תוצאת חיפוש

בעשור האחרון, פורסמו מספר עבודות, בהן הודגם, כי בקרב חולים עם תחלואה של חלל הפה, ובייחוד דלקת מיסב-השן – דמ"ש (דלקת מיסב השן – periodontitis) ודלקת חניכיים, קיימת היארעות מוגברת באופן משמעותי של טרשת העורקים וביטוייה הקליניים השונים: מחלת לב כלילית, אוטם בשריר הלב ואירוע מוחי. במקביל להצטברות המידע האפידמיולוגי, חלה בשנים האחרונות התקדמות רבה בכל הקשור להבנת התהליכים שביסוד טרשת העורקים.

בתוך הרובד הטרשתי קיימים תהליך דלקתי ותגובה חיסונית פעילה, שבהם נוטלים חלק, בין השאר, לימפוציטים מסוג T ומאקרופאגים משופעלים. מאמץ מחקרי רב נעשה על מנת לאתר את מחוללי הנזק הראשוני בדופן כלי הדם ואותם אנטיגנים, נגד אנטיגנים זרים (ממקור חיידקי, נגיפי וכיו"ב); לחלופין, ייתכן שמדובר בתגובה-צולבת כנגד אנטיגנים עצמוניים.

נסקור את התאוריות השונות לגבי הקשר בין מחלות חלל הפה ומיסב-השן ובין טרשת העורקים. תאוריות אלו מדגימות היטב את מרכזיותו של הגירוי הזיהומי והתגובה החיסונית כלפיו בהתהוות מחלת טרשת העורקים.
 

In Vitro Interferon-Gamma Release in Diagnosis of Cutaneous Adverse Drug Reactions

S. Halevy, A. D. Cohen, N. Grossman

Dermatology Dept, Skin Bank and Investigative Dermatology Laboratory, Soroka University Medical Center and Faculty of Health Sciences; Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

Diagnosis of cutaneous adverse drug reactions is an accepted terminology. Is a challenge. Drug-specific T-cell clones (CD4+ or CD8+), with a Th1- or a Th2-type cytokine-release pattern, may be generated from the peripheral blood in CADRs. In vitro drug-induced cytokine-release suggests a drug-specific immune response, and may implicate the drug as a possible inducer of the skin reaction.

We evaluated the diagnostic role of in vitro drug-induced interferon-gamma (IFN-γ) release from peripheral blood lymphocytes in patients with CADRs. We studied 22 patients with CADRs following intake of 45 drugs (1-4 drugs per patient). Drugs were classified into 3 categories of suspicion. 17 patients who took 39 drugs of the same type (1-4 drugs per patient) without developing adverse reactions, served as controls. In vitro drug-induced release of IFN-γ from peripheral blood lymphocytes, following in vitro challenge with the unmodified drugs, was evaluated.

The mean IFN-γ increase following 45 drug tests (60.8±85.2%) was higher (p<0.05) than in controls after 39 drug tests (30.1±27.7%). Significance was greater (p<0.005) when the mean IFN-γ increase for the 24 highly suspected drugs (75.1±93.4%) and that for the controls were compared.

This study suggests that the in vitro drug-induced IFN-γ release test may serve as a diagnostic tool in CADRs.

Heart Rate Variability with Spells of Unconsciousness in the Elderly

H. Semo, S. Feldman, A. Adunsky

Dept. of Geriatric Medicine and Neufeld Institute of Cardiology, Sheba Medical Center, Tel Hashomer

Presyncope, syncope and falls in undetermined circumstances are frequent among the elderly. They may be caused by orthostatic hypotension secondary to autonomic insufficiency. Tilt-tests and determination of catecholamines in serum and urine may establish the diagnosis, but often may not be feasible in these patients.

A simple, indirect, noninvasive technique to assess autonomic insufficiency is analysis of heart rate variability during Holter-monitoring. We present 5 cases in which it proved useful in the investigation of spells of unconsciousness.
 

Metallic Stents for Acute Colonic Obstruction

M. Itkin, E. Atar, H. Neuman, D. Kravarosic, Z. Fuko, M. Kaz

Radiology and General Surgery B Depts., Golda Campus; and General Surgery Dept., Beilinson Campus; Rabin Medical Center, Petah Tikva

The traditional treatment of acute colonic obstruction, usually caused by malignant tumor, is a 2-stage surgical procedure. The first operation is emergent and includes primary tumor resection and end colostomy followed by scheduled colostomy closure. These operations are associated with high mortality and morbidity. Recently, insertion of self-expanding metallic stents for temporary colonic decompression has been was introduced. With this new technique colostomy can be avoided in the acute phase.

In advanced colonic cancer stent-insertion is the only palliative treatment. It is done in the radiology department under fluoroscopic guidance. We present 2 cases of malignant colonic obstruction treated successfully by stent insertion.

Newer Diagnostic and Therapeutic Methods in Lung Cancer

R. Rubinstein, R. Breuer, R. Chisin

Dept. of Medical Biophysics and Nuclear Medicine, and Institute of Pulmonology, Hadassah University Hospital, Ein Karem, Jerusalem

Positron emission tomography (PET), when used with F-18 fluoro-deoxyglucose (FDG), contributes to the evaluation of patients with lung cancer. This technique of imaging detects active tumor tissue by showing increased radiopharmaceutical uptake by metabolically active cells.

Thus, PET assists in the early diagnosis of pulmonary malignancies that appear only as non-specific findings on CT-scan or chest X-ray. In addition, it is helpful in staging lung cancer before and after resection, chemotherapy or radiotherapy, or their combined use.

We performed 135 FDG-PET studies between July '97-April '99. and present our preliminary results with examples of the main indications for PET in lung cancer.
 

Intraventricular Hemorrhage in Full-Term Neonates

S. Menascu, A. Levitas, A. Golan

Pediatrics B Dept., and Newborn and Preterm Dept., Soroka Medical Center and Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

Intraventricular hemorrhage in full-term neonates is rare; it may develop without any clinical signs. Its cause is not fully understood although some risk factors have been identified. A higher index of suspicion would ensure earlier diagnosis and treatment, which might reduce the rate of severe complications. We describe 2 cases in full-term neonates.

אליהו לויטס

היחידה לפוריות והפריה חוץ-גופית, החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, ביה"ח האוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

יותר ויותר מתבהר הצורך לאבחן ולטפל בחוסר הביוץ. אי-הפוריות היא רק תוצאה אחת, קביעת האבחנה וטיפול בתאם יכולים למנוע תופעות שליליות נוספות לבריאות האשה. תוצאות של חוסר ביוץ כוללות ירידה בצפיפות העצם, ירידה בחימוד (ליבידו), תופעות בלתי רצויות בעור ובשיער, שיגשוג בלתי מבוקר של רירית הרחם (endometrium), מצב קרדיוואסקולרי מעורער ושינויים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים. התוצאות הסוציאליות והפסיכוסוציאליות של חוסר הביוץ לא תמיד בתודעתנו, למרות חשיבותן הרבה. על כן, כדי לייעץ נכון למטופלת, דרושה אבחנה מדויקת, ככל האפשר.

המושג הבסיסי להבנת הפתוגנזה של הפרעות ביוץ קשור בהבנת העובדה, שהפרשה פעימתית מתאימה של GnRH (Gonadotropin Releasing Hormone) מההיפותאלאמוס במוח קובעת את מועד הביוץ והווסת. פעימות של GnRH מהירות או איטיות מדי יגרמו לחוסר ביוץ או להרס הגופיף הצהוב השחלתי טרם זמנו...
 

ירון הר-שי, נטע שינפלד

היחידה לכירורגיה פלסטית, מרכז רפואי כרמל, הפקולטה לרפואה ע"ש רפפורט, הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

Alibert היה הראשון שתאר בשנת 1806 התהוות ריקמת צלקת משגשגת כשאת ממאירה, המונח קלואיד (keloid) נגזר מהמלה היוונית chele שמשמעותה צבת הסרטן המדמה את הצלקת הקלואידית כנוגסת בתוך העור הבריא וסביבו.

Mancicni וחב' הגדירו בשנת 1962 ו- Peacock בשנת 1970 את הצלקת המשגשגת כצלקת היפרטרופית – צלקת מורמת מהעור המתוחמת לגבולות הצלקת. קלואיד היא צלקת מורמת המתפשטת מעבר לגבולות הצלקת. בנוספת צלקת היפרטרופית עוברת תסוגה עצמית עם הזמן ואין הישנות שלה לאחר כריתה ניתוחית; אין הדבר כך לגבי צלקת קלואידית.

בשנת 1990, דיווחו Muir וחב' על סוג ביניים של צלקת...
 

זאב פילדמן¹, זאב קורשון¹, זאב ארינזון¹, רינת פרידמן²

¹מרכז רפואי לגריאטריה, נתניה, ²"נופי השרון", דיור מוגן, נתניה

התלונה על נדודי שינה אופיינית לקשישים ובד"כ מתמידה. שכיחותה עולה עם הגיל ומדווחת אצל נשים, גרושים או אלמנים, המתגוררים לבד, ומשתייכים למעמד חברתי-כלכלי הנמוך. נדודי שינה יכולים להופיע כמחלה בפני עצמה או כביטוי להפרעות פסיכיאטריות, פיזיולוגיות, או על רקע טיפול תרופתי.

המטרה בסקירה: להרחיב את המודעות לנושא נדודי השינה בקרב קשישים ולהרחיב את הנושא, בעיקר בנוגע לשינויים הפיזיולוגיים ולגישה הטיפולית.
 

שי שרוט¹, יואב צפמן¹, יהודה שינפלד²

¹המח' למחלות עצבים, המרכז הרפואית תל-אביב, ²מח' לרפואה פנימית ב' והמרכז למחלות אוטואימוניות, בי"ח שיבא, תל-השומר

תיסמונת האנטיפוספוליפידיים, antiphospholipid syndrome (APS) היא מחלה רב-מערכתית שבה מעורבים נוגדנים ואנטיגנים שונים. הפרעה האוטואימונית מתבטאת קלינית באירועים פקקתיים-תסחיפיים נשנים (עורקיים וורידיים), בהפלות עצמוניות נשנות, בתרומבוציטופניה ובכייל גבוה של נוגדנים כנגד פוספוליפידים ((antiphospholipid-antibodies - aPL וכן של נוגד קרישה זאבתי (lupus anticoagulant - LA). התיסמונת יכולה להתרחש משנית למחלות אוטואימוניות אחרות (כמו זאבת אדמנתית מערכתית systemic-lupus-erythematosus (SLE), לממאירויות או לזיהומים וכן כתגובה לתרופות. כשלא נמצאת סיבה ראשונית מעין אלו להתהוות התיסמונת, היא מוגדרת כראשונית (primary APS).

הנוגדנים הנמנים עם משפחת ה- aPL מאותרים בבדיקה שבה נמדדת תגובתיות (reactivity) חיסונית כלפי קרדיוליפין (aCL) ופוספוליפידים למיניהם הטעונים שלילית, בנוכחות או ללא נוכחות  ביתא 2 – גליקופרוטאין או קופקטורים חלבוניים אחרים, או ע"י תגובתיות חיסונית כלפי ביתא 2 – גליקופרוטאין (הידוע כקופקטור חיוני לקישור ה- aPL) או קופקטורים חלבוניים אחרים לבד, או על ידי יכולתם לעכב את מנגנון הקרישה בתבחיני קרישה התלויים בפוספוליפידים (LA=).

לא כל בני-האדם עם aPL יהיו תסמיניים. בסקר פרוספקטיבי של בנק הדם התגלה, שב- 6.5% מהאוכלוסייה הכללית אובחנו בתבחין ELISA נוגדנים מסוג IgP-aPL. לעתים קרובות, יורד כיל-ה- aPLלטווח התקין עם הזמן, ללא אירועים פקקתיים.

בחולים הלוקים ב- APS, דווח על ביטויים קליניים שונים, הכוללים סיבוכים המאטולוגיים, סיבוכים בעור, מחלת מסתמי הלב והיפגעות הכליות. בנוסף, דווח על ביטויים נירולוגיים שונים המערבים בעיקר את מערכת העצבים המרכזית. בסקירה זו, נדונים ההיבטים הנירולוגיים של תיסמונת הנוגדנים האנטיפוספוליפידיים.
 

ג'מאל עווד¹, בלה שינדל², יאיר שינדל¹

¹המח' לרפואה פנימית ו', ביה"ח לגליל המערבי, נהריה, ²מירפאת סוכרת, מרכז רפואי רבין, פתח-תקוה

האירגון האמריקאי לסוכרת (The American Diabetes Association - ADA) – ממליץ, שאם לא הושג איזון של הסוכרת בחולים NIDDM תוך שלושה חודשים על ידי תזונה דלת-סוכר והתעמלות, יש להתחיל בטיפול תרופתי. בדרך כלל מומלץ להתחיל בתרופה פומית אחת המורידה את רמת הסוכר, כמו, לדוגמה, (s‘SLP) sulfonylureas, (MTF) metformin, (ACS) acarbose או אינסולין.

בבחירת התרופה, יש לדעת את הפתוגנזה העיקרית שהביאה להיפרגליקצמיה, מנגנון הפעולה של התרופה, מחירה, השפעות-הלוואי, אופן מתן התרופה ומידת הדחיפות להורדת רמת הסוכר, דהיינו, ההסתמנות הקלינית של החולה.

התרופות מקבוצת ה- sulfonylureas הן השימושיות ביותר היום כטיפול התחלתי. Metformin מקבוצת ה- biguanides הוא תרופה מהקו הראשון לטיפול בחולי NIDDM הלוקים בהשמנת-יתר ועמידות לאינסולין. התרופה יעילה במיוחד במישלב עם תרופה מקבוצת ה- sulfonylureas, במיוחד במצבים בהם ה- s‘SLP בלבד לא הביאו לאיזון החולה.

התרופה החדשה יחסית acarbose מקבוצת האלפא glucosidase מפחיתה בצורה ברירנית את עליית הגלוקוזה לאחר הארוחה, ואין לה כמעט השפעה על רמת הסוכר בצום. שתי הקבוצות שהוכנסו לשימוש רק לאחרונה הן:

קבוצת ה- thiazolidinedione (troglitazon, rosigltazon) מגבירה את רגישות הרקמות ההיקפיות לאינסולין, כלומר, "מעוררת" תגובה חזקה יותר לאינסולין בשריר, בריקמת השומן ובכבד.

קבוצת ה- meglitinides (repagilinide) מגבירה את הפרשת האינסולין מהלבלב בדומה לקב' ה- s‘SLP, אלא שהשפעתה מהירה יותר וקצרה יותר, ומתאימה להפחתת רמות הגלוקוזה בנסיוב לאחר ארוחה.
 

למעלה מ- 40,000 נשים נפטרו בשנה האחרונה מסרטן השד בארצות הברית. עובדה זו מעמידה את סרטן השד כסרטן השכיח ביותר בנשים והשני כגורם לתמותה מסרטן בנשים. נשים מעל גיל 60 הן בעלות הסיכון הגבוה ביותר ללקות בסרטן השד ואוכלוסייה זו היא אוכלוסיית המטרה לרוב המחקרים הקליניים שמטרתם טיפול מונע. הסיכון במהלך שנות החיים ללקות בסרטן שד פולשני הוא בשיעור של 12%, ולכן כל טיפול שיפחית או יגדיל את הסיכון הנ"ל, הוא בעל השפעה חשובה על בריאות האשה. טיפולים המשפיעים על עלייה או ירידה בסיכון לסרטן השד בנשים בעת חדלון הווסת כוללים: טיפול הורמוני חלופי, כריתת שד כטיפול מונע, ומתן טמוקסיפן וראלוקסיפן. בשנה האחרונה, פורסמו מספר מחקרים בנושא, אותם נסקור במאמר זה.

האתיקה הרפואית, כבר מימיה הראשונים, מטילה על הרופא אחריות לטובת החולה. בזמננו, ממשיכים הקודים לתמוך במסורת זו, וקובעים מחויבות להגיש טיפול יעיל ומצפוני לטובת החולה מעבר לשיקול דעת הרופא עצמו, על הצהרת ג'נבה (1948) "בריאות החולה שלי היא חשיבותי הראשונה". בין היסודות של כללי ההתנהגות האתית מצויה מחד גיסא מחויבות של הרופא להגיש לחולה מידע שיעזור לו לקבל החלטות, ומאידך גיסא הצורך לשמור על הסודיות כדי למנוע פגיעה בחולה על ידי הציבור. נשאלת השאלה, האם ההתפתחויות בכלי התקשורת והאינטרנט משרתות את החולה או פוגעות בו.

Cholesterol Pericarditis Associated with Rheumatoid Arthritis

B. Knobel, P. Rosman

Dept. of Medicine B, Edith Wolfson Medical Center, Holon; and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Cholesterol pericarditis (CP) is a rare and unusual disease characterized by chronic pericardial effusion with high cholesterol concentration. Precipitation of cholesterol crystals may occur and induce inflammation and constrictive pericarditis. CP may be idiopathic, but is usually associated with a systemic disease, such as tuberculosis, myxedema, or as in our case, rheumatoid arthritis (RA).

We present a 78-year-old woman with RA, typical deformities of the metacarpo- and metatarso-phalangeal joints and subcutaneous rheumatoid nodules. She was hospitalized with increasing dyspnea and weakness and a 2-dimensional transthoracic echocardiogram showed a large pericardial effusion, without tamponade.

Blood cholesterol was 208 mg/dl, triglycerides 169 mg/dl, LDH 37 u/L and rheumatoid factor 2560 u; glucose, kidney, and thyroid function tests were normal and PPD test negative. Pericardiocentesis yielded 800 ml of opaque, cloudy fluid, with glucose 19 mg/dl, cholesterol 264 mg/dl (normal 20-40 mg/dl), triglycerides 169 mg/dl, LDH 5820 u/L and rheumatoid factor 40 u; viral titers and cultures for bacterial, mycobacterial and fungal infections were negative. The pericardial fluid had a distinctive scintillating, gold-paint appearance and many cholesterol crystals were evident microscopically.

The patient responded to treatment with methotrexate and steroids. Factors responsible for increase in pericardial fluid cholesterol may be its liberation from injured pericardial cells and rheumatoid nodules, lysis of red cells, or lymphatic obstruction and impairment of the absorptive capacity of the pericardium.

Diagnosis and Therapy in Acute Stroke: A Rehabilitation Center Viewpoint

M. Motin, J. Streifler, A. Tsur, H. Ring

Neurological Rehabilitation Dept., Loewenstein Rehabilitation Center, Ra'anana; Neurological Unit, Rabin Medical Center, Golda Campus, Petah Tikva and Sackler School of Medicine, Tel Aviv University, Ramat Aviv

The extent of the diagnostic work-up of patients with acute stroke was evaluated in 101 patients admitted for rehabilitation during a 4-month period in 1997. This included specific blood tests and neuro- and cardiac imaging, and compared the extent of work-up in a community hospital versus a rehabilitation center. Comparisons were also made with similar investigations 10 and 20 years earlier.

Results demonstrated that the trend to admit younger stroke patients (<50 years) to neurological (as opposed to medical) departments observed between 1977-1987 persisted in 1997.

The use of CT scan increased dramatically from 1977 to 1987 (19% vs 78%), and in 1997 was actually 100% The use of carotid duplex and echocardiography increased steadily during the 3 decades reaching 26% and 28% respectively. Tests for thrombophilia were seldom done. However, in neurological departments it was done in about 50% of the younger stroke patients. In neurology departments carotid duplex was done 2 to 3 times more often than in medical departments.

During rehabilitation imaging tests were done once or more in almost half the patients. The results and those of additional blood tests, have led to modification of antithrombotic treatment in 14% of the younger group and 4% of the older group.

We have clearly shown that while stroke work-up has become more comprehensive in recent years, there is still much to do in this field. Stroke units or teams in our general hospitals will increase stroke awareness, improve work-up and hasten definitive treatment.