טיפול בחולה במצב סופני

תקציר

מקובלת הסברה שההלכה היהודית תובעת לעשות כל מאמץ להאריך את חייו של חולה סופני – בדרכי טיפול שגרתיות – בין אם הוא בהכרה ובין אם לאו, בין אם הוא חפץ בהארכת חייו ובין אם הוא מתנגד לה. "חוק החולה הנוטה למות" אימץ שיטה זו בהבדלים קלים. מאמר זה, הדן בטיפול בחולה הנוטה למות מנקודת מבט יהודית, ממחיש כי אין זו גישתה הבלעדית של היהדות. תפקיד הרופא לרפא ולא להאריך חיי סבל בכל מחיר, ואם אין בידו לרפא עליו לכבד את רצון החולה שאינו מעוניין בהמשך סבלו – להימנע מטיפול מאריך חיים ולהסתפק בטיפול להקלת הכאב. דין זה נכון לא רק ביחס לחולה המודע למצבו, אלא גם ביחס לחולה המצוי בתרדמת שאין סיכוי סביר שיחזור לחיים. ראיות מהתלמוד, מהשולחן ערוך ומפסיקותיהם של פוסקים רבים, מבהירות שהיהדות רואה חשיבות רבה באוטונומיה של האדם ובהגבלת ההתערבות הרפואית בעת הצורך. מחברי המאמר קוראים לשינוי החוק בכיוון זה