מאי 2018
נושא הסרת חסיון רפואי של טיפול נפשי בתיקים של נפגעי ונפגעות תקיפה מינית מעלה מורכבות טיפולית, משפטית ואתית. הנושא מעלה דילמות אתיות בקרב המטפלים.
ההתחייבויות המקצועיות עוסקות קודם כל בחובה הבסיסית של הרופא בשמירת הסודיות הרפואית של המטופל לצורך יחסי האמון ביניהם, על כך מושתת הטיפול הרפואי. חובה עקרונית נוספת היא נאמנות המטפל למטופל, איסור פגיעה במטופל ע"י הרופא. הנושא מעוגן בכללי האתיקה הרפואית העוסקים ביחסי רופא-מטופל והוזכר גם בכללי האתיקה הרפואית בפרק הרופא והמערכת המשפטית, לדוגמא, בנייר העמדה אשר נכתב בשנת 2004 "רופא לא יפעל נגד מי שנמצא בטיפולו".
עקרון זה ברור, מובן ומעוגן בכל מערכת בה יש מערכות יחסים של אמון, לצורך ייצוג ו/או טיפול, בהם נדרש המטופל לחשוף עצמו על מנת לקבל טיפול מתאים. ביחסי עורך דין - לקוח יש הגנות רבות וכן ביחסי עיתונאי ומקורות המידע שלו. קל וחומר, ביחסים הקשורים בדיני נפשות כגון רופא – מטופל, החובה האתית של הרופא לשמור ולהגן על המטופל צריכים להיות ברורים לכל בר דעת.
במסגרת הטיפול בקורבנות עבירות המין ובניהול ההליך הפלילי, נדרשים הקורבנות להתמודדות חוזרת עם האירוע הקשה שחוו. יש המתארים, מבין הנפגעים, את המפגש עם התוקף כ"אונס הראשון", ואת שלב החשיפה לאיסוף הראיות והטיפול כתחושה של "אונס שני".
בכל הנוגע לאיסוף הראיות, ישנם כללים מוגדרים וברורים שתכליתם להביא לפגיעה מזערית ככל האפשר בנבדקים. על כך אמונים הרופאים המשפטיים, רופאי ילדים וגניקולוגים אשר הוכשרו לכך. איסוף הראיות מגוף הנפגעים כולל בקשת הסכמתם מדעת ושימור הראיות על מנת לאפשר לקורבנות שהות להגשת תלונה במשטרה או תביעה משפטית. בהיעדר הגשת תלונה במשטרה, הדגימות שנאספות נשמרות למשך שלושה חודשים. חברי הלשכה לאתיקה סברו כי ראוי לשמור אותן אף לפרק זמן ארוך יותר. איסוף דגימות, בין היתר לזיהוי גנטי של התוקף, צילום אברי גוף אשר נפגעו בתקיפה, כולל אברים מוצנעים, וכיוצא באלה, נעשים בעדינות רבה, בהתחשב ברגישות המתבקשת במקרים מסוג זה.
מצבים אלה מורכבים ומצערים, אולם נחיצותם ברורה לצורך חקירת האירוע, טיפול בתלונות קורבנות העבירה, ומניעת עברות נוספות מסוג זה על ידי התוקף בעתיד.
אלא מה כאן?! לאחרונה הובאו לפני הלשכה לאתיקה תיאורי מקרים בהם המשטרה והפרקליטות דרשו מהנפגעים ויתור נרחב על הסודיות הרפואית בענין הטיפול הפסיכותראפויטי אותו עברו או עדיין מטופלים בו. הנימוק לכך הוא העמקת חקירה או לחיזוק בסיס התביעה בעדויות. אחד מהמקרים, אשר פורסם גם בתקשורת, הינו פרשת קסטיאל, שם נדרשה מתלוננת באונס לוותר על הסודיות ולחשוף את כל התרשומות של הפסיכולוג אשר טיפל בה. בעקבות פרשה זו, פורסם נייר עמדה של הסתדרות הפסיכולוגים, אשר הבהיר את עמדתם הנחרצת כי הם מתנגדים בתוקף לחשיפת חומרי טיפול של קורבנות עבירות אלימות ומין.
בעקבות פניית הרופאים הפסיכיאטרים ללשכת האתיקה בנושא, הזדעזענו לגלות כי אותם קורבנות עבירה המחליטים לעבור טיפול נפשי בשלב שלישי, לפעמים זמן רב לאחר הפגיעה הפיזית, עלולים לחוות "אונס שלישי" בחשיפת נפשם הדואבת למשטרה ולפרקליטות ומשם לעיתים לידי הסנגור והתוקף. מדובר בהתנהלות מסוכנת ופוגענית. זהו נוהג העלול לפגוע במערכת היחסים המורכבת והעדינה של פגוע נפשי עם המטפל שלו, תוך סכנה של פגיעה גדולה ורחבה באמון בבני אדם. כי הרי מדובר במצב בו אדם פגע באדם, המטפל הנפשי עובד על רכישת אמון המטופל, אך הוא עלול לשוב ולהחריב, במו ידיו, את האמון כאשר פרטי השיח הרגיש של הטיפול נחשפים לתוקף ובני בריתו.
הדיון הרגיש והמורכב אשר נערך בלשכה לאתיקה התרכז בסדר החברתי ובתפקידם השונה והמוגדר של בעלי התפקידים השונים בחברה באירוע מסוג זה ובכלל. עלתה זכות החפות של המואשם בתקיפה האלימה. לנאשם מגיע משפט צדק וזכותו להתגונן ככל יכולתו בעזרת סנגורו. תפקיד המשטרה והפרקליטות לחקור ולהעמיד לדין את העבריין שישנן ראיות נגדו. תפקיד בית המשפט לשפוט לפי חוקי המדינה ולהגיע לחקר האמת. בתווך בין כל אלה נמצאים קורבנות העבירה, אשר לא אחת עלולים להיפגע תוך כדי ניהול החקירה וההליכים המשפטיים ויש להגן עליהם ככל האפשר. תפקיד הרופא לרפא את המטופל כמיטב יכולתו ולעמוד לצידו.
הפסיכיאטרים חברי הלשכה הוסיפו מידע מקצועי חשוב נוסף. הרשומה הרפואית, המתעדת את תחושותיו ומחשבותיו של המטופל, לא מהווה מסמך המתעד בהכרח עובדות או את "האמת המוחלטת" של האירועים. פעמים רבות מדובר בהגיגי נפשם של הנפגעים, קישורים אסוציאטיביים למצבי חיים, ידע, דמיון ועוד. זאת דרכה של הטכניקה לטיפול פסיכותראפויטי. לפיכך, התועלת שבחשיפת הפרטיות הנפשית והשפעות התקיפה על הנפגע מוטלת בספק, תוך שהנזק הנגרם מהחדירה החוזרת עלול להוות אירוע נוסף אשר ידרדר את איכות חיי הנפגע, יפגע באופן חמור ביותר בטיפול הרפואי הנפשי הניתן לקורבנות ויהווה תמריץ שלילי לנפגעי עבירה אשר יתלבטו אם להתלונן בעתיד.
זכותו של המטופל לסודיות רפואית מעוגנת במספר מקומות בדין הישראלי.
בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קבוע (בסעיף 7) כי כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו, וכי אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו.
בחוק זכויות החולה (בסעיף 19) נקבע כי מטפל או עובד מוסד רפואי, ישמרו בסוד כל מידע הנוגע למטופל, שהגיע אליהם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם. לעניין מסירת מידע רפואי לאחר, נקבע כי מטפל או מוסד רפואי רשאים למסור מידע רפואי לאדם אחר בהתקיים התנאים הקבועים בחוק, ובהם כאשר המטופל נתן את הסכמתו למסירת המידע הרפואי או כאשר חלה על המטפל או על המוסד הרפואי חובה על פי דין למסור את המידע הרפואי.
חוק הגנת הפרטיות כולל תחת פגיעה בפרטיות פרסום עניין הנוגע לצנעת חייו של אדם, לרבות מצב בריאותו.
חוק הגנת הפרטיות וחוק העונשין אף קובעים עונשים פליליים על הפרת הזכות לסודיות.
על פי פקודת הראיות (סעיף 49), במסגרת הליך משפטי, רופא אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והגיע אליו תוך עבודתו כרופא, אלא אם ויתר האדם על החיסיון או שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה. עפ"י הפקודה, אם נטען חסיון, יהיה הדיון בטענה בדלתיים סגורות. החליט בית המשפט לשמוע את העדות, רשאי הוא לשמעה בדלתיים סגורות.
במילים אחרות, ישנה התייחסות בחוק לשמירה על החיסיון שבין רופא לבין מטופלו במסגרת הליך משפטי, ונקבע כי את החיסיון יכול להסיר המטופל עצמו או בית המשפט, לאחר שבחן את הדברים וקבע את האיזון הנדרש בין בירור ההליך שלפניו לבין השמירה על הסודיות הרפואית.
ניכר כי הזכות לסודיות רפואית הינה זכות כבדת משקל בדין הישראלי, וזאת נוכח החשיבות הברורה שיש לה במסגרת יחסי האמון שבין הרופא לבין המטופל, אשר הכרחית, בין היתר, לצורך קיומו של טיפול רפואי איכותי ומלא. כאשר מדובר בטיפול פסיכותראפויטי, הכולל תיעוד נבכי נשמתו של אדם, לסודיות אף משקל מוגבר.
הזכות לסודיות הינה זכות של המטופל, ולפיכך, הוא רשאי להחליט על הסרת החיסיון ועל ויתור על הסודיות הרפואית שלו. בהיעדר הסכמתו של המטופל, רשאי שופט בבית המשפט לדרוש מרופא להציג את הרשומה הרפואית בפניו על מנת לבחון ולשקול את נחיצות המידע להליך המשפטי שלפניו אל מול הנזק שעלול להיגרם למטופל, ובמסגרת זו יכול הרופא להסביר את הסתייגויותיו ואת הסיכון הטמון למטופל שלו בגין חשיפת הרשומה הטיפולית.
לפיכך, מנחים חברי הלשכה לאתיקה את הרופאים הפסיכיאטרים המטפלים:
- הרופא יתייחס לסודיות הרפואית כערך עליון בטיפול, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בטיפול נפשי.
- ככלל, למטופל זכות לקבל את המידע הרפואי אודותיו, ובכלל זה, את תוכן הרשומה הרפואית שלו.
- הרופא ישוחח עם המטופל, הנפגע העובר טיפול נפשי, ויסביר לו את משמעות הוויתור על הסודיות הרפואית שלו, ובכלל זה, משמעות מסירת המידע לגורמים שלישיים.
- רופא מטפל המעריך כי חשיפת הרשומה הרפואית עלולה לפגוע במטופל צריך לעשות כמיטב יכולתו לעצור את החשיפה ובמידת האפשר, להסביר למטופל את ההשלכות בנושא.
- הרופא יפעיל שיקול דעת, ולא ימסור ישירות לידי גורמים שלישיים רשומה רפואית הכוללת מידע שחשיפתו עלולה לדעתו לפגוע במטופל .
- במקרים המתאימים, ידרוש הרופא מעורבות של בית משפט, אשר יוכל לדון בבקשה להסרת חיסיון בדלתיים סגורות, אז יוכל הרופא להסביר לשופט לעומק את רמת הסיכון למטופל.