תוצאת חיפוש

גרורות במוח הן סיבה מובילה לתחלואה ותמותה במטופלים עם ממאירות מפושטת, ויכולות להופיע בעד מחצית מחולי סרטן. בשני העשורים האחרונים, חל שיפור משמעותי ביכולת השליטה על מחלת הסרטן מחוץ למוח, דבר שהעלה באופן מובהק את יכולת ההישרדות של חולי סרטן וכתוצאה מכך את מספר המטופלים החיים זמן ארוך מספיק כדי לפתח גרורות במוח. במקביל, ההתפתחות הטכנולוגית בתחום הנוירוכירורגיה ובטיפול בקרינה הביאו לכך שכריתה בניתוח ורדיוכירורגיה סטראוטקטית הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהכלים העומדים בפני הצוות המטפל בגרורות במוח. השילוב של מספר אפשרויות טיפול בחולים עם 4-1 גרורות במוח, כריתה בניתוח,  רדיוכירורגיה סטראוטקטית, קרינה כלל מוחית ולאחרונה גם טיפולי מטרה ביולוגיים ואימונולוגיים, תרם לצבירת ידע ספרותי עצום אך לעיתים מבלבל.

רדיוכירורגיה סטריאוטקטית היא שיטת טיפול מהפכנית ששינתה את פני הנוירוכירורגיה והטיפול  בשאתות תוך גולגולתיות בעשורים האחרונים. עם שיעורי הצלחה של יותר מ-90%, הטיפול הניתן הוא לרוב בודד, אמבולטורי, ללא חתכים או הרדמה. רדיוכירורגיה בולטת בהיותה שיטת טיפול עם השפעות לוואי נדירות למדי ולרוב זמניות. למרות שקרינה מייננת (שבבסיס הטיפול ברדיוכירורגיה) ידועה כגורם מסרטן, שאתות מושרות קרינה מרדיוכירורגיה הן תופעה נדירה מאוד. בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', מדווחים חורי וחב' מבית חולים הדסה עין כרם על פרשת חולה עם גליובלסטומה מולטיפורמה שהתפתחה באזור שהוקרן ברדיוכירורגיה בעקבות מום עורקי ורידי של המוח.

המסקנות הנלמדות מפרשת חולה זו נדונות במאמר הנוכחי.

רדיוכירורגיה סטראוטקטית היא אפשרות טיפול זעיר פולשנית מקובלת לטיפול במום עורקי-ורידי. בשנים האחרונות, ככל שיש יותר נתונים ומעקבים ארוכי טווח, כך מתגלות השפעות לוואי מאוחרות לטיפול זה, ביניהן ממאירות מושרית קרינה. יחד עם זאת, שיעור ההיארעות המדויק טרם ידוע דיו. במאמר זה, נציג מקרה יוצא דופן של מטופלת צעירה שטופלה על ידינו ברדיוכירורגיה סטראוטקטית למום עורקי ורידי ופיתחה שאת ממאירה במוח, ונדון על הידוע עד כה.

רקע: קרינה תוך ניתוחית מציבה גישה חלופית למתן קרינה חלקית לשד למטופלות עם סרטן שד בשלב מוקדם וסיכוי נמוך להישנות מקומית העוברות ניתוח משמר שד.

מטרה: נציג את ניסיוננו בשיבא בקרינת אלקטרונים תוך ניתוחית (IOeRT) באמצעות מאיץ אלקטרונים קווי נייד.

שיטות: בחירת המטופלות נעשתה על ידי צוות רב תחומי בהסתמך על הקריטריונים של ASTRO\GEC-ESTRO לקרינה חלקית לסרטן שד לנשים עם סיכון נמוך להישנות מקומית. הקרנה תוך ניתוחית בוצעה באמצעות מאיץ קווי נייד מדגם SIT LIAC HWL^®.

תוצאות: 28 מטופלות הופנו לניתוח משמר שד בשילוב IOeRT בתקופה שבין 10/2020 – 08/2019.   27/28 מטופלות טופלו כמתוכנן. המטופלות טופלו כמתוכנן. מטופלת אחת פיתחה הלם אנפילקטי בתגובה לצבע הכחול שהוזרק לצורך ביופסיית בלוטת זקיף ועל כן בוטלה הקרינה. סרומה ניתוחית גדולה מהרגיל דווחה במרבית המקרים בביקורת ראשונה כשלושה שבועות לאחר הניתוח, ונספגה לחלוטין בביקורת שניה 6-3 חודשים לאחר הניתוח. חמש מטופלות פיתחו זיהום בתר ניתוחי של הסרומה הניתוחית, בשתי חולות נדרשה פתיחה כירורגית בחדר ניתוח. הפתולוגיה הסופית תאמה לתשובת הביופסיה הטרום ניתוחית, ובשום מקרה לא היה צורך בהשלמת קרינה ולא במתן כימותרפיה בתר ניתוחית. המטופלת שלא קיבלה קרינה תוך ניתוחית קיבלה קרינה חיצונית.

סיכום: קרינת אלקטרונים תוך ניתוחית מציבה חלופה בטוחה לקרינה חלקית בתר ניתוחית, הכרוכה בעלייה מתונה בשיעור הסיבוכים מזיהומים.  

קרינה מייננת מהווה נדבך חשוב בטיפול במחלות ממאירות ומסייעת בריפוי המחלה. בעשור האחרון היו התפתחויות טכנולוגיות משמעותיות במכשור הקרינה, בבדיקות דימות ובמחשוב. הקרינה היום קונפורמית בהתאם לגודל וצורת איבר מטרה ומדויקת באיתור ובעיקוב מיקום המטרה, אף אם היא ממוקמת באיברים הנעים עם הנשימה. תודות להתפתחויות אלו נבחנו ויושמו תפיסות רדיוביולוגיות בטיפול הקרינה. מנות הקרינה היומיות הוגדלו (5-20Gy) ומספר הטיפולים צומצם לחמישה בממוצע. טיפול זה קרוי קרינה גופית סטראוטקטית Stereotactic Body Radiation Therapy (SBRT) . יישום טיפול זה בשאתות שונות עשוי לשפר את יעילות הטיפול בקרינה, קרי הגדלת הבקרה המקומית והקטנת השפעות הלוואי. יתרון נוסף הוא קיצור משך הטיפול בקרינה לכלל המטופלים.

במאמר הנוכחי מובאת סקירת ספרות על קרינה סטראוטקטית בשאתות ריאה, בסרטן הערמונית, בשאתות כבד ראשוניות ובמחלה אוליגומטסטטית

הקדמה: השתלת שומן עצמי היא נדבך חשוב בכירורגיה הפלסטית האסתטית והמשחזרת. אחת המגבלות המרכזיות בטיפול זה היא ספיגה גבוהה של השומן, המצריכה השתלות חוזרות בכדי לקבל תוצאה רצויה. ה-BRAVA הוא התקן ואקום חיצוני שנועד לשפר את נפח השומן המוזרק ואת אחוז קליטתו.

מטרת המחקר: במחקר זה נבחן את השימוש במכשיר ה-BRAVA כשלב מקדים לפני הזרקת שומן במטופלות המועמדות לשחזור שד מאוחר לאחר כריתה.

שיטות: לפני כל סבב ניתוח של הזרקת שומן, מבוצעת הכנה עם BRAVA. בסיום ההכנה מבוצעים ניתוח שאיבה והזרקת השומן למיטת השד. לאחר שלושה חודשים ניתן לבצע סבב נוסף, עד לקבלת הנפח הרצוי של השד.

תוצאות: משנת 2015 בוצעו 13 שחזורי שד מאוחר ב-11 נשים באמצעות שומן עצמי ו-BRAVA. ממוצע גילאי הנשים היה 47. 2 נשים עברו שחזור מאוחר דו-צדדי ו-9 חד-צדדי. שש נשים קיבלו טיפול משלים בהקרנות. בקרב הלא-מוקרנות ממוצע הסבבים היה 2.7, ומשך הזמן עד גמר השחזור עמד על 9.4 חודשים. בקרב המוקרנות 5.7 סבבים ו 20.3 חודשים בהתאמה. נפח השומן המוזרק בכל סבב עמד היה 218 סמ"ק לשד. לא נצפו סיבוכים.

דיון: שימוש קדם-ניתוחי במכשיר BRAVA מאפשר הזרקת נפחים גדולים של שומן בכל סבב, הישרדות גבוהה של השומן המוזרק ומספר סבבים ניתוחיים כולל קטן יותר, וכך, משך זמן קצר יותר עד השלמת השחזור. השימוש ב-BRAVA עשוי להיות מלווה באי-נוחות, בגירוי בעור ולעיתים בכאב. תהליך ממושך זה מחייב היענות גבוהה מצד המטופלות.

סיכום ומסקנות: שחזור שד באמצעות שומן ו-BRAVA הוא שחזור בטוח ונטול סיבוכים משמעותיים. התוצאות האסתטיות הצפויות טובות, גם במקרים  מורכבים בשד מוקרן וקיים רווח משני באזור התורם.

הקדמה: קרינה מייננת מגבירה את התחלואה בקרב אלה שנחשפו אליה. אחד הסרטנים בשכיחות מוגברת בקרב הנחשפים הוא קרצינומה של תאי בסיס – שאת ממאירה שמקורה בתאים שאינם מקורננים הממוקמים בשכבת הבסיס של האפידרמיס. עם זאת, קיים ידע מועט בנוגע לתת סוג צבעני (pigmented) ומאפייניו בקרב הנחשפים לקרינה מייננת.

מטרות: במחקר זה נבדק האם ביטוי קרצינומה של תאי הבסיס מתת סוג צבעני בקרב חולים שטופלו בקרינה מייננת שונה לעומת אלו הלוקים בקרצינומה של תאי בסיס ולא טופלו בקרינה מייננת.

שיטות מחקר: המחקר מכיל נתונים דמוגרפיים אודות 23 מקרים של שאתות קרצינומה של תאי בסיס צבעניים (Pigmented BCC) בקרב מטופלים שעברו הקרנות למחלת הגזזת, וכן מקבוצת בקרה ובה 21 מטופלים שפיתחו שאתות מסוג קרצינומה של תאי בסיס מסוג צבעני (Pigmented BCC), אך לא טופלו בעבר בקרינה מייננת. חיפשנו את כלל החולים שאובחנו וטופלו בבית החולים העמק בין השנים 2015-2005. הנתונים נותחו באמצעות תוכנת SPSS.

תוצאות: בקבוצת המטופלים שעברו הקרנות, ניתן להבחין כי אחוז הגידולים הממוינים היטב גבוה (34.8%) לעומת קבוצת המטופלים שלא עברו הקרנות (14.3%). לא נמצאו הבדלים בעלי מובהקות סטטיסטית בין שתי הקבוצות. 117.=p, הגיל הממוצע בקרב המטופלים שעברו הקרנות היה 66, לעומת גיל ממוצע של 73 בקרב אלו שלא עברו הקרנות.

מסקנות: שאתות מסוג קרצינומה של תאי בסיס  צבעני הן וריאנט נדיר יחסית של קרצינומת תאי בסיס. המאפיינים ככל הנראה שונים בקרב המטופלים שעברו הקרנות לעומת חולים שלא עברו הקרנות בעברם. מחקרים נוספים נדרשים בתחום.

עדשת העין היא בין האיברים הרגישים ביותר לקרינה מייננת בגוף האדם. ירוד (קטרקט) הוא השפעת הלוואי המתועדת המוקדמת ביותר של קרינה מייננת, והיא דווחה בחיות מעבדה משנת 1897, כשנה לאחר הדיווח על גילוי קרני הרנטגן, ובשנת 1906 בקרב טכנאי קרינה. יחד עם זאת, עד כה טרם הובנו במלואם המנגנונים הפתופיזיולוגיים הקשורים בכך, ובפרט האם קיים מינון סף של קרינה אותו יש לעבור כדי שייווצר ירוד (השפעה דטרמיניסטית). שורה של מחקרים מהשנים האחרונות שנבדקו בהם אוכלוסיות שנחשפו למנות קרינה קטנות יותר מאלו שנחשבו בעבר לגורמות לירוד, הובילו באפריל 2011 את הוועדה הבין-לאומית להגנה רדיולוגית (ICRP) להפחית בצורה משמעותית את ערכי הסף לקרינה קטרקטוגנית לעין מ-2 ל-0.5 Gy, ואת ערכי החשיפה התעסוקתית השנתית מ-150 מיליסיוורט (mSv) ל-20 mSv בשנה. עם זאת, למרות שבמספר מחקרים עלו עדויות להשפעה סטוכטית של קרינה על היווצרות ירוד, ללא תלות בערך סף מסוים, ה-ICRP טרם אימץ גישה זו. במאמר זה נסקור את הידע העדכני על ירוד כתוצאה מחשיפה לקרינה מייננת, כולל המנגנון המשוער להתפתחות התופעה, עדויות לרגישות גנטית, ומחקרים עיקריים מהתקופה האחרונה.

הקדמה: קיים תיעוד של פעילות שרירים בלתי רצונית בשריר התואם הנגדי של האיבר המונע באופן רצוני, המלווה בתנועה גלויה או סמויה לעין, הן בנבדקים בריאים והן בנבדקים הלוקים בהמיפרזיס. פעילות זו מכונה הקרנה מוטורית נגדית (Contralateral Motor Irradiation, או CMI), תנועת מראה, תנועה מקושרת associated movement)), גלישה מוטורית (motor overflow) או סינקינזיה.

מטרה: לאפיין את תופעת ה-CMI בקרב נבדקי בקרה בריאים ובקרב חולים שעברו אירוע מוח בעלי רמות שונות של יכולת מוטורית, ובנוסף להעריך את היכולת להפעיל שליטה מודעת על התופעה.

שיטה: נעשה שימוש במחקר חתך לבדיקת חולים שעברו אירוע מוח בשלב החדיד (Sub acute) (שישה שבועות מאירוע המוח לכל היותר). ההערכות נעשו בטווח של עד שבועיים לאחר תחילת השיקום ושוב כעבור ארבעה שבועות. נבדקי הבקרה הבריאים נבדקו פעם אחת. נבדקה מטלה מוטורית פשוטה – יישור שורש כף היד והאצבעות. מוקד ההתעניינות היה פעילות שרירית נלווית בשריר התואם בגפה העליונה הנגדית. נעשה מעקב אחר פעילות אלקטרומיוגרפית בשני הצדדים. נעשה שימוש במבחן Fugl-Meyer להערכת היכולת המוטורית של הגף העליון.

תוצאות: נמצאה הקרנה מוטורית נגדית רק ביד הלא משותקת בעת הפעלה רצונית של היד המשותקת. שלא כמו נבדקי קבוצת הבקרה, נבדקי קבוצת הניסוי לא היו מסוגלים להפחית את ההקרנה המוטורית באופן מודע.

מסקנות: אם כי הבנתנו את המנגנונים העומדים בבסיס תופעת ההקרנה המוטורית הנגדית חסרה, הם משקפים היבט חשוב של הקשר בין ההמיספרות בשליטה מוטורית. מעקב אחר הקרנה מוטורית נגדית בקרב חולים שעברו אירוע מוח באמצעות אלקטרומיוגרפיה יכול לעזור להעריך את מאפייניו של קשר זה בעקבות נזק הנגרם לרכיבים שונים של המערכת המוטורית.

הקרנות הן טיפול מקובל כנגד סוגים שונים של מחלות ממאירות ועל אף התקדמות הטכנולוגיה, השפעות הלוואי מהטיפול עדיין שכיחות. השפעת לוואי שכיחה מטיפול זה היא נזק לרקמות מקרינה (Tissue Radionecrosis/Post Radiation Necrosis), המופיעה ב-15%-5% מהמטופלים. הטיפול בקרינה גורם לנזק ברקמה הבריאה הסובבת את האזור המוקרן ובכך לסבל מתמשך למטופלים. התופעה מציבה אתגר לרפואה, מאחר שהטיפולים המוצעים כיום למטופלים מוגבלים ויעילותם מוטלת בספק.

במאמר זה מובאות שתי פרשות חולים: האחת של אישה בת 53 שנים לאחר כריתה סופרה-גלוטית וכריתת צוואר חלקית, שקיבלה טיפול משולב בכימותרפיה ובקרינה. החולה פיתחה נזקי קרינה מוקדמים באזור הצוואר. החולה השני הוא גבר בן 72 שנים שקיבל טיפול בהורמונים ובקרינה עקב סרטן הערמונית. טיפול זה גרם לנזקי קרינה לשלפוחית השתן ולחלחולת. שני המטופלים טופלו בחמצן  היפרברי במסגרת תא לחץ, שהביא להחלמה של הרקמה הניזוקה הן אובייקטיבית (באמצעי דימות) והן סובייקטיבית (חוויות המטופלים).

פרוטוקול של 60 טיפולים יומיים רצופים בתא לחץ, חמישה ימים בשבוע, תוך נשימת 100% חמצן במסיכה בלחץ סביבתי של שתי אטמוספירות הוכח כיעיל להוריה זו. המודעות לטיפול בנזקי הקרינה באמצעות חמצן  היפרברי חשובה, משום שרבים מהחולים המפתחים סיבוכי הקרינה נבדקים גם על ידי רופאי קהילה ובתי חולים בהתמחויות השונות. זיהוי המטופלים הסובלים מהשפעות הלוואי של ההקרנות והפנייתם מראש לטיפול זה, הממומן בסל הבריאות, עשויים להיטיב עם המטופלים ולמנוע מהם סבל מתמשך.

שרית אפל, צבי סיימון

המכון לרדיותרפיה אונקולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

טיפול באבלציה בקרינה ממוקדת –Stereotactic Ablative Radiotherapy – SABR (או בשמה הנוסף (Stereotactic Body Radiation Therapy – SBRT –, מהווה אפשרות טיפולית חדשה ולא מוכרת בחולי סרטן ריאה בשלב 1 שאינם יכולים או מסרבים לעבור ניתוח. טיפול זה פותח בעשור האחרון בעקבות התקדמות טכנולוגית במאיצי הקרינה, במערכות החישוב ובמערכת דימות. מערכות הדימות החדשות מאפשרות ביצוע טומוגרפיה מחשבית (CT) לפני כל טיפול, עם אפשרות לתיקון אוטומטי של מנח החולה על ידי מיטה רובוטית. מנת קרינה גבוהה ביותר מתמקדת במטרה הטיפולית, ואילו ברקמות מסביב מתפזרת קרינה במנה נמוכה שאינה מסיבה נזק. מחקרים רבים בתחום הקרינה המכוונת שהתפרסמו בעולם בשנים האחרונות הביאו להבנה, שהטיפול יעיל, עם שליטה של מעל 90% בשאתות עד 3 ס"מ ושל 85%-80% בשאתות גדולות יותר – בדומה לתוצאות המושגות בניתוח. טיפול זה נחשב לבעל טווח בטיחות מיטבי כאשר הוא ניתן בצורה זהירה ועל פי ההגדרות שנלמדו ממחקרים מבוקרים. טיפול זה מתבצע באופן שגרתי במרכז הרפואי שיבא ובמרכזי קרינה אחרים בישראל.

איה בר עוז

המחלקה לסוציולוגיה, אוניברסיטת טורונטו, קנדה, מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות, בית חולים תל השומר, רמת גן

הגזזת, מחלה עור פטרייתית המופיעה בקרקפת, טופלה עד לתחילת שנות השישים בעולם ובישראל בהקרנות רנטגן. במהלך שנות השבעים התגלה, כי מטופלים אלו נמצאים בסיכון מוגבר לחלות בשאתות ממאירות וטבות באזור הטיפול. בשנת 1994, חוקקה מדינת ישראל חוק אשר מסדיר את הפיצוי הכספי לאלו שטופלו בהקרנות נגד גזזת בין השנים 1960-1946. חקיקת החוק והדיון הציבורי בנושא העלו לסדר היום את הסוגיה הנקראת "פרשת הגזזת". "פרשת הגזזת" מתמקדת בסוגיית הטיפול בהקרנות לגזזת בישראל בשנות החמישים ובתפיסות החברתיות ביחס לזהות העדתית של המטופלים. התפיסה המרכזית היא, כי אוכלוסיית היעד של ההקרנות כנגד גזזת הם באופן בלעדי ומוחלט ילדי העולים המזרחיים, וכי הטיפולים נעשו באופן מכוון תוך התעלמות מסיכוני הקרינה. כן נטען כי מעל 100,000 ילדי עולים טופלו על ידי מדינת ישראל כנגד גזזת. המטרה בסקירה זה היא להציג את נתוני מחקרים מבוססי מסמכים ארכיוניים על פרשת הגזזת בישראל. על בסיס המסמכים נבחנים הטיעונים השכיחים, כי מוקרני הגזזת היו אך ורק ילדים מזרחים וכי מספרם נע בין 200,000-100,000 כפי שנטען בציבור בישראל. כמו כן נבחנת בסקירה זו הטענה, כי רק בישראל נערך מבצע המוני לביעור הגזזת באמצעות הקרנות ולכן המקרה הישראלי יחיד במינו. על פי מימצאי המחקר הארכיוני, אין בסיס במחקר לטיעונים אלו. הטיפול ברנטגן כנגד גזזת היה הטיפול המיטבי המקובל בכל מדינות המערב. אוכלוסיות רבות נוספות, פרט לילדי העולים מצפון אפריקה, טופלו בעולם ובישראל בהקרנות רנטגן כנגד מחלת הגזזת כבר משנות העשרים, כולל אלפי ילדים בקהילות היהודיות במזרח ומרכז אירופה. מימצאי המחקר מעלים, כי מספר המטופלים בישראל בפועל קטן משמעותית מהמספר של 100,000 מטופלים כנטען.