תוצאת חיפוש

הקדמה: ממצאים שעלו מפרשות חולים  של מטופלים הסובלים מפגיעות ממוקדות במוח ותוצאות שהתקבלו ממודלים בבעלי חיים, הביאו להבנה כי ניתן להבדיל תפקודית ומבנית בין שתי מערכות זיכרון ארוך טווח –  דקלרטיבי (אפיזודי, אקספליציטי) ופרוצדורלי. זיכרון פרוצדורלי המאותחל דרך תרגול והביטוי לזיכרון הוא השיפור (בדרך כלל אימפליציטי) בביצוע המטלות ולא בדיווח ישיר, מודע, של הנבדק.

מטרת המחקר: בחינת רמת הביצוע של מטלת למידה פרוצדורלית בנבדקים לאחר חבלת ראש קהה הסובלים מליקוי בזיכרון הדקלרטיבי-אקפליסיטי בהשוואה לנבדקים שלא סבלו מליקוי מסוג זה.

שיטות: השוואת מהלך הלמידה והשימור של יכולת בעקבות אימון בסדרה של תנועות אופוזיציה של אצבעות (Finger Opposition Sequence paradigm) בשני מטופלים שהראו ליקוי באבחון זיכרון אקספליציטי לעומת שמונה  שלא הראו ליקוי דומה.

תוצאות: שני נבדקים שהראו ליקוי קשה בזיכרון דקלרטיבי-אקספיליסיטי על פי אבחון Rivermead Battery Memory Test הדגימו למידה פרוצדורלית יעילה במטלת האופוזיציה של האצבעות, עם שיפור במהירות הביצוע ללא ירידה בדיוק, אשר לא נפלה בהשוואה לנבדקים שלא הראו ליקוי בזיכרון אקספליציטי. השיפור נשמר היטב בבדיקת ביקורת לאחר כחודש.

מסקנות: תוצאות המחקר עולות בקנה אחד עם עדויות קודמות לדיסוציאציה בין מערכות זיכרון. הערכה מכוונת של מערכות הזיכרון השונות עשויה להיות בעלת חשיבות בתהליך השיקום היות שניתן לנצל יכולת שאריתית באחת המערכות על מנת לפצותעל ליקוי השנייה, גם אם באופן חלקי,  במטרה להשיג שיפור בתפקוד היומיומי.

 יישומי בינה מלאכותית ברפואה נפוצים בעשורים האחרונים. למידת מכונה, ענף של בינה מלאכותית, היא מתודולוגיה המאפשרת למחשבים ללמוד מתוך דוגמאות ולהסיק מסקנות על נתונים חדשים. ההתקדמות בבינה מלאכותית ובלמידת מכונה עשויה למלא תפקיד מרכזי בקבלת החלטות קליניות בשיקום, באבחון לקויות, בפיתוח ושיפור פרוטוקולים קיימים ובבניית תוכניות שיקום מותאמות אישית. בנוסף, יישומי בינה מלאכותית בשיקום עתידים להשתלב בטיפול לצורך שיפור הלקות בתפקודי הגוף ובהפעלת עזרים ממוחשבים, לפיצוי על תפקודי גוף שלא ניתן להשיבם (שימוש בממשקי אדם-מכונה).

מונה שחאדה^1,2*, מוטי בן-שבת^1,3*, ז'אנה ליבשיץ⁴, עילם פלצור¹

¹מעבדת המחקר על שם אלישר ²והמכון לפתולוגיה וציטולוגיה, המרכז הרפואי לגליל, נהרייה, ³הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון-מכון טכנולוגי לישראל, חיפה, ⁴הפקולטה לרפואה בגליל, אוניברסיטת בר אילן, צפת

*כל אחד מהמחברים הנ"ל תרמו תרומה שווה למאמר.

מחבר מכותב:  עילם פלצור

מעבדת המחקר על שם אלישר

המרכז הרפואי לגליל, ת.ד. 21 נהרייה, 22100

הקדמה: חבלות ראש מהוות את הסיבה העיקרית לשיעור תמותה גבוה ולנכות חמורה בקרב צעירים. חבלות ראש מאופיינות בנזק ראשוני הנגרם בעת החבלה כתוצאה מפגיעה מכאנית בגולגולת ונזק שניוני, שהוא סדרה של תהליכים מולקולתיים המתפתחים לאורך זמן לאחר החבלה. תאי המוח מגיבים לחבלה בשינוי הביטוי של גנים וחלבונים. שינויים אפיגנטיים מהווים תהליכי מפתח בבקרה על שעתוק גנים וכפי הנראה משתתפים בבקרה של התהליכים המולקולתיים בעקבות חבלת ראש, אולם אופן פעולתו של מנגנון זה אינו ברור.

מטרות: לבדוק האם קיימים שינויים בביטוי הפקטורים האפיגנטיים היסטון אצטיל טרנספראזה 1 והיסטון דה-אצטילאזה 2 במקביל לתהליכי מוות תאי מתוכנת (אפופטוזיס) המתרחשים במהלך הנזק השניוני של חבלת ראש.

שיטות מחקר: השתמשנו במודל חבלת ראש מפושטת בחולדה. 72 שעות לאחר החבלה החיות הוקרבו והמוחות הוצאו, ובוצעו צביעות של חתכים עם נוגדנים כנגד קספאזה 3 פעילה, היסטון אצטיל טרנספראזה 1 והיסטון דה-אצטילאזה 2. ערכנו השוואה של הצביעות הללו בקורטקס הפגוע לעומת הקורטקס התקין באותה חיה.

תוצאות: בקורטקס הפגוע חלה עלייה במספר התאים שנצבעו כנגד קספאזה 3 פעילה לעומת הקורטקס התקין. חלה עלייה בביטוי של היסטון אצטיל טרנספראזה 1 לעומת ירידה בביטוי של היסטון דה-אצטילאזה 2 בקורטקס הפגוע לעומת הקורטקס התקין.

מסקנות: בעקבות חבלת ראש חלים שינויים בביטוי של גורמים אפיגנטיים במקביל לעלייה במוות תאי מתוכנת. המיטוכונדריה המשתתפת בתהליך מוות תאי מתוכנת זה מהווה מטרה לבקרה אפיגנטית מחד גיסא ומשפיעה על שינויים אפיגנטיים מאידך גיסא.

דיון וסיכום: מחקר זה מוסיף נדבך נוסף בהבנה של השינויים האפיגנטיים בעקבות חבלת ראש. כדי לפתח תרופות וטיפולים לחבלות ראש, יש להעמיק את המחקר על קשרי הגומלין שבין פעילות מיטוכונדרית ובקרה אפיגנטית.

זאב גרוסוסר, מרינה מוטין, תמרה צ'רקסקי, יעקב הרט

בית-חולים לוינשטיין והמח' לשיקום חולים לאחר חבלות במוח, רעננה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בשנים האחרונות התקבל רושם קליני, שתוצאות השיקום של חולים שלקו בחבלות במוח פחות טובות מאשר בשנים עברו, וכי קיימת אפשרות שלגורם המממן את האישפוז יש השפעה על התוצאות.

המטרות במאמר זה היו בחינת תוצאי השיקום בשתי קבוצות של נפגעים שעברו הליכי שיקום באשפוז מלא בתקופות שונות.

לשם כך נבחרו השיטות הבאות: בשלב הראשון נבדקה מידת השונות בין שתי האוכלוסיות בין "קבוצת המחקר" (n=279), שכללה נפגעים שקיבלו טיפול שיקומי בין השנים 1998-2001 ונבדקו בשנת 2004, לבין "קבוצת הבקרה" (n=147), שחבריה אושפזו בין השנים 1980-1985 ונבדקו בשנת 1993.

בתוצאות לא נמצאו הבדלים בין קבוצת המחקר וקבוצת הבקרה מבחינת מרבית המדדים הדמוגרפיים ונתוני הפציעה. משך האישפוז הממוצע בקבוצת הבקרה היה ארוך ממשך האישפוז בקבוצת המחקר  (P<0.0001) , ויותר חולים בקבוצת המחקר נותרו עם ליקויים קוגניטיביים והתנהגותיים (P<0.0001). במעקב נמצא, כי שיעור החולים שחזרו לחיי עבודה היה גבוה יותר בקבוצת הבקרה (50.6% לעומת 34.8%, בהתאמה P<0.0001). כן נמצא בקבוצת המחקר, כי לא כל ההמלצות הטיפוליות מומשו, בעיקר בתחומי הקוגניציה וההתנהגות. נמצא, כי שביעות-הרצון הרבה של המטופלים הייתה גבוהה יותר בקבוצת נפגעי מערכת הביטחון ונמוכה יותר בקרב  מטופלים שאישפוזם מומן על-ידי חברות ביטוח וקופות-חולים.

לסיכום, קיצור משך האישפוז בשנים האחרונות הביא לשיחרורם של חולים שנותרו עם ליקויים, בעיקר בתחומים הקוגניטיביים וההתנהגותיים. אי מימוש המלצות טיפוליות בעיקר בתחומים אלה הביא בסופו של התהליך לירידה במידת החזרה לעבודה מפרנסת, המהווה סמן לקיום איכות-חיים טובה. נראה כי על הגורמים המממנים את אישפוז החולים להעריך מחדש את החיסכון לכאורה המושג משיחרור מוקדם של הנפגע כשהוא ללא מגבלות מוטוריות, בעוד שהמגבלות בתחומים הקוגניטיביים וההתנהגותיים הקובעות את עתידו נותרות בעינן ואינן זוכות לטיפול הולם לאחר השיחרור.

Traumatic Brain Injury: The National Trauma Registry*

Einat Peles, Vita Barell, Valentina Boyko, Arnona Ziv, Giora Kaplan

Health Services Research Unit, Ministry of Health, Sheba Medical Center Tel-Hashomer

Background: Traumatic Brain Injury (TBI) has been established as a category in reporting systems. Uniform data systems case definition has been suggested for hospital discharge data surveillance systems cases based on ICD-9-CM diagnostic codes. These include fractures and specific mention of intracranial injuries such as contusion, laceration, hemorrhage, and concussion. Inspection of data from the Israel National Trauma Registry suggested that two diagnostic groups of very different severity and outcome were being unjustifiably combined.

Aim: To evaluate the validity of categorizing TBI into two discrete groups, using the presence of specific mention of intracranial injury and/or loss of consciousness for more than one hour as the definition of definite TBI. Possible TBI includes skull fractures with no mention of intracranial injury and/or concussion with no loss of consciousness.

Methods: The study population includes all traumatic injuries admitted to hospital, dying in the ER or transferred to other hospitals and recorded in the 1998 Trauma Registry in all 6 level I trauma centers in Israel and two level II centers.

Results: The significant difference in severity between groups supports the validity of sub-dividing the TBI classification into definite and possible subcategories. As a result, we obtain two different severity groups without measuring specific severity scores which are limited in the reporting system.

Conclusion: The groups were significantly different in severity, hospital resource use, immediate outcome, demographic and injury circumstances.

*           Level I: Rambam, Beilinson-Schneider, Sheba, Ichilov (Tel Aviv Sourasky Medical Center), Hadassah Ein Karem and Soroka.

            Level II: Hillel Yaffe and Kaplan