ודים, בן יחיד לאסתר וגרי, נולד ביום י״ז באדר א׳ תשכ״ב, 21.2.1962 באוקראינה. ודים גדל והתחנך בעיר קייב. לאחר שסיים את לימודי התיכון בבית ספר מס׳ 189, המשיך ללימודים מתקדמים בקולג׳ לרפואה מס׳ 4 בקייב. בנובמבר 1980 גויס לשורות הצבא הסובייטי ושירת כפרמדיק במשך שנתיים.

בתום השירות, התקבל ללימודים במכון לרפואה כללית, וביולי 1989 סיים בהצלחה את לימודי הרפואה. ודים התקבל לעבודה כרופא מרדים במחלקה האונקולוגית של המכון למחקר רפואי, שם עבד במשך שנה.

בדצמבר 1990, כשהוא בן 28, עלה ודים ארצה יחד עם אמו וקבע את מקום מגוריו בעיר צפת. לבחינות ההסמכה ודים התכונן באופן עצמאי במשך שנה. הוא עבר את הבחינה בהצלחה בניסיון הראשון וקיבל את רישיון הרפואה הישראלי.
ודים הועסק כרופא מרדים במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים הממלכתי ע״ש רבקה זיו בצפת. הוא התחיל כמתמחה והמשיך כרופא מרדים מן המניין.

בשנת 1995 נישא לבחירת ליבו אמיליה(מילה)ובתום אותה שנה נולד בנם, נתן.
בסוף מאי 1994 ודים התגייס לשירות מילואים בצה״ל, קיבל רישיון של קצין רפואה מטעם הצבא ושירת כרופא בחיל הרפואה. במקביל קיבל את דרגת קצין הרפואה.

בשלהי ינואר 1997 גויס ודים שוב לשירות מילואים כרופא ביחידה קרבית מובחרת. בערב ה-4 בפברואר התרחש האסון: שני מסוקי יסעור התנגשו באוויר מעל למושב שאר־ישוב, ו־73 הלוחמים שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון נהרגו. ודים היה ביניהם. בן 34 היה בנופלו. הותיר אחריו אשה, בן ואם. בנו נתן היה אז בן שנה וארבעה חודשים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בצפת. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרן.

באיגרת ניחומים למשפחה כתב הרמטכ״ל דאז אמנון ליפקין־שחק: "ודים שירת כרופא בגדוד רפואה של עוצבת 'אתגר' בפיקוד צפון. הוא תואר על ידי מפקדיו כקצין מקצועי, בעל רמה אישית גבוהה, שמילא את תפקידו במיומנות ובמסירות. ודים הפגין רוח התנדבות ונכונות לעזור ולסייע לסובבים אותו בכל עת, הוא היווה דוגמה ומופת לפקודיו, הן כרופא והן כאדם."

מפקד היחידה הוסיף וכתב: "במשימתו האחרונה הפגין ודים את אותן התכונות שכה בלטו באישיותו – אנושיות, נאמנות למשימה, יוזמה, מוטיבציה ונכונות לשרת ולתרום, רצון ללמוד בעצמו ולהוות דוגמה לפקודיו כאדם וכרופא. ודים הדהים את החיילים ביכולתו המקצועית הגבוהה ובאופיו השקול והנבון. ודים נפל, כשהוא מגן על ביתו שבגליל."

התאקלמות בארץ:

בברה"מ סיים את בית הספר לרפואה, קיבל דיפלומה של אח, שירת שנתיים בצבא ולאחר מכן התקבל למכון לרפואה בקייב.
לאחר שקיבל את דיפלומט הרופא, עבד שנה במכון לאונקולוגיה ועלה עם אמו לישראל. ודים עמד לסיים את לימודיו באולפן. ודים ומילה נפגשו בארץ. הם הכירו בצפת אצל חברים משותפים. זה היה במרץ 1991. עמד במבחנים, קיבל רישיון והחל בהתמחות במחלקות השונות של בית החולים בצפת.
ודים, כמו כל רופא-עולה, היה זקוק לחוות דעתם של מנהלי המחלקות השונות בבית החולים. והוא קיבל. אז התעוררה הבעיה המרכזית – מציאת מקום עבודה. 11 חודשים ישב ודים בבית, לא הצליח למצוא מקום עבודה. ב-24 בינואר 1994 הוא התקבל למחלקת ההרדמה וההתאוששות של בית-החולים בצפת (לאחר מכן, המחלקה התפצלה לשניים ודים נשאר במחלקת ההרדמה). עם סיום המבחנים, התחיל בהתמחות.

קריירה צבאית:

בברה"מ שירת ודים שנתיים. בארץ עלתה השאלה האם מגייסים אותו לשנה וחצי כחייל, או שהוא ישרת במילואים. מילה וודים התלבטו בשאלה האם להתגייס לשנה וחצי. באותה תקופה הוא היה מובטל.
ברגע האחרון ויטלי רדינסקי, חברו, יעץ לו: "תשמע, אתה יכול להתגייס לשנה וחצי. אבל זה לא משנה כלום. לפני השירות כמו גם אחריו, סיכוייך למצוא עבודה זהים. אני מאמין שבחודשים הקרובים עניין העבודה יסתדר. תחליט". בסוף החליט ודים להיות רופא במילואים.
הוא היה בלבנון פעם אחת. 32 יום רצוף. בתחילה עשה טירונות בשכם. היה שם כל כך שקט, כל כך טוב. הוא עבר הכנה בבסיס מיוחד, שבו מכשירים רופאים צבאיים. אדם העובד כמרדים או בהתאוששות (כמו גם כירורג), תמיד יודע היכן הוא עומד לשרת. את רופא הילדים או הכללי עוד יכולים לשלוח לבסיס צבאי עורפי, אבל מקומם של המרדימים והכירורגים בחזית. במלחמה. במיוחד, אם הרופא – קצין צה"ל.
כאשר ודים עבר לראשונה מבדקים רפואיים בתל-השומר, הוא חזר הביתה ואמר לאשתו: "את יודעת מה הפרופיל שלי?", "אני יודעת, רואה כל יום", חייכה אליו מילה. והוא אמר: "יש לי פרופיל 97!" הכי גבוה!

את השירות בלבנון תיאר ודים: "יושב-שעמום, שומע רדיו. את הספר המסכן הזה קראתי מספר פעמים ואפילו למדתי בעל-פה, לא יכול להסתכל עליו. כל כך התעייפתי מהרדיו-כבר אין לי כוח. ואין מה לעשות. נופש".
כשהיה ודים מתקשר מלבנון, בדרך כלל פעמיים ביום, היה שואל את מילה: "היי, מה נשמע? הכל בסדר?", "בסדר. איך אצלך?", שואלת מילה, "הכל בסדר". ומילה ממשיכה "מה היום קרה אצלכם?" "אל תשאלי שאלות טיפשיות" היה עונה לה ודים. "ודים, אני יודעת הכל, אני מזמן צופה בטלוויזיה" "אז אם את צופה בטלוויזיה למה את שואלת? זה בכלל לא עלינו, זה באזור אחר, בגזרה אחרת". כך זה נמשך 32 יום.
ביום האחרון של השרות (לפני יציאה לעבודה) בעשרה לשתיים-עשרה, ודים התקשר וביקש שמילה תאסוף אותו. "נסעתי לכיוון מטולה." מספרת מילה, "שדה נקי. דרך עפר. אחת בלילה. בשוליים – בן אדם לבד בדרך עפר עם קיטבג, תת-מקלע, על הקיטבג כסדה מעוכה, לבוש באפוד מגן. נסענו הביתה."

לצבא גויס ב-20 לינואר יחד עם חברו ויטלי. בערב הם חזרו הביתה ואמרו שקיבלו חופשה עד ל-30 בחודש. עשרה ימים! ודים נסע לבסיס עם האוטו ומילה נשארה עם הבן נתן בצפת, אצל ההורים. "בערב הוא התקשר ואמר שהוא עם ויטלי נמצאים אצלנו בנוף-כינרת." נזכרת מילה, "הם ישבו קצת ולאחר מכן יבואו לקחת אותי. ויטלי התחיל לצעוק: 'מילה, תיקחי מונית
ובואי אלינו!'. התברר שודים עם ויטלי הלכו לשכן שלנו סשה ברסלבסקי, שאצלו התקבצו מספר אנשים. נוף-כינרת – מקום מיוחד- ישוב האינטלקטואלים: רבים מהרופאים קנו שם דירות."

מסירותו למקצוע:

עבודה הייתה תמצית חייו. "עבודה, עבודה – ושום דבר חוץ מעבודה." מספרת מילה, "לא פעם נאלצתי להביא במשך שלושה ערבים רצופים, ארוחת ערב לבית החולים לשלושה אנשים. החבר'ה בקבוצות של שלוש, היו יממה שלמה בתורנות. אם אין ניתוח, התורנים היו מתיישבים לאכול, עם הצחוקים והבדיחות. אם יש ניתוח דחוף – חוטפים לך במהירות את הסיר ומשאירים את הארוחה לאחר כך."בסוף שנת 1990, החליט ודים לעלות לישראל. משפחת מלניק התיישבה בצפת. "יום אחד, הופיע ודים במשרדי" נזכר דר' מרק טברסקוי, מנהל מחלקת ההרדמה של בית החולים 'זיו' בצפת בין השנים 2001-1976, "מסר ד"שים מעמיתי בקייב וביקש לרשמו לקורסים של רופאים עולים כהכנה לבחינות לקבלת רישיון ישראלי.
באותה תקופה ניהלתי את הקורסים הללו. לצערי, ודים הגיע מאוחר מדי ולכן נאלצתי לסרב לבקשתו, אך המלצתי בפניו להירשם למועד הבא. בניגוד להמלצתי, החליט ודים להתכונן עצמאית ולא לחכות למועד הבא. הוא ביקר במספר הרצאות בצורה לא רשמית, ועמד בבחינות בהצלחה מהפעם הראשונה.

הוא היה צנוע, לא התבלט, לא שאל שאלות מיותרות. הוא עבר את המבחנים בהצלחה מהפעם הראשונה וקיבל אישור לעסוק ברפואה בארץ. עם קבלת הדיפלומה, בא אלי ושאל, האם אהיה מוכן לקבלו להתמחות במחלקתי. עניתי שיש הרבה מועמדים ואנו צריכים לשוחח.
לאחר השיחה החלטתי שזה המועמד המתאים, אשר עונה על כל הדרישות ולא יתקשה להתחבר לאנשי המחלקה. ביום השני או השלישי לעבודתו, דפק ודים בהססנות על דלת משרדי וביקש אישור להיכנס. מה קרה? - שאלתי. הוא העביר לי מכתב המלצה מידיד וחבר לעבודה וותיק שלי. התברר שלפני העליה לארץ, ודים עבד במרפאה של המכון האונקולוגי של קייב, אותה מרפאה, בה ניהלתי בחיי הקודמים את מחלקת ההרדמה.
אז למה שתקת עד עכשיו ? – שאלתי בתדהמה.
'לא רציתי להתחיל את חיי בארץ דרך הכניסה האחורית.' ענה ודים.
הוא החל את חייו בארץ בהגינות ויושר ועמד בפיתוי להיעזר בפרוטקציה.
ודים, בחור נפלא, כישרוני מאוד. אדם טוב, חברותי ונדיב. במחלקה כולם אהבו אותו. עבד נהדר. במחלקה שלנו מתמחים הרבה רופאים-עולים. כל שבוע אחד מהם מקיים הרצאה על נושא מסוים. ודים השתתף במרץ בעבודה זו, הכין הרצאות בעזרת מקורות אנגליים ואמריקאיים. הרצאותיו היו תמיד מבריקות. חבריו לעבודה מאוד אהבו אותו. אני חושב – זה העיקר.
דוקטור ודים מלניק נשאר לנצח בזיכרוני כנקודה כואבת, שלא הזמן ולא כדורי ההרגעה יצליחו לרפא. מה אני יכול לספר עליו ? לצערי, מעט מאוד. הוא עמד במשך זמן קצר לידי על המזח, ואז הזרם ההרסני נשא אותו לגדה השניה – לממלכת המוות בה שולטת אלת האפלה, אלת המוות. והאושר היה כל כך אפשרי."
חבריו הרופאים של ודים מבית-החולים יודעים לספר על בחור חזק ואמביציוזי, מחוספס, מלא חיים הדבק במטרה. אדם אמין שאפשר לסמוך עליו. השתלט במהירות על כל רזי המקצוע. אם אחד החברים ביקש ממנו להתחלף במשמרת, הוא מעולם לא נענה בסירוב.

"הודות לאנשים כמו ודים וויטלי" אומר דר' אדוארד אלטמן, מנתח לב בביה"ח רמב"ם, "השתנת בארץ בצורה קיצונית הדעה על עליית הרופאים מרוסיה. חבר'ה כאלה, כמו ודים וויטלי, הופיעו בתפקיד של "שוברת הקרח", בקרח של חשדנות כלפי הרופאים – יהודים מרוסיה. הדבקות במטרה, כושר עבודה ויכולת ללמוד נמצאו אצל הרופאים שלנו ברמות כל כך גבוהות, שבארץ הבינו – הגיעו לכאן מרוסיה אנשים מיוחדים.

ליל האסון:

ודים היה אמור לסיים את המילואים שבוע מיום האסון. כאשר הודיעו בתקשורת על תאונת המסוקים, מילה, אישתו של ודים, היתה בקשר טלפוני עם אישתו של ויטלי, שישן בביתם בלילה האחרון. "לנו זה לא יקרה" אמרו שתיהן, "ובוודאי שלא שניהם יחד". כאשר נפתח מוקד המידע הטלפוני, שמותיהם של ודים ושל ויטלי לא הופיעו שם. מילה לא עצמה עין כל אותו לילה וב־5:15 לפנות בוקר נשמע צלצול הטלפון. נציגי המשטרה היו בדלת.

ב-20 במאי 1997, באולם הכנסים של איגוד הרופאים ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן התקיים טקס הענקת מלגות שמיות – על שם ד"ר ודים מלניק, הקצאת מלגות שמיות לזכרם של רופאים שנפלו בטרם עת הינה מסורת שנהוגה באיגוד הרופאים זה זמן רב.
מלגה על שם ד"ר ודים מלניק. כואב לומר את המילים האלו. אבל אי אפשר שלא לומר אותן. כדי שלא נשכח. כדי שנזכור – הוא נפל כשהגן עלינו. את המלגה קיבל רופא כירורג מבאר שבע, ד"ר ז'ילברט סאבאר, שנסע לשנתיים לטורונטו כדי לרכוש שם מיומנויות בטכניקות רפואיות חדישות לטיפול כירורגי בסרטן המעי הגס.
בטקס נכחו אלמנתו של ד"ר מלניק ז"ל, חבריו ושותפיו לעבודה. לזכרו נשא דברים נכה צה"ל, רופא מרדים של בית חולים בצפת, ד"ר איתן ויינברג.