בן לנינה ויפים. נולד ביום די בטבת תשכ"ד (20.12.1963) בקייב שבאוקראינה. בנם יחידם של רופאה ומהנדס. גדל ולמד בקייב, שם סיים את בית הספר התיכון בהצלחה. ויטאלי, שאהב להציב לעצמו אתגרים קשים ולנצחם, חלם ללמוד רפואה.
בזכות עיקשותו כמו גם בזכות הוריו, שמיאנו להשלים עם העובדה שליהודים החיים בברית-המועצות קשה להתקבל לאוניברסיטאות, הצליח להגשים את החלום ונדד עד להרי אוראל, שם החל ללמוד רפואה באוניברסיטת ציילאבינסק. ויטאלי הבריק במתמטיקה וניחן בזיכרון פנומנלי ובכישרון מיוחד לשפות. חבריו מימי הלימודים מתארים אותו כאדם שמח שעמד תמיד במרכז העניינים, שנהג לחלוק עם חבריו את חבילות המזון ששלחו לו הוריו ולחגוג ימי הולדת באוכל, בשתייה ובריקודים. בתקופת הלימודים, התנדב לבצע תורנויות בכירורגיה ללא קבלת תמורה כספית, כדי לצבור פרקטיקה בניתוחים.
בימי לימודיו באוניברסיטה פגש את אנה, אחריה חיזר בפרחים, ומששבה את לבה, לא נפרדו עוד דרכיהם. בשנת 1986 סיים בהצלחה את לימודיו בבית הספר לרפואה. ויטאלי, שמטעמים אידאולוגיים עמד על כך שבנו ייוולד בארץ, עלה עם משפחתו בספטמבר 1990, ושבוע לאחר מכן נולד בנו יוסי.
המשפחה התיישבה בצפת וויטאלי החל מיד בלימודי עברית באולפן ובקורס הכנה לבחינות לקבלת רישיון רפואה. כעבור חודשיים ניגש למבחן ועבר אותו בקלות כבר בניסיון הראשון. שנה וחמישה חודשים מיום שהגיע ארצה היה לרופא מן המניין בבית-החולים 'רמב"ם' בחיפה.
בתום תקופת הניסיון בבית החולים התקבל למחלקת כירורגיית חזה כמתמחה. מנהלי המחלקה שזיהו את מעלותיו צפו לו עתיד מזהיר בתחום ניתוחי החזה.
ויטאלי הקים את ביתו בשכונת 'אורות' באור עקיבא. נקלט יפה ביישוב ואהב את המקום. במשך השנים עלו ארצה גם חבריו מימי הלימודים באוניברסיטה והחבורה שבה והתאחדה. בשבתות ובחגים היו נקבצים יחדיו, בכל פעם בביתו של אחד מהם, ומשמרים את מסורת החגיגות המשותפות של ימי ההולדת. "ויטאלי היה מוקד החגיגות. פוקוס חברתי... איש שיודע לאהוב, יודע לחיות, יודע להיות חבר, בעל ואבא נהדר, עם חוש הומור מבריק, על הצד הסרקסטי, תמיד פוגע במסרה", מעידים החברים.
בתחילת חודש יוני 1993, לאחר שהחל עבודתו בבית החולים, התגייס לצה"ל, עבר מסלול טירונות וקורס קציני רפואה ושובץ בפיקוד צפון במסגרת חיל הרפואה. בשל הפרופיל הרפואי הגבוה שלו, שירת פעמים רבות בתפקידים קרביים בלבנון, ועל אף הקשיים והסכנות מצא בכך עניין.
ויטאלי היה אדם שאפתן, בעל נטייה לפרוץ מסגרות מתוך סקרנות. לפיכך החליט לגשת למבחני רפואה אמריקניים, קשים במיוחד, לצורך קבלת אישור עבודה להשתלמות בארה"ב. כהרגלו, עבר את הבחינות בציונים מעל לממוצע. בשנת 1996 ניגש לבחינות שלב א' בכירורגיה כללית ועבר גם אותן בהצלחה. סיים את כל הרוטציות בכירורגיה כללית, כלי דם וקרדיולוגיה, הספיק להשתלם בניתוחי לב ותכנן לעבור בחינות שלב ב' בשנת 1998.
נחשב לרופא קר רוח, בעל ראייה רחבה שסייעה לו במצבים רפואיים קשים מולם עמד. חבריו לעבודה מעידים כי היה רופא מעולה ואדם אהוב שראו בו את עתידה של המחלקה. ויטאלי הירבה לשרת במילואים. כאשר ביקשו ממנו בני משפחתו שינסה לעבור ליחידה עורפית סירב באומרו: "אני לא יכול לעזוב את החברים שלי שמשרתים בלבנון". כשנשאל, מדוע הוא הולך לצבא בתכיפות רבה כל כך, ענה כי חייב הוא ללכת "למען שהשמיים יהיו בהירים יותר. כדי שאנחנו, פה, נהיה בטוחים ומוגנים".
בערב יום כ"ח בשבס תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, עת התנגשו שני מסוקי יסעור מעל למושב שאר ישוב ושבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם ויטאלי, שהיה בשירות מילואים. ויטאלי הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנווה דוד שבחיפה והוא בן שלושים ושלוש. השאיר אחריו אישה, בן והורים. לאחר מותו הועלה לדרגת סרן.
במכתב התנחומים למשפחה השכולה, כתב הרמסכ"ל דאז, רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק:
"ויטאלי שירת כרופא בגדוד רפואה של עוצבת "עמוד האש" בפיקוד הצפון, ותואר על ידי מפקדיו כקצין מקצועי ומסור, שהתנדב ראשון לכל משימה ומילא את תפקידו במיומנות רבה. ויטאלי בלס בצניעותו ובנכונותו לסייע בכל עת והיה אהוד ומקובל בקרב הסובבים אותו".
מפקד הגדוד בו שירת במילואים כתב למשפחה "ד"ר רדינסקי ויטאלי שובץ ליחידה לפני כארבע שנים. במהלך שירותו ביצע את תפקידו במסירות ובצניעות. תמיד התנדב לכל משימה שהוטלה עליו במסגרת הפלוגתית."
מנהל מחלקת ניתוחי חזה בבית-החולים 'רמב"ם' ספד לו: "ד"ר רדינסקי היה כירורג מצוין ואדם שקט עם ביטחון עצמי. כל החולים תמיד אהבו אותו, וכל רופא הרגיש בטוח כשעבד לצדו", מנהל חדרי הניתוח בבית-החולים אמר: "הוא היה בחור מוכשר ויוצא מן הכלל, למרות שבדרך כלל תמיד אומרים דברים שכאלה לאחר מותן של אדם, אנחנו ב'רמב"ם' היכרנו אותן ככזה עוד בחייו".
לאחר האסון נתפרסמו כתבות נרחבות בעיתונות הארצית ןהמקומית ובהן מספר רב של כתבות על ויטאלי עצמו, המועצה המקומית באור עקיבא, הקימה פסל דמוי סטטןסקופ לזכרו, בכיכר הדרומית של שכונת "אורות" וקראה לכיכר על שמו.

"באת לארץ כבן יחיד. נטעת בכולנו תחושה של ביטחון ובשניה אחת עולמך נחרב והותרת זוג הורים, אישה ובן קטן המומים וזועקים מכאב", כך הספיד ראש עירית חיפה, עמרם מצנע, את סרן ד"ר ויטאלי רדינסקי, מעל חלקת הקבר הטרי בבית העלמין הצבאי בנווה דוד שבחיפה, והמשיך, "ד"ר רדינסקי עמד לפני בחינות ההסמכה לשלב הסופי בכירורגית בביה"ח רמב"ם. נחשב בעיני כולם לאחד הכשרונות העולים של המחלקה הכירורגית. לארץ הגיע סרן ד"ר רדינסקי בשנת 1990, כשהוא גורר אחריו את הוריו, להם הוא בן יחיד."
אחרי ירי מטחי כבוד לכבודו של ד"ר רדינסקי, נותרו רבים מחבריו לביה"ח רמב"ם, רופאים ומפקדים, לעמוד ליד הקבר. הכאב זעק לשמיים, הדממה קרעה את הלב. הקור הקפיא אח הנשמה. חודשים ספורים קודם לכן, בנה ד"ר רדינסקי את ביתו החדש באור עקיבא. רב הישוב וראש העיר התקשו לעכל את האובדן.