במהלך רבע המאה האחרונה חלה עליה מהירה בשימוש בבדיקות CT ורפואה גרעינית, וכתוצאה מכך גם עליה מתמדת בחשיפה לקרינה הקשורה לבדיקות אלו. יתרה מזאת, חלק לא מבוטל מבדיקות אלה מבוצע בילדים. בנוסף, קיימת עליה בכמות בדיקות סקירה (screening) לאנשים ללא תסמינים, על אפ שיעילותה של בדיקה זאת אינה מוכחת.
לאור נתונים אלה, עולה חשש שעליה גוברת בחשיפה לקרינה של האוכלוסייה בהווה, עשויה להוות בעיה בבריאות הציבור בעתיד.
בעיית החשיפה לקרינה באה לידי ביטוי, בין היתר, בבדיקות לב אבחנתיות הכוללות: מיפויי לב עם שימוש בחומרים רדיואקטיביים, CT לבבי, צנתור כלילי ובדיקות אלקרופיזיולוגיות. לפיכך החולה הלבבי מבצע במהלך חייו מספר לא מבוטל של בדיקות החושפות אותו לקרינה מצטברת.
עבודות רבות דנו במשמעות של חשיפה לקרינה רפואית אבחונית וכיום ישנן שתי גישות מובילות. האחת, המקובלת יותר, מחמירה בחשיבות הנזק וטוענת לסיכון להיארעות עתידית של סרטן, מכל חשיפה לקרינה ואפילו מזערית. לעומתה יש גישה אחרת הטוענת שקיים סף חשיפה ((threshold ולא כל מינון בהכרח מעלה את הסיכון לנזקי קרינה. בכל מקרה בבואנו לדון בנושא, יש תמיד לשקול את חשיבות הבדיקה ויעילותה באבחון תחלואה משמעותית לעומת הסיכון של הבדיקה לנבדק הפרטני.
לאור חשיבות הנושא, חוסר מודעות מספקת לחשיפה לקרינה בבדיקות השונות והיכרות מוגבלת עם האפשרויות להפחתה בכמות הקרינה, הקמנו צוות מומחים לכתיבת "המלצות להפחתה בחשיפה לקרינה ממיפויי לב" (המלצות הפחתה בקרינה בבדיקות CT נידונו במסמך משותף מטעם האיגודים הקרדיולוגי והרדיולוגי בישראל – 2010).