אריאלה לחמי-אפשטיין, משה מזור, אשר בשירי

החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע

איבודי הריון נשנים גורמים לטראומה פסיכולוגית. הסיבה לכך נעוצה הן בעובדה שמחצית מאיבודי ההריון הנשנים נגרמים מסיבה לא ידועה והן בשל  החשש מתוצאות ההריון הבא. יתרה מכך, ניכר שחלק מהנשים מפתחות תופעות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות שונות בעקבות איבוד ההריון. במאמר זה נסקרים הפרסומים בספרות על תופעות הפסיכולוגיות המתפתחות עקב איבוד הריון, הכוללות: דיכאון, חרדה, הפרעת דחק בתר חבלתית (PTSD) והפרעה טורדנית-כפייתית (OCD). 

לצד ההשלכות הפסיכולוגיות המתפתחות עקב איבוד הריון, במחקרים ספורים בלבד נדונים הטיפולים הפסיכולוגיים, הפסיכיאטריים והתרופתיים, שמטרתם לטפל בהשלכות אלה. אחד הטיפולים המוצעים והיותר מקובלים – בעיקר בקרב נשים שעברו איבודי הריון נשנים ללא סיבה ידועה – מוגדר כטיפול תומך (Supportive care), או לחלופין Tender Loving Care (TLC). במחקרים שנבדקה בהם יעילות טיפול זה הודגם, כי ביכולתו להשפיע באופן משמעותי על הסיכויים ללידת עובר חי בהריונות הבאים.

במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה בבאר שבע, במירפאה לאיבודי הריון נשנים, נכתב פרוטוקול מפורט על כל זוג המטופל במירפאה לאיבודי הריון נשנים, הכולל גם את ההיבטים התומכים. שיעור לידות החי בקרב נשים שהגיעו למירפאה היה בשיעור של כ-80%.

פטר יעקובי, ליאור ברנשטיין, אשר בשירי, נופר שרון, נטליה בילנקו, רוסלאן סרגיינקו משה מזור, אפרים סיגלר, יקיר שגב, שלומית ריסקין, עופר לביא

מכתבים שנשלחו למערכת עיתון הרפואה.

אשר בשירי, שקד גטה, משה מזור, מרו גטה

החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

נשים שעברו מספר הפלות טבעיות נשנות, או על פי הטרמינולוגיה המקצועית – איבודי הריון נשנים (Recurrent Pregnancy Loss – RPL), המתרחשים עד השבוע ה-20 – נמצאות במצב רפואי מורכב: הן בשל הצורך בבירור, שב-50% מהן אינו מעלה דבר, והן בשל החשש מתוצאות הריון בעתיד. זו הסיבה לכך שנשים אלו חוות מצב נפשי הכולל חרדה ודיכאון בדרגה כלשהי. הבירור הבסיסי המקובל כיום כולל בדיקת קריוטיפ להורים, בדיקה אנטומית לרחם, בדיקות הורמונאליות (כולל תפקודי בלוטת התריס, בלוטת החלב וגלוקוזה) ובירור לתסמונת הנוגדנים כנגד פוספוליפידים (תסמונת APLA).

בשנים האחרונות חלו מספר שינויים בהתייחסות לאיבודי הריון נשנים: הגדרתם, אמצעי הבירור המועדף לבדיקת חלל הרחם, והעמדה באשר לטיפול בנוגדי קרישה עבור נשים שלא אותר אצלן הגורם לאיבודי הריון נשנים. בנוסף, הוצעו מנגנונים חדשים לאיבודי הריון נשנים, ובהתאם לכך גם חל שינוי באופי הבירור ובהיקפו. נשים עם איבודי הריון נשנים בכלל ואלה ללא סיבה בפרט, תפקנה תועלת מתוצאות חיוביות של הריון בעתיד, עם שיעור לידות חי של כ-75%, בתנאי שהן נמצאות במעקב במרפאת מומחים ייחודית לאיבודי הריון נשנים RPL clinic)).

ירדנה משיח פרידלר¹, משה מזור¹,אילנה שוהם ורדי², אשר בשירי¹,

¹המחלקה למיילדות וגינקולוגיה, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ²המחלקה לאפידמיולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

המטרה במחקר: לקבוע האם חלה עלייה בשיעור סיבוכי הריון ולידה בהריונות עם עובר בעל מום במערכת העצבים המרכזית או מום כרומוזומי. 

שיטות: קבוצות המחקר כללו 320 לידות של עוברים הלוקים במום במערכת העצבים המרכזית ו-133 לידות של עוברים הלוקים במום כרומוזומי. קבוצות אלו הושוו ל-149,112 לידות של ילודים ללא מום ידוע בלידה. הוצאו מהמחקר לידות ללא מעקב טרום לידה, לידות מרובות עוברים, ולידות של תינוקות הלוקים במום שאינו כרומוזומי או במום במערכת העצבים המרכזית. המידע הופק ממאגר הלידות של המרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה. הנתונים עובדו באמצעות תוכנת SPSS. 

תוצאות: לא נמצאו הבדלים משמעותיים סטטיסטית בין המאפיינים של האמהות: גיל, מוצא, סדר לידה. נמצאו שיעורים גבוהים יותר של מצגים ומנחים פתולוגיים, ריבוי מי שפיר, מיעוט מי שפיר והשראת לידה בקבוצות המומים. נמצא, כי שיעור ההרדמה הכללית בקבוצות המחקר היה גבוה כמעט פי שניים מקבוצת הבקרה (25.6% בקבוצת המומים הכרומוזומיים ו-25% בקבוצת מומי מערכת העצבים המרכזית לעומת 11.3% בקבוצת הבקרה 0.001<P). כמו כן, נמצא שיעור גבוה יותר של ניתוחים לחיתוך הדופן ("ניתוחים קיסריים") בקבוצות המחקר לעומת קבוצת הבקרה (20.3% בקבוצת המומים הכרומוזומיים ו-21.56% בקבוצת המומים במערכת העצבים המרכזית, לעומת 12% בקבוצת הבקרה 0.001 > P). בניתוח רב משתנים נבנה מודל שהתוצא שלו הוא ניתוח חיתוך הדופן, שכלל: הימצאות מום, ניתוח לחיתוך הדופן בעבר, ניטור חשוד ומצגים ומנחים פתולוגיים. איתור מום לא נמצא כגורם סיכון בלתי תלוי לניתוח חיתוך הדופן. 

מסקנות: בהריונות עם עוברים הלוקים במום במערכת העצבים המרכזים או במום כרומוזומי קיים שיעור גבוה יותר של סיבוכי הריון ולידה. אומנם המום אינו מהווה גורם סיכון בלתי תלוי למצבים אלו, אך נראה שסיבוכים הנלווים למום כגון מצוקת עובר, חוסר התקדמות הלידה ומנחים ומצגים פתולוגיים, הם המביאים בעקיפין לשיעור הגבוה של ניתוחי חיתוך הדופן והרדמות כלליות, התורמים לבסוף לעלייה בשיעור התחלואה והתמותה של האמהות. 

נופר שרון¹, נטליה בילנקו², משה מזור¹, רוסלאן סרגיינקו², אשר בשירי¹

¹החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ²המחלקה לאפידמיולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

הקדמה: עד שנות השמונים של המאה הקודמת הייתה אפיזיוטומיה הליך רווח בלידות לדניות (Vaginal) – בעיקר במבכירות. אולם בעקבות עבודות רבות שנערכו בנושא, החלו חוקרים שונים להטיל ספק ביתרונותיה, שנתפסו כמובנים מאליהם, והחלו להישמע קריאות לזניחת יישומה התדיר. כתוצאה מכך, חלה ירידה ניכרת בעולם בשיעור ביצוע אפיזיוטומיה.

מטרות: להעריך את השפעת שינוי הגישה לגבי יישום אפיזיוטומיה על סיבוכי לידה מיידיים במבכירות, על ידי השוואה בין שתי תקופות זמן נפרדות, שבהן שיעור היישום של אפיזיוטומיה היה שונה משמעותית.

שיטות מחקר: מחקר רטרוספקטיבי מבוסס אוכלוסיה, שבמסגרתו מושווים סיבוכי לידה מיידיים בלידות לדניות (וגינליות) של עובר יחיד במבכירות בין שתי תקופות זמן נפרדות: (1) 9,192 מבכירות בין השנים 1999-1994 (תקופה א') עם שיעורי אפיזיוטומיה שבין 90%-80%, ו-(2) 11,150 מבכירות בין השנים 2009-2002 (תקופה ב') עם שיעורי אפיזיוטומיה של 30%-20%.

תוצאות: נכללו במחקר 20,342 לידות לדניות. שיעור הקרעים בדרגה ראשונה ושנייה היה גבוה באופן מובהק בתקופה ב' מאשר בתקופה א' (37.5% מול 5.8%, בהתאמה, 0.001>p). קרעים בדרגה שלישית היו נפוצים פי ארבעה בתקופה ב' מאשר בתקופה א' (0.4% מול 0.1%, בהתאמה, 0.001>p). שיעור הקרעים מדרגה ראשונה ומדרגה שנייה היה גבוה יותר באופן משמעותי בשתי התקופות בקרב יולדות שלא עברו אפיזיוטומיה. מנתוני התסוגה הלוגיסטית עולה, כי אפיזיוטומיה מהווה גורם מגן משמעותי מפני קרעים מדרגה ראשונה ושנייה (OR=0.1, p<0.001). בתסוגה נוספת שבוצעה לא נמצא קשר בין ביצוע אפיזיוטומיה ובין קרעים מדרגה שלישית.

מסקנות: (1) שיעורי אפיזיוטומיה פחתו באופן משמעותי בתקופת המחקר, (2) אפיזיוטומיה מהווה גורם מגן עצמאי מפני קרעים מדרגה ראשונה ושניה, אולם לא מפני קרעים מדרגה שלישית.

דיון וסיכום: מאחר שקרעים מדרגה ראשונה ושנייה אינם טומנים בחובם תחלואה משמעותית, עדיף להימנע מנקיטת אפיזיוטומיה בלידות ללא סיבוכים במבכירות.

המעי האקוגני הוא מראה של מעי בבדיקת על-שמע הנראה בצפיפות של עצם. שיעור המימצא הוא כ-1%. מימצא זה דווח בהקשר לפתולוגיות שונות, כגון לייפת כיסתית (Cystic fibrosis), תיסמונת דאון, מומים בעובר, בעיות גדילה, דימום בהריון ועוד.

בסקירה זו מדווח על ההגדרות השונות, הבעייתיות בקביעת האבחנה והפתולוגיות שתוארו כקשורות למימצא זה. כן מסוכמות ההמלצות בסיפרות המקצועית ומהו הבירור הנדרש כשמאובחן מעי אקוגני בשליש השני להריון.
 

נעמה מרקוס-בראון (1), דוד סגל (1), מירי מרקין (2), ארנון ויזניצר (1), מרים כץ (1), סליס תגר (3), ראובן איליה (2), משה מזור (1)

החטיבה למיילדות וגינקולוגיה (1), המערך לקרדיולוגיה (2), המח' לניתוחי לב ובית-החזה (3), מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

הטיפול בנשים בגיל הפוריות עם מסתם תותב מכאני הוא בעייתי ומציב מספר אתגרי טיפול בפני הצוות הרפואי. קומדין (Warfarin) הוא טיפול נוגד-קרישה יעיל ובטוח בחולים שעברו השתלת מסתם תותב, אולם הוא מהווה בעיה במהלך הריון ובפרט בשליש הראשון, עקב מעבר דרך השליה והסיכון

לפגיעה מבנית בעובר. טיפול בהפרין בשליש הראשון להריון מפחית את שיעור המומים העובריים, אך מעלה את שיעור התחלואה והתמותה האימהיים.

טיפול בקומדין במהלך כל ההריון נהוג בעיקר באירופה, עם שיעור סיבוכים אימהיים נמוך ושיעור מומים עובריים הנע סביב 6%. במספר מחקרים בוצעה השוואה בין טיפול בקומדין במהלך ההריון כולו לעומת מעבר לטיפול בהפרין בשליש הראשון להריון. הקשר בין מינון הקומדין לסיבוכים העובריים הוא נושא חדש המתפרסם בשנתיים האחרונות. במאמר זה מדווח על שתי פרשות חולות - נשים הרות עם מסתם תותב מכאני, שטופלו בהפרין במהלך השליש הראשון להריונן. שתיהן עברו החלפת מסתם דחופה עקב מסתם תקוע בשבוע השמיני בקירוב להריונן.

כמו-כן, נסקרת במאמר הספרות הרפואית בנושא טיפול נוגד-קרישה בנשים הרות עם מסתם תותב, השוואת הטיפול בקומדין במהלך כל ההריון לעומת מעבר להפרין בשליש הראשון, והקשר בין מינון הקומדין לשיעור המומים מלידה. שתי פרשות החולים מהוות דוגמה לגישת הטיפול הקיימת ולסכנות הטמונות בה. בדיון מוצגת גישה חדשה לטיפול בנשים עם מסתם תותב, המלווה בהנחיות לצוות המטפל.

אשר בשירי, בעז שיזף, מזל יחיאל, משה מזור

מרכז רפואי סורוקה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

מצג עכוז הוא הנפוץ מבין המצגים החריגים ומופיע בכ-4%-3% מכלל הלידות במועד. גורמים רבים עלולים לגרום לעובר לאמץ מצג עכוז. בעבר יולדו עוברים במצג עכוז בדרך לדנית או בניתוח לחיתוך הדופן (cesarean section), על פי שיקולים ומדדים סגוליים. במחקרים עדכניים מומלץ על ניתוח לחיתוך הדופן בכל מצג עכוז. ההיפוך החיצוני שבו מסובבים את העובר ממצג עכוז לראש הוא הפעולה היחידה המאפשרת להימנע מניתוח לחיתוך הדופן (נלח"ד) במצג עכוז. במאמר זה מודגשת חשיבות הניסיון להיפוך חיצוני, המומלץ לכל אישה במצג עכוז שסיימה 36 שבועות הריון, תוך התייחסות לשיעורי ההצלחה ולגורמים הקשורים בכך.

מיכל צור (1), אמנון הדר (2), אייל שיינר (2), משה מזור (2)

תוכנית MPH (1), החטיבה למיילדות וגינקולוגיה (2), מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות (1,2), אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

לידות חוץ מתרחשות מחוץ לכותלי בית-החולים. בעבר נהגו נשים ללדת רק בבתיהן. לדוגמה, בשנת 1927 באנגליה נהגו 85% מהנשים ללדת בבית. בהמשך השתנה המצב, ורוב הלידות אכן מתבצעות היום במרכזים רפואיים. המגמה של לידות בתוך בתי החולים חלה יחד עם התפתחות השירותים הרפואיים בכלל והמיילדותיים-נאונטליים בפרט. ניתן להבחין בשני סוגים של לידות חוץ:

לידה מתוכננת – כאשר האישה מחליטה בזמן ההריון שלא ללדת בבית-החולים, בעזרת מיילדת ומוסמכת או ללא הכשרה מקצועית) או גורם רפואי מקצועי אחר. חשוב לציין שלא כל לידה כזאת אכן מסתיימת כלידת חוץ.

לידה לא מתוכננת – כאשר האישה מגיעה למצב של לידה באופן מפתיע, או מסיבה כל שהיא נמנעת ממנה הגעתה לבית-החולים בזמן.

המטרה במאמר הנוכחי היא לסקור את הספרות הרפואית הקיימת בנושא לידות החוץ, המאפיינים והדמוגרפיים של היולדות וההשלכות הרפואיות על האם והילוד בשתי הקבוצות.

רינת חכמון, בנימין פיורה ומשה מזור

קיימת בעולם המערבי דרישה גוברת והולכת לטיפול הורמוני חלופי נרחב (טה"ח) בנשים לאחר חדילת האורח. אולם חשש מתחלואה ותמותה ממחלות ממאירות, כגון סרטן השד וסרטן רירית הרחם, מגביל את הטיפול הנרחב בתכשירים הורמוניים חלופיים.

למרות שבמרבית המחקרים האפידמיולוגיים לא הודגם קשר מובהק בין טיפול הורמוני חילופי להתהוות שאתות ממאירות, קיימים עדיין חילוקי דעות ביחס לקשר בין טה"ח לסרטן השד. כמעט כל רופא שממליץ על טה"ח נשאל על-ידי המטופלת: "דוקטור, האם ההורמונים שאתה רושם לי עלולים לגרום לסרטן?".

ערכו של טה"ל בטיפול בתסמינים חדים של חדילת אורח או במניעתם, בהפחתת שיעורי תחלואה ותמותה ממחלות לב וכלי-דם או במניעתם, ובטיפול באוסטיאופורוזיס בנשים לאחר חדילת אורח – הוא רב. מאחר שטה"ח ניתן בדרך-כלל על ידי קבוצה רחבה של רופאים, כגון רופאי משפחה, רופאי נשים, אורתופדים, קרדיולוגים וכדומה, נודעת חשיבות רבה לסקירת הספרות בנושא זה, על-מנת לעדכן את קוראי "הרפואה" במחקרים האחרונים ובתיאוריות החדשות בנושא זה.
 

אשר בשירי, בוריס פורמן ומשה מזור

זיהום בנגיף הוואריצלה זוסטר (varicella zoster) בהריון הוא אירוע נדיר, ונחשב מאז ומעולם כבעל יכולת לגרום מומים בעובר, בעיקר במחצית הראשונה להריון. לזיהום בהריון יש גם השלכות הקשורות בתחלואה ותמותה אימהית. לכן, למרות שהזיהום נדיר, יש התייחסות רבה לכל אפשרות של זיהום מנגיף הוואריצלה זוסטר במהלך הריון. בסקירה זו תובא הספרות העדכנית בנושא אבעבועות רוח בהריון, תוך התייחסות לשכיחות, לאיבחון טרום-לידתי, לטיפול ולמניעה.

במאמר זה נדגיש, שבדיקת דם לקביעת המצב החיסוני לאבעבועות רוח מהווה שיטה מספקת על מנת לקבוע מי תקבל טיפול סביל בנוגדנים, ויש לדאוג למערך מתאים שבאמצעותו ניתן יהיה לבצע את הבדיקה במהירות. נוכח השיעור הגבוה של מחוסנות, ניתן בגישה זו למנוע את רוב המקרים של צורך במתן חיסון סביל, כמו גם סילוק מתח ודאגה מיותרים.

 

אשר בשירי, בוריס פורמן, משה מזור

החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

הנקת היילוד היא בעלת יתרונות מוכחים לגבי בריאות הילד ומקובל על הכל, שחלב אם מכיל את המרכיבים התזונתיים הטובים ביותר בהשוואה לתחליפים שונים, וכמו כן, נועד לו תפקיד מכריע בהישרדות הילודים במדינות מתפתחות. לאור זאת, תפקיד מכריע בהישרדות הילודים במדינות מתפתחות. לאור זאת, נודעת חשיבות רבה לאמצעי המנע הנבחר בזמן ההנקה, כך שיהיה בעל השפעות מיקטיות על החלב ועל הילוד.

בחירת אמצעי המנע (contraceptives) לאשה מיניקה צריכה להיקבע באופן אישי ויש לקחת בחשבון מספר שיקולים לגבי הסוג הנבחר ומועד תחילת הנטילה: העדפה אישית, השפעה על הפוריות, השפעה על ההנקה, עלות, שיעור השפעות-הלוואי, מידת היעילות, משך ההשפעה וזמינות השיטה.

שי מרקו, אלעד לרון, משה מזור

החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

שיררומות רחם הן שאתות טבות ממקור של שריר חלק ומהוות גורם שכיח לדימום רחמי לא חד.

הן נפרדות מרירית הרחם, אך אינן עטופות קופסית סיבית. הטיפולים המוצעים כיום לחולות בשרירומות, כגון כריתת רחם, כריתת השרירומת עצמה וטיפולים נוספים אחרים, הם בעלי חסרונות. תיסחוף עורק הרחם באמצעות צינתור הוא טיפול חדש שהוצע על ידי Ravina וחב' ב- 1994. תיסחוף עורק הרחם הוא שיטה לא ניתוחית ומהווה כיום נקודת מיפנה בחשיבה הגינקולוגית ובטיפול בנשים עם שרירומות רחם תסמיניות המעוניינות לשמר את יכולת הפוריות שלהן. בשיטה זו מתבצע צינתור עורק הרחם וחסימת זרימת הדם לעבר השרירומות המסופקות על ידו. בסקירה זו מובאת סקירת המחקרים ותוצאותיהם בתחום חדש זה.

Relationship between Occupation and Clinical Characteristics during Pregnancy and Recommendation to Stop Working

S. Gazit-Nissim, E. Sheiner, M. Mazor, I. Shoham-Vardi

Depts. of Epidemiology and Health Services Evaluation, and of Obstetrics and Gynecology, Soroka University Medical Center and Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

We examined the relationship between occupation and clinical characteristics during pregnancy and medical recommendations to stop working. Using a case-control design, we compared 58 working women who had preterm births, with 126 who had delivered at term. All women were interviewed postpartum while still in hospital.

There were no differences between the groups with regard to physical activity outside the home, weekly work hours, nor duration of work. Only a small proportion had been exposed to unusually difficult working conditions, to hazardous agents or to a very uncomfortable working environment. Women who had had preterm births were advised more often to leave their jobs or modify their working patterns. Multivariate analysis revealed that the physician's decision to recommend cessation of work was influenced primarily by complications during the current pregnancy.

It appears that our patients at risk for preterm birth are probably correctly identified, and receive appropriate guidelines as to working patterns. It is possible that a poor obstetric history or previous abortions may paradoxically have a protective effect, as they influence the physician to recommend cessation of work.

Diabetes and Premature Delivery: Etiology and Risk Factors 

Avi Beigelman, Arnon Wiznitzer, Ilana Shoham-Vardi, Hilel Vardi, Gershon Holtcberg, Moshe Mazor

Depts. of Obstetrics and Gynecology and of Epidemiology and Health Services Evaluation, Soroka Medical Center and Faculty of Health Science, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

Preterm birth is the leading cause of perinatal morbidity and mortality, while preterm labor and delivery in diabetes mellitus (DM) carries an increased risk of perinatal complications. We investigated the hypothesis that DM (gestational and pregestational) is an independent risk factor for preterm birth and evaluated the hypothesis that the risk factors for preterm birth in diabetics are different from those in non-diabetics.

The study population consisted of all singleton deliveries at this hospital between 1990-1997. Excluded were those of mothers who had not had prenatal care, or who had only partial care or multiple gestations. There were 3 subgroups: 834 women with pregestational DM, 3,841 with gestational DM, and 66,253 non-diabetics.

The combined spontaneous and induced preterm delivery rate was determined in each subgroup. Potential risk factors for spontaneous preterm deliveries were assessed by a univariate model. A logistic regression model was used to assess the unique contribution of DM (gestational and pregestational) to preterm delivery in the presence of the other risk factors, and to compare risk factors for preterm delivery between subgroups.

The prevalence of spontaneous preterm delivery was: 7.1% in non-diabetics, 10.0% in those with gestational DM and 25.5% in those with pregestational DM. When adjusted by a multivariate model for other risk factors for preterm delivery, DM still remained an independent risk factor for spontaneous preterm delivery (gestational DM: odds ratio 1.28, 95% CI: 1.1-1.48; pregestational diabetes: odds ratio 3.4, 95% CI: 2.65-4.36).

The main difference in risk factors for preterm birth between the 3 subgroups was the amount of amniotic fluid. Polyhydramnios was an independent risk factor for preterm delivery in non-diabetics and in pregestational DM, but not in gestational DM. On the other hand, oligohydramnios was associated with a higher risk for preterm delivery only in gestational DM compared to non-diabetics.

DM (gestational and pregestational) is an independent risk factor for spontaneous preterm delivery. Polyhydramnios is an independent risk factor for preterm delivery in pregestational but not in gestational DM. Oligohydramnios is a greater risk factor for preterm delivery in gestational DM compared to non-diabetics.