בן 40, נשוי לשירה, רופאה מתמחה בפסיכיאטריה, אבא לטל (בן 7) ונגה (בת 5), יליד ירושלים; למד רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים ונמצא כיום לקראת סוף תת-ההתמחות בראומטולוגיה – לומד לקראת בחינת הסיום; עובד במחלקה לראומטולוגיה באיכילוב; מתגורר בתל-אביב, חובב צילום, טיולים וצפרות
מאת מיכל סבו-וינברגר
מדוע דווקא ראומטולוגיה?
"בחרתי בתחום זה, בראש ובראשונה, משום שהוא מתאפיין בקשר טיפולי ארוך טווח ומעמיק עם המטופלים ובשל העובדה כי הוא משלב אתגרים אבחנתיים, טיפוליים ומחקריים".
והבחירה באיכילוב?
"בזכות האווירה המקצועית, התומכת והנעימה שבמחלקה".
נחזור להתחלה, מה משך אותך לעולם הרפואה?
"בחרתי להיות רופא מכיוון שזהו מקצוע המשלב ידע וחשיבה רציונלית עם קירבה ויחסים רגשיים עם אנשים אחרים. יש לי אופי דידקטי וסקרן וחשבתי שתכונות אלו יוכלו לבוא לידי ביטוי בפן ה'מדעי' של המקצוע. מהצד השני, הואיל ואני גם קצת מאופק, חשתי כי הקרבה (שלעיתים הינה אינטנסיבית) עם המטופלים תהווה אתגר ומקור לסיפוק".
יש רופאים במשפחתך?
"אבי, אילן, הוא נאונטולוג ואשתי, שירה, היא רופאה מתמחה בפסיכיאטריה. אני בטוח שעובדת היותו של אבי רופא השפיעה עלי בבחירת המקצוע".
היו היסוסים בדרך?
"ידעתי בוודאות שאני רוצה לעסוק ברפואה בתקופת הסבב ברפואה הפנימית, בשנה הרביעית ללימודים".
מהן התכונות הדרושות לרופא בתחום בו בחרת?
"רובן המכריע של המחלות בתחום הראומטולוגיה הן כרוניות ולכן הקצב שבו מתנהל המקצוע הנו איטי יותר ומעמיק. במרבית המקרים, מדובר בטיפול ארוך טווח. התהליך האבחנתי הוא לפעמים מורכב וממושך (אפילו שנים) ובדרך כלל דורש אינטגרציה של נתונים רבים, בשונה מבדיקה אבחנתית אחת.
זהו תחום שיש בו הרבה 'אפור' ובמקרים רבים אין קווים מנחים חד משמעיים לטיפול הנכון ביותר, ולכן תחום זה מסתמך רבות על ה'אומנות' שברפואה. עיקר העבודה היא מרפאתית ובשל כך מאפשרת קשר אישי ומעמיק עם המטופל. הרופא בדרך כלל מטפל בעצמו, בניגוד לעבודה במחלקה אשפוזית, שבה הרופאים עובדים יותר כצוות. לכן, חשוב לאהוב להיות עצמאי, אך גם לדעת היטב מתי צריך 'לצאת מהחדר' ולהתייעץ עם עמית למקצוע".
צילום: יונתן בלום
מה מרגש אותך בעבודה?
"מרגש אותי להצליח לעשות אבחנה מורכבת, במיוחד אם נדרש לכך הרבה זמן ומאמץ, ובוודאי כאשר האבחנה מאפשרת טיפול יעיל המקל על החולה. מאוד מרגש אותי כשמטופלים מודים לי".
ומה הצד המתסכל של המקצוע?
"מתסכלים מאוד המקרים בהם אני לא מצליח לרפא או להקל על חולה. מתסכל מאוד לטעות. העבודה בתור רופא תובענית ומתסכל כשאני מרגיש שאני לא מצליח להותיר מקום וזמן לחיים שמעבר לעבודה".
ספר על מקרה/מטופל שלא תשכח לעולם.
"בתחילת ההתמחות ברפואה פנימית, השתתפתי בהחייאה של חולה. זה היה חולה שמצבו הדרדר תוך ימים ולא הצלחנו להבין לחלוטין את מחלתו. בעת ההחייאה, תפקידי היה להנשימו בעזרת מנשם מסוג 'אמבו'. למרבה הצער, החולה נפטר וכאשר הפסקנו לבסוף את ניסיונות ההחייאה, שמתי לב שמרב התרגשות, לחצתי בכל כוחי על המנשם בעת ההנשמה וקצות האצבעות שלי נכוו מהחיכוך. חשתי שהמוות חלף כל-כך סמוך אליי, עד כדי כך שנשרפתי מקרבתו".
ספר על הידע הרפואי החדש בתחומך, על טיפולים חדשניים והצלחות שלא ניתן היה להשיגן לפני עשר שנים.
"מבחינה טיפולית, בראומטולוגיה מתרחשת מהפכה בעשור האחרון. הבנה מעמיקה יותר של מרכיבי הדלקת הביאה לפיתוח מגוון תרופות ביולוגיות (כגון תרופות נוגדות TNF או נוגדנים מונוקלונלים לתאי B) אשר מאפשרות הקלה משמעותית במגוון מחלות דלקות מפרקים כגון דלקת מפרקים שגרונתית (Rheumatoid arthritis), דלקת מפרקים ספחתית (psoriatic arthritis) ודלקת מיקשחת בעמוד השדרה (Ankyldosing spondylitis). לחלק ניכר מהחולים ניתן היום להציע טיפול יעיל המביא להפוגה מלאה או כמעט מלאה, המונעת הידרדרות מבנית של המפרקים וליקויים בתפקוד. זוהי בהחלט תקופה מרתקת מבחינת ההתקדמות הטיפולית בתחום".
מהן התוכניות שלך בתחום? לאן אתה שואף להתקדם?
מאוד אשמח לשלב רפואה קלינית בראומטולוגיה עם מחקר אימונולוגי מעבדתי בסיס. אני שואף לפתח את המחקר במנגנוני הדלקת במחלות ראומטולוגיות – מחקר הנשען על הקשר הישיר עם החולים. השילוב בין רפואה ומחקר בסיסי מאפשר חלון הצצה מיוחד לתהליכי הפתוגנזה של המחלות באדם, מצב שלפעמים לא ניתן להשיגו במחקרים הרחוקים מן הקליניקה אשר מתבססים על מודלים אחרים כגון חיות מעבדה".
צילום: יונתן בלום
כיצד בת הזוג שלך מתייחסת למקצוע בו בחרת?
"אשתי, כאמור, גם היא רופאה מתמחה והכרנו בעת הלימודים באוניברסיטה. שני רופאים בבית, במיוחד כששניהם מתמחים, הוא מצב שיוצר עומס רב. ישנם שבועות שאנחנו מרגישים שאנו במרוץ שליחים, והילדים הם ה'מוט' שעובר מאצן לאצן. מצד שני, אנחנו מאוד מבינים את הקשיים וכן את הריגושים שהשני חווה בעבודתו. אנחנו משתפים אחד את השני בחוויות, בסיפורים על מקרים ולעיתים אף מתייעצים אחד עם השני באופן מקצועי. הקשיים הנובעים מהתורנויות או המתח שלפני מבחנים מוכרים לשנינו, ולכן קל יותר להכיל ולפרגן אחד לשני".
האם אתה מנהל אורח חיים בריא?
"למרבה הצער, לא מספיק. למרות ניסיונות רבים, אני לא מצליח לפנות זמן לפעילות גופנית. אני הולך לישון מאוחר מדי, מכור לקפה, ומתפתה יותר מדי לשוקולדים שתמיד נמצאים בעבודה. יש לי אשליה שלאחר סיום ההתמחות המצב ישתפר".
כיצד אתה מבצע הפרדה בין העבודה לבית?
האמת היא, שקשה לי להפריד בין העבודה לבית. אני מהרהר הרבה על החולים ועל המחקרים גם בשעות הערב וכאשר יש תקופות לחוצות יותר בעבודה אני מרגיש שתחושת העומס חוזרת יחד איתי הביתה. למזלי הרב, יש לי בית שהוא סובלני וסבלני כלפי. אני מקווה שככל שחולף הזמן, אני לומד להכיר את עצמי קצת יותר טוב וכך לבצע את 'תרגילי הלוליינות' שבין העבודה למשפחה ולעצמי, באופן מוצלח יותר".
סיפרת שאתה חובב צפרות וצילום. איך הגעת לתחומים אלה והאם אתה מוצא להם זמן כיום?
"התחלתי להתעניין בצפרות כבר בתחילת חטיבת הביניים. כנער, השתתפתי בחוג לצפרות של החברה להגנת הטבע בירושלים. תחביב הצילום התפתח במקביל והשתלב היטב עם אהבתי לטיולים וצפרות. אני נהנה מצפרות מכיוון שקיים בו שילוב של טבע, להיות בחוץ, לטייל הרבה וכן אלמנט של התבוננות ושקט.
כיום, התחביבים באים לידי ביטוי רק בזמן חופשות, לרוב בחופשות משפחתיות. הצלחתי להדביק את הילדים שלי באהבתי לטבע וציפורים (לפחות בינתיים). החודש לדוגמה, נסענו לטייל בנחל תנינים ובבריכות הדגים של קיבוץ מעגן מיכאל, ונהננו כולנו מהשפע הרב של ציפורי המים שעוברות כאן בעונת הנדידה".
במחשבה לאחור, היית בוחר שוב ברפואה?
"ללא ספק".