רפואה דחופה
התמחות ברפואה דחופה קיימת כ-12 שנים בישראל. עד לאחרונה, רופא שרצה להתמחות במקצוע זה, צריך היה להשלים התמחות בסיסית ברפואה פנימית, כירורגיה כללית או הרדמה. לפני כ-10 חודשים, נוסף למקצוע מסלול של התמחות בסיס, כלומר – סטאז'ר, שזה עתה סיים את לימודי הרפואה, יכול להתחיל ישירות את התמחותו ברפואה דחופה. מדובר בצעד משמעותי למקצוע, צעד שהאיגוד לרפואה דחופה מברך עליו, ורואה בו חשיבות רבה.
כדי ללמוד יותר על המקצוע, נפגשתי עם 3 רופאים מהתחום:
ד"ר דראוושה עזיז – מומחה ברפואה פנימית, קרדיולוגיה ורפואה דחופה ובעל תואר שני במנהל מערכות בריאות, מנהל המלר"ד בביה"ח "העמק" ויו"ר האיגוד לרפואה דחופה. בן 56, נשוי + 4, מתגורר בכפר איקסל.
ד"ר סלוטקי מירב – מומחית בכירורגיה כללית ורפואה דחופה, רופאה במלר"ד בביה"ח "רמב"ם" מזה כ-4 שנים, עומדת בפני נסיעה להשתלמות עמיתים באוסטרליה. בת 41, נשואה + 2, מתגוררת בזכרון יעקב.
ד"ר סקידן ז'אנה – מתמחה ברפואה דחופה במסלול התמחות בסיס מזה כחצי שנה באיכילוב. בת 32, רווקה, מתגוררת בפתח תקווה.
הלהט והאהבה למקצוע ניכרים היטב אצל ד"ר דראוושה, במיוחד כאשר הוא מתאר את חזונו: "המסלול החדש שאושר להתמחות בסיס מאפשר לנו לבנות את הרופא הצעיר מההתחלה, ולהכשיר אותו להיות רופא לרפואה דחופה, בניגוד לפנימאי המתמחה ברפואה דחופה, וימשיך לחשוב כפנימאי, וקרדיולוג שימשיך לחשוב כקרדיולוג. מי שהחל את הקריירה הרפואית ברפואה דחופה, יסגל את החשיבה האופיינית למקצוע כבר מן ההתחלה. רופא שההכשרה הבסיסית שלו תהיה רפואה דחופה, יוכל לפתור כ-80% מהבעיות של רפואה דחופה במסגרת המלר"ד, ויישארו 20% של סוגיות ספציפיות שידרשו התייעצות עם מומחים אחרים, כמו בארה"ב. המטרה היא שבעוד כ-6 שנים לא יהיה חולה שיעבור ייעוצים אצל מומחים שונים, אלא יקבל מענה מיידי מרופא שיראה אותו כמכלול. כיום, ריבוי היועצים מביא למצבים בהם היועצים אינם מדברים ביניהם, וזו בעיה שרופא לרפואה דחופה, שידע להתמודד עם מרבית הבעיות, ייתן לה פתרון.
ד"ר דראושה
"רפואה דחופה צריכה להיות זמינה וברמה טובה ביותר. בגידול נדיר בראש, למשל, אפשר שיהיה מרכז אחד שמטפל ברמה ארצית, אך מלר"ד צריך שיהיה באילת, בצפון, במרכז, כדי לתת מענה מיידי".
הלהט הולך וגובר כאשר הוא מדבר על הדור הצעיר: "אנחנו בונים על הצעירים. יש רוח חיובית מכיוון הצעירים, רוח רעננה של אנשים עם רצון, עם יכולת לשנות ולשפר, וכמו בכל תחום בחיים – הצעירים הם העתיד. אני מאמין גדול בהם, נותן להם יד חופשית, ומברך על כל מה שהם עושים. באיגוד אנחנו חושבים ופועלים להעביר להם בהדרגה את השרביט כדי שימשיכו להצעיד את האיגוד קדימה בעתיד. הם טובים לא פחות מאיתנו, ומה שהם צריכים זה את הניסיון שלנו, שיבוא עם הזמן. זה דור שישנה את התמונה – הם ידענים, פייטרים, חרוצים ומחויבים. היתרון שלהם עלינו זה האנרגיות החיוביות. אני דוחף ומפרגן לכל רעיון טוב וחיובי, ואני מרגיש שינוי".
נציגת הדור הצעיר, ד"ר סלוטקי, מסכימה עם ד"ר דראוושה, ואף רואה עצמם כחלוצים: "המקצוע הוא צעיר, ואני מרגישה שאנחנו מהמייסדים. אנחנו מחליטים על האופי של המקצוע, ועל סגנון העבודה וההתייחסות לחולה".
ד"ר סלוטקי
באופן כללי קיימת תמימות דעים בין שלושת המרואיינים כיצד צריך להיראות המקצוע, מהי מידת התרומה האישית והחברתית לה נדרש רופא מלר"ד, ובמיוחד, מי מתאים להיות מומחה ברפואה דחופה. ד"ר דראוושה מגדיר זאת בכנות: "לרופא מלר"ד אין אפשרות להשתכר מחוץ לבי"ח, והוא צריך להיות מחוייב למקצוע, לרצות לתקן את המעוות. רופא כזה ידע שעתידו מובטח בבי"ח. אני יכול לומר שרוב הרופאים שמגיעים לרפואה דחופה הם אנשים משוגעים לדבר שאוהבים את האדרנלין, את האקשן, ולא באים כדי להתעשר. מי שפונה לרפואה דחופה צריך להיות "משוגע" ושמח בחלקו".
וד"ר סלוטקי מוסיפה ואומרת: "המקצוע מתאים למי שאוהב אדרנלין, גירוי אינטלקטואלי, קבלת החלטות בזמן קצר. זה מקצוע מאתגר, והתחושה היא שאנחנו עושים עבודה משמעותית - We make a difference. זה יכול להתאים למי שאוהב חיים אינטנסיביים, אבל מעוניין במקביל לקיים חיי משפחה. אפשר לעבוד רק במקום אחד, ולהתפרנס בכבוד. המתמחים, במחאה שלהם, דיברו על הזכות לחיים נורמטיביים בשילוב עם הרפואה. להיות רופא זה ייעוד, אך גם בתוך זה צריך ואפשר לחיות חיים סבירים".
תמונת חדר המיון העמוס המצטיירת בראשי והעבודה האינטנסיבית ורוויות האדרנלין הנדרשת מרופאיו אינה נדמית ברגע הראשון כסביבה אידיאלית לטיפוח חיי משפחה. לכן, התיאור של ד"ר סלוטקי את המקצוע כמתאים לנשים ואמהות, מצליח להפתיע: "במקצוע הזה 50% הן נשים. רפואה דחופה הוא מקצוע שמתאים לנשים. בכירורגיה המחיר שמשלמים, האישי, המשפחתי, לא מתאים לכל אישה. בעיני כירורגיה זה מקצוע יפה, אך תעצומות הנפש הנדרשות לא מתאימות לכל אחד, ולא תמיד משתלבות עם חיי משפחה. ברפואה דחופה אני יודעת באיזו שעה אני באה ויוצאת. הייתה לי רוטציונרית מניו יורק, שסיפרה שיש שם הרבה נשים במקצוע, והוא אף נחשב מקצוע נשי". ד"ר סקידן מחזקת את ההבחנה הזו: "אני שומעת שהבחירה של נשים הייתה כזו, מכיוון שהלו"ז מסודר ויודעים מתי יוצאים. כיום זה לא שיקול מבחינתי, מאחר ואין לי עדיין משפחה. המקצוע הופך להיות נשי, אבל אני לא עושה את האבחנה בין מקצוע נשי לגברי - יש רופאים גברים שמתאים להם להיות רופא משפחה ורופאות נשים שתתאים להן הכירורגיה".
ד"ר סקידן
שתיהן אף טוענות בתוקף שניתן להתפרנס בכבוד מהרפואה הציבורית, כפי שד"ר סלוטקי אומרת: "מי שמתמחה ברפואה דחופה, מחליט להיות חלק מהרפואה הציבורית ולא הפרטית. המשכורות בסדר גמור – מתפרנסים בכבוד, אך לא מתעשרים מזה. ברפואה דחופה, בגלל שיש דרישה, יש קביעות ושולחים להשתלמויות. יש בטחון במהלך הדרך שלא כל מקצוע יכול לתת".
כאשר הם מתארים את המקרים שנתקלים בהם במיון, אפשר להבין עד כמה מדובר בתחום מגוון, מעניין ודורש עירנות, כמו שד"ר דראוושה מתאר: "יש גיוון גדול של בעיות וסוגיות. לחדר מיון מגיעים פצועים מפיגועים, תאונות עבודה, תאונות דרכים, אלימות, מחלות לב, מחלות ריאה, זיהומים, מחלות כירורגיות, אורטופדיה, ילדים, פגיעות מח. מדובר בחולים עם סכנת חיים מיידית, שגורלם נקבע על ידי הרופא הראשון שיפגוש אותם במלר"ד. יש הרבה מצבים מסכני חיים, ואבחון מדויק וטיפול מועיל מצילים חיים. בעיתות מלחמה פונים לרפואה דחופה, ולעולם לא תהיה התלבטות לאן להפנות מקרה קשה. רופא במלר"ד תמיד יגיד "דבר כזה עוד לא היה לי". בחדר מיון נחשפים לכל כך הרבה דברים, ואנחנו שוברים את השיאים של עצמנו. תמיד יהיו דברים מעניינים".
ד"ר סקידן, כמתמחה שעובדת לא מעט בתורנויות בערבים ובלילות, יודעת לספר על אוכלוסיות נוספות, שלא מגיעות במהלך היום: "יש פליטים רבים מסודן ואריתריאה שמגיעים אלינו, ואני חושבת שזה אופייני בעיקר למיון באיכילוב. יש להם מרפאה לזכויות אדם שעובדת עד 16:00, והם מגיעים אחרי שעות הפעילות שם אלינו. ביניהם, מקרים רבים שאינם אופייניים לעבודת המיון, כמו נשים שלא מבינות שהן בהריון, ולכן מגיעות בגלל הקאות. בגלל קשיי שפה, אנחנו מתעקשים לתחקר אותו יותר לעומק לגבי סיבת הגעתו למיון. חשוב לזכור שלפליטים האלו, לרוב הצעירים, אין מענה רפואי אחר בקהילה".
שלושתם מדגישים את העובדה שבסופו של דבר, כולם – עשירים, עניים, מבוגרים, ילדים, מגיעים למיון, והטיפול בכולם זהה. בכל המקרים צריך לחשוב בצורה מהירה, ולקבל הרבה מאוד החלטות בזמן לחץ. כפי שד"ר סקידן מתארת: "במיון יש את הכל מהכל, ואני הראשונה שרואה את הפציינט. אני לא יודעת מה נכנס בדלת – אדם מבוגר או חייל צעיר, מקרה כירורגי או פנימי. האתגר הוא בכך שאני הראשונה שרואה את החולה ומכוונת אותו למחלקה הנכונה. זה יכול להיות מקרה בו 5 דקות מפרידות בין חיים למוות".
ד"ר סלוטקי מסכמת על דרך המשל: "התחביב של בעלי הוא אומנויות לחימה. הוא סיפר לי שבלגיון הרומאי הייתה תורת לחימה לפיה יש שורות של לוחמים שנלחמים פנים מול פנים. כשהלוחמים בשורה הראשונה התעייפו, הלחימה עברה לשורה השנייה. בעלי אומר שאני תמיד בשורה הראשונה ולא מתעייפת. אצלנו נלחמים על כל חולה".
הראיון עם ד"ר דראוושה נערך בשלהי המאבק להצלת הרפואה הציבורית, והוא מתייחס לקולות שהציעו לסגור חדרי מיון, כצעד מחאתי : "אסור לסגור חדר מיון כאקט מחאתי, כחלק ממאבק. חדר מיון זה דבר קדוש, שנותן את המענה הראשוני לחולים הנמצאים בסכנת חיים, ואסור לסגור אותו אפילו לדקה אחת. זה אקט לא מעשי. באופן כללי, בכל זמן נתון, אסור שחדר המיון יהיה בתפוסה של יותר מ-90%. מחלקה טובה לרפואה דחופה היא מחלקה ריקה, שהחולים עוברים ממנה מיד לאחר האבחון למחלקות".
לבסוף, שלושתם מביעים רצון עז שיהיו מספיק רופאים ממלר"ד, שזו הכשרתם הבסיסית, אשר יורידו מהעומס ויאפשרו מתן טיפול טוב ונכון בזמן סביר. הם רואים במקצוע הזה עניין מיוחד: "זה המקצוע היחיד שהופך להיות רחב ולא ספציפי, כמו הרבה מקצועות אחרים ברפואה", מקצוע חשוב ומציל חיים. שלושתם מאמינים כי מתמחה שיבחר במקצוע הזה יהיה במרכז פעילות רוויות אדרנלין ומרתקת וירגיש סיפוק מקצועי רב כמוהם גם אחרי שנים של עיסוק במקצוע.
על האיגוד (ד"ר דראוושה): "האיגוד קטן וכולל כ-200 חברים שעובדים קשה מאוד, ובכל זאת פעילים מאוד באיגוד מתוך מחויבות ואהבה למקצוע. לאיגוד ועד פעיל, שמקיים מפגשים תקופתיים. חברי האיגוד משתתפים בהרצאות ובהשתלמויות ומגיעים לסימולציות, כדי לשפר את בחינות שלב ב'. אני מרגיש מחויבות רבה של החברים לאיגוד.
לכתבות נוספות