כאב כרוני נחשב למחלה בפני עצמה, הפוגעת בכ-20% מהאוכלוסייה הבוגרת. מעבר לפגיעה הנגרמת על ידי הכאב לפרט, הכאב הכרוני מהווה גם סוגיה ברמת בריאות הציבור, משום שיש לו השלכות סוציאליות נרחבות והוא מהווה נטל כלכלי משמעותי לחברה.
מזה שני עשורים נעשה שימוש במשככי כאב אופיואידים גם להקלת כאב כרוני שאינו ממקור סרטני (CNCP = Chronic Non Cancer Pain), עם זאת, בניגוד להסכמה הגורפת באשר לנחיצות השימוש באופיואידים להקלת כאב אקוטי או סרטני, עולים בשנים האחרונות חששות כבדים באשר להמשך שימוש באופיואידים לטיפול ב-CNCP. חששות אלה באו לידי ביטוי בסדרת מאמרים שמקורם בעיקר בצפון אמריקה (ארה"ב וקנדה), ובהם ניתן למצוא נתונים על שיעורים גבוהים, המוגדרים כ"אפידמיה" של שימוש לרעה, התמכרות ומקרי תמותה כתוצאה משימוש באופיואידים. מממאמרים אלה יוצאת קריאה לרופאים ולקובעי מדיניות בריאות ברחבי העולם לשקול שנית את מדיניות השימוש באופיואידים לטיפול ב-CNCP.
סדרת מאמרי תגובה מעידה על כך שבעיה בהיקף דומה לזה שתואר בצפון אמריקה לא קיימת במדינות אירופה. למרות שאין הסבר חד משמעי להבדלים בין שתי היבשות, יתכן שהרגלי הרישום וצריכת התרופות בארה"ב שונים מאלה של האירופאים. ואכן, הצריכה הרפואית של אופיואידים לנפש בארה"ב גבוהה פי 2-3 לפחות מזו שקיימת במדינות מערב אירופה.
נראה שיש כיום צורך ברור בשיפור היעילות והבטיחות של השימוש באופיואידים כטיפול ב-CNPC.
השיפור צריך להתבטא בכתיבה מאוזנת ואחראית של מרשמי אופיואידים: קיים צורך לאזן בין גישת ה"אופיופוביה" לבין גישת "טיפול היתר". גישת ה"אופיופוביה" רווחת כאמור, כעת בצפון אמריקה וקוראת להפסיק לרשום אופיואידים לכל CNCP. גישה זו עלולה לגרום לאי טיפול בחולים בהם קיימת הצדקה לטיפול אופיואידי. גישת "טיפול היתר" מאופיינת במתן עודף של מרשמים, בצורה בלתי מוצדקת. גישה זו עלולה להעלות את הסיכון להתמכרות ולתופעות לוואי רבות נוספות.