מבחינת הנתבעים הפוטנציאליים, ניתן לומר שקיצור תקופת ההתיישנות מביא ודאות רבה יותר בכל תחומי החיים בכלל, וברפואה בפרט. הרופאים במיוחד צריכים שתהיה ודאות בקשר לתביעות נגדם באשר לעבודתם. השקט הנפשי שלהם מאפשר עבודה טובה יותר עם המטופלים, ללא חשש ודאגות מתביעות אשר יכולות לצוץ על דבר שנעשה לפני שנים רבות.
יש להתחשב כמובן גם בהתקדמות המדעית ברפואה. התקדמות זו מהירה ביותר, ודברים שנעשו לפני שנים בצורה מסוימת, נעשים כיום בצורות ובשיטות חדשניות בהרבה, והסיכונים בהם פוחתים והולכים. לעיתים קשה לבחון את אחריות הרופא כיום, לפי התנאים שהיו בעבר. תקופת התיישנות של ארבע שנים מאפשרת בחינה כזו ביתר קלות.
יתר על כן, מסמכים רפואיים, למרות החובה לשמור אותם, קשה להבטיח את שימורם במצב טוב במשך כל כך הרבה שנים. לנוכח כל אלה, תקופה של ארבע שנים ארוכה דיה, ומאפשרת לתובע מחד-גיסא להכין את תביעתו ללא לחץ וכהלכה; ומאידך-גיסא אינה חושפת את הנתבעים לתקופה ארוכה מדי של המתנה. יש שיטות משפט בהן תקופת ההתיישנות קצרה אף יותר.
מעבר לזאת, החוק המוצע מתחשב ביותר בעיכובים מוצדקים. לדעתנו, כאשר העיכוב אינו מוצדק, למשל כאשר אדם חש ברע אך לא הלך להיבדק, ורק לאחר זמן רב נבדק והתגלתה רשלנות רפואית, אין סיבה שהתעכבותו לברר מה מצבו תאפשר לו לפגוע כעת, לאחר שנים, בוודאות המשפטית של הרופא. התרשלותו בגילוי הנזק שנגרם לו, אם אכן נגרם לו נזק כתוצאה מרשלנות רפואית, אינה צריכה לבוא על חשבון הוודאות הציבורית והפרטית של הרופא. תקופת התיישנות תמריץ את האדם לברר על מצבו, ולהגיש, אם ירצה, תביעה בעתיד.
יש לזכור, כי אחת ממטרת המשפט היא לשמור על סדר. אשר על כן, לא ראוי לאפשר לפגוע בסדר המשפטי, ולתת לתובע שהזניח את מצבו לממש את זכותו לאחר שנים כה רבות.
קטינים ופגועים בגופם או בשכלם:
במקרה של קטינים ונכים מתחדדת בעיית ההתיישנות. הוועדה אשר דנה בנושא, התייחסה בפרוטרוט גם לאוכלוסייה זו. בקצרה נזכיר כי תקופת ההתיישנות אצלם ארוכה יותר, ואם האפוטרופוסים שלהם לא דואגים להם בסטנדרט של "הורים מסורים", כפי שקובע חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות בסעיף 17, הרי שהדבר יכול לנבוע משני מצבים:
1. כאשר אין אפוטרופוס - במקרה כזה מושעה מירוץ תקופת ההתיישנות.
2. כאשר לא דאגו לקטין מחמת הזנחה - במקרה כזה יש להלין על האפוטרופסים עצמם, והקטין יוכל לתבוע אותם. אין זה הגיוני שמחדליהם של ההורים יבואו על גבם של הרופאים, וכיוון שהורי אותו קטין זנחו את תביעתם, או התרשלו בחובתם כלפי ילדיהם, אין להם להלין אלא על עצמם.
אמנם, הקטין הוא זה שסובל, בסופו של דבר, ובמטרה לקדם את מטרותיו, ייתכן שיש לקבוע כי אם יוכיח שהוריו לא תבעו מרשלנותם, אז תעמוד לו הזכות לתבוע לאחר היותו בוגר.
במקרה כזה יש לאפשר לרופא, אשר ודאותו המשפטית והכלכלית נפגעות כאן קשות, לתבוע שיפוי מהורי אותו קטין, שכן הזנחתם ורשלנותם הן שהביאו לסיטואציה הזו.