רפואה מגדרית עוסקת בהבדלים באופן ההתבטאות של אותן מחלות בגברים ובנשים. במאמר זה אנו טוענים, כי בתחום האורולוגיה, הכרה בהבדלים אלה חשובה למתן טיפול רפואי מיטבי לנשים, כפי שניתן לגברים.

באורולוגיה נשים הן מיעוט מהמטופלים, וחלק מהאיברים והמחלות שבהם אנו מטפלים כלל אינם קיימים בקרב נשים. למרות זאת, ראוי שהאורולוגים יעסקו גם בתחומים הייחודיים לנשים בהקשר של דרכי השתן וילמדו את המקרים שבהם המחלות האורולוגיות מתבטאות באופן שונה בגברים ובנשים, ולפיכך דורשות טיפול שונה.

בהקשר של מחלות ממאירות אורולוגיות – מרבית השאתות האורולוגיות שכיחות יותר בקרב גברים, והן בעלות מאפיינים שונים בגברים ובנשים. לרוב, אבחון שאתות של שלפוחית השתן נעשה בשלבים מתקדמים יותר בנשים, ובממוצע לנשים פרוגנוזה פחות טובה. בשאתות של מערכת השתן העליונה, קיימת שכיחות גבוהה יותר של שאתות בשלבים מתקדמים בקרב נשים. לעומת זאת, בשאתות כליה נמצא כי לרוב, גברים מאובחנים עם שאתות מתקדמות יותר, וכי ההישרדות הכוללת גבוהה יותר בקרב נשים חולות RCC.

אף בתחום האנדו-אורולוגיה קיימת שונות בהשוואה בין גברים לנשים. מחלת אבנים שכיחה יותר בגברים, אך שכיחותה בקרב נשים הולכת ועולה. מחלת אבנים מציבה אתגרים מורכבים בהקשר של טיפול ואבחון בנשים בהיריון מחשש לפגיעה בעובר.

בהתייחס לפרוצדורות אורולוגיות שכיחות, נמצאו הבדלים בין גברים לנשים בתחושות הכאב והמבוכה סביב פעולות אורולוגיות כמו ציסטוסקופיה ואורודינמיקה.

במחלות אורולוגיות רבות, קיימים הבדלים מהותיים בין גברים לנשים. הבנת ההבדלים המגדריים תוכל לתרום רבות לחולות ולחולים ותאפשר להתאים את הטיפול לצרכיהם. בתחומים רבים נעשתה רפואה מוכוונת מין ומגדר לחלק אינטגרלי מהעשייה הרפואית, ורצוי שכך יהיה גם באורולוגיה. נראה כי בחלק מהמקרים כלי האבחון והטיפול עדיין אינם מספיק טובים עבור נשים. תת התחום העוסק באורולוגית נשים, מתמקד בעיקר בהפרעות ייחודיות להן, אך כדאי שתשומת לב  תופנה גם למחלות אורולוגיות כלליות ("רגילות"), כאלה שאינן ייחודיות להן, כדי לשפר את איכות הטיפול הרפואי בהן. מחקר נוסף בתחום יאפשר לנו לדוגמה להחליט על בדיקות סקר ספציפיות המתאימות לנשים בקבוצת סיכון למחלות אורולוגיות, לשפר את הטכניקה הניתוחית בנשים ולפתח ציוד ייחודי שמתאים יותר לאנטומיה של האישה. מספר הנשים העוסקות באורולוגיה בישראל הוא עדיין קטן מאוד. סביר להניח שככל שיעלה מספרן של הנשים האורולוגיות, באופן טבעי תלך ותתפתח גם רפואה ייחודית לנשים באורולוגיה

הקדמה: עיצוב חזה גברי הוא מרכיב מרכזי בתהליך האישור המגדרי בטרנסג'נדרים. ניתוח זה יכול להתבצע בטכניקות ניתוחיות מגוונות וההחלטה על הטכניקה הניתוחית וחתכי הניתוח נקבעת על פי מדדי השד והעור.

הניתוח מלווה בסיכונים ובמיוחד דמומת (המטומה) חדה הדורשת התערבות ניתוחית.

מטרות: המאמר מסכם את ניסיוננו בניתוחי עיצוב חזה בטרנסג'נדרים מאשה לגבר, לרבות: טכניקות ניתוחיות, סיבוכים אופייניים ותהליך קבלת ההחלטות.

שיטות מחקר: כל המנותחים בין השנים 2018-2003 נכללו באוכלוסיית המחקר. נאספו נתונים מהתיקים הרפואיים ומהתמונות הקליניות של המנותחים.

תוצאות: בוצעו 180 כריתות שדיים ב-90 מנותחים, 67 מהם בחמש השנים האחרונות. גיל ממוצע 22.4 שנים, ומשקל כריתה ממוצע 467 גרם לשד, אורך ניתוח ממוצע שעתיים וחצי. שלושה-עשר מטופלים (14.4%) נותחו בגישה פריאראולרית, שלושה (3.3%) בגישת קומפלקס פטמה-עטרה על הצלקת (NAC on scar), 37 (41.1%) בגישת מתלה דרמלי תחתון להעברת קומפלקס פטמה-עטרה ו-37 (41.1%) בכריתת שד כישורית ושתל פטמה-עטרה חופשי. הסיבוכים כללו שתי צלקות היפרטרופיות קלואידיות, חמישה מקרי דימום שדרשו רביזיה, שלוש היפרדויות פצע ושני מקרים של נמק פטמה.

דיון: עקומת הלמידה לאורך השנים שינתה את טכניקת הבחירה ואת אורך הניתוח. שתי הטכניקות העיקריות שנותרו הן מתלה דרמלי תחתון להעברת קומפלקס פטמה-עטרה והשתלת פטמה-עטרה חופשית. השוואה ביניהן תעשה במחקר עתידי.

קיים צורך בסיווג (קלסיפיקציה) לעזרה בבחירת סוג הניתוח, המותאם באופן אישי לכל מנותח, על פי הנתונים הפרטניים של השדיים.

סיכום: נציג סדרה של 90 טרנסג'נדרים מאשה לגבר, שעברו כריתת שדיים במרפאתו של המחבר הראשון (י' ו') בשני העשורים האחרונים. כולל השיקולים לבחירת הטכניקה הניתוחית, הסיבוכים השונים וכן תוצאות.

אסקיאל פלמנוביץ¹, מיכל פרנקל², יפתח חצרוני¹, מאיר ניסקה¹, ניב מרום¹, נעמה קונסטנטיני³, לאונרדו טרחו⁴, רון בכר⁴, גדעון נובק⁴, זהב לנקובסקי⁵, גדעון מן¹

¹מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ²מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, ³מרכז רפואי הדסה, ירושלים, ⁴חייל הרפואה, צה"ל, ⁵משמר הגבול, משטרת ישראל

הקדמה: תסמונות כאב ופציעות שימוש יתר מהוות תוצר לוואי בעייתי של הפעילות הגופנית המאומצת במהלך האימונים ביחידות חי"ר, במיוחד בקרב נשים לוחמות. פציעות אלה מביאות לאיבוד ימי אימון, כאב וחוסר נוחות, ואף עלולות להשפיע על כושר ויכולות הלחימה.

מטרות: המטרה במחקר היא לבדוק את ההשפעה של אפוד לחימה חדש ומותאם מיגדר על ההיארעות של כאב גב תחתון (LBP), כאב בקידמת הברך (AKPS) וכאב פלנטרי בעקב (PHFP) בקרב לוחמות חי"ר.

שיטות מחקר: נערך מחקר פרוספקטיבי אקראי בקרב 243 מגוייסות חי"ר ממשמר הגבול. המעקב נערך במשך ארבעה חודשי טירונות. סך הכול 101 חיילות צוידו באפוד לחימה סטנדרטי Unisex Special Unit Fighting Vest)) ו-139 חיילות צוידו באפוד חדיש (New Fighting Vest), המותאם באופן ייחודי למבנה הגוף העליון הנשי. אפוד זה סופק בשלוש מידות וכלל רצועות הניתנות להתאמה. מידע על שיעור פציעות ותסמונות כאב נאסף כל שבועיים, וכלל מעבר על רשומות רפואיות וביקורי מירפאה, תוך שימת דגש מיוחדת על תלונות הנוגעות לכאבי גב, כאב בקידמת הברך וכאב עקב פלנטרי.

תוצאות: 240 חיילות השלימו את מהלך המחקר. עם שלוש חיילות אבד הקשר במעקב. כאב גב תחתון הופיע בקרב 86% בקבוצת האפוד הסטנדרטי לעומת 82% בקבוצת האפוד המותאם (ללא משמעות סטטיסטית). כאב בקדמת הברך הופיע בקרב 65% בקבוצת האפוד הסטנדרטי לעומת 62% בקבוצת האפוד המותאם (ללא משמעות סטטיסטית). כאב עקב פלנטרי הופיע בקרב 73% בקבוצת האפוד הסטנדרטי לעומת 69% בקבוצת האפוד המותאם (ללא משמעות סטטיסטית).

מסקנה: בהתאם למימצאים במחקר זה, אפוד לחימה מותאם מיגדר שתוכנן להתאמה למבנה הגוף הנשי, לא הפחית את השיעור של תסמונות כאב ושימוש יתר כדוגמת: כאב גב תחתון, כאב בקידמת הברך וכאב פלנטרי בעקב. יש מקום לבחון השפעה מגינה של גורמים אחרים מפני פציעות שימוש יתר בקרב חיילות חי"ר, כגון שינויים במשקל הציוד הנישא, ושינויים בעצימות ובאופי תוכניות האימונים. עולה מהמחקר, כי תסמונת כאב ופציעות עקב שימוש יתר בקרב לוחמות שכיחות יותר מהמדווח. פציעות אלה מביאות לאיבוד ימי אימון, כאב וחוסר נוחות, ואף יכולות להשפיע על כושר ויכולת לחימה. מספר חוקרים מצאו כי שינויים בציוד הלחימה, כגון גודל ומשקל, יכולים להשפיע על שיעורן של פציעות אלה, אך עדיין יש מחסור במידע מבוסס בכל הנוגע לשינויים מבוססי מיגדר לציוד הלחימה ולהשפעותיהם. עולה כי אפוד מותאם לגוף האישה לא הפחית את השכיחות של פציעות עקב שימוש יתר.

 דנה פישביין¹, ברוך לוי², מלכה בורו³, שי אשכנזי⁴, אריה לינדנר⁵

¹המועצה המדעית של הר"י, ²האגף למדיניות רפואית, הר"י, ³האגף למדיניות וייעוץ משפטי, הר"י, ⁴המועצה המדעית של הר"י, מרכז רפואי שניידר, ⁵המועצה המדעית של הר"י, מרכז רפואי אסף הרופא

התמחות במשרה מלאה נתפסה במשך שנים ארוכות כעיקרון יסוד שבלעדיו לא תיתכן התמחות כלל וכלל, וברי היה כי על הרופא המתמחה להקדיש את מירב זמנו ותשומת ליבו להכשרתו המקצועית. השינויים הדמוגרפיים והתרבותיים המתחוללים בשנים האחרונות, קרי הגידול במספר הרופאות והתחזקות העדפות הפנאי בקרב הדור הצעיר, חידדו את הצורך במציאת דרכים חדשניות להתמודדות עם מצוקת הרופאים המתמחים. אחת מהדרכים הללו, אשר מיושמת כיום במדינות מערב רבות, היא התמחות במשרה חלקית. האפשרות להתמחות במשרה חלקית עשויה לסייע לרופאים המתמחים לשלב בין התפתחותם המקצועית לבין חיי פנאי ומשפחה, ולהוות פיתרון יצירתי להקטנת תופעות מדאיגות של עייפות מצטברת, שחיקה ונטישת המקצוע, מבלי להתפשר על איכות ההתמחות.

במספר מחקרים שנערכו בשנים האחרונות במדינות שבהן מתקיימת התמחות במשרה חלקית, בהן ארה"ב, בריטניה ושווייץ, ניסו החוקרים לבחון את איכות הכשרתם של המתמחים הללו. תוצאות המחקרים השונים הראו רמה גבוהה של שביעות רצון מן התוכנית, הן בקרב המתמחים עצמם והן בקרב מנהליהם בהתמחות. יתרה מכך, בהיבטים רבים נמצא כי המתמחים במשרה חלקית קיבלו הערכות גבוהות יותר מאלו של עמיתיהם במשרה מלאה. חלק מן המתמחים שתושאלו ציינו, כי היו מוותרים לגמרי על העיסוק ברפואה אילולא ניתנה להם האפשרות להתמחות במשרה חלקית.

לאור הניסיון שהחל להצטבר בעולם והצרכים שעלו מן השטח, בחנה המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית את הרעיון על היבטיו השונים, ושקלה היטב את הטיעונים לחובתו ולזכותו. לאחרונה, אישרה המועצה המדעית את השקתה של תוכנית ניסיונית חדשנית (פיילוט) לקיום התמחות במשרה חלקית במספר מקצועות שנבחרו בקפידה ועל פי תנאים שנקבעו. עם השלמת תהליך חקיקתו של העניין בתקנות, אשר מבצע משרד הבריאות, יינתן האור הירוק להתחלת התמחות במשרה חלקית בישראל.

¹בית הספר לחינוך גופני, המכללה האקדמית אוהלו, קצרין,²המדור לתזונה, המרכז לרפואת ספורט ולמחקר על שם ריבשטיין, מכון וינגייט

עם העלייה בשיעורי ההשתתפות של נשים באירועי ספורט ברמות שונות (ובעיקר ברמות הגבוהות), אנו עדים לעלייה מדאיגה בתסמונת המשולשת של הספורטאית (FTS), המתבטאת בהפרעות אכילה, אל וסת, אוסטיאופניה ועוד. FTS שכיחה במיוחד בענפי ספורט המדגישים רזון (כגון התעמלות, החלקה על קרח וריקוד), בענפים קטגוריאליים (כגון ג'ודו), וגם בענפי סיבולת (מרתון, טריאתלון). אלמנטים של FTS קשורים מבחינה פתופיזיולוגית, ועלולים להגביר את הסיכון ללקות במספר סוגי מחלות ואף לתמותה. למרות המידע הרב בתחום של תזונת ספורטאים, עדיין לא קיימת הסכמה בין המומחים לגבי המשטר התזונתי המתאים לנשים ספורטאיות.

עם זאת, המומחים מסכימים שצמצום תנודות גדולות ב"משקל המטרה" (שמירה על מסת הגוף הרזה, FFM) מהווה מדד של משק אנרגיה מאוזן לאורך זמן. הבעיה היא שלספורטאיות (במיוחד בענפים שצוינו לעיל) קשה מאוד לצרוך את הכמות המומלצת של פחמימות ושומנים הדרושה להן, בשל המאבק המתמיד להיות "רזות" ועם אחוז שומן נמוך. מומלץ להעלות את אחוזי הפחמימות והשומנים כדי לשמור על ה-FFM, ובכך לשמר את יכולת הביצוע האתלטית ואת הבריאות. יש למנוע תחושה של "הירתמות למבצע קצר טווח", ובמקום זאת להנחות את הספורטאית להקפיד על תבניות אכילה שתאפשרנה לה לשמור על משקל יציב גם בתקופות של פגרה ולאחר תחרויות (בתקופות של הפוגה מאימונים יש לעיתים אווירת פורקן, וכתוצאה מכך עלולה הספורטאית לעלות במשקל). יש להימנע במיוחד ממאזן אנרגטי שלילי, לא רק בכל היממה, אלא גם בטווחי זמן קצרים יותר במהלכה, ויש לתקן כל חריגה מהמאזן ככל האפשר סמוך למועד היווצרותה.

רן בליצר^1,2, אפרת שדמי^1,3

¹המחלקה לתכנון מדיניות בריאות, משרד רופא ראשי, שירותי בריאות כללית, ²המחלקה לאפידמיולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ³הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה

במרץ 2010 אושרה רפורמת הבריאות בארה"ב, המהווה את השינוי המשמעותי והגדול ביותר במערכת הבריאות האמריקאית בחמישים השנים האחרונות. הרפורמה באה לתת מענה לשתיים מהבעיות החמורות של מערכת הבריאות האמריקאית: (1) ההיקף הגדול של אוכלוסייה ללא ביטוח בריאות, (2) והאמרת ההוצאה הלאומית (רובה פרטית) לבריאות המגיעה לכדי 16% מהתוצר המקומי הגולמי.

שינויים משמעותיים שיחולו במערכת הבריאות האמריקאית בעתיד הקרוב והרחוק, עשויים להשפיע מעבר לגבולות מערכת הבריאות האמריקאית, הן על המדע (לדוגמה, מימון למחקרים במסגרת הערכת אפקטיביות של התערבויות (Comparative effectiveness research) והן על ההתפתחות הטכנולוגית (לדוגמה, קידום רשומה רפואית ממוחשבת).

מדינת ישראל יכולה ללמוד לקחים חשובים מהרפורמה בארה"ב ומהגורמים שהובילו לצורך בחקיקתה.השיטה הקיימת בישראל טובה בבסיסה ועודנה מקור לגאווה וחיקוי, אך חתירה תחת אושיותיה עלולה לגרום לתוצאות שליליות דומות. הישענות יתר על הוצאה פרטית לבריאות ופגיעה באטרקטיביות של העיסוק ברפואה במוסדות הציבוריים (בקהילה ובבתי החולים) תגרומנה להחלשת מערכות אלה, תחזקנה במקביל את המערכות הפרטיות, תפגענה באיכות ובנגישות לרפואה ציבורית ברמה נאותה, ותתרומנה לפערים ההולכים וגדלים בבריאות ובצריכת שירותי בריאות. במאמר זה נסקרים עיקרי הרפורמה האמריקאית והשלכותיה האפשריות על מערכת הבריאות בישראל.
 

ארז לנג¹, מני אלקלעי², יניב שילה¹, קובי סתיו¹

¹המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, מסונפת לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²המחלקה לגינקולוגיה, אגף נשים ויולדות, מרכז רפואי שיבא תל השומר, רמת גן, מסונפת לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

שכיחות סעיף השופכה (Diverticulum) בקרב אוכלוסיית הנשים הכללית היא 5%. בקרב נשים הלוקות בתסמינים שונים הקשורים לדרכי השתן התחתונות השכיחות גבוהה מכך, ובסדרות שונות דווח שהיא מגיעה לשיעור של 40%.

התסמינים הקלאסיים של סעיף השופכה הם טפטוף שתן לאחר השתנה וזיהומים נשנים בדרכי השתן. אולם מגוון התסמינים שיכולים להיגרם בגלל הסעיף הוא גדול וכולל דחיפות ותכיפות בהטלת שתן, שתן דמי, מלאות בדופן הקדמית של הלדן, אי נקיטת שתן, אצירת שתן, כאב בעת ההשתנה, כאב בעת קיום יחסי מין, כאב הממוקם באזור השופכה, והפרשה מוגלתית מהלדן (Vagina).

אמצעי דימות חדשים, כגון תהודה מגנטית, מאפשרים הדגמה אנטומית טובה של סעיפים שבעבר לא זוהו בבדיקות דימות שונות. עם זאת, במרבית הנשים נקבעת האבחנה באיחור ניכר. הסיבה העיקרית לכך היא מודעות נמוכה בקרב אוכלוסיית הרופאים. חשד קליני גבוה, בדיקה גופנית מדוקדקת והפנייה לבדיקות הדימות הנכונות, מאפשרים אבחון וטיפול מוקדם. במאמר זה נסקר הידוע בספרות העכשווית על סעיף השופכה בנשים, ומועלית הבעייתיות האבחונית והטיפולית. אנו תקווה, שהגברת המודעות תסייע לאבחון וטיפול מוקדם, שימנעו מחולות רבות סבל מיותר.

דוד רבינרסון, בוריס קפלן, מרק גלזרמן

בית החולים לנשים הלן שניידר, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב

נתונים עדכניים מן הספרות הרפואית העכשווית מצביעים על שולטנות גוברת של נשים במקצוע רפואת הנשים. בסקירה זו אנו מנסים לבדוק, האם קיימות בעיות הנגזרות מתהליך זה ומהם שורשיהן, כמשתקף מן הספרות הרפואית הרלבנטית. השולטנות הנשית בתחום רפואת הנשים היא הליך המתרחש הן בעולם והן בישראל. הטיה מגדרית לטובת הנשים מתקיימת בימינו הן בקבלה להתמחות ברפואת הנשים והן בהזדמנויות התעסוקה לאחריה. רופאות נשים נתקלות בבעיות נגזרות-מגדר כגון הריון, יציאה לחופשת לידה והצורך לדאוג למשפחתן, במקביל לעיסוקן המקצועי התובעני. נמצא כי בעיות אלו פוגעות בעיסוק רופאות הנשים ברפואה אקדמית. יתרה מזו, תכונות 'נשיות', הגורמות להעדפה של נשים רופאות על ידי מטופלות, עלולות להתבטא בפגיעה בתפוקת העבודה של הרופאות בתנאים של רפואת הקהילה. כל הבעיות המועלות בספרות הרפואית בסוגיה של רופאות נשים, ניתנות לפתרון בשיתוף בין הגופים הממסדיים של רפואת הנשים והממשלה, מתוך קבלת המציאות הנוצרת ותכנון מתאים לעתיד בהתחשב במגבלות המציאות.

מיכל לוריא

המרפאה לתפקוד מיני, מחלקת נשים ויולדות, מרכז רפואי הדסה הר-הצופים, ירושלים

בעיות בתפקוד המיני בנשים הן תופעה שכיחה. עם זאת, לעיתים קרובות הן אינן זוכות להתייחסות על ידי הצוות המטפל, למרות שהן בעלות השפעה משמעותית על איכות חייה של האישה. בשנים האחרונות קידם המחקר בנושא את ההבנה וההכרה בעיקר במגוון התפקודי הנרחב אשר מוכר היום כנורמטיבי. בשנת 2003, ערך הארגון האמריקאי לאורולוגיה מפגש בינלאומי, אשר כלל את המומחים המוכרים בעולם בתחום מיניות האישה. המטרה בכינוס הייתה הסתכלות מחודשת על ההגדרות המוכרות לגבי בעיות מיניות בנשים. על בסיס תיאוריית התגובה המעגלית מאת רוזמרי בסון, הדגישה הקבוצה את סוגי ההניעה (המוטיבציות) אשר יכולים להניע אישה לקיים יחסי מין עם בן זוגה כגישה מקובלת, בנוסף לגישה שבה הדחף הביולוגי הוא המניע למפגש המיני.

האטיולוגיה של בעיות בתפקוד מיני בנשים משלבת גורמים רפואיים ופסיכולוגיים, לכן על ההערכה של אישה להקיף את שני התחומים. הטיפול כולל חינוך מיני, שיפור תקשורות בין בני הזוג, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי והתייחסות לבעיות רפואיות במידת הצורך. טיפולים בתרופות לשיפור התפקוד המיני בנשים נמצאים בשלבים שונים של מחקר, אך קיים ספק לגבי מידת יעילותם ומלווים בשאלות לגבי פרופיל הבטיחות בטיפול ארוך טווח. 

במאמר זה נסקרת התגובה המינית כפי שהיא מובנת היום, ונסקרות ההבנות הנוכחיות לגבי דרכי אבחון וטיפול.

בנימין פיורה

היח' לגינקולוגיה-אונקולוגית, החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, מרכז רפואי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

יתר-סידן בדם (להלן, יס"ד¹) (Hypercalcemia) הוא התיסמונת הפארא-ניאופלסטית הראשונה השכיחה ביותר בשאתות ממאירות במבוגרים (10%-30%) ונדירה בשאתות ממאירות בילדים (0.5%-1.3%). יס"ד בשאתות ממאירות מסווג לשתי קבוצות: 1) יס"ד הומורלי של ממאירות (להלן, יה"מ²) (Humoral hypercalcemia of malignancy –HHM) – נגרם כתוצאה מהשפעת חומרים הנוצרים בתאי השאת ומופרשים למחזור הדם, כגון חלבון דמוי-הורמון בלוטת יותרת-התריס (להלן, חדה"פ³) parathyroid hormone-related protein, PTH-rP, הורמון בלוטת-יותרת התריס (Parathyroid hormone-intact, PTH-i), האנזים 1-α-hydroxylase המזרז יצירת הצורה הפעילה של ויטמין D (1,25-dihydroxyvitamin D3), וחומרים אחרים; 2) יס"ד שנגרם כתוצאה מהרס עצם על-ידי גרורות בעצמות. יס"ד מתרחש בפחות מ-5% של שאתות ממאירות של אברי-המין הנקביים וכמעט בכל החולות (95%) הוא יה"מ. יה"מ בשאתות ממאירות של אברי-המין הנקביים נגרם במרבית החולות (80%) על-ידי חדה"פ שנוצר בתאי השאת ומופרש למחזור הדם. סרטן השחלה הוא השאת הממארת הראשונה השכיחה ביותר של אברי-המין הנקביים המלווה ביה"מ. למרות שיה"מ מתרחש ב-5% בלבד מסרטני השחלה, הוא מתרחש בשיעור יחסי גבוה בסרטני השחלה הנדירים הבאים: 1) סרטן תא-קטן (Small cell carcinoma) של השחלה – שאת נדירה שמהווה כ-1% משאתות ממאירות של השחלה ומלווה ב-66% מהחולות ביה"מ; 2) סרטן תא-בהיר (Clear cell carcinoma) של השחלה – שאת לא שכיחה שמהווה כ-5% משאתות ממאירות של השחלה ומלווה ב- 5%-10% מהחולות ביה"מ. דיסגרמינומה של השחלה היא השאת הממארת של השחלה השנייה בשכיחותה בקרב ילדות ונערות, לאחר סרטן תא-קטן של השחלה, המלווה ביה"מ.

אריאל רבל, מישל נדג'ארי, אשר שושן

חטיבת נשים ויולדות, בית-החולים האוניברסיטאי של הדסה, קריית הדסה, ירושלים

אשור היא שיטה חדשה למניעת הריון קבועה (עיקור) המבוצעת בגישה היסטרוסקופית. לאחרונה הוחל בביצוע שיטה זו בישראל.

לאחר הסבר מפורט על השיטה, בוצעה התקנה של אשור במיסגרת מירפאה. המטופלות מילאו דפי משוב והוזמנו בתום שלושה חודשים לביקורת הכוללת צילום בטן ריק ועל-שמע תלת-ממדי.

במאמר הנוכחי מדווח על שתים-עשר מטופלות ראשונות בהדסה. הגיל הממוצע של המטופלות היה 40 שנה (טווח 34-45 שנה). למטופלות היו 4-8 ילדים (ממוצע 5). משך הזמן הממוצע לביצוע הפעולה היה 8 דקות (7.2). במקרה יחיד נדרש לבצע הפרדת הידבקויות קלות בחלל הרחם לפני הכנסת ההתקן. כל המטופלות שבו לפעילותן באותו יום. בביקורת שבוצעה כעבור שלושה חודשים, ציינו המטופלות שביעות-רצון גבוהה מההכנה לתהליך ומהטיפול עצמו. ניתן היה להדגים שההתקן במקומו בבדיקת דימות.

לסיכום, ניתן לבצע התקנת אשור במיסגרת מירפאות החוץ של בית-החולים. ההכנה לטיפול והטיפול עממו זכו לשביעות-רצון גבוהה מצד המטופלות. הטיפול אינו נכלל בסל הבריאות. 

דוד רבינרסון וערן הורוביץ

בית החולים לנשים על שם הלן שניידר, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה

נקודת ה- G דווחה לראשונה על-ידי הגינקולוג ארנסט גרפנברג, כאזור אנטומי המצוי בדופן הקדמי של הלדן, בחלק הפנימי של השליש החיצוני שלו, שגירוי מגע שלה מביא את האישה לאביונה חזקה, ללא צורך בגירוי נוסף בדגדגן, והקרויה על שם האות הראשונה של שמו. במחקרים הניחו קיום של בלוטת "ערמונית נשית" הממוקמת כך שחלקה האחורי מצוי מעל הלדן בנקודת ה-G. גירוי הבלוטה באזור נקודת ה-G שבלדן עשוי להביא לזירמה נשית בעת האביונה כתופעה מתבקשת של אופן פעולתה. נושא הקיום של נקודת ה- G והזירמה הנשית נחקר רבות, למן גילויה של הנקודה בשנות ה- 50 של המאה הקודמת, ולו בשל הוויכוח הישן הנטוש בסיפרות ביחס למקור הגירוי הנחוץ לשם השגת אביונה נשית (דגדגני או לדני). קיימות הוכחות מחקריות המאששות את קיומן של נקודת ה-G וה"זירמה הנשית" כישויות קליניות עצמאיות, אך נמתחת גם ביקורת רבה ביחס לדעות אלו. הוויכוח בנושא טרם הוכרע סופית.

גילה ברונר

המרכז לרפואה מינית, מח' אורולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

במאמרן של ברוריה מנור וחנה זוהר, המתפרסם בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', מתמקדות המחברות בקשיים המיניים של נשים הלוקות בסרטן השד ומצביעות על צורכי מידע בקרב נשים עם חדילת-אורח מוקדמת בעקבות הטיפול במחלתן. המאמר מתפרסם בתקופה שבה המחקר על איבחון וטיפול בבעיות בתיפקוד המיני של האישה זוכה לעניין מוגבר.

דוד רבינרסון, ערן הורוביץ

מחלקת נשים, מרכז רפואי רבין – קמפוס גולדה, השרון, פתח-תקווה

ניקוב מוגדר כחירור איבר כלשהו בגוף למטרת החדרת תכשיט דרכו. אין כמעט איבר בגוף שלא נבחר למטרה זו. מקור התופעה עתיק כימי ההיסטוריה. מטרת הפעולה היא קישוטית או טיקסית. מינהג הניקוב של איברי-המין (הזיכריים או הניקביים) התפשט בשנים האחרונות גם לחברת העולם המערבי בכלל ולישראל בפרט. מטרת ניקוב זה היא קישוטית וכן לשם הגברת העונג המיני (ובמיוחד של בת-הזוג). קיימים מספר אופני ניקוב של איברי-המין. הפעולה אינה מבוצעת על-ידי אנשי רפואה, במוסדות רפואיים, ועלולה להיות כרוכה בסיבוכים קשים המפורטים בסקירה הנוכחית. בשנים האחרונות מתגברת והולכת שכיחותה של תופעת הניקוב באיברי-המין בקרב בני-נוער וצעירים בישראל. החקיקה המסדירה את נושא הניקוב בישראל לקויה עד חסרה.

מנחם נוימן^1,4-8, מיכל לוריא², אחינועם לב-שגיא², רויטל ארבל³, שלמה שמעונוביץ⁶, יובל לביא^1,6,8,

תחום אורוגינקולוגיה במחלקות נשים במרכזים הרפואיים שערי-צדק¹, מסונף לפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הדסה הר-הצופים² והדסה עין-כרם³, מסונפים לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, בתי-החולים אסותא⁴, ואמריקן מדיקל-סנטר⁵, המרכזים לבריאות האישה של שירותי בריאות כללית⁶, קופת-חולים לאומית⁷, וקופת-חולים מאוחדת⁸

כחמישית מהנשים נחבלות במהלך הלידה, כך שריצפת האגן נפגעת. חלקן לוקות בהמשך באי-נקיטת שתן במאמץ (Urinary stress incontinence). הליקוי הנדון, שאינו אלא בקע אנטומי, ניתן לטיפול בניתוח משקם, ודווח על ניתוחים רבים כאלה במרוצת השנים. המטפלים האורוגינקולוגים, האמונים על התחום הרפואי דנן, שוקדים על איתור ניתוח נבחר שיבטיח הצלחה מרבית עם מיזער זיהומים. ז'אן דה-לבאל, אורולוג בלגי, דיווח לאחרונה על ניתוח זעיר-פולשני חדש, עתיר הצלחה ודל סיבוכים. בניתוח זה משומרות הצלחותיו של המיתלה הלדני ללא מתח, אך סרט הפרולן התומך במרכז השופכה מועבר דרך חלל הדוקרן ולא דרך החלל האחור-חיקי – למניעת פגיעה אפשרית במעי, בשלפוחית-השתן ובכלי-דם גדולים.

המטרה הייתה להעריך את הצלחת הטיפול, בטיחותו, קלות ביצועו וסיבוכיו של הניתוח החדש.

נערכו 100 ניתוחים בנשים הלוקות באי-נקיטת שתן במאמץ שהוכח בתבחינים אורודינמיים. פרטיהן האישיים של הנשים, תוצאות הניתוח וסיבוכיו נאספו באופן פרוספקטיבי.

הניתוח, שאינו מחייב צינתור של שלפוחית-השתן ואף לא ציסטוסקופיה, לא היה כרוך בסיבוכים במהלכו. הסיבוכים הבתר-ניתוחיים כללו כאב ירכיים שעליו התלוננו כשליש מהמנותחות. הכאבים שוככו במתן נוגדי-כאב פומיים וחלפו מאליהם בתוך מספר ימים. נרשם אירוע אחד של אצירת שתן חדידה (Sub-acute) על רקע חסימה שטופל בהצלחה בהרפיית הסרט בחדר הניתוח. תשעים-ושלוש (93) נשים הביעו שביעות-רצון רבה מתוצאות הטיפול; שש נשים דיווחו על שיפור ניכר באיכות-חייהן בעקבות הניתוח, אך גם על דלף שאריתי; בשתי נשים נכשל הטיפול ושתיהן נרפאו מאי-נקיטת השתן במאמץ לאחר שנותחו שוב, הפעם בשיטת ה-TVT.

לסיכום, תוצאות מעקב ראשוני וקצר-טווח מלמדות, כי המיתלה הלדני-דוקרני ללא מתח נמצא ראוי לבחינה מקיפה כניתוח זעיר-פולשני לטיפול באי-נקיטת שתן במאמץ בנשים.