תוצאת חיפוש

ההכרה בילוד כמטופל על כל צרכיו וזכויותיו הופיעה מאוחר יחסית לתחומים אחרים ברפואה. בד בבד עם התפתחות תחום הניאונטולוגיה המודרנית בארץ והקמת יחידות לטיפול מיוחד בילוד, החל תהליך של ארגון צוותים מיומנים וסטנדרטיזציה בשיטות הטיפול, תוך יצירה שפה משותפת, שיטות עבודה, וסנכרון של עבודת הצוותים. חשיבות התמיכה שיקבל ילוד במצוקה לאחר לידתו – בדקה הראשונה, ועל פי הצורך במשך השעה הראשונה לחייו, "שעת הזהב" – מודגשת בכל הדרכה של צוותים המטפלים בילודים ובפגים בלידה. תמצית העקרונות מועברים היום בקורסים מבוססי סימולציה של צוותים רב-תחומיים ברוב בתי החולים בישראל, כפי שמפורטים בהמלצות של הארגונים המובילים בתחום ומוסכמים במסגרת ארגון-העל ה-International Liaison Committee for Resuscitation (ILCOR). מאמר זה עוסק בתהליכים שאפשרו את ההגעה להישגים הקיימים היום, ומתווה את המטרות לעתיד המערך המופקד על המשך שיפור התנאים, הביצועים והתוצאות של החייאת הילוד במצוקה לאחר הלידה בישראל

הכנסת תרופה חדשה, חיסון או ביצוע ניסוי קליני בתרכיב חדש, מחייבים כיום הקמת מערך מבוקר של ניסוי מדעי בהתאם לאמנת הלסינקי, חוק בריאות ממלכתי, חוק זכויות החולה ונוהלי משרד הבריאות.

הקמת ארגון הבריאות העולמי, WHO, בשנת 1946 תרמה נדבך חיוני לבסיס האיתן של העקרונות לביצוע מחקרים רפואיים הקיימים כיום. תרומה עיקרית הייתה למציאות שנוצרה לאחר מלחמת העולם השנייה ובעקבות משפטי נירנברג. אמנת הלסינקי גובשה רק 18 שנים מאוחר יותר בשנת 1964.

בימים הראשונים לקיומה תקפה את מדינת ישראל הצעירה מגיפה קשה שהפילה קורבנות רבים – מרביתם ילדים וצעירים. מגפת שיתוק הילדים, פוליו מיאליטיס (פוליו), נחשבה אז חשוכת מרפא.

כשהתפרצה המחלה בארץ, היקף התחלואה היה כ-0.1% מכלל התושבים. מאוכלוסייה של 1,200,000 איש חלו כ-1,500 בפוליו בשנת 1950. שלוש עונות ברציפות היכתה המגיפה והפילה מעל 3,000 קורבנות. שיעור התמותה עמד על 10%.

מומחים, שרלטנים ומחפשי-תהילה רבים הציעו בארץ את המצאותיהם בתחום – משחות, תרופות ומחקרים שונים שיביאו "מזור" לילדים החולים. מול אלו עמד משרד הבריאות הצעיר בפרץ בנחישות.

הניסוי היחיד שערך משרד הבריאות הסתיים אומנם ללא הצלחה, אך היה מלווה במערך מחקר ובקרה שלא היו מביישים את טובי החוקרים כיום. הניסוי בזיבאלין נערך בתחילת שנות השישים, לאחר שהוכנס חיסון נגד שיתוק ילדים לשגרה והמגיפה חלפה.

מטרת המאמר היא להציג את משקלן של האתיקה הרפואית, הנורמות והמוסר, שאפיינו את ההתמודדות עם המגיפה, בימים שבהם עדיין לא היו חוקים ונהלים במערכת הבריאות.

הזרקות PRP למפרקים שונים הופכות יותר ויותר פופולריות בעולם. למרות השימוש הגובר בהן, יעילות הטיפול לא הוכחה בצורה חד משמעית. נייר עמדה זה נכתב בשם החברה לכירורגיה של הכתף והמרפק והאיגוד הישראלי לאורתופדיה, במטרה להביא את המידע העדכני הקיים בספרות לידיעת המטפלים ולהדריכם לגבי השימוש ב-PRP.

טסיות דם מפרישות גורמי גדילה כחלק מתפקודן ומעודדות אנגיוגנזה, חלוקת תאים וריפוי. PRP הוא דם אוטולוגי עם ריכוז מוגבר של טסיות. הזרקתו לאיזור מסויים מגבירה מקומית את כמות גורמי הגדילה ומשפרת את תהליכי הריפוי.

קיימים ארבעה סוגי PRP עיקריים: משופעל, לא משופעל, עשיר בליקוציטים ועני בליקוציטים. תפקיד הליקוציטים ב-PRP אינו מובן דיו ועשוי אף לפגוע ברקמה.

פתולוגיות הכתף והמרפק העיקריות שבהן מתבצע טיפול ב- PRP הן טנדינופתיות של השרוול המסובב, קרעים בשרוול המסובב ואפיקונדיליטיס במרפק. הוריות הנגד לשימוש בטיפול הן זיהום, מחלה מערכתית המתבטאת באתר ההזרקה, פתולוגיה בלשד העצם, תרומבוציטופניה, טיפול בסטרואידים וטיפול בנוגדי קרישה.

ברוב המחקרים על טיפול ב-PRP בטנדינופתיה של השרוול המסובב לא הצליחו החוקרים להדגים עליונות על פני טיפולים לא ניתוחיים אחרים. הוכח כי PRP מאפשר ריפוי טוב יותר של קרעים בכל הגדלים בגידי השרוול המסובב, כאשר משמש כאוגמנטציה לתיקון ניתוחי של הקרע. נמצא כי הטיפול מפחית כאב בתקופה שלאחר הניתוח, אך לא נמצא הבדל בתפקוד הכתף במעקב לאחר הניתוח. במחקרים רבי נכללים שנבדקה בהם הזרקת PRP למפרקים שונים, לא הודגמו השפעות לוואי, והם מאששים את בטיחות הטיפול.

הוראה למתמחים ברפואת ילדים וניאונטולוגיה של פעולות החייאה בילוד מסוג צנרור הקנה הפכה להיות מוגבלת בשנים האחרונות, בשל ירידה משמעותית במספר המטופלים עם הוריה קלינית לביצוע של צנרור הקנה. החלופות להוראה כגון אימון בבובות ובדגם (מודל) חיה אינן משיגות את המטרה. במאמר זה נטען שהשימוש בגופה של תינוק שזה עתה נפטר הוא ראוי ומוסרי. הדרישה לקבלת הסכמה מהורי התינוק שנפטר עלולה להוביל לירידה בכישורי ההחייאה של הרופאים ולחסום אפשרות לטיפול מציל חיים בילודים. בסקירה זו אנו מסבירים את ברירת המחדל של משרד הבריאות, שהיא דרישה להסכמה מדעת לפעולה זו, וכן עמדה רפואית מקצועית שברירת המחדל שלה היא שימוש במת לשם הצלת חיים. אנו מציעים דרך פעולה מבוססת ראיות כבסיס להסדרת הנושא.

תמר תדמור¹, ניבה דולב², דינה אטיאס¹, איילה ראובן ללונג², אמנון רופא³

^1,3המכון להמטולוגיה, מרכז רפואי בני ציון, והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ² EQ-EL, אינטליגנציה רגשית בישראל ואוניברסיטת בר אילן, שלוחת כנרת, ³ הנהלת המרכז הרפואי בני ציון, והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

בעשור האחרון השתנה העולם הארגוני הרפואי שינוי עמוק ומשמעותי, והוא ממשיך להשתנות בקצב מסחרר. מערכת הבריאות ניצבת בפני אתגרים רבים המשפיעים על כל היבט כמעט בעבודתו של בית החולים. בין השאר, אתגרים אלה נובעים מהופעתן של טכנולוגיות חדשות, כניסתו של דור צעיר בעל מאפיינים שונים מאלו של הדורות הקודמים, רגולציות מחמירות ותהליכי אקרדיטציה, שינוי בדרישות התפקיד של בעלי התפקידים השונים, משאבים מוגבלים והתמודדות עם מעבר לתפיסת החולה את עצמו כשותף פעיל בהחלטות.

אל מול אתגרים אלה, צוותים רפואיים נזקקים לטווח נרחב של מיומנויות החשובות להמשך הצלחתם במאה ה-21: יכולת להסתגל לסביבה משתנה ולהישאר יעילים תחת לחץ, לנהל מערכות יחסים חיוביות אילו עם אילו ולספק שירות יוצא מגדר הרגיל למטופליהם. כמנהלי יחידות ומחלקות, הם נדרשים להוביל ולהנהיג ולא רק לנהל. כל אלו מאפיינים, למעשה, אנשים בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה.

ואכן, תוצאות מחקרים חדשים מצביעות על כך שהאינטליגנציה הרגשית חשובה להצלחתם של צוותים רפואיים בכללם, ובמיוחד בתפקידי ניהול. בתי חולים השואפים להמשיך ולהצליח, חייבים לתת את הדעת על מאפייני המאה ה-21. בעיקר, עליהם לתת את הדעת על מכלול היכולות הכלולות תחת המושג אינטליגנציה רגשית, בקרב כל מי שהם מגייסים לשורותיהם, כמו גם על פיתוחה של האינטליגנציה הרגשית בקרב הצוותים הרפואיים הקיימים.

לאור האמור לעיל, קיבל המרכז הרפואי בני ציון לפני כשנתיים החלטה אסטרטגית: להכין את בית החולים להמשך התמודדות מוצלחת עם אתגרי המאה-21 ולהטמיע את שפת האינטליגנציה הרגשית במחלקות השונות. תהליך זה, שהוא ייחודי בישראל, תוכנן כתהליך פנים ארגוני (In house) כולל ומקיף, בכל בית החולים ובכל הרמות. הוא נבנה כתהליך מתפתח ורב-שלבי, כאשר מחלקות נוספות מצטרפות אליו בכל שלב. נתונים ראשונים מצביעים על הצלחתו של התהליך, הנמצא עדיין בעיצומו, ועל יעילותם של מרכיבי התהליך.

גילוי נאות: איילה ראובן ללונג וניבה דולב הן הבעלים של חברת אי.קיו.אל, אינטליגנציה רגשית בישראל.

אורנה לויצקי¹, ליאת לרנר-גבע^1,3 , שאול דולברג^2,3,4 , בריאן ריכמן^1,3

¹היחידה לחקר בריאות האישה והילד, מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות בע"מ, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²מחלקת ילודים, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ⁴ המחלקה לפילוסופיה, הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת בר אילן

הקדמה: תינוקות במשקל לידה נמוך מאוד מהווים כ-1% מכלל לידות החי בישראל, אך מהווים כ-45% מתמותת התינוקות הארצית, וצורכים 45% מכלל ימי האשפוז ביחידות לטיפול מיוחד וטיפול נמרץ בילוד.

מטרה: איתור מצבי סב לידה (פרינטאליים) הקשורים לתמותה, תחלואה ונכות בקרב תינוקות במשקל לידה נמוך מאוד. שיטות: החל משנת 1995 מתקבלים נתונים מכל 27 המחלקות לטיפול נמרץ בפג ובילוד בישראל. הנתונים כוללים אנמנזה מילדותית של האם, מצב התינוק בלידה, תמותה, תחלואה, וטיפולים עיקריים במהלך האשפוז ומצב התינוק בעת השחרור. הנתונים מטויבים ומעובדים, ובכל שנה מופקים דוחות לאומיים ומחלקתיים מסכמים.

תוצאות: מסד הנתונים כולל מידע אודות 25,800 תינוקות במשקל לידה נמוך מאוד שנולדו בישראל בשנים 2011-1995. שיעור של כ-20% מהתינוקות נולדו בעקבות טיפול בהפריה חוץ-גופית (IVF), כשליש נולדו בלידה מרובת עוברים, וכ-60% מהלידות המרובות הן תוצאה של הריון בעקבות טיפול באי פוריות. שיעור התמותה בקרב תינוקות במשקל לידה נמוך מאוד פחת משמעותית מ-23.7% בשנים 1997-1995 עד ל-16.8% בלבד בשנים 2011-2010. במהלך השנים נצפתה ירידה משמעותית בתחלואות קשות בקרב התינוקות: שיעור אלח דם מאוחר (מעל גיל 3 ימים) פחת מ-29.9% ל-23.2% בשנים 2011-2010. דרגות חומרה קשה ברטינופתיה של הפגות פחתו מ-7.6% ל-3.8%, וליקומלציה סביב חדרי המוח פחתה מ-8.3% ל-5.0%. שיעור מחלת ריאה כרונית עלה מ-9.5% בשנים 1997-1995 ל-13% בשנים 2006-2001, ופחת ל-10.8% בשנים האחרונות.

סיכום: החל משנת 1995 מספק מסד הנתונים מידע, הן ברמה הלאומית והן ברמת המחלקה, המתעד את השיפור בטיפול ובתוצאים בקרב תינוקות במשקל לידה נמוך מאוד בישראל. הירידה המשמעותית בשיעור התמותה קשורה לירידה מקבילה בתחלואה הקשה בקרב תינוקות אלו.

תום רוזנברג¹, מילה ברק^3,2, שאול דולברג<sup>3,2

1בית החולים לילדים דנה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, 2בית החולים ליס ליולדות, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, 3הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב</sup>

הקדמה: אשך טמיר הוא ההפרעה במערכת המין והשתן השכיחה ביותר בילודים זכרים, עם שכיחות של 5%-2% בילודים במועד וכ-30% בפגים על פי הפרסומים בספרות. הסיבוכים הידועים של אשך טמיר כוללים פגיעה בפוריות וסיכון מוגבר להתמרה ממאירה, ומובילים לשכיחות גבוהה של בדיקות דימות, בפרט סקירות על שמע. המטרה בבדיקת הדימות היא איתור אשכים שאינם ניתנים למישוש, למרות שהספרות העדכנית אינה תומכת בגישה זו.

מטרות: להעריך את היעילות של מעקב קליני אחר אשך טמיר בילודים ואת הצורך בסקירת על שמע.

שיטות מחקר: המחקר נערך במחלקת התינוקות של בית החולים ליס ליולדות, במרכז הרפואי סוראסקי בתל אביב, במהלך 14 חודשים. במהלך תקופה זו נולדו בבית החולים כ-4,500 תינוקות זכרים. כל אחד מהילודים בבית החולים נבדק תוך שמונה שעות לאחר הלידה על ידי רופא ילדים בעל הכשרה בבדיקת ילודים. הוצאו מהמחקר פגים, ילודים, שבסקירת הריון אובחנו עם מומים בדרכי המין והשתן, וילודים שבבדיקתם נמצאו מומים נוספים. ילודים בריאים שבהם לא מוששו אשך אחד או שניהם נבדקו בשנית תוך יממה על ידי רופאה מומחית בניאונטולוגיה לאישוש האבחנה, ונבדקו שוב על יד אותה רופאה באופן יומיומי, עד לשחרור לביתם מבית החולים. תינוקות שבזמן השחרור עדיין לא אותרו בהם במישוש אשך אחד או שני האשכים, הוזמנו להמשך מעקב במירפאה במסגרת מוסדנו, באופן שבועי, למשך שבועיים נוספים.

תוצאות: מתוך 4,500 ילודים זכרים שנולדו בתקופת המחקר, 41 (0.91%) אובחנו עם אשך אחד שלא מושש, ובשמונה מהם (0.18%) אובחנו אשכים שאינם ניתנים למישוש באופן דו צדדי. חמישה תינוקות לא השלימו מעקב כמפורט והוצאו מהמחקר. 26 מתוך 44 אשכים (59%) הפכו ניתנים מישוש עוד טרם השחרור ממחלקת ילודים, עד היממה השלישית לחיים. במעקב שבועי לאחר השחרור 13 (29%) אשכים נוספים הפכו להיות ניתנים למישוש ביממות 14-4 לחיים, כך שמתוך כלל האשכים הטמירים שנמצאו בבדיקה לאחר הלידה, 88% הפכו ניתנים למישוש עד גיל שבועיים.

דיון וסיכום: מעקב קליני צמוד בשבועות הראשונים לאחר הלידה מאפשר לזהות את מיקומם של מרבית האשכים שלא היו ניתנים למישוש לאחר הלידה, כך שבדיקות דימות אינן נדרשות באופן שגרתי על מנת לאבחן ולהפנות לטיפול תינוקות עם אשך טמיר.

שאול דולברג

מחלקת ילודים, מרכז רפואי בילינסון, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, והפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת בר אילן

תחום הניאונטולוגיה חדש יחסית, מומחיות זו ברפואה החלה לזכות בהכרה כמקצוע נפרד רק בשנות השישים של המאה העשרים. אף וירג'יניה אפגר, הוגת ציון האפגר, הייתה רופאה מרדימה. היחידה הראשונה בארה"ב לטיפול מיוחד בילודים נפתחה רק בשנת 1960 ובישראל רק למעלה מעשור לאחר מכן.

שנים ארוכות תינוקות לא הוכרו במערכת הרפואית בישראל כמטופלים. כשהייתה אישה כורעת ללדת ובאה לבית החולים, הייתה נרשמת בשמה והתשלום עבור הילוד היה כלול בתשלום עבור הלידה. בתי החולים התקשו לממן טיפול לפגים ולילודים החולים ללא תקציב ייעודי. כיוון שכך, העלויות הגבוהות של תשלום עבור אשפוז בבית חולים אחר שבו קיימת יחידה, גרמו לבתי החולים לפתוח מתקציביהם יחידות מקומיות לטיפול בילוד.

ערן דולב*

המכללה האקדמית תל חי 

*פרופסור ערן דולב הוא תא"ל בדימוס,  במלחמת יום הכיפורים כיהן כמר"פ דרום.

"כעבור ארבעים שנה": דברים שנישאו בעצרת חיל הרפואה שהוקדשה למורשת החיל במלחמת יום הכיפורים, רמת הגולן, השבעה בנובמבר 2013.

שלום רב, כבר עברתי התנסויות וחוויות רבות בחיי, אך אני מודה שלעמוד כאן ולפנות אליכם לאחר ארבעים שנה במדבר סיני הוא מעמד מרגש בעבורי.  תודה על הזכות שניתנה לי.

אני מניח שלהוציא מתי מעט מהנוכחים כאן, רוב הציבור לא השתתף במלחמה הנוראה ההיא. אני מעז לקבוע גם שחלק נכבד מהנוכחים אף לא נולד בכלל או צעד את צעדיו הראשונים על רצפת הגן. אך זו אינה הסיבה היחידה לפנות אליכם – הנוסטלגיה, שיש לה מקום בזיכרוננו, אשר יחד עם זכר חברינו שאינם עוד מקננת בנו תמיד. יש להבחין בין נוסטלגיה לבין תהליך הפקת לקחים, למידה ויישום. מורשת הקרב היא תהליך של נוסטלגיה. אין בה שום דבר רע כל עוד איננה מהווה תשתית להיערכות לקראת העתיד וכאשר היא מבוססת על אמת.

שאול דולברג, אייל בוצר 

המחלקת לילודים ולפגים, בית החולים ליס ליולדות, ומרפאת שיניים לילדים, המרכז הרפואי תל אביב 

הפרעה לתנועת  הלשון בתינוקות תוארה כבר לפני אלפי שנים. אולם למרות פרסום עשרות מאמרים בנושא בעיתונות הרפואית והידע המדעי על לשון קשורה, עדיין אין הסכמה גורפת על המשמעות הקלינית של לשון קשורה ועל ההוריות לשחרורה. קיימת הסכמה, שהפרעות הנקה מסוג של כאב בהנקה ותפיסה לא יעילה של הפטמה, יכולות להיות סימנים של לשון קשורה בעלת משמעות קלינית. הימצאות מיתר הקושר את בסיס הפה ללשון אינו מהווה הוריה מספקת לטיפול. מאידך, גם כאשר לא נצפה קשר בלשון, עדיין ייתכן שזוהי הפרעה בתפקוד, המפריעה לתהליך ההנקה ונובעת מלשון קשורה אחורית הניתנת למישוש ושאינה נראית בהסתכלות בלבד. לא ניתן ללמוד מהספרות הרפואית האם לשון קשורה גורמת להפרעות בהגייה. הגיית  אותיות כגון /ס/, /ש/, /ז/, ו- /ל/ עלולות תיאורטית להיפגע בעת הגבלת בתנועתיות הלשון. עם זאת, הפרעות בהגייה נדירות יחסית, ומסתבר שבמקרים רבים נוקטים ילדים ומבוגרים אלה בטכניקות המפצות על התנועתיות המוגבלת של הלשון, כגון פתיחה מוגבלת של הפה בעת דיבור או מנח שונה של הלשון לאותיות שהם מתקשים להגות. שחרור של לשון הקשורה בהפרעות בהנקה, נעשה על ידי הרמת הלשון וחיתוך המיתר במספריים. סיבוכי הפעולה קלים וכוללים בעיקר דימום מקומי, הפוסק לרוב ללא טיפול נוסף. קיים כר נרחב למחקר שנועד להשיב לשאלות שנותרו ללא מענה בספרות הרפואית, נושאים כגון לשון קשורה אחורית, מיתר של השפה העליונה, השפעות ארוכות טווח של שחרור לשון קשורה ואחרים – כל אלה מחייבים מחקר מעמיק כדי להבין ולהגדיר את האבחון והטיפול בבעיות הנקה. 

קישור לטבלה

ערן לוין¹, עמית דולב², עידו שולט³

¹המחלקה לזואולוגיה, אוניברסיטת תל אביב, ²מרכז יונקים, החברה להגנת הטבע, תל אביב, ומו"פ צפון – מיג"ל, קריית שמונה, ³בית חולים לגליל מערבי, נהרייה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

בין סדרות היונקים, עטלפים (Chiroptera) הם מהנפוצים והמגוונים ביותר. עטלפים מאכלסים מגוון בתי גידול בכל היבשות, והם בעלי חשיבות אקולוגית עצומה כמפיצי זרעים, מאביקי פרחים ומווסתי גודל אוכלוסיות חרקים. בישראל, סדרת העטלפאים היא הגדולה ביותר מבין סדרות היונקים ומונה כ-33 מינים שונים המייצגים פאונה (חברת בעלי חיים) אפריקאית, מדברית, ים-תיכונית ואירופית. היותם של העטלפים נפוצים מאוד, בעלי דם חם, בעלי ניידות גבוהה, בעלי משך חיים ממושך ובעלי אורח חיים חברתי, הופכים אותם למקור אבולוציוני פוטנציאלי עצום להתפתחות נגיפים, למפיצים (וקטורים) ולמאחסנים לנגיפים. ידוע כיום שמספר מחלות נגיפיות קשות עלולות להיות מועברות על ידי עטלפים, וחלקן מצויות בשכיחות גבוהה בקרב מינים מסוימים. בישראל מעולם לא תועדה הדבקה ישירה בין עטלף לאדם, ואף לא דווח על עטלפים נגועים במחלות שנהוג לייחס להם. עם זאת, עטלפים – במיוחד עטלף הפירות המצוי – מצויים בקרבת האדם, ולעיתים קרובות בני אדם באים במגע עם עטלפים תועים או פצועים. מפגשים אלו מסתיימים לעיתים בנשיכה או בשריטה. במאמר זה אנו מציגים את העטלפים, את הפוטנציאל שלהם כמעבירי מחלות זואונוטיות ואת הידוע לנו בישראל לגביהם.
 

ערן דולב

החוג למדעי ההתנהגות, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

יחסי האמון בין רופא לחולה מושתתים, בין ביתר, על הידיעה הברורה כי הרופא מחויב בשמירת סודו של החולה. ליחסי אמון אלה חשיבות מרובה: הם מביאים לשיתוף פעולה מלא בין החולה לבין הרופא ולכך שהחוןה מספר לרופא לא רק סיפור שהוא אמת, אלא אף את כל האמת. מערכת יחסים כזאת מביאה בסופו של דבר לסיכויים גבוהים יותר לאיבחון מחלתו של החולה. עקב כך זוכה החולה לקבל את הטיפול הנאות מוקדם, עובדה אשר במקרים רבים אף מהווה גורם משמעותי בהצלחת הטיפול. המידע הרפואי על אודות חולה פלוני הוא במקרים רבים חלק מאורחות חייו, מהרגליו האישיים, מפרטיותו. לכל אדם באשר הוא יש זכות לפרטיות.

מלון הנסיכה, אילת 17-20 בנובמבר 2004

אורית דולברג

מחלקת הרדמה ב', מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

הכנס השנתי בשנת 2004 היה הגדול ביותר מאז החלה האגודה הישראלית לכאב לקיים כנסים מדעיים, בתחילת שנות השמונים, עת הוכרזה כחלק (Chapter) מהאירגון הבינלאומי ללימוד הכאב (JASP). באגודה חברים כל העוסקים בחקר וטיפול בכאב: חוקרים, רופאים, רופאי שיניים, אחריות, פיזיותרפיסטים ופסיכולוגים.

במוקד החלק המדעי של הכנס השנה עמדו שני נושאים: כאב ממקור עצבי וכאב עקב מחלה ממאירה. בנוסף הוצגו חידושים בתחום כאב בפנים ונסקרו לעומק תחומים נוספים, החל מכאבי ברך, המשך בדילמות סיעודיות וכלה בגישות התנהגותיות בטיפול בכאב. עבודות מקוריות הוצגו במושב שיוחד לכך. בהמשך לחלק המדעי, נוסף השנה יום קליני, שבו נדונו ארבעה מצבים מייצגים של כאב מתמשך ודרכי הטיפול בהם.

דרור מנדל, רונית לובצקי, שאול דולברג,

מח' פגים וילודים, מח' ילדים, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הכנס השנתי של החברות האקדמיות לרפואת ילדים (Pediatric Academic Societies - PAS) התקיים בשנת 2004 בסן פרנסיסקו קליפורניה, ארה"ב, בין התאריכים 1-4 במאי. זהו כנס המחקר הגדול ביותר ברפואת ילדים, המשלב את שלוש החברות האמריקאיות לרפואת ילדים...