לאורך ההיסטוריה לא תמיד התקיימה הפרדה מקצועית ברורה בין הרוקח לרופא ואיש הדת – שלושתם כאחד עסקו במציאת פתרונות למצבי חולי של בני האדם, לעתים קרובות על-ידי שימוש בחומרים המצויים בסביבתם הטבעית. מצב זה השתנה באירופה בתקופת ימי הביניים. קיסר גרמניה פרידריך השני הוציא בשנת 1240 צו המפריד בין הפרקטיקה הרפואית לפרקטיקה הרוקחית, ובכך סימן את תחילתה של הרוקחות כמקצוע העומד בפני עצמו, ואשר עוסק ברקיחת תרופות. הצו אף מבהיר כי על הרוקח להכין את התרופות במיומנות המקצועית הדרושה ובאיכות אחידה ונאותה.[1]
פיצול דומה התרחש מאוחר יותר גם באנגליה, בה השיגו הרופאים עם השנים תדמית אינטלקטואלית וסטאטוס חברתי גבוה יותר ביחס לרוקחים. באנגליה חל איסור על רוקחים לאבחן חולים ולייעץ להם תמורת תשלום. הרופאים עסקו בדיאגנוזה ורשמו תרופות, אך נאסר עליהם לנפקן. ידוע גם על מספר מקרים בהם הגישו רופאים תביעות משפטיות כנגד רוקחים שעברו את גבולות המקצוע. חקיקה שהתפתחה באנגליה בתקופת הנאורות הגדירה את הרפואה ואת הרוקחות כדיסציפלינות נפרדות באופן רשמי. [2]החקיקה תרמה להפיכתן לשתי גילדות אחיות-יריבות, שכן מחד עליהן לעבוד בשיתוף פעולה על מנת להשיג תוצאות טיפוליות מיטביות, אך מאידך הן מתחרות זו בזו תדיר על גבולות עיסוקן ועל מעמד כלכלי-חברתי. לאחר מאות שנים בהן התפתחו הרפואה והרוקחות כשני מקצועות שונים, חל היפוך מגמה בשלהי המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת. במדינות המערב החל טשטוש גבולות בין תחומי העיסוק של שתי הדיסציפלינות. הגורמים להתקרבות בין שני המקצועות, דפוסי שיתוף הפעולה שלהם, החסמים לשיתוף הפעולה, התועלת הצומחת ממנו והתפשטות המגמה בעולם יידונו בקצרה בסקירה זו.
רוקחים בקהילה ובבתי החולים מגבירים את מעורבותם בהיבטים שונים של הטיפול התרופתי ברחבי העולם. מגמה זו מזמנת שיתופי פעולה הדוקים יותר בין רוקחים לבעלי מקצועות אחרים בתחום הבריאות, ובעיקר - רופאים. התפתחות משמעותית בכיוון זה הייתה, למשל, היווצרותה של הרוקחות הקלינית (Clinical Pharmacy) בשנות השישים של המאה העשרים. רוקח קליני הוא רוקח שקיבל הכשרה אקדמית מיוחדת, שהתמחה בתחומים שמטרתם שיפור הטיפול התרופתי, והתאמתו המרבית למטופל על מנת להשיג יעדים רפואיים אופטימליים. בנוסף מייעץ הרוקח הקליני לרופאים, לאחיות ולמטופלים, ומספק להם מידע בנוגע לטיפול התרופתי הרלוונטי.[3] התפתחות משמעותית נוספת הגיעה מאוחר יותר – מדינות החלו להתיר לרוקחים לנפק תרופות מרשם ללא מרשם רופא. בכך הוסרה המחיצה העיקרית והמשמעותית ביותר, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה סימבולית בין הרופא לרוקח. במהלך שנות התשעים חל בצפון אמריקה שינוי אידיאולוגי תוך-דיסציפלינארית באופן שבו רוקחים תופסים את עצמם ואת תפקידם. רוקחים אינם רואים עצמם עוד רק כמי שמנפקים תרופות ומספקים מידע עליהן, אלא כמי שלוקחים על עצמם אחריות לתוצאי הטיפול של המטופל, ומעורבים בהליך הטיפול באופן אקטיבי. תפיסה זו באה לידי ביטוי בתכני הלימוד הרוקחיים באוניברסיטאות, בהם הושם דגש על יחסי רוקח-מטופל ועל גישה מערכתית לזיהוי בעיות הקשורות לתרופות ולפתרונן.[4] להתפתחויות אלה כמה גורמים עיקריים: העלייה במורכבותה של התחלואה, ובעיקר התחלואה הכרונית, עקב העלייה בתוחלת החיים והזדקנות האוכלוסייה מאלצת את מערכות הבריאות למצוא פתרונות יצירתיים להתמודדות עם צרכי הבריאות של האוכלוסייה. למגמה זו מתווספת העלייה במורכבות הטיפול התרופתי על היבטיו השונים: המעקב אחר היסטוריית הטיפול המלאה של המטופל ; הדיוק בזהות התרופות הנרשמות עבורו ובמינוניהן ; הצורך לספק לו את כל המידע הדרוש לגבי הטיפול התרופתי ; המעקב אחר היענותו להנחיות הטיפוליות, מצבו הבריאותי ותוצאות הטיפול. כך, ניהול הטיפול התרופתי הופך בימינו לאתגר ממשי. הידוק שיתוף הפעולה בין הרוקח לרופא תוך הגברת מעורבות הרוקח בהליכי הטיפול, הינו כלי מרכזי בימינו להתמודדות עם אתגר זה. לגורמים אלה יש להוסיף את ההתפתחות הטכנולוגית של מערכות המחשוב, אשר הקלה על הגברת מעורבות הרוקחים בניהול הטיפול. תיעוד המרשם דורש זמן קצר יותר כיום לעומת ימים עברו. כמו כן הגישה אל ההיסטוריה הרפואית של המטופל קלה יותר. פעילויות רוטיניות כגון אחסון התרופות וקטלוגן קלות יותר לביצוע בימינו מבחינה טכנית. כך הופכת עבודתו של הרוקח ליעילה יותר.[5] בנוסף לכך, זה שנים שהרוקח אינו רוקח בעצמו את תרופותיו לנוכח עלייתה של תעשיית התרופות, ובכך, למעשה, הוא אינו מבצע את התפקיד שבו עסק עד לאחרונה מבחינה היסטורית. על רקע תהליכים אלה מנסות מערכות הבריאות לייעל את עבודת כוח האדם שברשותן, ולערב רוקחים בעלי הכשרה מתאימה במשימות בעלות אופי טיפולי. גורם נוסף המאיץ את התגברות מעורבותם של הרופאים בניהול הטיפול התרופתי הוא פעילותם המאורגנת כפרופסיה. מבחינה פרופסיונאלית, ארגוני רוקחים מקדמים את מעורבותם של חבריהם בתחום הטיפול, ובכך מקדמים תפקידי רוקחות חדשים, לעתים תוך הגברת המתח בינם לבין ארגוני רופאים. מחקרים אכן הראו כי שיתוף הפעולה בין רופאים לרוקחים תוך הגברת מעורבותו של הרוקח בטיפול, עשוי לשפר את תוצאי הטיפול בקהילה ובבתי החולים. למשל, מחקרים הראו כי שיתוף פעולה בין קרדיולוגים לרוקחים קליניים משפר תוצאות טיפול ומקטין סיכון בחולי לב. [6] סקירה אחרת הראתה כי התערבויות של רוקחים בקהילה בטיפול מסייעות להפחתת לחץ דם בקרב מטופלים.[7] זאת ועוד, נמצא גם כי רוקחים בעלי תפקידים מורחבים תורמים לייעול הטיפול התרופתי הניתן במחלקות לרפואה דחופה, ולשיפור בטיחותו.[8] עוד נמצא כי נוכחות פעילה של רוקח קליני ביחידה לטיפול נמרץ הפחיתה ב-66% את שכיחות תופעות הלוואי, ובמחלקת ילדים מעורבות רוקח קליני הפחיתה את שכיחות תופעות הלוואי בשיעור אף גבוה מזה (94%).[9] מאידך, יש מחקרים אשר העלו חשש מפני פרגמנטציה של הטיפול, העלול להתפצל בין נותני שירות שונים. פיצול זה עלול לפגום בהליך הטיפול ולהזיק למטופל, במיוחד בהיעדר תקשורת אופטימלית בין בעלי המקצוע, אשר פעמים רבות ממוקמים באתרים נפרדים, ואינם שומרים על קשר רציף ויומיומי זה עם זה.[10][11] על רקע חסרונות אלה יש המטילים ספק בערכה של מעורבותם הגוברת של הרוקחים בהליך הטיפולי. סגן נשיא ההסתדרות הרפואית האוסטרלית ונשיא האיגוד הרופאים הכלליים האוסטרלי מתחו ביקורת נוקבת על החלטת ממשלת אוסטרליה בשנת 2015 לממן ב-1.2 מיליארד דולר אוסטרלי תכניות ניסיוניות במסגרתן יוטלו על רוקחים משימות שבעבר מולאו רק על-ידי רופאים ואחיות, בהן מתן חיסונים, חבישת פצעים וניהול הטיפול במצבים כרוניים. השניים העלו מספר טענות כנגד החלטת הממשלה: ראשית, צעד זה עלול להוביל לפרגמנטציה של הטיפול בין מטפלים רבים המגיעים מדיסציפלינות שונות. עוד, נטען כי הרוקחים חסרים את ההכשרה המתאימה למתן שירותים רפואיים. ולבסוף נטען, כי במסגרת המגבלות התקציביות, הממשלה צריכה הייתה להשקיע את המשאבים הללו בצרכים מערכתיים אחרים במקום להיכנע, לדבריהם, ללחץ הגילדאי של הרוקחים, בעטיו הושקעו לבסוף משאבים בתכניות שתועלתן חסרה תשתית ראייתית מספקת.[12]
בסקירה בינלאומית שפורסמה בשנת 2015 מיפו החוקרים מגוון תפקידים חדשים של רוקחים בקהילה. תפקידים אלה חולקו על-ידם לשתי קבוצות:[13]
החוקרים סקרו את התפקידים שממלאים רוקחים במספר מדינות: ארצות הברית, קנדה, אנגליה, סקוטלנד, אוסטרליה והולנד. נמצא כי בכל המדינות הללו רוקחים רשאים לנפק תרופות מרשם המשך במצבי חירום (למשל, למניעת היריון). כמו כן, בכל המדינות הללו רוקחים בעלי הכשרה מתאימה רשאים, בגבולות ובתנאים מסוימים, לרשום או לחדש מרשמי המשך של רופאים במצבי תחלואה כרוניים. באנגליה, סקוטלנד, מרבית מדינות ארצות הברית וחלק ממחוזות קנדה, רוקח בעל הכשרה מתאימה אף רשאי ליזום טיפול תרופתי באופן עצמאי. עוד נמצא, כי בכל המדינות שנסקרו למעט הולנד מותר לרוקח לרשום תרופות במצבים קלים. בכל המדינות שנבדקו מלבד אוסטרליה, רוקח רשאי לשנות את מינון התרופה שרשם הרופא. בחלק ממחוזות קנדה, בכל מדינות ארצות הברית, באנגליה ובסקוטלנד רשאי רוקח להחליף את התרופה הרשומה בתרופה אחרת. בכל המדינות מותר לרוקחים להזמין בדיקות מעבדה ולפענחן (בהולנד הרוקח לא יתוגמל בעדן). קנדה היא המדינה היחידה בה רוקח מורשה להזריק תרופה למטופל (בחמש פרובינציות).[14] התפתחות דומה נרשמה בשנים האחרונות גם בצרפת. חוק משנת 2009 מאפשר לרופא ולרוקח להתקשר במסגרת הסכם לשיתוף פעולה. במסגרת הסכם זה, הכפוף לאישור רשויות הבריאות במדינה, רשאי הרופא להאציל סמכויות לרוקח, כגון חידוש מרשמי המשך למצבי תחלואה כרוניים, שינוי מינוני תרופות במידת הצורך וביצוע סקירות של טיפולים תרופתיים לייעול הטיפול הרפואי.[15] יש הרואים במתן הרשאה למרשם תרופות על-ידי רוקח את שיאה של הגברת מעורבותו בטיפול התרופתי. ברי כי צעד זה לא יהיה אפשרי ללא תיאום ושיתוף פעולה עם הרופא. בארצות הברית, רישום תכשיר על-ידי רוקח מתבצע בדרך כלל במסגרת הסכם שיתוף פעולה פרטיקולארי בין הרוקח לרופא, במסגרתו רוקח מוסמך עובד בכפוף לפרוטוקול טיפולי מוגדר, ורישום התכשיר מתבצע על-ידו בהתאם לפרוטוקול זה. לרוקח חייבת להיות גישה להיסטוריה הרפואית של המטופל, כולל בדיקות מעבדה שערך, רשימת בעיות רפואיות והתרופות אותן נטל במהלך מחלותיו. כיום מקודמות בארצות הברית יוזמות טכנולוגיות בהן אפשר יהיה ליצור גישה ממוחשבת של הרוקח אל פרטי המטופל. בכל הנוגע להיקף לימודיו, רוקח רושם בארצות הברית לומד שש שנים, בסופן הוא מקבל תואר ד"ר לרוקחות ( Pharm. D.) - לפחות שנתיים של לימודי רוקחות בקולג' ואחריהן ארבע שנים של הכשרה מקצועית בפרמקולוגיה, ביו-רפואה ועוד. ברוב מדינות ארצות הברית רשאי הרוקח לרשום כל תרופה המותרת בחוק,[16] בקנדה מתבצע שיתוף הפעולה בין שני בעלי המקצוע באופן דומה. במחוז אלברטה, למשל, רשאי רוקח בעל הכשרה מתאימה, שקיבל הרשאה לכך, ואשר עובד בשיתוף פעולה עם רופא, ליזום או להאריך טיפול תרופתי שניתן לחולה כרוני, ואף לערוך שינויים מסוימים במשטר הטיפולי. הוא אף רשאי לרשום תרופות במצבי חירום כאשר רופא איננו בנמצא. בקולומביה הבריטית מתקיימים תנאים דומים למרשם רוקח.[17] בבריטניה התירו רשויות הבריאות בשנת 2003 לרוקחים בעלי הכשרה מתאימה לרשום תרופות מרשם (בדומה להיתר שניתן לאחיות). בבריטניה מותר רישום התרופות בשתי צורות:
הוועדה הלאומית לבחינת העיסוק ברוקחות לשנות ה-2000 (ועדת בניטה) קבעה, שיש להתאים את הגדרת תפקיד הרוקח בישראל לזו המקובלת בעולם המערבי. הוועדה הגדירה את תפקידו של הרוקח: "עיסוק מקצועי כמשלח יד באבחונם והערכתם של נושאים הקשורים בטיפול תרופתי, לרבות רקיחה, ניפוק, משגוח, מתן מידע, ייעוץ והדרכה בנוגע להיבטים הקשורים בתרופות והנעשים בדרך כלל בידי רוקח". תפקידי הרוקח כפי שהוגדרו על-ידי ועדת בניטה הם:[18]
קשה לומר באיזו מידה מתקיימות המלצות הוועדה הלכה למעשה, ומהו היקף מעורבותם של רוקחים בישראל בטיפול התרופתי תוך שיתוף הפעולה בינם לבין רופאים. עדויות מסוימות לשיתוף פעולה מעין זה אמנם קיימות, אך קשה להסיק מהן על היקפו ברמה הלאומית. רוקחים קליניים פועלים מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 ופעילותם הלכה והתרחבה עם השנים. אגף הרוקחות במשרד הבריאות מגדיר רוקחות קלינית כ"מטריה של שירותים רוקחיים שמטרתה שיפור ההשפעה הפרמקולוגית עד לרמתה המרבית, שיפור איכות הטיפול התרופתי, הפחתת הסיכונים הקשורים בו (תופעות הלוואי), וכפועל יוצא – צמצום עלויות הטיפול התרופתי למערכת". תפקידיו של הרוקח הקליני, כפי שמפרטם אגף הרוקחות מעידים על קיומן של נקודות ממשק לא מבוטלות בין הרוקח הקליני לרופא: ייעוץ תרופתי לצוות הרפואי ולמטופלים בבתי החולים ובקהילה ומתן מידע בתחום זה לשם זיהוי בעיות הקשורות בטיפול התרופתי, שיפור ההיענות לטיפול, מעבר מטופלים בין מחלקות או בין מוסדות אשפוז ; הערכת מגמות צריכה של תרופות ; כתיבת קווים מנחים לשימוש מושכל בתרופות בבתי חולים ובקהילה ; אכיפת פרוטוקולים לשימוש מושכל בתרופות ; השתתפות בקביעת מדיניות הטיפול התרופתי במוסדות רפואיים. עם זאת, עד כה פעילות זו לא הוסדרה באופן שיאפשר הכרה רשמית כהתמחות כפי שנהוג במקצועות הרפואה ולא נקבעה תקינה הולמת לביצוע פעילות זו בקהילה ובבתי- החולים.[19] רוקחים קליניים משולבים, בין היתר, בתהליך הטיפול הרפואי בצמוד לרופאי משפחה במחוזות השונים של קופת החולים שירותי בריאות כללית. תפקידו של הרוקח לנסות ולאתר בעיות בשילובי תרופות והיקפן, ולהציע לרופא את הדרך לטיפול תרופתי מיטבי. הרוקח גם עובר על תיקים רפואיים מורכבים מבחינה תרופתית, נפגש עם החולים בביתם או בסניף הקופה, סוקר את ארון התרופות ומסביר להם כיצד ליטול את התרופות.[20] רוקחים משולבים במסגרת הקופה גם בתחום הגריאטריה בקהילה. רוקחים עורכים הרצאות לקשישים, ליווי אישי ויתר תשומת לב לשימוש נכון בתרופות, בין היתר, תוך תיאום ושיתוף פעולה עם הרופא המטפל. יוזמה אחרת במסגרת הקופה היא הדרכות בנושא אינטראקציות תרופתיות שעורכים רוקחים לרופאים. כמו כן הוקם מוקד מידע טלפוני המשרת את צוותי הרפואה בקהילה – רופאים, רוקחים ואחיות של "שירותי בריאות כללית". במוקד, המאויש על-ידי רוקחים, מתקבלות מדי חודש מאות פניות בטלפון ובדואר אלקטרוני על תרופות.[21] מעבר לכל אלה, נראה כי הביטוי הבולט ביותר של מעורבות רוקחים בטיפול התרופתי, וככל הנראה גם השנוי ביותר במחלוקת, הוא מתן סמכות רישום תרופות בידי רוקחים שעברו הכשרה מתאימה. בשנת 2006 תוקנה פקודת הרוקחים באופן המתיר ניפוק תרופות מרשם בידי רוקחים. תיקון זה לווה במאבק בין המדינה והרוקחים לבין ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י) שהתנגדה למהלך. לאחר תהליך חקיקה ממושך ורווי מאבקים הושלמו תקנות החוק בשנת 2014. סמכויות הרוקחים, כפי שנקבעו בחוק, מצומצמות יחסית לאלה שניתנו להם במדינות אחרות. מתן מרשם ראשוני בידי הרוקח לא אושר, אלא חידוש מרשם רופא לתקופה של שישה חודשים בלבד עבור קבוצה מוגדרת של תרופות. כמו כן בסמכותו של הרופא לשלול את האפשרות למתן מרשמי המשך על-ידי הרוקח למטופל. בהמשך הורחבה רשימת התרופות המותרת לניפוק על-ידי רוקח ללא מרשם רופא - במרשם ראשוני, תחת הגבלות ובמקרי חירום בלבד.[22] סוגיית מרשם רוקח מהווה, אפוא, דוגמא מובהקת ליחסים הדואליים שבין שתי הדיסציפלינות – מחד, מאבק על גבולות תחומי העיסוק, ומאידך, צורך קריטי בשיתוף פעולה על אף המאבקים הפרופסיונליים מתוך הבנת טובת המטופל.
קנדה היא אחת המדינות העיקריות ממנה ניתן ללמוד על המידה בה מתקיים בפועל שיתוף הפעולה בין רופאים לרוקחים ועל מאפייניו. בקנדה, ובמיוחד בפרובינציית אונטריו, נפוצים צוותים רב-מקצועיים (FHTs – Family Health Teams), הכוללים קשת של אנשי מקצוע בתחום הבריאות, הפועלים במסגרתו של מודל שיתופי. בין אנשי המקצוע הללו ניתן למנות רופאי משפחה, אחיות, אחיות בעלות תפקידים מתקדמים (Nurse Practitioners), רוקחים, דיאטיקנים ועובדים סוציאליים. מטרתם של הצוותים הללו היא לקדם את בריאות המטופל באמצעות ניצול מיטבי של הידע המקצועי שמביא עימו כל אחד מבעלי המקצועי בתוך אותה מסגרת שיתופית. רשויות הבריאות של אונטריו הגדירו בשנת 2006 את תפקידו של הרוקח בצוות באופן הבא: אופטימיזציה של הטיפול התרופתי באמצעות הערכת המטופל (patient assessment), ניהול הטיפול התרופתי, חינוך, ייעוץ ושיתוף פעולה עם רופאים ומטפלים אחרים. אולם מעבר להגדרות אלה, הרשויות לא התוו הנחיות ליישום פיתוח תפקידיו החדשים של הרוקח על מנת לוודא שאינטגרציה מקצועית זו אכן תתממש. לכן, מעט מאוד ידוע על האופן שבו הרוקחים בצוותים רב מקצועיים אלה הצליחו לבנות את תפקידיהם החדשים, ובאיזו מידה הם ממלאים אותם. מחקר שטח, שמטרתו הייתה לברר עניין זה, גילה שונות רבה בגישתם של רוקחים לתפקידם במסגרת הצוות. יש רוקחים שראו עצמם ככוח עזר לרופא, האמון על קבלת ההחלטות הטיפוליות. הללו תפקדו בעיקר כמקור מידע עבור הרופאים בנוגע להיבטים שונים של הטיפול התרופתי: למשל, עריכת סקירות ספרות בנושאי פרמצבטיקה לבקשת הרופא או עריכת תרשימים לעלויותיהן של תרופות. התקשורת בין אנשי המקצוע התבצעה ברובה בדואר אלקטרוני ולעתים רחוקות יותר בטלפון. מדי פעם הרוקח נכנס לרשומות הרפואיות האלקטרוניות על מנת לשאוב מהן את נתונים. במסגרת גישה מקצועית זו, פגישות פנים אל פנים בין הרוקח ליתר חברי הצוות כמעט אינן מתקיימות, והוא אינו לוקח חלק משמעותי בקבלת ההחלטות הקליניות, המצויה בעיקר בידי הרופא.[23] לעומת זאת, יש רוקחים הנוקטים בגישה אקטיבית יותר. בנוסף לעיסוק במתן מידע תרופתי ליתר חברי הצוות, יש רוקחים העורכים פגישות פנים אל פנים עם מטופלים על בסיס קבוע על מנת להעריך בעיות הנובעות מהטיפול התרופתי, ולספק להם מידע עליו מידע. הרוקח אף עשוי לעבור על רשימות המטופלים על מנת לזהות מטופלים הסובלים מבעיות מסוימות, ולנסות להתאים עבורם טיפול תרופתי הולם יותר. יש רוקחים הלוקחים חלק בוועדות פנימיות של צוותים רב-מקצועיים ליישום תכניות לניהול הטיפול במחלות כרוניות. אותם רוקחים מעדיפים בדרך כלל תקשורת לא-רשמית וורבלית (במקום דואר אלקטרוני) עם הרופאים, והם אף עושים שימוש בתוכנת החלפת המסרים שבמערכת הרשומות הרפואיות האלקטרוניות.[24] ההבדלים בין הגישות השונות עשויים לנבוע ממספר גורמים, כגון מאפיינים ספציפיים של הצוותים הרב מקצועיים, לרבות גישתם של מנהיגי הצוותים וההנחיות הניתנות לאנשי הצוות. ההבדלים עשויים לנבוע גם מצורת החינוך וההכשרה של הרוקחים ומהאופן בו הם תופסים את מקצועם. זאת ועוד, מעבר לחוסר האחידות בתוך מקצוע הרוקחות, נראה כי קיים בקנדה חוסר הסכמה בין רופאים לרוקחים באשר לדפוסי שיתוף הפעולה ביניהם. מחקר אחר בדק את עמדותיהם של רופאי משפחה ושל רוקחים בקהילה בנוגע לדפוסים הרצויים של שיתוף פעולה ביניהם. מהמחקר עולה כי רופאים ורוקחים הינם תמימי דעים בנוגע לחשיבותו של שיתוף הפעולה לשיפור הטיפול הרפואי, אולם הם חלוקים ביניהם סביב שאלת הוצאתו אל הפועל. מהסקר עולה כי רופאים נטו להצהיר שהם מעוניינים בהגברת שיתוף הפעולה בתחומים בהם הוא כבר קיים, כגון מתן ייעוץ למטופלים ושיפור היענותם לטיפול. הדבר עמד בניגוד לעמדות הרוקחים, אשר השיבו בדרך כלל כי הם מעוניינים להגביר את השתתפותם בקבלת החלטות הנוגעות לזיהוי בעיות הקשורות לטיפול התרופתי, ניהול הטיפול בהן, לרבות אינטרקציות בין תרופות ; מתן מידע תרופתי לתמיכה בקבלת החלטות הנוגעות למטופל ; סיוע בשינוי הטיפול במטופלים ספציפיים לפי הצורך.[25] הן רופאים והן רוקחים העלו מספר חסמים לשיתוף פעולה ביניהם: חשש לפרגמנטציה של הטיפול בעקבות הרחבת סמכויות הרוקחים ; חששות הנוגעים לשאלות של אחריות מקצועית משותפת לטיפול ; היעדר גמול כספי עבור המשימות המתלוות להרחבת שיתוף הפעולה ; הקושי לעבוד מול בעלי מקצוע רבים ; היעדר תקשורת פנים אל פנים ; מגבלות זמן.[26] במחקר דומה נבדקו דפוסי שיתוף הפעולה בין קרדיולוגים לרוקחים קליניים במרפאות חוץ בבתי חולים בארצות הברית. ארגוני הקרדיולוגים בארצות הברית תומכים בהפעלתם של צוותים רב מקצועיים לטיפול במחלות לב, אולם היעדר הסכמה על האופן שבו יש לנצל כוח אדם לא רפואי פוגם ביעילות שיתוף הפעולה בין המקצועות השונים. המחקר העלה כי אין בספרות מודל כולל ומוסכם של שיתוף פעולה בין קרדיולוגים לרוקחים קליניים. אחד החסמים העיקריים להגברת שיתוף הפעולה הוא היעדר תגמול הולם לרוקחים קליניים במסגרת צוות רב מקצועי מעין זה.[27] במאמר אחר הצביעו חוקרים על שורה של חסמים לשיתוף פעולה בין הרופא לרוקח הקליני, האופייניים לבתי חולים: היעדר גישה למידע הרצוי או לעמיתים הנדרשים, מגבלות זמן, אי הבנה, אי הכרה או תפיסות מוטעות של תפקידים או תחומי אחריות של אנשי הצוות המטפל. עוד הוזכרה כחסם פוטנציאלי הנטייה לסגירות מקצועית (גישה מבדלת של "אנחנו" ו"הם") של הפרופסיות, שאלות של מעמד והירארכיה בין הפרופסיות ובסביבת בית החולים.[28]
במדינות רבות בעולם, ביניהן ישראל, גוברת מעורבותו של הרוקח בטיפול הרפואי בבית החולים ובקהילה תוך שיתוף פעולה עם מקצועות בריאות אחרים, ובעיקר עם הרופא המטפל. מגמה זו תואמת את השינוי התפיסתי שחל בעשורים האחרונים במקצוע הרוקחות, על-פיו הרוקח רואה עצמו כבעל תפקיד בשיפור הטיפול התרופתי ובניהול הטיפול בתחלואה כרונית, ולא רק כמנפק תרופות וספק מידע בנושא לרופא ולמטופל. שיאה של מגמה זו הוא במתן סמכות לרוקחים במדינות שונות, לרבות ישראל, לנפק תרופות מרשם ללא מרשם רופא – אם באופן עצמאי ואם כמרשם המשך לטיפול שקבע הרופא. מחקרים מראים כי הידוק שיתוף הפעולה בין שני בעלי המקצוע עשוי לסייע בשיפור תוצאי הטיפול במגוון תחומי רפואה. מאידך, יש עדויות לקיומם של חסמים שונים בבתי החולים ובקהילה להרחבת שיתוף הפעולה, ביניהם היעדר הסכמה בתוך מקצוע הרוקחות ובין רוקחים לרופאים על מהות תפקידיו של הרוקח, עומס וחוסר זמן, היעדר תגמול מתאים עבור המשימות המתלוות לשיתוף הפעולה ועוד. לכך יש להוסיף את החסרונות המתלווים להגברת מעורבותם של רוקחים, כמו גם מטפלים נוספים, בהליך הטיפולי, ובראשם סכנת הפרגמנטציה של ההליך הטיפולי והיעדר תקשורת רציפה ויומיומית בין המטפלים. על אף קיומם של חסמים וחסרונות אלה, נראה כי המגמה הכללית בעולם הינה הגברת שיתוף הפעולה והעמקת מעורבות הרוקחים בהליך הטיפולי. זו נעשית מתוך הבנה, כי תיאום והסכמה הדדית בין רופאים לרוקחים על מהותה של מעורבות זו ועל היקפה הינם תנאי הכרחי להצלחת המהלך כולו, ותוך ניסיון לעמוד על תרומתה לטיפול אל מול חסרונותיה.