ד"ר אבי יצחק. "אני קורא כל דבר, בלי הבחנה, וזה עושה לי טוב"
רונית הראל
"הטיפול בפצועים חשף אותי לעבודה הכירורגית"
ד"ר אבי יצחק (35), בוגר לימודי רפואה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מתמחה בכירורגיה במרכז הרפואי סורוקה בבאר-שבע. כיום, אחרי שלב א' בהתמחות, הוא ראש מדור רפואה בפיקוד דרום. הוא יליד אתיופיה, עלה לארץ בגיל 19, נשוי ואב לשלושה ילדים, קצין בדרגת רב-סרן, מתגורר בבאר-שבע
מה הדבר שמגדיר אותך במיוחד כרופא?
"המגע עם אנשים והיכולת לסייע להם בבריאותם - אני חושב שיש לי גישה טובה לחולים".
האם היה רגע מכונן שבו הבנת כי להיות רופא זה הייעוד שלך בחיים?
"אין נקודה קריטית שאני יכול להצביע עליה, שאז הבנתי פתאום שייעודי להיות רופא. בשלב זה של חיינו כמתמחים אנחנו נמצאים כל הזמן בהתלבטות שמא בחרנו את המקצוע הלא נכון – במיוחד כשאנחנו מסתכלים סביבנו על חברים, בהיי-טק למשל, שחיים טוב יותר ולא צריכים לעבור את המסלול שאנחנו עוברים. דווקא עכשיו, כשאני באתנחתה בין תפקידים, אני מבין שלא יעזור שום דבר – אני חייב להיות רופא. לא אוכל להמשיך ליהנות מהחיים ללא המגע עם האנשים, החיוך כשאני עוזר להם והשמחה שלהם כשהם מרגישים טוב יותר. ברגעים אלה ברור לי שבחרתי כמקצוע את מה שמתאים לי ביותר".
צילום: יונתן בלום
מה משך אותך לתחום הכירורגיה דווקא?
"בתקופת הלימודים אהבתי כמעט כל מקצוע שלמדתי, ובאמת התלבטתי. בהמשך, כעתודאי, מילאתי תפקידי שדה כרופא צבאי של גדוד 101 בצנחנים ובסיירת. תפקיד כזה מערב בדרך-כלל רפואת חירום וטראומה. הטיפול בפצועים חשף אותי לעבודה הכירורגית, סקרן אותי ועורר בי עניין. הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
איך נראה היום שלך במחלקה?
"המחלקה הכירורגית גדולה מאוד - 44 מיטות. היום בבית החולים מתחיל בדרך-כלל בשבע בבוקר, כשאני מגיע למחלקה. אני מתעדכן על מצב החולים ומצטרף לישיבת בוקר. שם מוצגים השינויים שחלו אצל החולים מאז הישיבה הקודמת, ומדברים על תוכנית הניתוחים של היום. בשעה שמונה המתמחים יורדים לחדר הניתוח, והבכירים נשארים במחלקה לביקור בוקר.
"את התורנות בחדר הניתוח אני מסיים בצהריים, בסביבות השעה שלוש. העבודה נעשית בעומס רב, ואין בכירורגיה מושג שנקרא הפסקת צהריים. כשאני מסיים את הניתוחים אני חוזר למחלקה לביקור ערב, או במקרה שאני תורן – יורד למיון.
"מיון כירורגי הוא אחד המיונים הקשים ביותר שאני מכיר, ובסורוקה עושה אותו מתמחה בודד בסיוע סטאז'ר. אתה מוצף עבודה ועומס, וכך זה נמשך עד שמונה בבוקר ביום שלמחרת. אין לך רגע לעצמך. בבוקר אני עולה למחלקה לעדכן, ואז בדרך-כלל מבקשים ממני לעשות 'עוד משהו קריטי' – ניתוח קטן או ביקור במחלקה. רק אז אני משתחרר.
"חלק מהרופאים הבכירים בכירורגיה כללית התמחו בתקופה שבה לא הגבילו את שעות התורנות, וכנראה חושבים עד היום שכך צריכה להתנהל התמחות בכירורגיה. אם אתה עייף, תנקר או תלך לנוח בחדר צדדי - ואז תחזור להמשיך את היום. לאחרונה חלה אצלנו במחלקה התפתחות חיובית – התקבלו מתמחים חדשים בוגרי הארץ, צוואר הבקבוק התרחב – וזה מקל מאוד את החיים".
האם היה אירוע שריגש אותך במיוחד?
"לפני כמה ימים עשיתי סדר בתמונות שיש לי בבית, ונתקלתי בשתי תמונות שמאוד ריגשו אותי. אחת מהן צולמה כשסיימתי את התפקיד בגדוד 101. בגדודי חי"ר החיים הם מאוד אינטנסיביים, רצים כל הזמן, לא ישנים, והמעמסה הפיזית גדולה. ברור שבתנאים כאלה אתה לא עוצר לחשוב מה החיילים חושבים עליך.
"בתמונה שמצאתי רואים את החובש של הפלוגה המסייעת שמעניק לי תעודת הוקרה מחיילי הפלוגה, על כל מה שעשיתי בתקופת שהותי במחיצתם. אני זוכר את ההרגשה העילאית שהיתה לי אז - שבכל זאת, עם כל הקשיים שעברתי, זכיתי למשוב החשוב הזה.
"האירוע השני, שהונצח בתמונה, התרחש כאשר נפצעתי במהלך מבצע, והייתי מושבת לתקופת-מה אחרי ניתוח בכתף. לא אהבתי את הישיבה הבטלה בבית, וביקשתי לחזור למרפאה כשאני עובד עם מתלה לכתף. כך עבדתי חודש ימים, ואז הגיע חג הפורים. לא השתתפתי בתחרות התחפושות בבסיס, אבל למחרת הגעתי למשרד של מפקד היחידה וראיתי את התמונה שזכתה בתחרות - שלושה מהחיילים שלי צבעו בשחור את הפנים והידיים, ושמו על עצמם מתלה לכתף. זו היתה דרכם לציין את העובדה שלמרות שאני פצוע - אני נמצא איתם. התרגשתי מאוד".
האם היה מקרה שתסכל אותך במיוחד?
"רגעים ממש מתסכלים שגרמו לי לשקול לעזוב את ההתמחות בכירורגיה - לא היו, וזה מה שמוביל אותי לחשוב שאני במקצוע הנכון עבורי. מה שכן, יש ימים מתסכלים. העבודה במיון הכירורגי קשה, ולעתים אתה זוכה לתגובה בוטה או דיבור לא יפה מהחולים או מבני המשפחה שלהם. אני זוכר מקרה שבו בשתיים בלילה הגיע למיון בחור שיכור וחבול, מלווה באחיו. הם ביקשו תרופה נגד כאבים ונתתי להם, ובכלל השתדלתי להיענות לבקשותיהם.
"בשלב כלשהו השיכור קם ורצה לעזוב את המיון. כמובן שלא היה ביכולתי לעצור בעדו. אחרי הסבר על הסיכון שהחולה לוקח על עצמו בעזיבתו את המיון ללא שעבר בירור, ביקשתי שיחתום על טופס סירוב אשפוז, כמקובל בנוהלי העבודה. ככל הנראה, אחיו לא אהב את ההסבר, הסתכל עלי ואמר: 'חשבתי שאתה שונה. חבל שתרמתי 5 שקלים לקופת הצדקה של בית הכנסת כדי שתעלה לארץ'. זה מתסכל. זה בלשון המעטה להתעלם מכל נסיונותי לסייע לחולה. היה לי רע בשעות שנותרו עד תום המשמרת. אבל למחרת היה יום חדש".
מה הדבר שאתה הכי אוהב לעשות במחלקה, ועל מה היית שמח לוותר?
"במחלקה אני אוהב את מה שכרוך במגע עם חולים. בחדר הניתוח אני אוהב להוביל ניתוחים וללמוד כל הזמן. הייתי שמח מאוד לוותר על כל הדברים המנהלתיים, הפרוצדורליים – לתקן מכתבי שחרור, לקבוע תורים, וכך הלאה.
מה הדרך שלך להתמודד עם העומס והאינטנסיביות בעבודה?
"אני אוהב לרוץ, וזו הדרך הטובה ביותר לפרוק עומס או מתח. אני יוצא בשישי או בשבת בבוקר לריצה של 12-10 קילומטר, וחוזר עייף ומותש. גם ניצלתי את זמן הריצה למחשבה על דברים שונים, וגם התשתי את הגוף, כך שמיד לאחר מקלחת קרה אני הולך לישון. חוץ מזה אני אוהב לפנק את עצמי עם ספר. אני קורא כל דבר, בלי הבחנה, וזה עושה לי טוב".
עלית לארץ בגיל 19 מאתיופיה. עד כמה סטודנט לרפואה ורופא הם דמויות חריגות בעדה?
"בתחילת לימודיי בבית הספר לרפואה נשאלתי שאלות כאלה פעמים רבות. אין הרבה סטודנטים לרפואה בעדה האתיופית, בודדים. מדוע זה כך? התשובה מאוד מורכבת. בעיקר זו שאלה של חינוך בגיל צעיר והשקעה בחינוך מוקדם, אבל לא רק.
"היתה תקופה שבה כמעט כל דבר שעשיתי היה חדשות. בעיתונים קראו לזה 'הסטודנט האתיופי הראשון שלומד רפואה', אחר-כך 'האתיופי הראשון שהתחיל התמחות בכירורגיה', אחר-כך 'האתיופי הראשון שמשרת בצנחנים'. זו מעמסה לא פשוטה, והתחושה היא ששמה הטוב של עדה שלמה מונח על כתפיך. במהלך הלימודים שלי ברפואה כישלון במקצוע מסוים לא בא בחשבון עבורי, כי בראייה שלי באותם ימים, אם סטודנט אתיופי נכשל, זה אומר שכל העדה נכשלה. כך נהגתי להסתכל על זה.
"נקודת המפנה חלה כשהבנתי שבשביל לייצג את העדה שלי נאמנה, אני צריך להיות קודם-כל אני עצמי. התברר לי שאנשים מסתכלים עליך כאדם בודד – בתנאי שהם מכירים אותך. אתה לא יכול ללבוש כל הזמן את החליפה של העדה, כי בסוף אתה לא נאמן – לא לעדה ולא לעצמך. ההבנה הזו הקלה עלי מאוד בדרך שאני מתנהל כיום הן עם אנשים והן עם עצמי.
"יש שני סטודנטים אתיופים, שאני לא מכיר באופן אישי, שלומדים רפואה - אחד בבן-גוריון והשני בתל-אביב. אישית היום אני כמעט לא חושב על המוצא שלי. החיים מתגלגלים, ואין לזה כמעט שום השפעה. הרבה פעמים אני צריך להתאמץ ולהיזכר שאני אתיופי ושונה בנוף".
מי האדם שהשפיע עליך ביותר - אישית ומקצועית?
"היו שניים כאלה. פרופ' עמנואל סיקולר, מנהל פנימית ב' בסורוקה, הוא הראשון שלימד אותי לחשוב בצורה דידקטית בנושא הרפואה. אני אסיר תודה לו על כך. אחד הדברים שלמדתי ממנו זה שאסור לדרוש מאחרים מה שאתה לא מוכן לדרוש מעצמך. השני הוא מנהל המחלקה לכירורגיה בסורוקה, פרופ' סולי מזרחי, כירורג משכמו ומעלה, ואני מאחל לעצמי להיות מנתח כמוהו".
מה מצחיק אותך?
"הגששים. יש לי את כל המערכונים שלהם, ובכל פעם שאני שומע אותם זה מצחיק אותי מחדש".
אם לא היית רופא, היית...
"כנראה פסיכולוג".
איפה אתה רואה את עצמך עוד עשר שנים?
"אני לא יודע היכן בדיוק. אני רק יודע שארצה להתפתח בתחום המקצועי הכירורגי ולהגיע הכי גבוה והכי רחוק שאפשר".