תוצאת חיפוש

מערכת הבריאות הישראלית נמצאת במשבר כוח אדם מתמשך העתיד להעמיק בעתיד הקרוב עם עליית מספר המטופלים והעומס במרפאות ובבתי החולים. ליבת המשבר היא הצורך לאייש בכוח אדם איכותי את מחלקות האשפוז ואת המרפאות. לצד האיוש הראשוני, חובה לוודא את הישרדות כוח האדם המקצועי במערכת לאורך שנים, וזאת יש לעשות תוך מניעה מתמדת של תהליך השחיקה המקצועית. במאמר הנוכחי נציע לשנות את פני הרפואה תוך מעבר מהתבססות על בעל מקצוע יחיד (רופא) לפעולת צוות רב מקצועי, תוך הקפדה כי בעלי המקצועות השונים יפעלו בשיא מעטפת המיומנות שלהם. בבסיס הצוות ניצב רופא המתמסר לקשר הבלתי אמצעי עם המטופל ומשפחתו תוך יישומה של חשיבה אנליטית והומניסטית המבוססת על גוף ידע שנצבר במהלך הכשרתו. התמקדות זו עשויה להבטיח את מניעת השחיקה האישית של הרופאות והרופאים. בצוות הרב-מקצועי, הרופא משתף פעולה עם בעלי מקצוע נוספים (הנקראים בחו"ל APP – Advanced Practice Providers) וכוללים אחיות מומחיות קליניות ועוזרי/עמיתי רופא וכולם יחדיו נעזרים בכלי בינה מלאכותית ייעודיים המפותחים בימים אלה. שינוי זה של תפיסת ההפעלה של הרפואה הקלינית צפוי להביא לשימור זמן רופא אפקטיבי, להעלות את איכות ההכשרה ומידת ההשקעה הארגונית ברופאים ולאפשר להם להתמקד בליבת המקצוע שבחרו. השינוי אף יאפשר השמה רחבה יותר של הרופאים, תוך פתיחת מחלקות אשפוז נוספות והשמה מקצועית טובה יותר שלהם גם במכונים, במרפאות האמבולטוריות ובתחום רפואת הבית והרפואה-מרחוק (טלה רפואה). כתוצאה מכך, אנו צופים כי יינתן טיפול רפואי טוב יותר למטופלים על ידי מערכת הבריאות. לדגם זה יתרונות רבים שכבר הוכחו ברחבי העולם, אך הוא מצריך התאמה למערכת הבריאות והאשפוז בישראל. השינוי המוצע במאמר הנוכחי מחייב התאמות משמעותיות של תהליכי ותכני ההכשרה של מקצועות הבריאות הרלוונטיים ועל כך, עלינו לשקוד כבר מהיום.

הקדמה: התמודדות עם מחלה או לקות גופנית והשלכותיה, לרבות ירידה בתפקוד היומיומי, היא מצב דחק המציב בפני האדם ובני משפחתו אתגרים רבים. תהליך השיקום הוא מורכב ומתמשך, ומטרתו לסייע לאדם לחזור לתפקוד קרוב ככל הניתן לתפקוד לפני המחלה או האירוע. קיימים סגנונות התמודדות שונים עם המחלה/לקות, המשפיעים על תהליך השיקום והצלחתו.

מטרות: מטרת המאמר הנוכחי היא להמשיג ולמסגר התמודדות מטופלים עם לקות גופנית על מנת לסייע לצוותים שיקומיים בטיפול במטופלים אלה במסגרת הקהילה.

שיטה: במסגרת המרפאה השיקומית במחוז מרכז של מכבי, נערכו תצפיות קליניות, שעל פיהן מיפינו מספר סגנונות התמודדות עם לקות גופנית. בין פברואר 2020 עד יולי 2022, נבדקו 240 מטופלים שהתאימו למחקר הנוכחי. המדגם כלל מטופלים בשלב החדיד (תת חריף), לאחר סיום שלב האבחון והטיפול המרפא (קורטיבי) במצב רפואי, שגרם לירידה בתפקוד.

תוצאות: מהתצפיות הקליניות עולה שסגנון ההתמודדות היעיל ביותר הנו גמישות, המאפשר לאדם לקבל את הסיוע הניתן במסגרת תכנית השיקום ולהתאים את סגנון חייו למצבו התפקודי הנוכחי.

דיון ומסקנות: מומלץ שאנשי המקצוע יכירו את סגנונות ההתמודדות כדי לסייע לאנשים לנוע ביניהם. תרפיה בקבלה ומחויבות (ACT) עשויה לסייע בהגברת הגמישות הפסיכולוגית של האדם. מומלץ לשלבה כחלק מהשיקום הרב-מקצועי לצורך מקסום תוצאות השיקום.

שיקום הוא תהליך הוליסטי המנסה לתת מענה לליקוי הגורם למגבלה ומנסה להחזיר את האדם לתפקוד מיטבי (פיזי, קוגניטיבי, רגשי וחברתי).

במציאות שבה שכיחות מחלת הסרטן עולה בהתמדה, גוברת הפגיעה באיכות החיים כתוצאה מהמחלה ומהטיפולים האונקולוגיים עצמם. בניסיון לשפר מצב זה, התפתח בשנים האחרונות ענף שיקום ייחודי, המתמחה בתחום ומתמקד בשיפור התפקוד של המטופל האונקולוגי לאורך כל מסע המטופל – מיום האבחון ועד שלבים מתקדמים ביותר של מחלתו.

מודל השיקום האונקולוגי מתאים את יעדי הטיפול לשלב המחלה: סביב תקופת האבחון – שיקום כטיפול למניעת הירידה התפקודית הצפויה. בזמן הטיפולים –  לשיקום התפקוד שנפגע. במחלה מתקדמת – מתן טיפול תומך לשימור ומניעת סיבוכים.

באנשים שהחלימו מסרטן, תהליך השיקום יכול להביא לשיפור משמעותי באיכות החיים של מטופלים המתמודדים עם השלכות ארוכות טווח של המחלה והטיפולים. בשנים האחרונות החל להתפתח המחקר בתחום, המצביע על תרומת השיקום בכל שלבי המחלה לאיכות החיים ואף בחלק מהמקרים להארכת תוחלת החיים.

לנוכח שינוי התודעה בקרב העולמות המטפלים (האונקולוגי והשיקומי), וההכרה בחשיבותה של איכות החיים לצד הטיפולים האונקולוגיים, נראה כי יש סיבה לאופטימיות לגבי המשך פיתוח וביסוס מקומו של תהליך השיקום האונקולוגי.

מתקפת הטרור של ארגון חמאס וארגוני טרור נוספים ב-7.10.2023 (להלן השבעה באוקטובר) הפתיעה את מדינת ישראל. אזור הנגב המערבי, שבו התרחשה עיקר הפגיעה, חווה מספר עימותים בשנים האחרונות. לנוכח עובדה זו נבנו עבורו תוכניות חירום, לרבות למענה בתחומי בריאות הנפש.

כחלק מלקחי מלחמת לבנון השנייה, תוכניות אלו כללו מתן מענה נפשי על ידי מרכזי החוסן האזוריים בשעת חירום. מספר גורמים הובילו לכך שבפועל לא הצליחו מרכזי החוסן לתת מענה מלא למפונים.

שירותי בריאות הנפש במדינת ישראל ערב תחילת הלחימה היו בחסר ניכר ובזמינות שאינה מיטבית. אירועי השבעה באוקטובר יצרו מציאות חדשה שבה לא ניתן היה עוד להתבסס על מרכזי החוסן, שנפגעו אף הם באירועים. המציאות בה עשרות אלפי אנשים נודדים לאזורים שונים בפיזור רחב הצריכה ממשרד הבריאות היערכות חירום שונה. ביום 13.10.2023 התקבלה החלטה אשר לפיה, המרכזים הרפואיים לבריאות הנפש ייתנו מענה בחלוקה מרחבית למשך ארבעה שבועות עד להתאוששות מרכזי החוסן או מתן מענה מתאים על ידי קופות החולים.

כל בית חולים ששותף במתן המענה קיבל גזרה אזורית, ובתי חולים שונים בחרו אסטרטגיות שונות למתן המענה, בהתאם לאוכלוסייה, לפיזור המפונים, לכוחות הקיימים בשטח וליכולות בית החולים. בית החולים מרחבים כולל בתוכו מערך אשפוז של למעלה מ-450 מיטות ומערך אמבולטורי של שמונה מרפאות וחמישה טיפולי יום. לבית החולים הוקצתה גזרת פעולה בערבה. התיחום הגיאוגרפיה היה מדרום ים המלח ועד לאילות (מרחק של כ-200 ק"מ). אוכלוסיית המפונים באזור עמדה על כ-6,000 איש.

בסקירה זו, מובאים בהרחבה האתגרים, ההיערכות והלקחים העולים מפריסת שירותי הטיפול עבור אוכלוסייה זו.

הפרעת דחק חדה מופיעה לאחר חשיפה לאירוע מסכן חיים ונמשכת בין שלושה ימים לחודש ימים, במאמר זה נסקרו גישות טיפוליות להפרעה זו. המידע שנאסף עד כה לא הדגים יעילות של טיפול תרופתי במניעת התפתחות של הפרעה בתר חבלתית (PTSD), ועל כן אין המלצה למתן טיפול תרופתי כטיפול שבשגרה בהפרעה זו. הטיפול התרופתי היחיד שהוכח כבעל יעילות מניעתית הוא טיפול בכאב, הניתן כאשר הפרעת הדחק החדה מלווה גם בפציעה גופנית כואבת. כאשר נדרש טיפול בתסמיני חרדה, מומלץ להפעיל שיקול דעת, לצמצם טיפול הרגעתי בשלבים ראשוניים ולהשתמש בו באופן מוגבל בזמן. הטיפול המרכזי כקו ראשון הוא קוגניטיבי התנהגותי ממוקד טראומה וכולל מרכיבים פסיכו-חינוכיים, הבנייה קוגניטיבית וחשיפה.

בצבאות בעולם מקובל ליישם גישה טיפולית המאופיינת בעקרונות של קרבה למקום הלחימה, מיידיות במתן המענה הטיפולי והדגשת הציפיה לחזור לתפקוד (קמ"ץ). למרות שמדובר בטיפול רווח, ההמלצה היא שלא לטפל בדבריפינג פסיכולוגי. כותבי המאמר ממליצים על בניית מערכי מחקר שיאפשרו מחקר איכותי בשטח זה, ועל הכשרת מטפלים בתחום הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי ממוקד הטראומה כחלק מהיערכות לאירועים בסדרי גודל של אסון לאומי.

תסמונת שטוקהולם היא נדירה יחסית, אך במלחמת חרבות ברזל תוארו מספר מקרים שבהם חלק מהחטופים הפגינו הזדהות ואמפתיה עם שוביהם, מצב שהפגיש את משפחותיהם ואת המטפלים בהם עם שאלות אבחנתיות וטיפוליות. המונח תסמונת שטוקהולם נטבע לאחר אירוע שוד בעיר שטוקהולם בשנת 1973, שבו לאחר השחרור אחת מהחטופות פיתחה מערכת יחסית עם השובים. מתוך מקרה זה ואחרים, תסמונת שטוקהולם הפכה לאבן יסוד בהבנת הדינמיקה של מארג רגשי קיצוני: טראומה הקלועה לתוך דחף ההישרדות. מתוארים גורמי סיכון לתסמונת שטוקהולם הם: הימצאות בבידוד מוחלט מכל אדם שאינו השובה, חוסר יכולת לברוח/להימנע מהמצב, מחווה של חסד מצד השובה, וכל זאת כאשר הקורבנות נמצאים תחת איום ממשי על שלמותם הפיזית והרגשית. קיימות מספר תיאוריות להתפתחות תסמונת שטוקהולם: התיאוריות הפסיכו-אנאליטיות נשענו על מושגו של פרנצי ״הזדהות עם תוקפן״. תיאוריה שנייה מציגה ׳דיסוננס קוגניטיבי׳ המתאר את אי הנוחות הנובעת מאחזקת אמונות ועמדות סותרות. תיאוריה שלישית מציגה על מצב יומיומי שבו הקורבנות עוברים ״שטיפת מוח״. התיאוריה הרביעית מסתמכת על נקודת מבט אבולוציונית ומבוססת על מנגנון הישרדותי בשם פיוס/כניעה. תיאוריה זו מדגישה את המטרה ההישרדותית להסתגל למצבים מסכני חיים על ידי הרגעת התוקף והזדהות עמו. מצאנו הסבר זה כמעשי והמסייע ביותר לסובלים מתסמונת זו ולקרוביהם. מתוך תפיסת תסמונת שטוקהולם כהתנהגות הישרדותית, עולה גם העקרון הטיפולי. המסר החשוב במפגש עם השבים הוא לקבל את עמדתם הרגשית ללא שיפוט או כעס ולנרמל את התנהגותם כתופעה מוכרת ומובנת. חשוב לשדר ולתווך לשבים ולבני משפחתם כי התמודדותם מבוססת על מנגנון הישרדות המעיד על כוחות ותושייה.

הקדמה: בין הגורמים להיפוגליקמיה ניתן למנות טיפול תרופתי ותת תזונה. לאחרונה נמצא קשר בין דבקות בטיפול במזון רפואי לבין שכיחות נמוכה יותר של אירועי היפוגליקמיה במהלך האשפוז בקרב מטופלים עם סוכרת והיפואלבומינמיה.

מטרה: לבדוק קשר בין היארעות היפוגליקמיה, והטיפול התזונתי והתרופתי ביום בו תועדה.

שיטות מחקר: המחקר הנוכחי הוא מחקר תצפית. הנתונים נאספו מתוך הרשומות הממוחשבות של המטופלים. בעבודה זו נכללו חולי סוכרת מסוג 2, שהתקבלו למחלקה פנימית ה' בבית החולים וולפסון מכל סיבה שהיא, בין התאריכים 1.6.2016-31.5.2017. הקשר בין טיפול תזונתי ותרופתי לסוכרת והופעה של היפוגליקמיה באותו היום נבדק באמצעות תסוגה (רגרסיה) לוגיסטית. כמו כן, נבנו שני מודלים של תסוגה ליניארית כדי לבדוק את הקשר בין טיפול תזונתי ותרופתי לסוכרת ומספר אירועי היפוגליקמיה במהלך האשפוז.

תוצאות: במחקר נכללו 221 מטופלים (גיל ממוצע 77.4±12.0, 62.4% נשים), מתוכם 52 (23.5%) עם היפוגליקמיה. שיעור המטופלים שטופלו במזון רפואי עמד על 37.1%±69.5. במודל רגרסיה לוגיסטית נמצא כי גיל (OR 1.034, CI 1.002-1.068, p=0.038), מין זכר, (OR 2.941, CI 1.454-5.945, p=0.003) וטיפול באינסולין (OR 3.778, CI 1.831-7.794, p<0.001) היו קשורים בהופעת היפוגליקמיה ואילו טיפול במזון רפואי נמצא קשור בפחות היפוגליקמיה (OR 0.352, CI 0.145-0.857, p=0.022). במודל תסוגה ליניארית נמצא, כי טיפול במטפורמין קשור בפחות אירועי היפוגליקמיה במהלך האשפוז (Beta=-0.352 CI -1.391- -0.704, p<0.001). לטיפול במזון לא הייתה השפעה על מספר האירועים. 

מסקנות: טיפול במזון רפואי וטיפול במטפורמין קשורים בפחות אירועי היפוגליקמיה, ואילו טיפול באינסולין קצר טווח ורפאגליניד קשורים בעלייה בהיארעות של היפוגליקמיה במהלך האשפוז.

דיון: התזונה בחולה המאושפז חיונית למניעה של היפוגליקמיה, ללא קשר לסוג הטיפול לאיזון הסוכר באשפוז.

סיכום: נמצא קשר בין כמות המזון הנאכלת והטיפול התרופתי לבין היארעות היפוגליקמיה בקרב מטופלים עם סוכרת והיפואלבומינמיה המאושפזים בבתי החולים.

גילוי נאות: פרופ' אייל ליבוביץ קיבל בעבר גראנט מחברת "אבוט" ומשמש כמרצה בתשלום.

שיעור של עד 5% מהלוקים במחלת הדגנת מאובחנים עם סרולוגיה שלילית לדגנת. למרות שהסיבה השכיחה ביותר להשטחת סיסים במעי הדק בנוכחות סרולוגיה שלילית לדגנת היא מחלת הדגנת עצמה (Seronegative celiac), יש סוגים נוספים של אבחנה מבדלת שיש לשלול כאשר נתקלים בנזק למעי הדק בנוכחות סרולוגיה שלילית לדגנת. הן מסווגות לחמש קבוצות שונות: מנגנונים אימוניים, גורמים זיהומיים, גורמים דלקתיים, גורמים המסנינים את דופן המעי הדק וסיבות איאטרוגניות.

בפרשת חולה זה, מדווח על גבר בן 39 שנים הלוקה באי ספיקת כליות סופנית על רקע לא ידוע ובאי ספיקת לבלב על רקע אירועים חוזרים של דלקת לבלב חדה אידיופטית. הוא מטופל בדיאליזה צפקית (פריטוניאלית) ומועמד להשתלה משולבת של לבלב וכליה. על מנת להפחית את רמת הזרחן הגבוהה בדם הנגרמת מאי ספיקת הכליות הסופנית, הוא מקבל מינון גבוה של לנתנום קרבונט – קושר זרחן שאינו מבוסס סידן ונחשב ליעיל ובטוח.

במסגרת בירור לירידה במשקל הוא עבר גסטרוסקופיה שמדגימה השטחה ודנודציה של הסיסים במעי הדק, ובביופסיה נמצאה עדות להצטברות של משקעי חומר זר בהיסטיוציטים ברירית.  בוצעה צביעת Von Kossa שהדגישה את החומר הזר שזוהה כלנתנום. בעקבות הממצאים הללו, הטיפול בלנתנום הופסק והוחלף לקושר זרחן אחר. גסטרוסקופיה חוזרת שבוצעה כשנה וחצי לאחר הפסקת הטיפול הדגימה רירית מעי דק תקינה בהסתכלות אנדוסקופית, וביופסיות של רירית התריסריון הצביעו על היסטולוגיה תקינה של הרירית.

פרשת חולה זה, מציגה אבחנה מבדלת פחות מוכרת להשטחת סיסים במעי הדק, אשר מאפיינת חולי דיאליזה המקבלים קושרי זרחן, ויכולה להשתייך לשתי קטגוריות: גורמים המסנינים את דופן המעי הדק וסיבות איאטרוגניות.

בנוסף, פרשת חולה זאת מדגישה את חשיבות התקשורת בין הנפרולוגים, הפתולוגים והגסטרואנטרולוגים המטפלים, כדי להבין איזה טיפול מקבל חולה הדיאליזה, בייחוד לנוכח העובדה שהסיבוכים לטווח רחוק של משקעי הלנתנום עדיין אינם ידועים.

מחלת נגיף קורונה (Covid-19) הובילה לפנדמיה עולמית עם כמעט 13 אלף מקרי מוות בישראל. בממוצע, בכל יום מבוצעות בישראל מעל 40 אלף בדיקות לאיתור הנגיף. לפי ה- US Centers for Disease Control and Prevention (CDC) השיטות המומלצות לבדיקה הן נטילת מטוש מלוע האף, אמצע הקונכייה או מאזור הכניסה לנחיר. למרות ששיטות אלו נחשבות בטוחות הם אינן חפות מסיכונים. בדיקה טראומטית או זווית לא נכונה עלולות לגרום לפציעה של בסיס הגולגולת ולהוביל לדלף נוזל מוח-שדרה (Cerebrospinal fluid leak). מדובר במצב נדיר, המתייצג עם כאבי ראש, הפרשה נוזלית חד צדדית בטעם מתכתי, אשר מוחמרת בעת רכינה קדימה. יש חשיבות יתרה לזיהוי מצב זה בהקדם האפשרי על מנת לאפשר טיפול מידי אשר ימנע התפתחות סיבוכים אפשריים כגון דלקת קרום המוח, היווצרות אבצס מוחי, אלח דם ומוות.

במאמר זה מובאת פרשת של חולה בת 5 שנים שסבלה מדלף נוזל מוח-שדרה לאחר בדיקת מטוש אפית לנגיף קורונה. בנוסף נדון במאפיינים הקליניים, דרכי האבחון והטיפול במצב נדיר זה.

בשנים האחרונות, הפכה הבינה המלאכותית לכלי משמעותי להאצת גילויים מדעיים שונים, החל מגילוי מהיר יותר של תרופות חדשות, המשך בניהול רובוטי-אוטומטי של מעבדות וכלה בגילוי חומרים חדשים שיכולים לסייע בהתמודדות עם זיהום אוויר. ישראל התברכה בשילוב של מומחיות במדעי הבריאות והביולוגיה מצד אחד, ובטכנולוגיה מתקדמת של בינה מלאכותית מצד שני. לכן, ישראל יכולה להוביל במחקר מבוסס בינה מלאכותית במדעי הביולוגיה והבריאות.

במאמרנו הנוכחי, אנו סוקרים את מיקומה של ישראל בהשוואה לכמה מהמדינות המובילות בעולם בתחום הבינה המלאכותית, ובתחום המחקר במדעי הבריאות והביולוגיה. סקירתנו מציגה את ההזדמנות ואת החסמים של ישראל בדרך להובלה במחקר במדעי הביולוגיה והרפואה שמואץ על ידי בינה מלאכותית.  

עורך המדור: פרופ' ארנון בלום

במשך אלפי שנים העיקרון "ראשית, אל תזיק" המיוחס להיפוקרטס, עמד כעמוד היסוד של אמנות הרפואה. עקרון זה מדגיש את גודל האחריות והמחויבות האתית של הקלינאי כלפי המטופל.

בשנים האחרונות, צובר השימוש בבינה מלאכותית תאוצה בעולם הרפואה, ומטלטל לא רק את עולמות האבחנה, הטיפול, המחקר, החינוך הרפואי, והאתיקה הרפואית, אלא גם את אורח החשיבה של הקלינאי.

על מנת להפיק את המיטב מיתרונותיה של הבינה המלאכותית, להתמודד עם מגרעותיה ולמנוע נזקים פוטנציאלים, עלינו כרופאים להכיר גם את העקרונות המובילים בתחום הבינה המלאכותית. היכרות זו תעניק לנו את הידע הדרוש לבקר מערכות בינה מלאכותית. החל מהממצאים של מערכות ממוקדות-מטרה (כגון סיוע בפענוח צילום חזה), והמשך באבחנה ובתוכנית הטיפול המוצעים על ידי מודלי שפה.

טכנולוגיות חדשות בעולמות אלגוריתמיקה, אחסון המידע, וכוח מחשוב, אפשרו קפיצה בעולם הבינה המלאכותית, הכוללת את הופעתה של "בינה מלאכותית יוצרת". מאמר זה מקשר בין  מושגי יסוד של המחקר הרפואי, לשלבי הפיתוח של הבינה המלאכותית עד לדרגת רשתות עצביות ולמידה עמוקה. תכניו מעניקים מילון מושגים והבנה של תהליך ההתפתחות ואופן פעולתם של כלים אלו. בנוסף, אנו דנים במאמר בהשפעה הפוטנציאלית של הבינה המלאכותית על משולש "מטופל-רופא-ידע". מוצעים מספר עקרונות אשר עשויים לסייע בשילוב הבינה המלאכותית בעבודה הקלינית, תוך שמירה על עקרונות הרצון להיטיב, השאיפה לא להזיק, הצדק, ואוטונומיית המטופל. בתוכם, אימון נכון של המודלים, אסדרה, ומעורבות מלאה של הקהילה הרפואית בפיתוח הכלים ושילובם בעשייה הקלינית, יכולים להעניק לעקרונות האתיים את מקומם בחזית, כך שלא ייפלו קורבן לאינטרסים של הגופים המפתחים בלבד.

רפואה שיקומית מודרנית עוסקת בהערכת מצבם של מטופלים עם ירידה באיכות חייהם, על רקע בעיה רפואית כלשהי, ושיקומם. כתחום רפואי שמכוון לשיפור איכות החיים, שיקום משלב גישה הוליסטית רחבה עם התייחסות להיבטים נפשיים וחברתיים שונים עם טיפולים רפואיים, המבוססים על מחקרים מדויקים, שמתפתחים במהירות בשנים האחרונות. שיקום כמקצוע רפואי מתבסס על מודל ICF של ארגון הבריאות העולמית ומתייחס לרמות שונות של פגיעה תפקודית. תהליך שיקום הוא תמיד רב-מקצועי – משלב פעילות מקצועית של אנשי מקצוע מתחומים שונים. הוא מתבצע תחת תוכנית שיקום אישית, אך אחידה, באחריותו של רופא מומחה לרפואה פיזיקלית ושיקום. פעילות שיקומית מתחילה מוקדם ככל האפשר לאחר הפגיעה, ממשיכה לאשפוז שיקומי ומגיעה לטיפולים בקהילה כשהמטופל כבר חזר לביתו. בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', מוצגים מאמרים מדעיים מעמיקים וסקירות ספרות בנושאים שונים, כטעימה קטנה מעולם רחב מאוד של רפואה פיזיקלית ושיקום.

הקדמה: זיהוי המבנים במוח התורמים ליכולת המוטורית השיורית של חולי אירוע מוח הוא שלב חיוני בתהליך הפיתוח של שיטות מתקדמות לשיקום נפגעי מוח. הדבר חשוב במיוחד בטיפולים נוירו-מודולטוריים המיועדים להשפיע על תהליכים פלסטיים במוח הפגוע על ידי גריה לא פולשנית של אזורים המשפיעים על התפקוד המוטורי. במחקר זה, ניסינו לזהות אזורים קריטיים לתפקוד הגף העליון בחולי אירוע מוח, באמצעות שלוש שיטות שונות למיפוי מוחי סטטיסטי.

שיטות מחקר: נתוני נזק מנורמלים ותוצאות מבדק Fugl-Meyer להערכת היכולת המוטורית השיורית בגף העליון נבדקו בקרב 107 חולי אירוע מוח ראשון באמצעות Voxel-Based Lesion Symptom Mapping (VLSM), Region-Based Lesion-Symptom Mapping (RLSM) וMulti-Perturbation Shapley-value Analysis (MSA).

תוצאות: בחולים עם נזק להמיספרה שמאלית, זוהה מספר קטן יחסית של אזורים בקליפת המוח שחומרת הנזק בהם משפיעה משמעותית על התפקוד המוטורי בגף העליון הנגדי, לעומת חולים עם נזק להמיספרה ימנית. בהמיספרה השמאלית בלטה החשיבות של אזורים בקליפת המוח המעורבים בתכנון תנועה (Premotor Cortex; Supplementary Motor Area). בהמיספרה הימנית אותרו אזורים עם אפקט נזק משמעותי על התפקוד המוטורי בקליפת המוח הטמפורלית והפרונטלית, באינסולה וב-Cingulate Gyrus. בשתי ההמיספרות היה אפקט נזק משמעותי באזורים תת-קורטיקליים – גרעיני בסיס, Corona Radiata, הקופסית הפנימית וה-Superior Longitudinal Fasciculus.

מסקנות: למרות הבדלים בהערכת אפקט הנזק, שלוש השיטות למיפוי מוח סטטיסטי הצביעו על הבדלים בולטים בקשרי מבנה-תפקוד בין ההמיספרה השמאלית הדומיננטית להמיספרה הימנית הלא דומיננטית, והראשונה היא בעלת קישוריות גבוהה יותר המובילה, ככל הנראה, ליתירות ולעמידות יחסית לנזק מוקדי.

הקדמה: ממצאים שעלו מפרשות חולים  של מטופלים הסובלים מפגיעות ממוקדות במוח ותוצאות שהתקבלו ממודלים בבעלי חיים, הביאו להבנה כי ניתן להבדיל תפקודית ומבנית בין שתי מערכות זיכרון ארוך טווח –  דקלרטיבי (אפיזודי, אקספליציטי) ופרוצדורלי. זיכרון פרוצדורלי המאותחל דרך תרגול והביטוי לזיכרון הוא השיפור (בדרך כלל אימפליציטי) בביצוע המטלות ולא בדיווח ישיר, מודע, של הנבדק.

מטרת המחקר: בחינת רמת הביצוע של מטלת למידה פרוצדורלית בנבדקים לאחר חבלת ראש קהה הסובלים מליקוי בזיכרון הדקלרטיבי-אקפליסיטי בהשוואה לנבדקים שלא סבלו מליקוי מסוג זה.

שיטות: השוואת מהלך הלמידה והשימור של יכולת בעקבות אימון בסדרה של תנועות אופוזיציה של אצבעות (Finger Opposition Sequence paradigm) בשני מטופלים שהראו ליקוי באבחון זיכרון אקספליציטי לעומת שמונה  שלא הראו ליקוי דומה.

תוצאות: שני נבדקים שהראו ליקוי קשה בזיכרון דקלרטיבי-אקספיליסיטי על פי אבחון Rivermead Battery Memory Test הדגימו למידה פרוצדורלית יעילה במטלת האופוזיציה של האצבעות, עם שיפור במהירות הביצוע ללא ירידה בדיוק, אשר לא נפלה בהשוואה לנבדקים שלא הראו ליקוי בזיכרון אקספליציטי. השיפור נשמר היטב בבדיקת ביקורת לאחר כחודש.

מסקנות: תוצאות המחקר עולות בקנה אחד עם עדויות קודמות לדיסוציאציה בין מערכות זיכרון. הערכה מכוונת של מערכות הזיכרון השונות עשויה להיות בעלת חשיבות בתהליך השיקום היות שניתן לנצל יכולת שאריתית באחת המערכות על מנת לפצותעל ליקוי השנייה, גם אם באופן חלקי,  במטרה להשיג שיפור בתפקוד היומיומי.

הקדמה: לאחר פגיעה בחוט-השדרה שכיחים שיפור נוירולוגי ותפקודי. השיפור הנוירולוגי טבעי ומשפר את הפוטנציאל התפקודי של המטופלים, בעוד ששיקום משפר בעיקר את מימוש הפוטנציאל הזה. שינוי ברמת התפקוד משקף גם את השינוי הנוירולוגי ולכן לרוב אינו מבטא את תרומת השיקום לבדו.

מטרות: עבודה זו נועדה לבדוק את תרומת תהליך השיקום במסגרת אשפוז בישראל לשיפור תפקוד נפגעי חוט-השדרה ואת היכולת לנבא תרומה זו, המבטאת הצלחה בשיקום נפגעי חוט-השדרה.

שיטות מחקר: מטרות המחקר הרטרוספקטיבי נבחנו באמצעות סולם SCI-ARMI שמעריך את מימוש הפוטנציאל התפקודי, לאחר בידוד השפעת הסטטוס הנוירולוגי על התפקוד. במחקר נאספו מתיקים רפואיים של נפגעי חוט-השדרה על רקע מחלה או חבלה, אשר אושפזו במחלקה לשיקום בין השנים 2020-2011, נתונים קליניים ודמוגרפיים שבאמצעותם חושבו מימוש הפוטנציאל התפקודי, השינויים בו, הקשר ביניהם וגורמים שמשפיעים עליהם. לניתוח הנתונים חושבו מתאמי פירסון ושמשו מבחני ,t ANOVA ו-ANCOVA.

תוצאות: נכללו במחקר 1,433 נפגעי חוט-השדרה. גילם היה54±17 , 32% היו נשים ו-37.2% נפגעו מחבלה.  דרגת AIS הייתה  A ב-11% מהנבדקים, B  ב-4.8%,C ב-17.3%  ו-D ב- 65.9%.  SCI-ARMI היה בקבלה לשיקום באשפוז 52±24 ובשחרור 73.5±19. ערכו השתפר במהלך השיקום ב-41% (p<0.001). השתפרו באופן מובהק גם הסטטוס הנוירולוגי המוטורי (AMS) והתפקוד (.(SCIM III השיפור במימוש הפוטנציאל התפקודי במהלך השיקום היה גדול יותר ככל שערכי  SCI-ARMI בקבלה היו קטנים ((r=-0.654, p<0.0.001, במטופלים בגיל צעיר יותר r=-0.122, p‹0.001)) וכאשר משך האשפוז היה ארוך יותר (r=0.261, p<0.001) .

מסקנות: לשיקום הייתה תרומה מובהקת לשיפור בתפקוד, ומימוש מועט של הפוטנציאל התפקודי בקבלה ניבא הצלחה גדולה יחסית של תהליך השיקום בנפגעי חוט-השדרה שנחקרו.