תוצאת חיפוש

דוד ישראלי¹, ישראל שטראוס²

¹המערך הפסיכיאטרי, בית החולים קפלן, מסונף לאוניברסיטה העברית, ירושלים, ²מרכז בריאות הנפש באר יעקב, נס ציונה (לקהילה) מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

טיפול אסרטיבי בקהילה (Assertive Community Treatment – ACT) הוא צורת טיפול המהדקת את הקשר הטיפולי בין שירותי בריאות הנפש למטופל, אשר מאפשרת לקדם את מצבו הנפשי והשיקומי של המטופל. הפעלתו מחייבת צוותים ייעודיים לכך ועל פניו הכנסת שינוי לשירות האמבולטורי. במאמר זה, מדווח על הפעלת המודל בישראל יחד עם ביצוע ניתוח כלכלי שמראה, מעבר ליכולת של ACT להצליח בהיבט הטיפולי, פוטנציאל של יעילות כלכלית למודל בעידן הרפורמה בבריאות הנפש. יתרה מכך, אנו מראים במאמר זה, כי בניתוח עלות-תועלת, ACT היא גישה טיפולית שלטת שיש לשקול לאמץ, משמע שיש כאן רווח באיכות טיפול (QALY's) לצד חיסכון כספי (Cost saving).

ענת שליו^2,1, גבריאל וייל^1*, לודמילה רובינשטיין³

¹המרכז לבריאות הנפש באר שבע, ²המחלקה לעבודה סוציאלית, הפקולטה למדעי החברה, והמחלקה לרפואת משפחה, החטיבה לבריאות בקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון, ³בית הספר לעבודה סוציאלית, המכללה האקדמית אשקלון והמחלקה לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת בן גוריון בנגב.         

*גבריאל וייל כיהן כפסיכולוג הראשי של המרכז לבריאות הנפש באר שבע.

אשפוז פסיכיאטרי ממושך עשוי להיות הכרחי לאוכלוסיות מסוימות של מתמודדים עם מחלות נפש, על רקע ביטויים חדים של המחלה שאינם מאפשרים שילוב במסגרות עצמאיות בקהילה. במצב זה, נודעת חשיבות לאפשר לאנשים המאושפזים תנאי איכות חיים טובים ככל האפשר ולכבד את הזכות לאוטונומיה מינית כאחת מזכויות היסוד של האדם. היכולת לנהל חיים מיניים מספקים מהווה תנאי חשוב לחיים משמעותיים ככל האפשר, גם במצבי קיצון של המחלה הפסיכיאטרית, ומהווה חלק משמעותי בתהליך ההחלמה. מאידך, יחסי מין באשפוז פסיכיאטרי מעוררים דילמות רבות, בהן הצורך להגן על מאושפזים מפני ניצול ופגיעה, בפרט כאשר מחלות נפש פוגעות ברמה כלשהי בכושר השיפוט וביכולת להביע רצון אוטונומי. למרות חשיבות הנושא, ניתן להיווכח שקיימת התעלמות מצורכיהם של אנשים במסגרת האשפוז הפסיכיאטרי והספרות מצביעה על חוסר במדיניות להנחיית אנשי צוות ביחס לתחום משמעותי זה. במאמר זה נסקרים מחקרים העוסקים ביחסי מין באשפוז ממושך, בדילמות אתיות ובסיכונים, תוך התייחסות לתפקיד שממלאת המדיניות בנושא. מוצגות במאמר נקודות מבט של מטפלים, מתמודדים ובני משפחה המאירות משמעויות המיוחסות לנושא. לבסוף, מובאות מסקנות העולות מהידע המצטבר ממגוון זוויות, בהן המלצות לעיצוב מדיניות ומסגרת עבודה לשינוי.

נמרוד גריסרו¹, דני בודובסקי², ספפה אייצ'ק³, אליעזר ויצטום¹

¹המרכז לבריאות הנפש באר שבע, החטיבה לפסיכיאטריה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון, ²האגף לבריאות הנפש, משרד הבריאות, ³טנא בריאות לקידום בריאות עולי אתיופיה

הקדמה: סיווג המחלות הפסיכיאטריות (DSM-IV, ICD-10) מתייחס למשפחת הפרעות סומטופורמיות, אולם אין אחידות בשימוש במושג ואין הוא מדיד, על אף שכיחותו הרבה. ה-DSM-5 מציג את המושג "המשגה תרבותית של מצוקה", שהוא האחרון בהיסטוריית הניסיונות לסווג מצוקה נפשית באמצעות השפעות תרבותיות החסרות את ההתאמה המלאה לאבחנות הביו-רפואיות והפסיכיאטריות.

סומטיזציה בקרב מהגרים מהווה אתגר באבחון, בטיפול ובמחקר, מאחר שתלונות החולים עלולות לקבל פרשנות מוטעית של תסמיניהם. פרשנות מוטעית כזו עלולה להוביל לאבחון שגוי ובעקבותיו לטיפול מוטעה, לרבות אשפוז מיותר וטיפול בתרופות שאינו נחוץ ועלול אף לגרום נזק.

האתגר מודגש במפגש הרפואי עם עולי אתיופיה בשל שונותם התרבותית מחד גיסא, וההטרוגניות שלהם בשל התמשכות העלייה, מאידך גיסא. התלונות השכיחות של העולים ממוקדות בעיקר בכאבים בבטן, בראש ובלב, אך גם במיפרקי הגוף, או בתלונות על כאב כללי אשר פעמים רבות מייצגות מצוקות נפשיות. המודל האינטגרטיבי להתערבות רגישת תרבות במסגרת הרפואית מסייע בהבניית תהליך האבחון וההתערבות מותאמת התרבות.

מפרשת החולה: במאמר מודגמת סוגיית התסמונות הגופניות הפונקציונאליות (סומטיות) ודרכי הטיפול בהן באמצעות שתי פרשות חולים: תסמונת ה"קן-קן" (תולעים באוזן), שבה מתלוננת המטופלת על תולעים באוזן ובראש הפוגעות קשות בריכוז ובתפקוד, ותסמונת ה"הריון המדומה" שבה בטוחה המטופלת האל-וסתית שהיא בהריון כבר שנים רבות וכי העובר הפך לעצם. בתיאור פרשות החולים מובאים תהליכי האבחון, הגישור בין המודלים המסבירים של המטופלים ושל הרופא, והבניית המענה הטיפולי הרפואי רגיש התרבות.

דיון וסיכום: המאמר נועד להסביר את מנגנון הסומטיזציה ולהדגימו באמצעות שתי תסמונות נפשיות בעלות הקשר תרבותי, אשר מבטאות את המצוקה בקרב מטופלות יוצאות אתיופיה. במאמר מוצגת התערבות מסורתית משולבת עם הטיפול הנפשי המקובל, כמענה למצוקה וכדרך לצמצם את פניית היתר לרפואה הראשונית והשניונית.

דורון תודר^1,2, ליטל לבטרובסקי³, צבי דוולצקי^1,4

¹המרכז לבריאות הנפש, משרד הבריאות, באר שבע, ²אוניברסיטת בן גוריון, הפקולטה למדעי הבריאות, באר שבע, ³המחלקה לאונקולוגיה, בית חולים תל השומר, רמת גן, ⁴השירות הגריאטרי, הקריה הרפואית לבריאות האדם, רמב"ם, חיפה

מבוא: שיטיון (דמנציה) הוא אחת המחלות השכיחות והחמורות ביותר בקרב האוכלוסייה המבוגרת. הסיבה השכיחה ביותר לשיטיון היא מחלת אלצהיימר. ההפרעה העיקרית בקרב חולי האלצהיימר היא הפגיעה הקוגניטיבית המופיעה לרוב עם פרוץ המחלה. בנוסף לפגיעה הקוגניטיבית, ניתן לראות הפרעות התנהגות שונות וביניהן הפרעות מגוונות בשינה. כיום מטפלים בתסמיני המחלה באמצעות תרופות שונות ובטיפול התנהגותי. אחד הטיפולים ההתנהגותיים הזוכה להתעניינות רבה בשנים האחרונות הוא הטיפול בחדר הגרייה הרב חושי (חדר Snoezelen).

המטרה במחקר: לבדוק אם הטיפול בחדר סנוזלן ישפר את איכות השינה בחולי אלצהיימר.

שיטת המחקר: קבוצת המחקר כללה 16 חולים הלוקים בשיטיון על רקע מחלת אלצהיימר. בוצעה הערכה אובייקטיבית של איכות השינה באמצעות אקטיגרף. זהו מכשיר מדידה דמוי שעון הנענד על היד הלא שולטנית (דומיננטית). המכשיר מודד את הפעילות המוטורית של המטופל במהלך הלילה וכך ניתן לקבל הערכה אובייקטיבית לאיכות השינה. המדידות באמצעות מכשיר אקטיגרף נערכו במשך חמישה לילות רציפים: שני לילות ראשונים טרם הטיפול בחדר סנוזלן, הלילה של יום הטיפול ושני לילות לאחר הטיפול. לאחר שבוע של הפסקה במדידות נבדקו אותם חולים בשנית במשך חמישה לילות באותו הפרוטוקול.

תוצאות: תוצאות המחקר מעלות, שבשבוע הראשון נראה שיש השפעה חיובית מובהקת סטטיסטית על איכות השינה של הנבדקים לאחר הטיפול בחדר סנוזלן בהשוואה ללילות שקדמו לטיפול. בשבוע השני של המחקר איכות השינה נותרה ללא שינוי לאחר הטיפול בחדר סנוזלן.

מסקנות: שילוב הטיפול ההתנהגותי בחדר סנוזלן עם הטיפול הפרמקולוגי יכול לשפר את איכות השינה ובכך לשפר את תפקודם היומיומי של החולים. יש לערוך מחקרים בהיקף גדול יותר, על מנת לאשש את יעילות הטיפול.

מיכל סלומון¹, אלי שוורץ²

¹מחלקת עור ² והמרכז לרפואה גיאוגרפית ומחלות טרופיות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

לישמניה היא מחלה אנדמית בישראל ששכיחותה גוברת והולכת. המחוללים הגורמים למחלת עור זו, שמקורה בישראל, הם לישמניה רבא (מייג'ור) ולישמניה טרופיקה. בשנים האחרונות חלו שינויים חשובים בתפוצת זנים אלו. לישמניה רבא מצויה כיום בעיקר באזור הנגב, הערבה ועמק בית שאן. לישמניה טרופיקה מצויה בעיקר באזור טבריה, צפון הכנרת, יישובי השומרון ובאזור כפר אדומים, מעלה אדומים וענתות (צפון מזרח לירושלים). בנוסף, קיימת בישראל לישמניה המיובאת על ידי מטיילים ונגרמת בעיקרה מלישמניה ברזילינסיס שמקורה באזור האמזונס בבוליביה.

המהלך הקליני שונה בין מיני הלישמניות השונים, כאשר בלישמניה אנדמית לישראל, המהלך הקליני של לישמניה טרופיקה יכול להיות קשה יותר ומתמשך יותר מזה של לישמניה רבא (מייג'ור). בלישמניה ברזליאנזיס תיתכן מחלה המערבת עור וריריות. לנוכח זאת, חשוב לאבחן באיזה מין מדובר, על מנת להתאים את הטיפול לחולה ולמין הסגוליים.

אפשרויות הטיפול העיקריות בלישמניה אנדמית של העור הן טיפול מקומי במשחת פרמוצמיצין, בחנקן נוזלי או בזריקות סודיום סטיבוגלוקונאט (פנטוסטאם), אך קיימות מספר הוריות המחייבות טיפול מערכתי, כגון חוסר תגובה לטיפול מקומי, נגעים מרובים או אזורי גוף שלא ניתן להזריק בהם פנטוסטאם.

הטיפול המערכתי הנפוץ ביותר הוא מתן לתוך הווריד של סודיום סטיבוגלוקונט (פנטוסטאם). טיפול זה עלול להביא לעיתים להשפעות לוואי קשות, ולכן בשנים אחרונות התחלנו במתן ליפוזומל אמפותרצין B לתוך הווריד כטיפול בלישמניה של העור עם שיעורי הצלחה גבוהים.

הטיפול המקובל בלישמניה של העור המיובאת מדרום-אמריקה הוא תמיד לתוך הווריד, על מנת למנוע מעורבות של הריריות, העלולה לעיתים לגרום להרס של הסחוסים בלוע-אף (בנזו-פרינקס) אם לא תטופל בהתאם. תרופת הבחירה היא מתן לתוך הווריד של ליפוזומל אמפותריצין B, ואם הטיפול נכשל החלופה היא מתן לתוך הווריד של סודיום סטיבוגלוקונט ( פנטוסטאם). בשנת 2016 אושר במסגרת סל הבריאות בישראל גם טיפול פומי ללישמניה של העור בטבליות Miltefosine.

יעקב קוגן¹, אלכס רודניצקי¹, אורנית כהן², סבטלנה טורקוט¹, יבגניה ציבה¹, בוריס גולצמן¹

¹מחלקה פנימית א, מרכז רפואי ברזילי, אשקלון, ²יחידת מחקר ופיתוח, מרכז רפואי ברזילי, אשקלון

הקדמה: מספר המונשמים במחלקות הפנימיות בשנים האחרונות גדל והולך. החולים המונשמים במחלקות פנימיות הם מבוגרים מאוד, סיעודיים ברובם, לוקים במחלות כרוניות רבות ורובם נזקקים להנשמה ממושכת.

המטרה בעבודה: להעריך את מהלך הטיפול ותוצאותיו, בעיקר תמותה באשפוז ולזהות את הגורמים הפרוגנוסטיים לתמותה באוכלוסיית החולים המונשמים במחלקות פנימיות.

שיטות: נערך מחקר רטרוספקטיבי שבו נבדק מידע רפואי על החולים המונשמים במחלקה פנימית א' במרכז הרפואי ברזילי בין השנים 2013-2012. המידע כלל נתונים דמוגרפיים, מחלות רקע, סיבת אשפוז והנשמה, סיבוכים ותוצאות הטיפול.

תוצאות: הוכללו במחקר 97 חולים מונשמים מעל גיל 60 שנים בגיל ממוצע של 76.5 שנים. שיעור של 50% מהחולים היו סיעודיים, 24.7% חצי סיעודיים ו-25.8% עצמאיים. רמה ממוצעת של Apache Score II הייתה 29.9 (48-12). שיעור של 65% מהחולים נזקקו להנשמה מעל שלושה ימים ו-35% מעל 10 ימים. מרבית החולים נפטרו (71.1%). משך הנשמה ממוצע עד המוות עמד על 14.6 ימים (237-1). סיבות המוות השכיחות היו: דלקת ריאות (41.2%), אלח דם, אירוע מוח, אירוע לב, החמרה באי ספיקת לב, החמרה במחלת ריאה כרונית וסיבות משולבות. בחולים שנפטרו נצפתה רמת Apache Score II גבוהה משמעותית בזמן התקבלותם לבית החולים (רמה 30.7) לעומת חולים ששרדו (24.6) ((p<0.001. גורמים פרוגנוסטיים משמעותיים לתמותה כללו: רקע של מחלת הסוכרת (p= 0.028), אלח דם (p=0.046), דלקת ריאות (p=0.042). גורם משמעותי היה אי ספיקת כליות (p=0.059).

מסקנות: פרוגנוזת הטיפול של חולים אלה גרועה מאוד עם שיעור תמותה גבוה. תוצאות התצפית מעלות שאלה בדבר הגדלת תקן לכמות מיטות עבור טיפול נמרץ פנימי. נדרש דיון רפואי וחברתי על הגדרת קבוצת החולים שאינם צריכים להגיע להנשמה או לטיפול פולשני אחר.

דין עד אל, שגית משולם דרזון, ערן שרון , אסף אולשינקה

המחלקה לכירורגיה פלסטית וכוויות, המרכז לבריאות השד, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה,

מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

כריתה חלקית של השד מהווה למעלה מ-50% מהכירורגיה האונקולוגית של השד ועלולה להביא לחסרים משמעותיים היוצרים עיוותים בצורת השד. עיוות כזה פוגע בתדמית הגוף של המנותחות ובהתמודדותן עם סרטן השד. עם התפתחות השיטות לכריתת השד, חלה התפתחות מקבילה של שיטות לשחזורי שד. בעשור האחרון, במקביל לשיטות מותאמות השאולות במקור מתחום הכירורגיה האסתטית של השד – קרי , הקטנות והרמות שדיים, אנו משחזרים הן מיידית והן באופן מאוחר חסרים נרחבים חלקיים של השד, מונעים עיוות השד ומשפרים באופן זה את מראה השד המנותח.

במרכזנו, מתוך 350 כריתות אונקולוגיות של השד המבוצעות בשנה, כ-70% הן כריתות חלקיות ורק 10% מהנשים נזקקות לשחזור של החסר הנוצר בכריתה זו. בכריתות השד המלאות (80-70 בשנה) רובן המוחלט עוברות שחזור מיידי מלא. ההחלמה מניתוחי כריתה חלקית ושחזור, במיוחד כאשר נעשה שחזור מיידי, קלה באופן משמעותי מההחלמה לאחר כריתה ושחזור מלא של השדיים, עם שיעורים נמוכים בהרבה של סיבוכים בתר ניתוחיים. מניסיוננו, ניתוח סרטן השד המשולב עם כירורגיה פלסטית עשוי להביא למראה שדיים אסתטי המשפר את ההחלמה הנפשית במטופלות אלו.

אסקיאל פלמנוביץ¹, אמיר מנור², יפתח חצרוני¹ , ניב מרום¹, אלכסנדר פינסטרבוש³, אורי פרנקל³, יוסף לאו³, גדעון מן^1,2

¹מרכז רפואי מאיר, המחלקה לכירורגיה אורתופדית, שירות פגיעות ספורט, כפר סבא, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³מרכז רפואי הדסה, המחלקה לכירורגיה אורתופדית, יחידה לרפואת ספורט, ירושלים

הקדמה: אנמנזה רפואית ובדיקה גופנית הן הבסיס לקביעת אבחנה שתוביל לתוכנית טיפול מתאימה. אי התאמה בין בדיקה גופנית לפתולוגיה גורמת לצורך בבדיקות יקרות ולא נגישות.

מטרה: המטרה בעבודה זו היא לבחון התאמה זו באמצעות השוואה בין אבחנה טרום ניתוחית של פגיעות בסהרוני הברך (מניסקוסים) וברצועה הצולבת הקדמית (ACL) המבוססת על האנמנזה הרפואית והבדיקה הגופנית ובין האבחנה הסופית לאחר מימצאים שנראו בניתוח.

שיטות מחקר: בעבודה זו, ביצענו השוואה פרוספקטיבית בין אבחון טרום ניתוח למימצאים שנתגלו בארתרוסקופיה ב-753 מנותחים שעברו ארתרוסקופיה של הברך.

תוצאות: אבחנה קלינית של קרע ברצועה הצולבת הקידמית (ACL) אוששה בארתרוסקופיה ב-99% מהחולים. אבחנה של קרע סהרון המבוססת על אנמנזה ובדיקה גופנית, אוששה בארתרוסקופיה ב-65%-54% מהחולים.

מסקנות: אנמנזה עם תלונות על חוסר יציבות בברך באה לידי ביטוי ב-85% מהחולים כקרע מלא או חלקי של הרצועה הצולבת הקדמית (ACL) בארתרוסקופיה. מדד הדיוק (Accuracy) של הבדיקה הקלינית ליציבות הברך היה 90%-86% בהסתמך על המימצאים בארתרוסקופיה. בדיקה קלינית חיובית לפגיעה ברצועה צולבת קדמית הייתה במיתאם הקרוב ל-100% למימצא דומה בארתרוסקופיה. תבחין לחמן ו-Pivot shift היו מעט מדויקים יותר מתבחין מגירה קדמי.

אבחנה קלינית של קרע בסהרון פנימי (מניסקוס מדיאלי) אוששה בארתרוסקופיה ב-65% מהחולים, ואבחנה קלינית של קרע בסהרון חיצוני (מניסקוס לטרלי) אוששה בארתרוסקופיה ב-54% מהחולים.

ניתוחים ארתרוסקופיים הם השכיחים ביותר באורתופדיה. האבחנה המבוססת על אנמנזה ובדיקת גופנית מאפשרת ברוב החולים ניהול נכון של החולה וקביעת תוכנית טיפול מתאימה. ברוב החולים מבוצעים ניתוחים אלה כחלק מתוכנית הטיפול בהתאם לאבחנה שנקבעה טרם הניתוח.

בעבודה זו הדגמנו, שאפילו בידיים מיומנות ומנוסות, אבחנה קלינית של פגיעה בסהרוני הברך מאוששת לבסוף בארתרוסקופיה רק ב-65%-54% מהחולים. לעומת זאת, אבחנה קלינית של פגיעה ב-ACL מאוששת בארתרוסקופיה ב-99% מהחולים, בשילוב עם תבחיני לחמן ופיבוט שיפט חיוביים.

סיכום: אבחנה קלינית של פגיעה ב-ACL היא אמינה מאוד, בעוד שאבחנה קלינית של פגיעה בסהרון הברך היא בדרגת אמינות בינונית. מימצאים אלה חייבים להילקח בחשבון בעת אבחון ותכנון טיפול בנפגע ברך. יישום כלי אבחון נוספים כבדיקת דימות רלבנטית, חשוב במיוחד במסגרת עיבוד רפואי של מטופלים עם חשד לפגיעה בסהרון הברך.

¹שירות הפיזיותרפיה והמרכז לסיסטיק פיברוזיס במרכז הרפואי האוניברסיטאי הדסה, הר הצופים, ירושלים, ²המרכז לרפואת ספורט של המרכז הרפואי האוניברסיטאי הדסה, ³המרכז לסיסטיק פיברוזיס בהדסה הר הצופים, האגף לרפואת ילדים במרכז הרפואי האוניברסיטאי הדסה, ⁴בית הספר לבריאות הציבור ורפואה קהילתית ע"ש בראון, האוניברסיטה העברית והמרכז הרפואי האוניברסיטאי הדסה

רקע: פעילות גופנית ואימון גופני הם בעלי תרומה חשובה לשימור בריאותם של אנשים עם לייפת כיסתית (Cystic fibrosis). אימון גופני תורם לשמירת מצב ריאותיהם ולשיפור איכות חייהם, והוא כלול בהמלצות הצוות המטפל.

מטרות המחקר היו: לבדוק את היקף האימון הגופני וכושרם האירובי של בוגרים ומתבגרים עם לייפת כיסתית, המטופלים במרכז הרפואי הדסה הר הצופים. כמו כן, להעריך האם שאלון פעילות גופנית המכוון לחולי לייפת כיסתית משקף את כושרם האירובי, כפי שמשקפות בדיקות מאמץ אובייקטיביות.

כל הנכללים במחקר מילאו שאלון פעילות גופנית, אשר נכתב בעברית לראשונה עבור אוכלוסיית חולים זו. רוב הנכללים עברו בנוסף לשאלון שתי בדיקות מאמץ: בדיקת "6 דקות הליכה" ובדיקת מאמץ לב-ריאה על מסילה.

תוצאות: הוכללו במחקר 36 חולים, בני 43-12 שנים. כל הנבדקים מילאו את השאלון. 92% מהנכללים במחקר דיווחו על אימון גופני בעצימות נמוכה עד נמרצת ומתוכם 61% דיווחו על אימון גופני בעצימות נמוכה. זמן האימון השבועי הממוצע היה 177 דקות עם העדפה לאימון הליכה עצמאית ללא אביזר אימון (58%). סך הכול 35 נכללים עברו בדיקת מאמץ לב-ריאה ובדיקת "6 דקות הליכה". שיעור של 34% מהנכללים הדגימו בבדיקת המאמץ לב-ריאה כושר אירובי ברמה טובה עד מצוינת, 26% הדגימו כושר בינוני ו-40% הדגימו כושר נמוך עד נמוך מאוד. גברים דיווחו על משך זמן אימון גופני ארוך יותר ועצימות אימון גבוהה יותר לעומת נשים והשיגו תוצאות טובות יותר באופן מובהק בשתי בדיקות המאמץ. הבדלים אלה התבטאו במרחק ההליכה ב-6 דקות (p<0.05) ובצריכת חמצן מרבית בבדיקת המאמץ לב-ריאהp<0.01) ). המימצאים הצביעו על כושר אירובי גבוה יותר בקרב הגברים, כפי שנמצא גם באוכלוסייה הכללית. רמת עצימות האימון והזמן המוקדש לאימון גופני במשך השבוע, נמצאו קשורים בקשר ליניארי חיובי עם מרחק ההליכה ב-6 דקות (r=0.5, P<0.05) וכמו כן עם צריכת חמצן מרבית, המבטאת את רמת הכושר האירובי (r=0.53, P <0.01). הקשר החזק ביותר נמצא בין הזמן המוקדש לאימון בעצימות נמרצת לבין ערכי צריכת חמצן מרבית r=0.7), P=0.01). השאלון נמצא עם רגישות של 85% בזיהוי מטופלים עם כושר גופני ירוד וסגוליות של 50% בזיהוי נבדקים עם כושר גופני בינוני עד גבוה.

מסקנות: תרומתו של אימון גופני לרמת הכושר האירובי בקרב חולי לייפת כיסתית דומה לתרומתו בקרב בריאים. שאלון פעילות גופנית שנכתב במיוחד עבור אוכלוסיית מטופלים זו, הוא בעל התאמה טובה לתוצאות בדיקת מאמץ מרבית ומשקף את הכושר הגופני של רוב הנבדקים. בהתאם לכך, נראה שהשאלון יהיה יעיל ליישום בעשייה הקלינית, ככלי זמין וזול לקידום הבריאות בשגרת חייהם של מתבגרים ובוגרים עם לייפת כיסתית.​​​​

דפנה סובל¹, נעמה קונסטנטיני², עומר אור³

¹מחלקת ילדים הדסה עין כרם, המרכז הרפואי הדסה, ²המרכז לרפואת ספורט, המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי הדסה, ³המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי הדסה

ספורט טיפוס הצוקים צובר תאוצה בישראל. בשנים האחרונות, אנו צופים בהתעוררות של ענף הספורט הייחודי עם פתיחת אולמות אימון נוספים בערים והכשרת מסלולי טיפוס חדשים במצוקי הארץ. במאמר זה, אנו מדווחים על פרשת חולה, ספורטאי בן 15 שנים העוסק בטיפוס צוקים, אשר סבל מכאב כרוני באצבע 3 בכף יד ימין ללא אנמנזה של חבלה. לאחר בירור אובחן שבר מאמץ בגליל האמצעי המערב את פלטת הצמיחה (SH3) ואת ה-Proximal interphalangeal joint. הטיפול כלל מנוחה מלאה במשך חודשיים עד חיבור רנטגני עם חזרה הדרגתית לפעילות. עם התפתחות הענף, עולה הצורך בהכרת הפציעות האופייניות, שיטות האבחון ודרכי הטיפול בהן. למרות היותו נחשב ספורט אתגרי, מרבית הפציעות הן של שימוש יתר, בעיקר בגפיים העליונים. הפציעה השכיחה היא ברצועות המייצבות (Pulley) של הגידים המכופפים באצבעות כף היד. האבחנה בפציעה זו מתבססת על אנמנזה מתאימה, בדיקה גופנית וסקירת על שמע. פציעות נוספות פחות שכיחות הן בשרירים הפנימיים בכף היד וגירוי של הגיד המיישר של האצבעות. הטיפול המומלץ במרבית הפציעות הוא שמרני, המקנה תוצאות טובות עם חזרה הדרגתית לפעילות. במצבים חמורים יותר ניתוח הוא טיפול הבחירה.

דליה נבות מינצר^1,2,3, אייל שרגל¹, יאיר פוקסמן⁴, דורית וייסבלט⁵, אנדה בהרב⁴

¹המרכז לרפואת ספורט ולמחקר על שם ריבשטיין, מכון וינגייט, ²האקדמיה למצוינות בספורט, מכון וינגייט, ³המחלקה לרפואת המשפחה, מחוז צפון, שרותי בריאות כללית, ⁴מרפאה ומעבדת שינה, ווינסליפ, מכון וינגייט, ⁴הפקולטה למדעים, סמינר הקיבוצים, תל-אביב

הקדמה: למשך ולאיכות השינה חשיבות מרכזית בהשגת ביצועים קוגניטיביים וספורטיביים. חוסר שינה בקרב ספורטאים קשור לירידה ביכולת ולעלייה בסיכון לפציעות. משך השינה המומלץ לנערים הוא תשע שעות ביממה לפחות, אך על פי סקרים מרבית הנערים ישנים פחות.

מטרות: להעריך את משך השינה בקרב ספורטאי האקדמיה למצוינות בספורט, את השינוי שחל במעבר מהבית לאקדמיה, ואת הקשר בין משך השינה להצלחה בבית הספר ולפניות למערך הרפואי.

שיטות מחקר: איסוף נתונים משאלוני סקירה בנושא שינה ולגבי מספר הפניות למערך הרפואי מתיקיהם הרפואיים של ספורטאי האקדמיה המנוהלים במרכז לרפואת ספורט במכון וינגייט.

תוצאות: מצאנו כי משך שנתם של הספורטאים טרם הצטרפותם לאקדמיה נמוך מהמומלץ והוא פוחת כשלושה חודשים לאחר המעבר לאקדמיה (7.74 לעומת 7.37 שעות, P=0.05). במקביל, מצאנו עלייה בישנוניות במהלך היום, 11\24 לעומת 13\24 בשאלון Epworth-Sleepiness-Scale (ESS) (P=0.002). מצאנו קשר ישיר (P=0.027) בין ירידה בשעות השינה לירידה בהישגים בבית הספר ובין עלייה בשעות השינה לשיפור בהישגים בבית הספר עם המעבר ממגורים בבית לאקדמיה. לא מצאנו קשר בין משך השינה של ספורטאי האקדמיה לבין מספר הפניות למערך הרפואי.

מסקנות: ספורטאי האקדמיה למצוינות בספורט אינם ישנים מספיק. חוסר השינה מתבטא בישנוניות יומית. מעבר ממגורים ופעילות בבית למסגרת האימונים, הלימודים והמגורים באקדמיה גורמים לירידה בשעות השינה ולעלייה בישנוניות היומית, והשינוי במשך השינה קשור באופן ישר לשינוי בהישגים לימודיים.

דיון וסיכום: בהתאם למימצאי מחקרים קודמים, מימצאי מחקרנו הנוכחי מעלים, כי ספורטאי עילית בגיל הנוער מצויים בחסך שינה וסובלים מעייפות. לא הצלחנו למצוא קשר לפנייה למערך הרפואי, אך הדגמנו קשר ישיר בין שינוי במשך השינה לשינוי בהישגים לימודיים. שינה במשך ובאיכות מספקת חשובה מאוד לצורך הגעה לביצועים ספורטיביים מיטביים, אולם המודעות לנושא נמוכה יחסית וחיוני לערוך מחקרים בתחום זה.

פיטר גילבי^3,1, יוסף פיקל^3,2, אבירם נצר^5,4, אבישי גולץ<sup>5,4



1יחידת אף-אוזן-גרון וניתוחי ראש וצוואר, 2מרכז רפואי זיו, צפת, מחלקת עיניים, מרכז רפואי זיו, צפת, 3הפקולטה לרפואה בגליל של אוניברסיטת בר-אילן, צפת, 4מחלקת אף-אוזן-גרון וניתוחי ראש וצוואר, רמב"ם - הקריה הרפואית לבריאות האדם, חיפה, 5הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון- מכון טכנולוגי לישראל, חיפה</sup>

בית החולים שבנה הברון רוטשילד בצפת נחנך אמנם כבר בשנת 1910, אולם לא שימש כבית חולים עד למלחמת העולם הראשונה, אז החרימו אותו הטורקים לצורך אשפוז נפגעי מגפת טיפוס הבהרות שפרצה בעיר, ובהמשך הפכו אותו לבית חולים צבאי. חנוכתו המחודשת של בית החולים נערכה ביוני 1919 והפעילות הרפואית חודשה בו על ידי אנשי 'קבוצת עזרה מדיצינית של ציוני אמריקה לארץ ישראל' (קעמצ"א), לימים 'הסתדרות מדיצינית הדסה'.

בין הרופאים הראשונים שנשלחו לצפת על ידי קעמצ"א היה גם רופא העיניים ואא"ג, ד"ר אריה לייב שמעוני-מֶקְלֶר, שעבד בבית החולים במהלך השנים 1921/2.

שמואל רייס

הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר אילן בגליל, צפת

אנתוני לודר בוחן במאמרו [1] המתפרסם בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', את הקשר בין נוכחות סטודנטים בהרצאות בפקולטה החדשה לרפואה בגליל של אוניברסיטת בר אילן, לבין הישגיהם בבחינות. על פי ניתוח הנתונים שבידיו נמצא, כי אין קשר בין נוכחות בהרצאות לבין הישגים בבחינות. כתוצאה מעובדה זו, תוהה לודר במאמרו האם יש עדיין מקום כיום לחייב סטודנטים לרפואה להיות נוכחים בהרצאות. מכיוון שלחובה כזאת אין תרומה להישגיהם, תהייה זו נראית לגמרי במקומה. לודר בוחן משתנים המשפיעים על נוכחות הסטודנטים בהרצאות, קושר את הנוכחות החלקית גם לאופי דור ה-Y – דור הסטודנטים הנוכחי [2] וגם מציף את הסוגיות המשמעתיות שניטור הנוכחות כרוך בהן. במאמר מערכת זה, ארחיב במעט את זווית ההתבוננות ואזמין את הקוראים לבחון את הסוגיות המועלות במאמרו של לודר: (1) מהו מקומן של הרצאות בחינוך רפואי כיום ובעתיד? (2) האם יש חלופות ראויות להרצאה המסורתית? (3) מהי המשמעות החינוכית של חיוב נוכחות בהרצאות? (4) ולבסוף, השאלה המקורית, כאשר יש הרצאות כמרכיב במערכת הלימוד, האם יש מקום לחייב בהן נוכחות?