פורסם במאי 2007
רקע
אלימות חברתית גואה משקפת, לצערנו, מציאות עגומה בתחומים רבים של חיינו. מקומו של תחום הרפואה לא נפקד משאר התחומים שהמגמה פושה בהם, ואף מועד לכך יותר מאחרים;
כאשר חיי אדם מונחים לפתע על המאזניים, ומנגד ניצבת מערכת רפואית עמוסה לעייפה הפועלת תחת אילוצי זמן וכוח אדם מוגבל, ועל כן אינה עונה לעתים על ציפיותיו של המטופל או בני משפחתו, נוצרת מערכת רגשית טעונה. לא נדרש הרבה כדי שאותה מערכת רגשית תתלקח לכדי אלימות, מילולית או פיזית, שתופנה כלפי הצוות הרפואי.
עבודות מחקר רבות הראו, כי שכיחות האלימות בשירותי הבריאות, בארץ ובעולם, עולה בהרבה על שכיות האלימות בכל תחום אחר בשירות הציבורי. סקרים שנערכו באירופה ובארצות-הברית העלו כי 50% מהרופאים דיווחו כי אלימות היא בעיה קבועה בסביבת עבודתם, וכי 30% מהם נפגעו, בשנה שקדמה לסקר, מאלימות פיזית או מילולית תוך כדי ביצוע עבודתם. בעבודת מחקר גדולה שנערכה בישראל בקרב כ-2,300 עובדים ב-23 חדרי מיון נמצא, כי 75% מהם נחשפו לאלימות בשנה שקדמה לסקר, וכי ב-20% מהמקרים היה מדובר באלימות פיזית. הנזק הנגרם על ידי אלימות זו הוא ברור: רופאים מותקפים מדווחים על תחושות של היעדר מוטיבציה, פחד, חרדה, דיכאון והשפלה, ירידה בתפוקת עבודתם והיעדרויות תכופות ממקום העבודה. רופאים שהותקפו נוטים לפתח חשדנות כלפי המטופל ולראות בו אויב אפשרי, באופן שקשר האמון ההדדי הולך ונפרם.
ארגוני הבריאות הגדולים בעולם אימצו מדיניות של "אפס סובלנות" ביחס לאלימות נגד עובדי רפואה. מדיניות זו מיושמת עם דגש מיוחד על המקומות המועדים לפורענות, דוגמת חדרי המיון, בהם נדרשים הצוותים למהירות וליעילות מרביים, ולצד זאת, באותן נקודות תורפה, מוצבים אמצעי ניטור, שמירה ופיקוח. בנוסף, ישנה השקעה רבה בחינוך הצוות הרפואי לזיהוי מוקדם של פוטנציאל סכנה, לערנות לסימני אזהרה מפני אלימות צפויה ולדרכי התמודדות עמם. הגישה החדשה מנסה לנטרל מראש את הסיכוי להתפרצות סכסוך עם הרופא, לצד הפעלת מערכת אכיפה והענשה שאינה יודעת פשרות. עם זאת, ברור לכל כי נדרשת השקעה תמידית ורבת היקף מצד המדינה והמעסיקים, על מנת להבטיח את שלומם ואת ביטחונם של הרופאים העובדים במסגרתם.
בחברה המכירה בערך השביתה כנשק לגיטימי של העובד, איסור שביתה במגזר מסוים בחברה מחייב להציג לו חלופות ראויות למצוקותיו המקצועיות. בהיעדר חלופות אלה, אין לרופאים ברירה אלא להיאחז בנשק השביתה. השבתת שירותי הרפואה על ידי הרופאים בתגובה לאלימות נגדם אינה באה על מנת לשפר את רווחתו הכלכלית של הרופא, אלא על מנת להבטיח לו תנאי עבודה חופשיים מאיומים ומלחצים; דבר שהוא לא רק עניינו של הרופא, אלא אינטרס ציבורי כבד משקל.
נייר עמדה
- אלימות נגד עובדי רפואה בכלל ורופאים בפרט משקפת אלימות גוברת בחברה בישראל.
- אלימות נגד רופאים גורמת נזק פיזי, נפשי וכספי לרופא המותקף.
- אלימות נגד רופאים פוגעת בקשר רופא-מטופל וגורמת נזק לאיכות הטיפול הניתן לכלל האוכלוסייה
- על המדינה והמעסיקים חלה החובה להגן על ביטחונם של הרופאים העובדים בשירותיהם.
- בהיעדר הגנה ראויה, רשאית קהילת הרופאים להילחם על זכותה לקבל הגנה זו.
- שביתה הבאה להגן על ביטחונם של הרופאים היא אמצעי לגיטימי להשפעה על דעת הקהל והמעסיקים, וכן לעורר את המחוקק להקצאת משאבים הנדרשים להגנתם.
- בחברה המכירה בזכות השביתה ביחסי עובד-מעביד, איסור שביתה בסקטור מסוים מחייב את החברה להצגת חלופה ראויה.
- בהיעדר חלופה כזו ובנסיבות קיצוניות של תקיפה פיזית של רופא, תיתכן השבתה של שירותי הרפואה.
- שביתה בשירותי הבריאות תתקיים במידתיות ראויה, על מנת למזער את נזקיה ככל הניתן.
- הלשכה לאתיקה וההסתדרות הרפואית קוראות למחוקק ולמערכת בתי המשפט לאמץ מדיניות של "אפס סובלנות" כלפי תופעת האלימות נגד רופאים ועובדי הרפואה בישראל.