תוצאת חיפוש

תחום השתלות האיברים החל את צעדיו באמצע המאה הקודמת והתפתח במקביל להכנסת שיטות ניתוח חדשנית, התקדמות בהבנה של תהליכים אימונולוגיים הגורמים לדחיית השתל, הכנסת תרופות למניעת דחייה ושיפור בשימור איברים.

השתלת לב והשתלת כליה בוצעו לראשונה בישראל כבר באמצע שנות ה-60 של המאה העשרים. בהמשך, בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 בוצעו לראשונה גם השתלת לבלב-כליה, השתלת ריאות והשתלת כבד. השינוי המשמעותי שהביא להגדלת מספר ההשתלות ושיפור בשיעורי הצלחה אירע עם הכנסתם לטיפול  של הדור החדש של התרופות למניעת דחייה, הציקלוספורין ובהמשך הפרוגרף. ציון דרך נוסף בישראל הוא הקמתו של המרכז הלאומי להשתלות בשנת 1994 שהביא לריכוזיות נושא ההשתלות כולל: הסדרת רשימות ארציות של מועמדים להשתלה לכל איבר ואיבר, הקמת ועדות מקצועיות הקובעות מדיניות הקצאת האיברים והקמת ועדה אתית ממשלתית  לפיקוח על ביצוען של השתלות מתורם חי.

בשנת 2008, כחודש לפני חתימת אמנת איסטנבול, נחקק חוק ההשתלות להסדרת נושא ההשתלות בישראל ובו נכללו סעיפים להגבלת הסחר באיברים ברוח אמנת איסטנבול. צעדים אלו הגדילו את מספר ההשתלות המבוצעות בישראל והפחיתו משמעותית את מספר ההשתלות של ישראלים בחו"ל.  

הקמתה של עמותת מתנת חיים בשנת 2012 היא ציון דרך נוסף שהביא לעלייה משמעותית במספר השתלות הכליה, שחלקם הגדול מבוצע כיום מתרומות אלטרואיסטיות. למרות זאת, גם כיום קיימת מצוקת איברים להשתלה מנפטר, ועדיין ארוכה הדרך לסגירת הפער בין ההיצע והצורך של איברים להשתלה.

בסקירה זו מצוינות פריצות הדרך בביצוע ההשתלות שבוצעו לראשונה בישראל, ומצוינים הצעדים שנעשו להגדלת מספר ההשתלות. במקביל, מפורטים החוקים והנהלים להסדרת הקצאת האיברים בישראל.

במאמר מתוארים קשיי לידתו של הכנס השנתי לנוירו-אופתלמולוגיה בישראל. בימים אלו, באי הכנס חוגגים 25 שנים לקיומו, כאשר מיטב הנוירו-אופתלמולוגים בעולם היו אורחיו. לדעת רבים, הכנס תרם לעלייה במספר הרופאים המומחים בנוירו-אופתלמולוגיה בארץ וברמה המדעית של התחום בארץ. כיום, נוכחות הנוירו-אופתלמולוגיה הישראלית מרשימה בבמה הבינלאומית, בעבודות מחקר חשובות ובכנסים הבינלאומיים.

מונחים רבים בעולם הרפואה בישראל נושאים שמות לועזיים שחלקם טרם תורגמו לשפה העברית, וחלקם – גם אם נמצאה להם מקבילה בעברית - כמעט שלא נעשה בהם שימוש. פריטים כמו שטאונג, שפדל, קתטר, זונדה, פנרוס, סטנט, פינצטה, טורניקה, פד גזה, גסטרוסטום או רטרקטור, מוכרים הרבה יותר בשמותיהם הלועזיים.

פעולות הקשורות לעולם הרפואה, כמו לפסטר או להפנט, מוכרות אף הן אך ורק בשמותיהן הנגזרים משם הממציא או משפת המקור. לכן, אנו סבורים כי השימוש במונחים לועזיים יימשך גם בעתיד, ובדומה לכך גם במונחים הנושאים את שמותיהם של ממציאים.

מאמר זה עוסק בתביעה שהוגשה נגד אב יהודי שסירב לחסן את בנו מסיבה דתית. מצד אחד של המתרס עמד הרב הראשי של אנגליה, ד״ר הרמן אדלר, שקבע כי יש לפעול בהתאם לחוק ולכבד את דעתו של הממסד הרפואי בכל מה שנוגע להגנה על בריאות הציבור – ולחסן את הילדים. מן הצד השני עמד הכלכלן ואיש תנועת זכויות הפרט יוסף חיאם לוי, מרצה ללוגיקה ולכלכלה באוניברסיטת לונדון, שהתנגד נחרצות לעמדה זו, הנוגדת את ערכי חופש הפרט וזכויות האזרח.

קטעי עיתונות ומאמרים בני התקופה מלמדים כי דבר לא השתנה מאז לנוכח ויכוח דומה המתנהל כיום בקהילה היהודית בלונדון ובקהילות אחרות, גם בישראל. למערכת הרפואה בישראל ובעולם תפקיד חשוב בהפצת מידע בדוק ורציף על יעילות תכניות החיסונים וחשיבותן לא רק בעת התפרצות מגפה, ומערכת הרפואה באנגליה בשלהי המאה התשע-עשרה נכשלה בתפקיד זה. לפיכך יש להקנות כלים ומיומנויות תקשורת לאנשי מערכת הבריאות העוסקים בחיסונים, כדי לסייע להם להתמודד עם מטופלים המהססים להתחסן או מסרבים לעשות זאת. כמו כן, חשוב שיהיה לקהילה המדעית שיח שוטף עם פוסקי הלכה כדי לעודד את ההתחסנות בקרב שומרי הלכה  

מגפת האבעבועות השחורות פגעה קשות במדינות אירופה במהלך המאות ה-17 וה-18. בתחילת המאה ה-18 החלו לחסן באירופה נגד המחלה. החיסון היה מלווה בתמותה של מקבלי החיסון ובחשש להפצת המחלה על ידם לאוכלוסייה הלא מחוסנת. המקורות היהודיים שנסקרו במאמר זה מציגים מידע אפידמיולוגי וקליני על מחלת האבעבועות השחורות ועל תהליך החיסון נגד המחלה בקרב הקהילות היהודיות בעשורים האחרונים של המאה ה-18. המידע האפידמיולוגי והקליני שימש את רבני הקהילות לצורך החלטה על מתן החיסון לאוכלוסייה היהודית. מקורות אלו הם כלי למחקר היסטורי ומקור למידע על מחלת האבעבועות השחורות והחיסון נגדה בקהילות היהודיות במאה ה- 18.

איגודים מקצועיים נעשו למוסד חברתי-כלכלי-דתי חשוב ומרכזי בקהילות היהודיות של מזרח אירופה מראשית העת החדשה. איגודים אלו הסדירו באמצעות תקנות המהוות חלק מספרות המשפט העברי, עניינים כלכליים בין חברי האגודה לבין עצמם, בין חברי האגודה למוסדות וגורמים נוספים בקהילה היהודית, ובין בעלי המלאכה היהודים חברי האגודה לבעלי מלאכה לא-יהודים. איגודים אלו שימשו גם כהתארגנות דתית והסדירו נושאים בתחום זה. תופעה דומה במידת מה היא פעילותן של אגודות דתיות-התנדבותיות, בין שמטרתן הייתה לעסוק בפעילות דתית-סוציאלית-קהילתית כמו טיפול במתים ובחולים, ובין בפעילות דתית-ריטואלית מובהקת. גם אגודות אלו נעשו נפוצות בעיקר מראשית העת החדשה – באירופה ובאגן הים התיכון – וגם אלו הסדירו את תנאי החברות בהן ואת ענייניהן הדתיים והכלכליים בתקנות שונות. למרות ההסדרה המקיפה של שלל נושאים ובעיות, לא נמצאו ברשומות ובתעודות של איגודים אלו (מן המאה ה-16 ועד המאה ה-19) עדויות של ממש לטיפול בשאלות של רפואה תעסוקתית ורפואה מונעת בתחומי בריאות העובד. ממצאים אלו עולים בקנה אחד עם המגמות וההתפתחויות הכלליות במודעות ובהסדרה של תחומים אלו. בנוגע לאגודות הדתיות-התנדבותיות, הרי שבתקנותיהן של החברות לטיפול בחולים ובמתים יש עדות לסוגיית בריאות החברים סביב שאלת ההימנעות מטיפול בחולים מסוכנים ומדבקים – נתון המשקף מודעות לסוגיה זו ולאו דווקא עיסוק ממשי בסוגיות מעולם הרפואה התעסוקתית.

שירותי המניעה לאם ולילד, "טיפת חלב", כפי שנקראו מראשית ימיהם בארץ ישראל, מבוססים על מסורת רבת שנים של שירות איכותי המבטיח את בריאות הציבור בישראל. מטרת המאמר היא הסתכלות בכלים היסטוריים על העשייה והמוסדות המייסדים, וזאת בשל הוויכוח המתחדש לגבי מיקומו של השירות המונע במבנה מערכת הבריאות.

משלחת רפואית של "הדסה" שהגיעה לארץ לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918, היא שהביאה לארץ את המודל של מרפאות "טיפת חלב". עד אז שירותי רפואה מונעת לאם ולילד ניתנו על ידי קופת חולים הכללית, כחלק ממכלול השירותים לחבריה משנת 1911 ועד הצטרפותה להסתדרות בשנת 1920. את שירותי הרפואה המונעת במודל של מרכזי בריאות שהתמקדו באם ובילד ביססה הדסה לראשונה בשנת 1921. תחנה שהוקמה בעיר העתיקה ונוהלה על ידי ברטה לנדסמן, שמאוחר יותר הייתה לאחות הראשית של הדסה בירושלים. לאור הצלחתה הוחלט להרחיב את המודל למקומות נוספים.

בשנת 1922 נחתם הסכם בין הקופה ל"הדסה" אשר לפיו אמורות היו אחיות "הדסה" להעניק את השירות במרפאות הקופה. השיתוף לא עלה יפה, ומשנת 1924 הפעילה הקופה את השירות באמצעות הצוותים הרפואיים שלה. ראשי הקופה ראו יתרון בעובדה שהשירות ניתן במשולב על ידי רופא המשפחה במרפאה, שהכיר הן את האם והן את הילד, וזאת כחלק מתפישה חברתית. הרחבת הרפואה המונעת וקרוב לוודאי שגם התחרות בין המוסדות הביאו להצלחה.

סמוך להקמת המדינה הייתה התמותה בארץ ישראל מהנמוכות בעולם, ועמדה על 48 פטירות ל-1,000 לידות חי, שהייתה הנמוכה ביותר בעולם. זהו שיפור משמעותי, שכן בשנת 1927 לדוגמה עמדה התמותה בארץ ישראל על 108 ל-1,000 לידות חי והייתה מהגבוהות בעולם. עם קום המדינה, העבירה הדסה את התחנות שבניהולה להפעלת משרד הבריאות, ואילו הקופה המשיכה במודל המשולב שבו האמינה. בשנת 1957, היו בידי קופת חולים הכללית 198 תחנות לאם ולילד ו-323 מרפאות כפר, שגם בהן ניתנו שירותי "טיפת חלב" בפיקוח משרד הבריאות.

משרד הבריאות אף הוא האמין בשילוב כפי שמצוטט מנכ"ל המשרד ד"ר חיים שיבא באותם ימים: "אין להפריד רפואה מונעת מריפוי". כל הצדדים החזיקו בדעה כי יש לאחד את הטיפול הרפואי והשירות המונע. חילוקי הדעות נגעו רק לקורת הגג שתחתיה יש לאחד את השירותים. מעל לכל ספק וויכוח עולה, כי למדינת ישראל עמדו ושירותים מפותחים של רפואה מונעת, שתרומתם ניכרה במיוחד בשנים של עלייה המונית ולאחר קום המדינה.

בשנים האחרונות שב לשולחן הדיונים נושא העברת טיפות החלב לקופות, אך המהלך נדחה ולמעשה עד היום לא הושלם, ונשאר חלק מהתוספת השלישית לחוק בריאות ממלכתי.

רופאים יהודים רבים בשואה – בגטאות, במחנות הריכוז וההשמדה וביערות – גילו אומץ לב, תעוזה והקרבה, כשהם ניצבים בחזית ההתנגדות לנאצים ועוזריהם. מעשי ההתנגדות היו בדרכים שונות ומגוונות: פעולות יזומות ישירות נגד הנאצים, במסגרת מחתרות ותנועות מרד, או בשורות הפרטיזנים ביערות; הסתרה והצלת יהודים; הברחת תרופות; ביצוע ניתוחים ופעולות רפואיות שונות בהסתר; ניהול גיליונות רפואיים כפולים ורישומים כוזבים להטעיית רופאי האס-אס; סירוב לדרישת הנאצים להגשת רשימות של חולים ועובדים, שמשמעותן קביעת גזר דינם למוות; הישארות לצד החולים והנזקקים בגטאות, גם כשהייתה להם אפשרות לברוח, ועוד. כל זאת עשו הרופאים היהודים בשואה מתוך נאמנות לצו מצפונם, לעיתים אף מעבר למחויבותם לשבועת הרופא, כשהם עצמם מצויים במצב של חוסר ודאות, מצוקה, רעב, דיכוי והשפלה, תוך סיכון חייהם וחיי בני משפחתם. תופעה זו הייתה רחבת היקף בין הרופאים ולא מעשיהם של בודדים. נשגב הדבר, כיצד מתוך אותה מצוקה גופנית ונפשית איומה, הצליחו לצמוח גילויי האומץ, התעוזה, הנחישות וההקרבה, שנדרשו לביצוע פעולות ההתנגדות וההצלה. במאמר נביא בקצרה מספר דוגמאות להתנגדות על צורותיה וביטוייה השונים, של רופאים יחידים ובקבוצות.

למרות האופי השמרני של מוסדות הרפואה בעולם, הרי שגילויים חדשים, פיתוח מודלים מודרניים, הפנמת ממצאי מחקרים והשפעת מדעים אחרים כמו מדעי המדינה, הרוח, החברה וההתנהגות, מחייבים ללא ספק שינויים מחשבתיים ומעשיים של מערכות הבריאות והרפואה. למרות הקושי הצפוי במערכות החינוך הרפואי, באתרים רפואיים ובפרסום ספרים ועיתונים, שינוי שמות מחלות, תסמונות או תופעות הוא צו השעה.

נכון ליום 1.1.2013, מתוך 24,811 חסידי אומות העולם שהוכרו על ידי "יד ושם", 245 הם רופאים ו-31 הם סטודנטים לרפואה – 1% מכלל הרשימה. הרופאים יכלו לעזור, תוך סיכון עצמי עצום, באופנים שונים ומגוונים: ניתוחים לשינוי סימני הזהות היהודית, ניפוק אישורים ומסמכים כוזבים, אשפוזים, הברחת חומרי רפואה לגטאות, הסתרה בבתי חולים או בביתם הפרטי, סיוע במילוט, פעילות במחתרת ועוד. בין הרופאים היהודים בגטאות ובמחנות היו כאלה אשר מעבר לתפקודם היום-יומי, במציאות של רעב, מצוקה, השפלה, מחסור בתרופות וסכנת חיים מתמדת להם ולבני משפחותיהם, עשו פעולות אמיצות להצלת חיי אחרים, תוך סיכון עצמי. רופאים יהודים אחרים עמדו בחזית ההתנגדות לנאצים, כבודדים או כחלק מארגונים. נביא להלן מספר דוגמאות לגבורתם של אותם רופאים.

הקשר בין גוף לנפש מוכר ונחקר לאורך ההיסטוריה האנושית. בעלי מקצועות הרפואה, הפסיכולוגיה והפילוסופיה, הגדירו את ההשפעה ההדדית בין מחלות גופניות על הנפש וגם להפך. לא תמיד הגבולות בין הנירולוגיה לפסיכיטריה ברורים. קיימת תחושה שהן מתקרבות שוב לאחר "ניתוק" של שנים רבות. הלוקים במחלות ובמצבים פסיכוסומטיים או במצבי תחלואה ונכויות שונות יפיקו רק תועלת מטיפול והתייחסות כוללניים נירו-פסיכיאטריים-שיקומיים.

בסקירה זו מובא הרקע ההיסטורי להתקרבות זו, בייחוד לנוכח הדוגמה של תסמונת תגובת הקרב.

במאמר זה מתוארות ההיסטוריה וההתפתחות של בית החולים "עזרת נשים", שהוא המוסד הטיפולי הראשון בארץ ישראל בתחום הפסיכיאטריה במהלך יובל השנים הראשון לקיומו. תיאור זה נעשה בעיקר באמצעות סקירת חייהם ופועלם של שני מנהליו הפסיכיאטריים הראשונים, וזאת בזיקה לנושאים העיקריים שעמדו אז בעבודתם המקצועית. המנהל הראשון, ד"ר פייגנבאום, כיהן בתפקידו זמן קצר, וסביבתו לא הייתה עדיין בשלה לחידושים שביקש להכניס בטיפול בחולים; טיפול זה היה מבוסס ברובו על עקרונות הפסיכואנליזה שהיו זרים אז לצוות בית החולים ולקהל הרחב. מחליפו בניהול בית החולים, ד"ר הרמן, האריך ימים בתפקידו והוא זה שפיתח את הפסיכיאטריה בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים. בין שנים 1948-1920 החלה להתפתח הפסיכיאטריה בארץ ישראל, והעשייה הפסיכיאטרית שהתרכזה תחילה בבית החולים, הלכה והתפשטה בהדרגה גם אל הקהילה ולבתי חולים אחרים. סקירת עבודתם של מנהליו הראשונים של בית החולים ממחישה את הבעיות שניצבו בפניהם, והעיקריות בהן – המחסור הבולט בתקצוב ובעיית החולים הכרוניים – לא באו על פתרונן הראוי גם כיום, בחלוף כמאה שנים מאותם ימים ראשונים.

הקמת בית החולים בתל גיבורים, לימים בית החולים על שם ליידי אידית וולפסון, החלה ברגל שמאל. בינואר 1963 נעצר סמנכ"ל משרד הבריאות, יהודה שפיגל, על רקע תוכנית המשרד להקים בית חולים בתל גיבורים שבחולון. המעצר התרחש לאחר שהאדריכלים יעקב רכטר ומשה זרחי ביחד עם המהנדס מיכה פרי התלוננו שנדרשו לשלם שוחד כדי לזכות בתכנון. להוכחת החשד, ציידה המשטרה את המתלוננים במיקרופונים סמויים, והקליטה את פגישתם עם החשודים במתן השוחד ובתיווך לשוחד, שנערכה בקפה "ורה" בתל אביב. שפיגל הואשם בלקיחת שוחד בדמות תרומות לישיבת "בני יהודה" שבראשה עמד, כדי לתת את זכות הבנייה.