תוצאת חיפוש

ברוריה עדיני^3,2,1, דני לאור^2,1, רוברט כהן^4,3,2,1, בעז לב¹, אבי ישראלי^5,1

¹משרד הבריאות, ²המרכז האוניברסיטאי לחקר המוכנות והמענה למצבי חירום ואסון, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ³המרכז לחקר הטראומה והרפואה הדחופה, מכון גרטנר, ⁴המרכז לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית והדסה, ⁵בית הספר לבריאות הציבור בראון, האוניברסיטה העברית והדסה

* חלקים ממאמר זה נשלחו לארגון הבריאות העולמי (WHO) על פי הזמנתם.

בעשור האחרון נדרשה מערכת הבריאות בישראל להתמודד עם נפגעים רבים כתוצאה מפעולות איבה, ובמקביל נדרשת היערכותה לאיומים נוספים – לרבות אסונות טבע, אירועים טוקסיקולוגיים או כימיים המוניים, אירועים רדיולוגיים ואירועים ביולוגיים. קיימים מגוון מודלים להיערכות לחירום אשר יושמו במדינות שונות. המטרה במאמרנו הנוכחי היא להציג את מבנה ומתכונת היערכות מערכת הבריאות בישראל לאירועי חירום.

הבטחת מוכנות מערכתית למתארי החירום השונים מושתתת על חמישה מרכיבים מרכזיים ובתוכם תכנון מערכתי כולל של המוכנות, פיקוד ושליטה בעיתות חירום, ניהול מרכזי של הכשירות והכוננות לעיתות חירום, שימור ידע ומיומנויות של צוותי מערכת הבריאות, ותיאום הפעילות של גופי החירום השונים. קשרי עבודה הדוקים בין המערכת האזרחית לצבאית מאפיינים את פעילות מערכת הבריאות לחירום, כך שקיימות זרימת מידע הדדית, פעילות משותפת לניתוח סיכונים, קביעת סדרי קדימויות והקצאת משאבים המבוצעת בהסכמה.

יכולתה של מערכת הבריאות לפעול בתיאום מרבי עם הגופים המשיקים וצה"ל בתוכם נובעת משלוש סיבות מרכזיות – המחסור במשאבים, המחייב את כלל הגופים לפעול במשותף על מנת לבנות מענה מיטבי לאיומים, מאפייני החברה הישראלית, שבה בעלי תפקידים מהמערך הצבאי עוברים למערך האזרחי, וכך מתאפשר למערכות אלו לפעול יחדיו, בעוד שבמרבית המדינות האחרות פועלות מערכות אלו בהפרדה מוחלטת זו מזו, בניית מנגנונים של עבודה מתמשכת משותפת כדוגמת הרשות העליונה לאשפוז ובריאות לשעת חירום, אשר במסגרתה מתבצעת פעילות מתואמת בשגרה ובחירום.

מערכת הבריאות עמדה פעמים רבות במבחן בעשור האחרון: בגל הטרור שהתרחש בין השנים 2006-2001, במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "עופרת יצוקה". תהליך מעמיק של הפקת לקחים שהתבצע במהלך כל אחת מהתקופות הללו ובעקבותיהן, וקיום המנגנון המאפשר קביעת מדיניות מערכתית ובחינת ישימותה – אפשרו למערכת הבריאות למלא את מחויבותן להעניק שירותים רפואיים לאוכלוסייה ולשפר את ההיערכות בתהליך מתמשך.
 

מכתבי קוראים

עשרה מכתבים שהגיעו למערכת הרפואה בתגובה למאמרים מגיליונות קודמים.
 

אורית כהן קסטל^2,1, רחל נוה², מרגלית גנור², דליה חסון-גלעד³, ריבה בריק^4,2

¹המחלקה לרפואת המשפחה, שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה וגליל מערבי, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ²המחלקה לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ³החוג ללמידה, הוראה והדרכה, הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה, ⁴מחלקת ילדים ב' והיחידה לרימטולוגיה ילדים, בית החולים לילדים מאייר, מרכז רפואי רמב"ם, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

רקע: פיתוח הסגל הפך בשנים האחרונות למרכיב מרכזי בחינוך הרפואי ולכלי העיקרי להכשרת  רופאים  להיות מורים ומחנכים. תוכנית פיתוח הסגל בפקולטה לרפואה בטכניון (פסג"ה) הוקמה במטרה לשפר את ההוראה במקצועות הקליניים, ליצור קהילה של מורים ומחנכים ברפואה, ולפתח מנהיגות בתחום החינוך הרפואי בפקולטה לרפואה.

המטרה: במאמר זה מדווח על העיצוב, היישום וההערכה של התוכנית לפיתוח סגל המורים הקליניים בפקולטה לרפואה בטכניון.

שיטות: התוכנית יועדה למורים רופאים מכלל מקצועות ההוראה הקליניים בפקולטה, בעלי ניסיון של שנה לפחות בהוראת סטודנטים לרפואה, המעוניינים להתפתח מקצועית בתחום החינוך הרפואי. התוכנית כללה שבעה מפגשים בני שמונה שעות כל אחד, אחת לחודש, במהלך שנת הלימודים האקדמית. הלמידה התבצעה בקבוצה של 20 לומדים והתבססה על דיונים בקבוצות קטנות, תרגול אינטראקטיבי, משחקי תפקידים והדמיות (סימולציות), קריאה עצמית וכתיבה רפלקטיבית. בסיום המפגש האחרון מילאו הלומדים שאלון הערכה מסכם.

תוצאות: 17 מתוך 20 המשתתפים (85%) סיימו את התוכנית וקיבלו תעודות. שביעות הרצון הכללית של הלומדים הייתה גבוהה. בוגרי התוכנית הביעו הניעה (מוטיבציה) גבוהה לעסוק בחינוך רפואי במסגרת הפקולטה לרפואה, ודיווחו כי רכשו ידע בתחום החינוך הרפואי, ומיומנויות הוראה ולמידה חדשות, כגון: ניסוח מטרות למידה, בניית משחקי תפקידים ומתן משוב יעיל.  

מסקנות: תוכנית פסג"ה היא מיזם חדשני וחלוצי בתחום החינוך הרפואי בפקולטות לרפואה בישראל. התוכנית תרמה לשיפור הידע והמיומנות של הלומדים, ולשינוי חיובי בעמדותיהם. על מנת לוודא יישום של הכלים והמיומנויות שנרכשו, לטווח קצר וארוך, יש לבצע מעקב המשכי אחר התנהגויות הקשורות להוראה של בוגרי התוכנית, ואחר אקלים הלמידה בפקולטה לרפואה. נוסף על כך, ראוי לבדוק האם התוכנית השפיעה על הפקולטה כארגון והובילה לקידום שינויים בתוכנית הלימודים, ובשיטות ההוראה וההערכה.   
 

ארנון ד' כהן^4,1, יעקב דריהר^4,1, סיגל רגב-רוזנברג², אורית יעקובסון³, ניקי ליברמן³, מרגלית גולדפרכט³, רן ד' בליצר²

¹משרד הרופא הראשי, ²אגף תכנון ומדיניות בריאות, ³חטיבת הקהילה, ההנהלה הראשית, שירותי בריאות כללית, תל אביב, ⁴המחלקה לרפואת המשפחה, מרכז סיאל - מרכז מחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, החטיבה לבריאות בקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

תוכנית מדדי האיכות בקהילה ב"שירותי בריאות כללית" קיימת מזה עשור. במסגרת התוכנית הוגדרו 70 מדדי איכות מבוססי ראיות ב-11 תחומים שונים. המדדים עוסקים ברפואה מונעת (חיסונים, איתור מצבי חולי כגון סרטן הכרכשת ["המעי הגס], סרטן השד, יתר לחץ דם, אי ספיקת כליות כרונית), איזון מחלות כרוניות (סוכרת, היפרליפידמיה, מחלת לב איסכמית, גנחת ואי ספיקת לב), טיפול בקשישים (מניעת אשפוזים נשנים) וטיפול בילדים (איתור השמנה, איתור אנמיה וטיפול בה). תוכנית המדדים נעזרת במערכות מידע מהמובילות בעולם המושתתות על מחסן נתונים משותף, הכולל נתונים סוציו-דמוגרפיים, נתונים לגבי צריכת תרופות, צריכת שירותי בריאות, בדיקות מעבדה ובדיקות דימות, ורשם ייחודי ומתוקף של מחלות כרוניות. בתוכנית נרשמו הצלחות במספר תחומים, כגון איזון סוכרת והיפרליפידמיה, חיסון כנגד פנימוקוק ואיתור מוקדם של סרטן הכרכשת. התוכנית איפשרה צמצום פערים ואי שיוויון במדדי בריאות בין האוכלוסייה הערבית והיהודית, ובין שכבות חברתיות-כלכליות שונות. השיפור במדדי האיכות בכללית מבוסס על עבודת צוות של רופאים, אחיות, אנשי מנהל וצוותים פארא-רפואיים. העבודה היומיומית והמאמץ הרב המושקע בטיפול בלקוחות הכללית, משתקפים בשיפור המתמיד במדדי האיכות הרפואיים.

מוני בניפלא^1,2, אילן שלף³, ישראל מלמד², ולדימיר מרקין², רויטל בראלי², אבי כהן^1,2

¹היחידה לנירוכירורגיה ילדים, ²המחלקה לנירוכירורגיה, ³היחידה לנירורדיולוגיה, מרכז רפואי סורוקה 

והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

דמם תוך מוחי הוא ההתבטאות הקלינית הראשונית ב-80%-60% מהילדים עם מום עורק וריד (להלן מע"ו). בחלק מהילדים עלול הדמם לגרום ללחץ משמעותי עם אפקט מסה ובקיעה (הרניאציה) של רקמת מוח, אלה עלולים לגרום לפגיעה נירולוגית משמעותית עד כדי תרדמת ואף מוות של הילד החולה. למרות שלעיתים נדרשת התערבות ניתוחית דחופה לניקוז הדמם, הרי שלעיתים רחוקות ביותר המע"ו נכרת בשלב החד. ניתוח לכריתת המע"ו נדחה בדרך כלל לשלבים מאוחרים יותר – לאחר שהחולה מתאושש ועובר צנתור של כלי הדם במוח.

מדווח במאמר זה על שלושה ילדים (בגילאים 5 חודשים, 7 ו-9 שנים) שעברו חיתוך דחוף בגולגולת (קרניוטומיה) לצורך ניקוז קריש דם תוך מוחי וכריתת מע"ו במוח תוך מספר שעות ממועד הדימום. שלושת הילדים הגיעו לבית החולים עם ירידה במצב ההכרה וחסרים נירולוגיים משמעותיים, שנגרמו מהדימום התוך-מוחי. הילד בן חמשת החודשים אף לקה בהלם תת נפחי עקב כמות הדם הגדולה שאיבד. ההחמרה המהירה במצבם חייבה התערבות מיידית לצורך ניקוז הדמם במוח והפחתת הלחץ התוך גולגולתי. בנוסף, כבר בניתוח הדחוף ולנוכח הנסיבות שחייבו זאת,  נכרת המע"ו שדימם באופן פעיל בשיטות זעיר-ניתוחיות. לאחר מעקב שנמשך לפחות שנה, השתקמו שלושת הילדים באופן מלא, ובצנתור כלי הדם במוח הודגמה כריתה מלאה של המע"ו, ללא שארית.

על פי רוב, הטיפול השלם במע"ו אינו מתבצע בשלב החד של הדימום התוך מוחי, אלא נדחה לשלבים מאוחרים יותר – לאחר התאוששות הילד. האבחון והטיפול כוללים צנתור של עורקי המוח ובמידת האפשר סגירת כלי הדם המזינים את המוח, ולאחר מכן השלמת טיפול ברדיוכירורגיה או בניתוח המתבצע בשלב מאוחר יותר. במאמר זה, מדווח על שלושה ילדים שעברו כריתה דחופה של המע"ו עם התאוששות קלינית מלאה, נסקרת הגישה האבחונית והטיפולית המומלצת למומים מסוג זה, ומוצגים ההבדלים בין ניתוח דחוף לניתוח המתבצע בשלב מאוחר יותר.
 

רוני כהן, אבינועם שופר

המחלקה לנירולוגיה ילדים, מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, פתח תקווה

נירופיברומטוזיס מסוג 1 (נ"פ 1) היא מחלה גנטית מקבוצת המחלות הנירוקוטנאיות, המערבות את העור  ואת מערכת העצבים. המחלה נגרמת על ידי מוטציה בגן ,nf1 הנמצא על פני כרומוזום17q11.2  ותוצרתו נירופיברומין (Neurofibromin). פגיעה בנירופיברומין עלולה לחולל פגיעה בוויסות צמיחת התאים, ולהוביל להתפתחות שאתות טבות וממאירות. המחלה מועברת בתורשה אוטונומית שולטנית, למרות שב-50%-30% מהחולים מופיעה מוטציה חדשה. שכיחות המחלה היא 1:4,000 בני אדם. האבחנהקלינית ונקבעת בנוכחות שניים או יותר מהקריטריונים הבאים: כתמי "קפה בחלב", למעלה משתי נירופיברומות, או נירופיברומה פלקסיפורמית אחת, נמשים יתר-צבעניים (היפרפיגמטריים), גליומה אופטית, המרטומות על פני הקשתית, פגיעה בהתפתחות העצמות וקרוב משפחה מדרגה ראשונה החולה בנ"פ. כמה מהתופעות השכיחות בחולי נ"פ 1, המופיעות בשני שלישים מהחולים, הן עיכוב בהתפתחות וליקויי למידה.

מכתבים שהגיעו למערכת הרפואה בתגובה למאמרים מהגיליון הקודם ותגובות המחברים והעורך.

יהודה שינפלד, יהושע שמר, גד קרן

כעורכים של מספר עיתונים רפואיים, מדעיים, בסיפוק נציין, כי מרבית הרופאים והמדענים שאליהם אנו פונים לסקור מאמרים נענים בחיוב. חלק מהסוקרים מגישים חוות דעת לקוניות על כך שיש לקבל או לדחות את המאמר, מבלי להצדיק או להסביר את חוות הדעת שהוגשה. מאידך, לעיתים מבוצעת עבודת "מדעי יסוד", או יותר נכון יהיה להגדירה כ"עבודת PhD" על המאמר, שאורכה לא פחות מאורכו של המאמר המקורי.

יהודה שינפלד, נתן וקסלר, זהר מור

ביקורות על 3 ספרים: רפואה בין השורות – אסופת מאמרים בעריכת אורנה כהן; נשמה יתרה – סיפורם של מייסדי מקצוע הרדמה בישראל, מאת גבריאל גורמן בשיתוף ליאור גרנית; הרים מעבר להרים, מאת טרייסי קידר.

יעקב דריהר, איל צימליכמן, סיגל רגב-רוזנברג, רחלי וילף-מירון, ארנון ד. כהן

הכנס השנתי ה-25 של ה-ISQUA התקיים באוקטובר 2008 בקופנהגן שבדנמרק. תחום האיכות בשירותי הבריאות מתפתח והולך, וכולל נושאים כמו בטיחות המטופל, הערכת ביצועים, תקשורת מטפל-מטופל והעצמת מטופלים, טכנולוגיות המידע ברפואה, מנהיגות, רישוי ואקרדטציה, וכן חינוך והכשרה.

אסתר-לי מרקוס¹, יקיר קאופמן², אמיר כהן-שלו³

¹המחלקה לגריאטריה, בית החולים הרצוג, ירושלים, ²השירות הנירולוגי, בית החולים הרצוג, ירושלים, ³החוג לתקשורת, מכללת כינרת, עמק הירדן

מחלת אלצהיימר מתבטאת בירידה הדרגתית וממושכת בכישורים קוגניטיביים ותפקודיים. בעשור האחרון תוארו בספרות הרפואית כמה ציירים שהמשיכו לצייר למרות שחלו במחלה. במאמר זה מתוארים השינויים שחלו ביצירותיהם של שלושה ציירים בתקופה שבה הם לקו במחלת אלצהיימר: ויליאם אוטרמולן, קרולוס הורן וּ-וילם דה קונינג.

ויליאם אוטרמולן (1935–2007) אובחן כלוקה במחלה בהיותו בן 61 שנה. סדרת הדיוקנאות העצמיים (15 במספר) שצייר בשנים שבהן כבר לקה במחלה, פותחת צוהר לעולמו של חולה האלצהיימר ומהווה עדות להניעה (מוטיבציה) ליצור חרף החמרה קשה במצב הקוגניטיבי. אומנם ניכרים בדיוקנאות אלו עיוות בפרופורציות ופגמים בארגון המרחבי, אשר התגברו והלכו עם התקדמות המחלה. אולם הם משקפים יכולת גבוהה של הבעת רגשות ושימור הכושר היצירתי, וכל דיוקן הוא יצירה חדשה שאינה בגדר ניסיון להעתיק ציור קודם.

קרולוס הורן (1921–1992) אובחן כלוקה במחלה שנתיים לפני שמלאו לו 60 שנה. בציוריו מאותה תקופה ניתן לראות טעויות בפרספקטיבה, ציור "פרימיטיבי", היעדר מאפיינים אישיים בציורי דמויות, ציור סכמטי יותר והעדפה של צבעים אדומים וצהובים. רק בשלב מתקדם מאוד של המחלה הוגבלה יכולת הציור שלו לדרגת שרבוטים בלבד. למרות מגבלותיו, הוא הוסיף לצייר מדי יום ביומו, אף בשלבים המתקדמים של מחלתו ועד סמוך למותו.

וילם דה קונינג (1904–1997) אובחן כלוקה במחלה בתקופת יצירתו האחרונה. בתקופת מחלתו הוא צייר למעלה מ-300 ציורים בסגנון מופשט. יש המעריכים עבודות אלו בין היצירות הטובות והרגישות שנוצרו על ידי אמן בתקופה המודרנית. למרות מגבלותיו הקוגניטיביות, הוא היה מסוגל להתרכז מול כן הציור.

המשותף לשלושת הציירים האלה הוא הרצון להמשיך ליצור חרף מחלת האלצהיימר שבה לקו. יצירתם פותחת צוהר לעולמו של האדם הלוקה במחלה זו. המשך היצירתיות מחד גיסא והשינויים שחלים בציורים עקב המחלה מאידך גיסא, תורמים להבנת החוקרים את סוגי הפגיעה הקוגניטיבית במחלת אלצהיימר, ופותחים בפניהם היבטים נירולוגיים של תהליך היצירה האמנותית.

יעקב בורנשטיין, דורון צרפתי, סינדי כהן, רנה טנדלר, אלה אופיר

האגף לבריאות האישה, בית חולים לגליל המערבי – נהרייה, והפקולטה לרפואה רפפורט-הטכניון, חיפה.

הגורם ל-וסטיבוליטיס, או בשמה העדכני, וסטיבולודיניה, נותר חידה עד היום. בין החוקרים שתרמו באופן משמעותי לניסיון לפצח חידה זו שותפים גם מספר רופאים מישראל. המטרה בסקירה הנוכחית היא להציג את ההתפתחויות העדכניות שחלו במינוח, בהבנת האטיולוגיה, הטיפול וכיווני המחקר, תוך הצגת תרומת החוקרים מישראל.

נמצאו 40 מאמרים של חוקרים מישראל שנדונו בהם ההיבטים השונים של וסטיבולודיניה. למחקרים שפורסמו על ידי ישראלים מקום מכובד בפריצות הדרך בהבנת המחלה. לדוגמה, הממצא כי במחלה זו קיים ריבוי תאי פיטום ודה-גרנולציה שלהם, רמה גבוהה של הפרנאזה, וכתוצאה מכך, התפתחות סיבי עצב וחדירתם לתוך האפיתל – מקורה בישראל. גם השם החדש של המחלה, וסטיבולודיניה, הוצע על ידי חוקר ישראלי. מספר חוקרים ישראלים בדקו את יעילות הניתוח כטיפול בווסטיבולודיניה. סיכום כל המחקרים העלה, כי שיעור ההצלחה של ניתוח לעיצוב חיץ הנקבים (Perineoplasty) גבוה יותר מאשר כל טיפול אחר. אלא שהניתוח לא מצליח לרפא את כל הלוקות בווסטיבולודיניה: הוא מביא לשיעור הצלחה מלאה של 57% בלבד, ובסך הכל לשיעור הצלחה חלקי או מלא של 89%. בשטח זה של הניתוח כטיפול בווסטיבולודיניה, הרופאים בישראל הם בין המובילים בעולים. בישראל אומצה הגישה הניתוחית בשנות השמונים של המאה העשרים, מיד לאחר שהוחל בביצועו בארה"ב.
 

שרונה דובדבן ששון, ברוך ירושלמי, יעקב מרדכי, זהבי כהן

המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

*המאמר מתפרסם על בסיס עבודת גמר של שרונה דובדבן ששון, במסגרת הדרישות לתואר D.M בפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

איטמות מלידה של דרכי המרה (אמד"מ)1 היא הפרעה נדירה. מחלה זו היא הגורם השכיח ביותר לעימדון מרה בילודים וההוריה השכיחה להשתלות כבד בילדים. אִבחון מוקדם של אמד"מ חיוני לקביעת טיפול מיטבי.

המטרה במאמר הנוכחי הייתה להשוות בין החולים שטופלו במרכז הרפואי סורוקה לעומת דיווחים בעולם בנוגע להיארעות, גיל בעת קביעת האבחנה, שיעור השתלות הכבד והתוצאות ארוכות-הטווח של הטיפול. מטרת מִשנה הייתה לבדוק הבדלים במדדים אלו בין האוכלוסייה היהודית והלא יהודית. במחקר נכללו יילודים עם אמד"מ שטופלו במרכז הרפואי סורוקה בין השנים 1980-2007.

מקורות המידע כללו רשומות רפואיות, סיכום ניתוח, תיק מִרפאה ותוצאות בדיקות מעבדה שבוצעו במִסגרת מעקב. ההשוואה בין התוצאות של אוכלוסיית המחקר לבין התוצאות המקובלות במדינות המערב, וההשוואה בין האוכלוסייה היהודית לבין האוכלוסייה הלא יהודית – כל אלה נעשו על ידי השוואת פרופורציות לפי שני מִדגמים בלתי תלויים. בחינת התוצאות ארוכות הטווח בוצעה בשיטת Kaplan Meier.

נותחו 29 ילדים עם אמד"מ. מתוכם, 16 היו ממוצא יהודי והשאר ממוצא לא יהודי. חמישה-עשר (52%) היו בנים ו-14 (48%) בנות. שיעור ההיארעות של אמד"מ הוא 0.9 ל-10,000 לידות חי. הגיל הממוצע בזמן ניתוח היה יום (טווח 20-115 יום). חמישה-עשר (51%) מהמנותחים שרדו, מהם 10 עם הכבד המקורי ו-5 לאחר השתלת כבד. שני מושתלי כבד נפטרו בין 1-3 חודשים לאחר השתלה, תִשעה (31%) נפטרו מאי ספיקת כבד סופנית וסיבוכיה ללא השתלה, ושלושה מנותחים אבדו במעקב.

שיעור מושתלי הכבד בקרב חולים ממוצא יהודי היה 31% לעומת 15% באוכלוסייה הלא יהודית (P=0.41). התוצאות ארוכות הטווח תואמות את אלה המדווחות ממדינות שונות ברחבי העולם, ללא הבדל בין שתי אוכלוסיות המטופלים.

יקי כהן, דני פליס

מח' אף, אוזן וגרון ניתוחי ראש וצוואר, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

ביופסיה מבית הדיבור באמצעות סיב אופטי גמיש דרך האף ובאִלְחוּש מקומי היא פעולה אִבְחוּנית מהימנה, בטוחה וקלה ליישום. בעבודה הנוכחית מדווח על סקירה של שלושים ביופסיות בשיטה זו ב-29 חולים שהופנו למִרְפָּאָת הקול והבליעה בין התאריכים מרס 2006 עד ינואר 2007.

הגיל הממוצע היה 70 שנה (טווח הגילים 48 עד 86 שנה). עשרים ושישה חולים (89%) לקו במחלות רקע, כגון מחלת לב איסכמית, אי ספיקת לב, היסטוריה של אירועי מוח ומחלות נירולוגיות.

בשבעה עשר (57%) מהחולים שהופנו לצורך ביופסיה ממיתרי הקול "נחסך" הצורך לעבור ניתוח בהרדמה כללית לקביעת אבחנה פתולוגית בלבד. בשלושה (10%) מהחולים עלה מהביופסיה חשד לתהליך ממאיר, אשר כיוון את הצוות הרפואי להמשך הבירור והטיפול בחדר ניתוח. בקרב 82% מהחולים שהופנו עם חשד גבוהה לנגע ממאיר, איששו תוצאות הביופסיה במִרְפָּאָה את האבחנה של סרטן אפיתל תאי קשקש של הלוע, וההחלטות בנוגע להמשך הבירור והטיפול ניתנו תוך פרק זמן קצר מרגע ההפניה לפעולה.

לא נִצְפּוּ סיבוכים משמעותיים במהלך הפעולה ולאחריה. בנבדק אחד אירע שיאוף של רוק לאחר אִלְחוּש בית הדיבור, שגרם לשיעול חזק. הפעולה הופסקה וחודשה לאחר המתנה של מספר דקות. בשני חולים החל דימום קל מהאף שפסק באופן עצמוני, ללא כל התערבות. ביצוע הביופסיות במִסְגרת אמבולטורית באִלְחוּש אזורי קיצה את זמן ההמתנה להליך לשבוע עד שבועיים וביטל את הצורך בהכנת החולים להרדמה כללית, על כל המשתמע מכך.

להערכתנו, פעולה זו תהפוך לשכיחה ותהווה חלופה טובה לשיטה המקובלת כיום, של נטילת ביופסיות בהרדמה כללית בחדר ניתוח.

ג'סטין גרוד¹, ארנון ד' כהן^1.2.3, דניאל א' ורדי^2,4, יעקב דריהר^1,2,3

¹בית-הספר לרפואה בינלאומית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ²מרכז סיאל למחקר ברפואה ראשונית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ³שירותי בריאות כללית, ⁴קופת-חולים לאומית

מבקרים תכופים במירפאה משפיעים על נגישות שירותי הבריאות ואיכותם, עלות הטיפול והנטל על הרופא הראשוני. המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבדוק מהם המאפיינים של מבקרים תכופים במירפאה הראשונית ולאפיין את דפוסי צריכת השירותים הרפואיים של מבקרים תכופים באוכלוסייה הבדואית.

נערך מחקר מקרה-בקרה בקרב מבוטחים מעל גיל 19 שנים במירפאה ראשונית באוכלוסייה הבדואית בנגב, אשר כלל מבקרים תכופים וביקורות. מאפיינים סוציו-דמוגרפיים וקליניים נאספו מתוך הרשומה הרפואית המחשבית. נבדקו הקשרים בין גורמים אלו לביקורים תכופים ובין ביקורים תכופים לצריכת שירותי בריאות שונים.

נכללו במחקר 118 נבדקים בקבוצת המקרים ו-121 בקבוצת הבקרה (59% נשים, גיל ממוצע 39.6±14.9). מבקרים תכופים נטו לצרוך יותר הפניות לייעוצים, בדיקות מעבדה ודימות, יותר מרשמים וביקרו יותר במלר"ד בהשוואה לקבוצת הבקרה, וקיבלו יותר ימי מחלה. לאחר תקנון לגיל ומין, מבקרים תכופים נטו יותר ללקות במחלה כרונית (יחס הסיכונים (OR): 4.46, רווח סמך של 95% (CI): 1.86-10.71(, לצרוך תרופות למחלות כרוניות (OR=3.31, 95% CI: 1.57-6.99), ללקות במחלות של מערכת השלד (OR=2.08, 95% CI: 1.02-7.49) ולהיות בעלי מוצא בדואי-אפריקני (OR=2.77, 95% CI:1.02-7.49).

לסיכום, מבקרים תכופים באוכלוסייה הבדואית מהווים אתגר למירפאה הראשונית, בהיותם צרכנים משמעותיים של שירותי בריאות, חולים במחלות כרוניות, וצרכני הפניות לשירותים שונים בשכיחות גבוהה יותר.