפורמה זו מתקיימת גם במדינות אחרות, והכוח העיקרי המניע אותה הוא כלכלי. בישראל, כמו במדינות אחרות, מבוצעת הרפורמה ללא סקר מוקדם של עמדות או תגובות החולים והצוות.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבדוק את העמדות השונות של חולים ואנשי צוות כלפי הרפורמה, במספר מירפאות המייצגות היבטים שונים של הטיפול הרפואי האמבולטורי הן בבית-החולים והן בקהילה. במחקר נבדקו אילו מדדים קודמים לחולים ואילו לצוות, כדי לשפר את תהליך המעבר של מתן שירותי בריאות לקהילה.

למטרה זו בוצע בין ינואר2001 לדצמבר 2001 סקר חתך, שכלי המחקר שיושם בו היה מילוי שאלון עמדות לחולים ושאלון עמדות לאנשי צוות. השתתפו בסקר אלף חולים ו-78 חברי צוות במירפאות הקהילה וביחידות אמבולטוריות מקבילות בבתי-חולים.

בתוצאות המחקר נמצא, כי גורם משמעותי להעדפת מקום קבלת הטיפול הוא הכרת הרופא המטפל בחולה. הדבר הוכח גם בבדיקת תסוגה (רגרסיה) לוגיסטית. לגורמים הבאים אין השפעה על מידת ההעדפה של מקום קבלת הטיפול: קבלת טיפול דומה באותו מקום בעבר, מחלה כרונית ברקע, מין החולה, המצב המשפחתי, איזה טיפול קיבל החולה וגיל החולה. קיימת בקרב החולים התפיסה של בית-החולים כמוסד שבו ניתן לטפל בסיבוכים באופן יעיל יותר מאשר במירפאה, וכן שבבית-החולים הרופאים מיומנים יותר. קיים הבדל בין עמדות החולים לאנשי הצוות בשיקולים להעדפת מקום הטיפול.

לסיכום, מספר שיקולים חשובים לחולים ועשויים להגביר את שביעות הרצון שלהם מהמקום אליו יישלחו לקבלת הטיפול. העובדה שאנשי הצוות מעניקים משקל שונה מאשר החולים לשיקולים שונים מדגישה את החשיבות של בדיקת עמדות החולים עצמם בעת קביעת העדפות לקביעת מיקום הטיפול.