שאול מ' שאשא
נסקרו התנאים הסביבתיים ומאפייני החיים במספר גטאות באירופה בתקופת השואה, ונבדקה השפעתם על התחלואה בקרב תושביהם, בניסיון לבנות דגם תחלואה מייצג.
המאפיינים הבולטים ביותר בגטאות היו צפיפות, מחסור באמצעי קיום [כסף, מזון, ביגוד, אמצעי סניסציה, גיהות (hygiene) ותרופות], תנאים סניטריים וסביבתיים קשים, גיהות אישית ירודה, רעב מתמשך (תת-תזונה, רעב, מחסור במרכיבי מזון שונים), קור, תשישות ודחק נפשי.
התחלואה העיקרית נבעה, איפוא, ממחלות זיהומיות שונות, בעיקר טיפוס המעיים, קדחת הבהרות ושחפת, הן כתופעות אנדמיות והן כהתפרצויות מגפתיות שגרמו לתמותה ניכרת. מרכיב שני חשוב ושולטני היה התהוות "מחלת הרעב" על ביטוייה הרבים, הכוללים הפרעות אנדוקריניות, הפרעות גדילה והתפתחות בילדים והפרעות פוריות בנשים. מאפיינים שכיחים היו פוליאוריה, נוקטוריה ופעילות מעיים מוגברת.
ההסתמנות האופיינית של תושב הגטו היתה רזון (ירידה במשקל עד כדי 50%), וכן חולשה ניכרת ותשישות, חולשת שרירים, הפרעות בשלד, עור בצקתי, חיוור ויבש עם סימני גרד, כינמת, גרדת, פעילות מעיים והשתנה מרובות, חרדה ועצבנות. נשים לקו בנוסף לכך באל-וסת (amenorrhea) ובחוסר פוריות, ואילו ילדים לקו בנוסף בהפרעות גדילה והתפתחות, ולרוב גם בזפקת.
רוב תושבי הגטו לקו בחלק מתסמינים אלו או בכולם, ובתקופות מסויימות ובגטאות מסויימים למעלה ממחצית התושבים הוגדרו כחולים. הסתמנויות אלו בכללותן הוגדרו כ"מחלת הגטו" וכ"חולשת הגטו" (געטאשווכקייט).