תוצאת חיפוש

הקדמה: לאחר פגיעה בחוט-השדרה שכיחים שיפור נוירולוגי ותפקודי. השיפור הנוירולוגי טבעי ומשפר את הפוטנציאל התפקודי של המטופלים, בעוד ששיקום משפר בעיקר את מימוש הפוטנציאל הזה. שינוי ברמת התפקוד משקף גם את השינוי הנוירולוגי ולכן לרוב אינו מבטא את תרומת השיקום לבדו.

מטרות: עבודה זו נועדה לבדוק את תרומת תהליך השיקום במסגרת אשפוז בישראל לשיפור תפקוד נפגעי חוט-השדרה ואת היכולת לנבא תרומה זו, המבטאת הצלחה בשיקום נפגעי חוט-השדרה.

שיטות מחקר: מטרות המחקר הרטרוספקטיבי נבחנו באמצעות סולם SCI-ARMI שמעריך את מימוש הפוטנציאל התפקודי, לאחר בידוד השפעת הסטטוס הנוירולוגי על התפקוד. במחקר נאספו מתיקים רפואיים של נפגעי חוט-השדרה על רקע מחלה או חבלה, אשר אושפזו במחלקה לשיקום בין השנים 2020-2011, נתונים קליניים ודמוגרפיים שבאמצעותם חושבו מימוש הפוטנציאל התפקודי, השינויים בו, הקשר ביניהם וגורמים שמשפיעים עליהם. לניתוח הנתונים חושבו מתאמי פירסון ושמשו מבחני ,t ANOVA ו-ANCOVA.

תוצאות: נכללו במחקר 1,433 נפגעי חוט-השדרה. גילם היה54±17 , 32% היו נשים ו-37.2% נפגעו מחבלה.  דרגת AIS הייתה  A ב-11% מהנבדקים, B  ב-4.8%,C ב-17.3%  ו-D ב- 65.9%.  SCI-ARMI היה בקבלה לשיקום באשפוז 52±24 ובשחרור 73.5±19. ערכו השתפר במהלך השיקום ב-41% (p<0.001). השתפרו באופן מובהק גם הסטטוס הנוירולוגי המוטורי (AMS) והתפקוד (.(SCIM III השיפור במימוש הפוטנציאל התפקודי במהלך השיקום היה גדול יותר ככל שערכי  SCI-ARMI בקבלה היו קטנים ((r=-0.654, p<0.0.001, במטופלים בגיל צעיר יותר r=-0.122, p‹0.001)) וכאשר משך האשפוז היה ארוך יותר (r=0.261, p<0.001) .

מסקנות: לשיקום הייתה תרומה מובהקת לשיפור בתפקוד, ומימוש מועט של הפוטנציאל התפקודי בקבלה ניבא הצלחה גדולה יחסית של תהליך השיקום בנפגעי חוט-השדרה שנחקרו.

המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה טיפל באלפי פצועים מפרוץ מלחמת חרבות ברזל. המערך לבריאות הנפש בסורוקה טיפל בנפגעים רבים הסובלים מפגיעות חדות (אקוטיות) ורב מערכתיות, וזאת במהלך האשפוז במחלקות טיפול נמרץ ובמחלקות השונות. עם זאת, אין תיעוד רפואי פסיכיאטרי נרחב אודות הייחוד של התערבות הנפשית במצבים אלו.

במאמר זה, נפרוש מאפייני התערבויות צוות בריאות הנפש בשלוש פרשות חולים מייצגות, שמהן  נדגיש עקרונות מנחים להתערבות קצרה וממוקדת, במטרה להפחית הסיכון להתפתחות תסמונת בתר חבלתית (PTSD) או הפרעות אחרות משניות לדחק.

הקדמה: בקרב מטופלים עם תחלואה כרונית העוברים ניתוח בריאטרי לירידה במשקל, עלולים להיות שינויים בספיגה ושינויים פרמקוקינטיים נוספים היכולים להשפיע על מינוני התרופות הכרוניות הנדרשות לחולה. כיום יש מידע מועט לגבי ההשפעה של ייעוץ תרופתי ייעודי למטופלים אלה.

מטרת המחקר: בחינת ההשפעה של ייעוץ רוקח קליני סביב הניתוח הבריאטרי על שיעור הסיבוכים, האשפוזים החוזרים ושיעור התמותה בקרב המטופלים.

שיטת המחקר: במחקר עוקבה רטרוספקטיבי זה, הושוו התוצאים של מנותחים בריאטריים שקיבלו ייעוץ של רוקח קליני לבין התוצאים בקרב קבוצה של מנותחים בריאטריים בין השנים 2019-2013, שתועדו ברשם הבריאטרי הישראלי. אוכלוסיית ההתערבות כללה מטופלים בריאטריים חברי שירותי בריאות כללית אשר טופלו במרכז הרפואי הרצליה מדיקל סנטר וזוהו על ידי הצוות המטפל כמקרים מורכבים הנדרשים לייעוץ תרופתי. התוצאים הראשוניים שנמדדו במחקר כללו את שיעור הסיבוכים בניתוחים, שיעור האשפוזים החוזרים ושיעור התמותה עד שנה לאחר הניתוח.

תוצאות: קבוצת ההתערבות כללה 165 מטופלים. שיעור המטופלים עם אשפוז חוזר עד שנה לאחר הניתוח בקבוצת ההתערבות היה 10.9% לעומת 19.5% בקבוצות ההשוואה (p=0.005). שיעור המטופלים עם סיבוכים בתר-ניתוחיים מתועדים היה 2.7% לעומת 3.9% p=0.462)) ושיעור התמותה היה 0% לעומת 0.16% בקבוצת ההשוואה.

מסקנות: על אף העובדה כי אוכלוסיית ההתערבות שקיבלה ייעוץ תרופתי, זוהתה מראש כמורכבת יותר מבחינת ממוצע גילאים ותחלואת הרקע, שיעור מקבלי הייעוץ שנזקקו לאשפוזים חוזרים ושיעור התמותה לאחר הניתוח הבריאטרי היה נמוך יותר בהשוואה לאוכלוסיית המנותחים הבריאטריים שדווחה על ידי הרשם הבריאטרי.

דיון וסיכום: עבודה ראשונית זו, שבה נמצא קשר בין מתן ייעוץ תרופתי ושיפור בטיחות המטופל הבריאטרי, מדגימה את חשיבות הפניית המטופל לרוקח קליני סביב הניתוח הבריאטרי, בדגש על חולים מורכבים.

טראומה מינית, ובעיקר פגיעה מינית בתקופת הילדות, שכיחה ביותר בקרב נשים וגברים הסובלים מתחלואה נפשית, כאשר ההערכה המקובלת היא כי בין שליש לשני שלישים מהמטופלים במסגרות בריאות הנפש חוו פגיעה מינית בעברם. בדומה, קיים סיכון גבוה בקרב שורדות טראומה מינית להתפתחות של הפרעות נפשיות כולל הפרעות פסיכיאטריות מז'וריות דוגמת שסעת (סכיזופרניה) ומחלה דו-קוטבית. כמו כן,  לקיומה של היסטוריה של טראומה מינית קיימות השפעות על מהלך המחלה ועל הסכות. טיפול רגיש-טראומה מותאם לשורדי טראומה מינית עשוי להביא להקלה בסבל הנפשי ולשיפור בתסמינים, גם שנים רבות אחרי הפגיעה. אולם למרות השכיחות הגבוהה של טראומה מינית והשפעותיה הנפשיות, קיים תת-אבחון ותת-זיהוי של טראומה מינית במערכות בריאות הנפש בארץ ובעולם, בין היתר בעקבות היעדר הטמעה של תהליכי תשאול אודות היסטוריה של טראומה מינית. במאמר זה מוצגים המאמצים שנעשו בארץ למען קידום תשאול ביחס להיסטוריה של טראומה מינית במהלך אשפוז פסיכיאטרי החל משנת 2015, כחלק מתקן של טיפול מיטיב. המאמר מצביע על הגורמים המעכבים את הטמעת התשאול, ומציג המלצות המבוססות על הספרות העולמית התומכות בקידום הטמעת מודל רפואה רגישת-טראומה ותשאול אודות היסטוריה של טראומה מינית. כמו כן מוצגות  ההנחיות הקליניות ליישום  תהליך התשאול במהלך הקבלה והטיפול באשפוז הפסיכיאטרי.

בשנים האחרונות חלה עלייה  משמעותית בתופעת "הדלת המסתובבת", שבה חולים משתחררים מבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל ושבים לאשפוז תוך פחות מחודש. תצפיות קליניות במחלקות הפעילות של המרכז לבריאות הנפש באר-שבע במהלך העשור האחרון, העלו את השאלה האם קיימת מגמה דומה בשכיחות אשפוזים חוזרים במרכזנו.

בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', אנו דנים במספר היבטים בבריאות הנפש בקהילה, באשפוז ובשיקום. עיקר הטיפול בתחום בריאות הנפש מתבצע בקהילה. הגיליון פותח במחקר של ניטור שינה בקהילה לצורך ניבוי התפתחות של דיכאון; וממשיך באפיון מעניין של עונתיות בפניה לחדר מיון, עם ציון חשיבות הקשרים במשפחה ובקהילה כגורם מגן. חשיבות האבחון והטיפול המוקדם בתסמונת דחק בתר חבלתית (PTSD) נדון בגישה רב ממדית להערכה. מתמודדים רבים חוו טראומה מינית ולכן יש חשיבות רבה בתשאול בנושא.

בתקופת האשפוז יש חשיבות רבה לצוות הסיעודי, שהוא הגדול ביותר בהיקפו מבין אנשי המקצוע המטפלים. המאמר דן בחשיבות השמירה על תחושת ביטחון בעבודה, והקשר לשביעות הרצון של העובדים במחלקות הפסיכיאטריות.

ההוצאה הציבורית לבריאות הנפש נמוכה בהשוואה למדינות ה-OECD ונמוכה מכדי להתמודד עם כל האתגרים שלפנינו, כולל הצורך לשנות באופן יסודי את מבנה מערך האשפוז כמו גם הצורך לחבר את בריאות הנפש לבריאות הכללית ואת בתי החולים הפסיכיאטריים לבתי החולים הכלליים, למען נהיה חלק ממערך הבריאות הכולל. ברוח זו נציין גם את נושא ייפוי הכוח המתמשך אשר יכול להחליף את הצורך במינוי אפוטרופוס – הליך המשאיר את השליטה של האדם על עתידו ואשר הובהר לאחרונה כי הוא יכול להתאים גם למתמודדי נפש , ולכך יש חשיבות רבה.

עובדי הוראה המועסקים במרכזים חינוכיים בבתי חולים, באים במגע עם עשרות אלפי ילדים בכל שנה. הכלים הפדגוגיים העומדים לרשותם רבים, אך על מנת שהפרקטיקה הפדגוגית בבתי חולים תוכל להתהוות לכדי מקצוע ייעודי וייחודי, היא זקוקה ליסוד מארגן אשר יימצא בהלימה עם מטרות העל של בית החולים – קידום בריאות ותמיכה בהחלמה. במאמר זה נטען, כי עובדי הוראה יכולים ואף צריכים להיות חלק בלתי נפרד מהטיפול המקיף בילד המאושפז וכי ביכולתם להוות גורם משמעותי בקידום בריאותו ובתמיכה בתהליכי החלמתו. התשתית הרעיונית לחיבור הפוטנציאלי בין מטרות העל של בית החולים ובין השימוש בכלים הפדגוגיים, תידון תוך בחינת מבני המשמעות של מחלה ובריאות הקיימים במודל הרפואי ואלו הקיימים במודלים הנשענים על נקודת מבט אינטגרטיבית בקידום בריאות. שלוש דוגמאות מעבודתן של מורות ידגימו כיצד שילוב נקודות מבט אלו יכול להוות יסוד מארגן בעבודתן של מורות ויתרון בטיפול הכוללני ובמענה המיטיב לילדים מאושפזים.

הקדמה: השתלת לשד עצם (ידועה גם בשם מח עצם) היא הטיפול המרפא היחיד עבור מחלות גנטיות מסוימות בקרב ילדים, אך לעתים בשל סיבוכים מסכני חיים של הטיפול או של המחלה הבסיסית יש צורך באשפוז ביחידה לטיפול נמרץ.

מטרות: במאמר זה מאופיינים גורמי הסיכון, התחלואה והתמותה של ילדים עם מחלות גנטיות שעברו השתלת מח עצם ונזקקו לאשפוז ביחידה לטיפול נמרץ.

שיטות מחקר: מחקר רטרוספקטיבי המבוסס על איסוף וניתוח נתונים קליניים ומעבדתיים בהסתמך על תיקים רפואיים של ילדים שאושפזו במחלקות השתלות מח עצם וטיפול נמרץ במרכז הרפואי הדסה בירושלים ובמרכז הרפואי רמב״ם בחיפה.

תוצאות: במהלך 15 שנים (2019-2005), בוצעו 463 השתלות לילדים בשל מחלות לא ממאירות, 68 מהם (14%) נזקקו לאשפוז ביחידות לטיפול נמרץ ילדים, 41% מהמטופלים שרדו. עם השנים נצפתה ירידה בתמותה. הגורמים שנמצאו בקשר ישיר לירידה בהישרדות הם: נויטרופניה עמוקה בזמן הקבלה לאשפוז בטיפול נמרץ, הנשמה מלאכותית, תמיכה אינוטרופית ואי ספיקה רב-מערכתית.

סיכום: תוצאות המחקר מצביעות על כך, ששיעור הילדים שעברו השתלת לשד עצם ונזקקו לטיפול ביחידה לטיפול נמרץ היו נמוכים בהשוואה לנתונים הקיימים בספרות המחקר בתחום, וכי שיעור ההישרדות של המטופלים שנזקקו לאשפוז בטיפול נמרץ היו גבוהים באופן יחסי.

האשפוז הפסיכיאטרי ידוע כרקע נסיבתי מוכר להתאבדות. ידוע כי חולים הסובלים מהפרעות פסיכיאטריות ומתקבלים לאשפוז פסיכיאטרי, נמצאים בקבוצת סיכון להתאבדות. עיקר ההסברים המוצעים להתאבדות במהלך אשפוז, קושרים את המהלך לנסיבות הצורך באשפוז זה: קיומה של הפרעה נפשית משמעותית ומצב משברי, החובק במקרים רבים, מכלול חיים שלם: פסיכולוגי, סוציאלי ורפואי.

בישראל עומד הממוצע הרב שנתי (2013-1990) על 13.6 אירועי התאבדות במהלך אשפוז, ששיעורם הוא 3.4% מ-400 אירועי התאבדות בשנה לערך. הנתון העולה הוא אירוע התאבדות אחד בכל 1,614 אירועי אשפוז.

תלייה, ולאחריה קפיצה, הן שיטות ההתאבדות השכיחות באשפוז פסיכיאטרי. אמצעים נפוצים אחרים הם חנק עצמי, נטילת מינון יתר של תרופות, הצתה עצמית, וכן חיתוך ורידים/עורקים.

קבוצת הסיכון הגבוהה ביותר היא זו שבה משולבת אבחנה של סכיזופרניה עם תסמיני דיכאון. כמו כן, בקבוצת חולים עם אבחנה של סכיזופרניה, נמצא קשר הדוק נוסף בין התאבדות לבין ניסיונות אובדניים בעבר והיסטוריה של אשפוזים רבים.

גורמי הסיכון הבולטים שזוהו בקרב כלל המאושפזים הם: היסטוריה של ניסיונות פגע עצמי, תחושת חוסר תקווה, תחושת אשמה, תחושת אי התאמה ולקות (Inadequacy), מצב רוח ירוד, תכני חשיבה אובדניים, והיסטוריה של התאבדות במשפחה.

תגובת הפסיכיאטרים וצוותי הטיפול לאירוע התאבדות מטופל במחלקתם היא טראומטית, ברמה המשפיעה משמעותית על החלטות טיפוליות בעתיד, מורל הצוותים, ואף על איכות חייהם האישיים.

שני הכלים המשמעותיים ביותר לטובת מניעת התאבדות במהלך אשפוז הם: הקשר הטיפולי על מלוא מרכיביו וצמצום זמינות אמצעים, קרי – יצירת סביבה פיסית בטוחה הכוללת עיצוב מתאים של קירות, תקרות, דלתות, חדרי שירותים, מקלחות ועוד.

הקדמה: מגמת העלייה במספר החולים במחלקות אשפוז כלליות הסובלים ממחלה חשוכת מרפא מחייבת את אנשי הצוות להיות מסוגלים להעניק טיפול פליאטיבי. מסוגלות עצמית לטיפול פליאטיבי היא גורם מרכזי המנבא התנהגות מקצועית בעתיד. לא נמצא כלי בשפה העברית שבוחן את תפיסת המסוגלות העצמית לאיזון תסמינים ולמתן מענה פסיכוסוציאלי במסגרת הטיפול התומך.

מטרות: תיקוף שאלון Palliative care self-efficacy scale" " לשפה העברית בקרב צוותים סיעודיים העובדים במחלקות אשפוז שונות.

שיטות מחקר: מחקר חתך שנערך בארבעה בתי חולים בקרב צוותים סיעודיים העובדים במחלקות אונקולוגיות, פנימיות, כירורגיות ורפואה דחופה.

תוצאות: השאלון תורגם לעברית ומולא על ידי 588 אחים/יות. מקדמי אלפא קרונבך של הכלי נמצאו גבוהים:  0.89 עבור הכלי כולו, 0.82 עבור סולם המעריך את היכולת לענות על השאלות בהקשר לטיפול בסוף החיים, ו-0.85 עבור סולם המעריך את היכולת לתת מענה לתסמינים. בדומה לכלי המקורי, נמצאו שני פקטורים המסבירים 58.6% מהשונות: יכולת לתת מענה על שאלות בהקשר לטיפול בסוף החיים (46.43%) ויכולת לתת מענה לתסמינים  (12.2%).

מסקנות: מאפייניו הפסיכומטריים של הכלי מעידים, כי ניתן  להשתמש בו לאומדן מסוגלות עצמית לטיפול פליאטיבי בקרב אחים/יות העובדים במחלקות אשפוז שונות.

דיון וסיכום: יש חשיבות רבה להמשך בדיקת מאפייני הכלי בקרב אנשי מקצוע נוספים המעורבים בטיפול בחולה הנוטה למות. בנוסף, חשוב לבחון את יכולת של הכלי לזהות שינויים המתרחשים בתפיסת המסוגלות לאורך זמן.

הקדמה: הגישה לטיפול בסוכרת מחייבת קביעת יעד איזון רצוי של HbA1c באופן אישי עבור כל חולה. יעד זה נקבע לרוב על ידי רופאי סוכרת, ורצוי היה שגם רופאים פנימאים ורופאי משפחה יקבעו יעד איזון רצוי. קיים יישומון הנגיש באינטרנט המסייע לקבוע יעד רצוי של HbA1c עבור כל חולה בהתאם לנתונים שלו. יישומון זה טרם תוקף.

מטרת העבודה: לבדוק ולערוך השוואה בערך של HbA1c רצוי, מומלץ על ידי רופאי מחלקה פנימית עבור חולי סוכרת המשתחררים מאשפוז, לעומת היעד שנקבע על ידי רופאי סוכרת והשוואתם ליישומון A1c target.

שיטות מחקר: העבודה נעשתה במחלקה פנימית ב' מרכז הרפואי וולפסון, וכוללת 100 חולי סוכרת לפני שחרור ולאחר אשפוז מכל סיבה. רופאים פנימאים המליצו על ערך יעד רצוי של HbA1c במכתב שחרור על פי שיקולם. הנתונים של החולים הועברו לשני רופאי סוכרת, א' ו-ב', ללא הנתון של ה- HbA1c שנכתב על ידי רופאי המחלקה אשר קבעו את הערך הרצוי של ה-HbA1C לדידם. בהמשך, נקבע גם ערך ה-HbA1c באמצעות היישומון. כל הנתונים עברו עיבוד סטטיסטי ונערכה השוואה.

תוצאות: HbA1c רצוי מצד רופאים פנימאים :7.4%, מצד רופא סוכרת א': 7.5%, מצד רופא סוכרת ב': 7.7%, HbA1c רצוי שהתקבל מהיישומון: % 7.4

לא היה הבדל משמעותי בין ההמלצות של הרופאים הפנימאים ושל רופא סוכרת א' והיישומון. כן נמצא הבדל משמעותי סטטיסטי, (0.0001>P) בין רופא סוכרת ב' וכל השאר. אולם מהבחינה הקלינית אין להבדל זה משמעות.  

מסקנות: על פי הנתונים של עבודה זו ניתן להסיק כי המלצת הרופאים הפנימאים לגבי בחירת יעד HbA1c רצוי, אינה שונה משמעותית מזו של המומחים. ניתן גם להסיק, בנוסף, כי שימוש ביישומון עשוי לסייע לבחור יעד רצוי, שגם הוא אינו שונה משמעותית מזה שמומלץ על ידי המומחים וגם הרופאים הפנימאים.

דיון: על סמך הנתונים של עבודתנו אנו ממליצים להנהיג בשגרה, כתיבת יעדי איזון בכל מכתבי שחרור ממחלקה פנימית עבור חולי סוכרת, אשר אושפזו באותה מחלקה, מכל סיבה.

סיכום: בעבודה זו הראינו, שאין הבדלים משמעותיים מבחינה קלינית בהמלצות של הגורמים השונים שנבדקו לגבי קביעת יעד רצוי של HbA1c עבור חולי סוכרת המשתחררים ממחלקה פנימית.

רקע: התלקחויות מחלת ריאות חסימתית המצריכות אשפוז מוכרות כבעלות השפעה שלילית על מהלך המחלה לאחר האשפוז. במחקר הנוכחי ביקשנו להעריך את התועלת האפשרית שבשימוש במעקב אחר תוצאים מדווחי מטופל, במטרה לשפר את ניבוי מהלך המחלה לאחר השחרור מאשפוז

שיטות: נערך מחקר תצפית פרוספקטיבי

תוצאות: סך הכול גויסו למחקר 99 חולים במחלת ריאות חסימתית (COPD) בגיל ממוצע 9.7±73 שנים, 61.6% מהם גברים. כולם מילאו שני מעקבי תמ"מ במהלך האשפוז (שאלוני EXACT ו- PROMIS GLOBAL 10) ו-69 מהם מלאו את המעקבים פעם נוספת בתוך פרק זמן של 3 חודשים לאחר השחרור. משך המעקב החציוני אחר המטופלים היה 14.3 חודשים. מאפייני המאושפזים אשר נמצאו קשורים במידה מובהקת סטטיסטית לסיכון מוגבר לאשפוז חוזר בתוך 90 ימים היו: שימוש קבוע בחמצן ביתי [55.2% vs. 32.8%, p=0.045], השינוי בניקוד במדד קוצר הנשימה של מעקב EXACT לאחר שחרור מאשפוז [54(40-71) vs. 38(11-60), OR=1.115; 95CI 1.006-1.236, p=0.038] והפרש ניכר בניקוד מדד השיעול והכיח של מעקב EXACT [0 (-19–25) vs. -14 (-31–0), OR=1.095; 95CI 1.011-1.187, p=0.027]. מאפייני המאושפזים אשר נמצאו קשורים, במידה מובהקת סטטיסטית לסיכון מוגבר לתמותה בתוך 90 ימים היו: גיל [83±8.43 vs. 72.46±9.53, p=0.047], אבחנה של דלקת ריאות במהלך האשפוז [60% vs. 14.9%, P=0.034] ורמה נמוכה של התסס ALT בדם [10IU (5.5-13.8) vs. 17IU (13-22.8), p=0.016]. הפרש גבוה של תוצאות מעקב EXACT נמצא קשור באופן מובהק סטטיסטי לעלייה בתמותה ארוכת טווח ( [-3 (-8.8-9.5) vs. -9 (-21.5-0), OR=1.047; CI 95% 1.005-1.091, p=0.03]

מסקנות: הטמעת מעקבי תוצאים מדווחי מטופל במהלך ולאחר אשפוז בגין התלקחות של מחלת ריאות חסימתית, עשויה לשפר את יכולת הניבוי של תוצאות קליניות שליליות, קצרות וארוכות טווח באוכלוסיית חולים זו. ייתכן שניתן יהיה בעתיד לשפר את יכולת ההתערבות והטיפול של הרופאים העוקבים אחר החולים הללו. אנו ממליצים להשתמש במעקבי EXACT כחלק מניטור חולי COPD המשתחררים מאשפוז בגין התלקחות המחלה

הקדמה: ההנחיות לטיפול בפרפור פרוזדורים ללא מחלה של מסתמי הלב, ממליצות על מתן נוגדי קרישה מסוג Direct Oral Anticoagulants (DOACs). בבית החולים בבית החולים בילינסון ניתנה למנהלי המחלקות הפנימיות הסמכות לאשר מנהלית את הטיפול למבוטחי שירותי בריאות כללית.

מטרות: להעריך את ההיענות וההתמדה לטיפול ב-DOACs בטווח הקצר והארוך, והקשר למתן האישור המנהלי במהלך האשפוז.

שיטות מחקר: נערך מחקר רטרוספקטיבי על מאושפזים במחלקות הפנימיות בבית החולים בילינסון במהלך שנת 2017 ובששת החודשים הראשונים של שנת 2018. הקריטריונים להכללה היו: מעל גיל 18 שנים, מבוטחים בשירותי בריאות כללית, לוקים בפרפור פרוזדורים שלא על רקע מסתמי הלב ואשר במהלך אשפוזם הוחל טיפול בתכשיר NOACs . הוערכו: אחוז החולים שלהם ניתן אישור מנהלי לטיפול ב- DOACs במהלך האשפוז, משך הזמן שנדרש לאישור לאחר השחרור, ההיענות לרכישת התרופות כעבור 30 יום ושנה והקשר למועד מתן האישור.

תוצאות: במהלך המחקר הוחל טיפול ב-DOACs ב-373 מאושפזים. מתוכם, הוכללו במחקר 263 מאושפזים (71%). לסך של 59 מאושפזים (23%) ניתן אישור מנהלי לטיפול במהלך האשפוז ול-204 (77%) התרופות אושרו לאחר השחרור בתוך חציון של 3 ימים (טווח 10-1). לא נמצאו הבדלים מהותיים בין הקבוצות במאפיינים הדמוגרפיים, הקליניים ובמשך האשפוז. ההיענות ברכישת התרופות לאחר חודש הייתה כ-60% וכעבור שנה כ-57% בלבד. בהערכת ההיענות כעבור 30 יום נמצאה נטייה בלבד לטובת מקבלי האישור באשפוז (63% לעומת 57% ,p=0.3 ), אשר התהפכה כעבור שנה (54% לעומת 61% ,5p=0.). 

מסקנות: ללא קשר למקום וזמן מתן האישור המנהלי, ההיענות וההתמדה קצרת הטווח והארוכה ירודות ולא מספקות.

דיון: הממצאים מבטאים נתוני עולם אמתי, כשמחקרים אחרים מצביעים על תוצאות שונות בהתאם למאפייני קבוצות המחקר התנהלותו.

סיכום: נדרשים מחקרים נוספים להבהרת הסיבות להיענות וההתמדה הירודים בטווח הקצר ובטווח הארוך.

הקדמה: ההוריות לאשפוז של ילדים עם ארגמנת על שם הנוך-שונליין (Henoch Schonlein Purpura) השתנו במהלך השנים, מאשפוז של כל הילדים לאשפוז סלקטיבי. אולם עדיין אין קריטריונים ברורים לגבי הצורך באשפוז של חולים אלו

מטרת העבודה: לבדוק מה היו המאפיינים הקליניים וההוריות לאשפוז של ילדים עם ארגמנת על שם הנוך-שונליין

שיטות מחקר: סקרנו את הרשומות ממחושבות של ילדים שפנו למיון בית החולים שניידר עם אבחנה של ארגמנת על שם הנוך-שונליין בין השנים 2015-2005. השווינו בין חולים שפנו לחדר מיון ואושפזו לחולים שלא אושפזו

תוצאות: נסקרו 116 ילדים שפנו לחדר מיון שניידר בשל ארגמנת על שם הנוך-שונליין. שיעור של 12% מהילדים עם ארגמנת על שם הנוך-שונליין (14 ילדים) אושפזו בפנייה הראשונה למיון, אך בהמשך היו 57 פניות חוזרות למיון, ואושפזו עוד 19% מהילדים (22 ילדים). הגיל הממוצע של הילדים היה 7.4 שנים, 57% היו בנים, ל-10% מהילדים היו מחלות רקע, בעיקר מחלות אוטו-אינפלמטוריות. הסיבות העיקריות לאשפוז היו מעורבות מערכת עיכול (דימום או כאבי בטן), ממצאים בכליות (המטוריה או פרוטאינוריה) וחוסר יכולת ללכת. אולם למעט דמם ממערכת עיכול, סיבות אלו לא היו הוריות מוחלטות לאשפוז

דיון ומסקנות: אושפזו כ-30% מהילדים עם ארגמנת על שם הנוך-שונליין. בפנייה הראשונה לחדר מיון אושפזו 12% מהילדים, בפניות הנשנות אושפזו כמעט כפליים מאשר בפנייה הראשונה (19%). לא נמצאו קריטריונים חד משמעיים לאשפוז הילדים, למעט דמם ממערכת עיכול

הקדמה: אחת הבעיות החמורות ביותר במחלקות פסיכיאטריות פעילות היא סוגיית האלימות. מחקרים רבים נערכו על מנת לאפיין את החולים האלימים המאושפזים במחלקה סגורה. מחקרים מסוימים הראו כי הגורם המנבא החזק ביותר לאלימות הוא אלימות בעבר. המחלקות הסגורות בארץ מורכבות מחולים בצו בית משפט על רקע עבירה פלילית בעלי היסטוריה של אלימות לצד חולים בסטטוס אזרחי (בהסכמה או בהוראת פסיכיאטר מחוזי) אשר מאושפזים זה לצד זה. בעבודה זו אפיינו מקרי אלימות אשר התבצעו בשנת 2015 במחלקות פעילות, ובנוסף בדקנו את השפעת סטטוס האשפוז על תוקפנות החולה ועל רמת אלימות במחלקות.



שיטות: המחקר נערך באופן רטרוספקטיבי על ידי הפקת נתונים מרשומות רפואיות וסיעודיות של בית החולים ודוחות אירוע חריג ממאגר מידע של ניהול סיכונים. הנבדקים שנכללו במחקר הם גברים ונשים שאושפזו במחלקה פעילה בשנת 2015 בין הגילים 65-18 שנים ואשר נכתב אירוע חריג לגבי אירוע אלים שהיו אחראים לו. הנתונים נבחנו ברמת אפיון האירוע החריג הספציפי עבור כלל התוקפים, ובמקביל עבור התוקפים המאושפזים בצו בית משפט בלבד. בנוסף בדקנו את היקף האירועים החריגים במחלקה, ביחס לשיעור המאושפזים בצו בית משפט באותה עת במחלקה.

תוצאות: באשר לסטטוס המשפטי, נמצא באופן מובהק כי מאושפזים בצו בית משפט מעורבים יותר במקרי תקיפה. עם זאת, לא נמצא כי שיעור גבוה יותר של מאושפזים בצו בית משפט במחלקה מעלה את רמת האלימות במחלקה.

מבחינת אפיונם, מקרי התקיפה בוצעו יותר על ידי גברים, על ידי צעירים ועל ידי רווקים. האבחנות הקליניות שאפיינו את התוקפים היו הפרעות ממושכות מהספקטרום הפסיכוטי. האירוע לרוב בוצע בימים הראשונים של האשפוז, לרוב בלובי המחלקה ובשעות הערות. רוב האירועים היו תקיפה פיזית של חולים אחרים ותקיפת צוות במקום השני. רוב התוקפים תקפו פעם אחת ולא תקיפה חוזרת.

סיכום: בהתאם להשערת המחקר, נמצא כי מטופלים בצו בית משפט אחראים ליותר מקרי אלימות במחלקות פעילות. יחד עם זאת, נוכחות גבוהה של מאושפזים בצו בית משפט אינה מעלה את כמות האלימות במחלקה. תוצאות אלה תומכות ברעיון ההפרדה בין מאושפזים בצו בית משפט משאר המטופלים, לצורך הפחתת אלימות במחלקות פסיכיאטריות פעילות, שיפור תנאי הטיפול המאושפזים והתאמת טיפול ייעודי עבור אוכלוסיות בסטטוס משפטי שונה