תוצאת חיפוש

הקדמה: היארעות פקקת ורידי הגף העליון (פג"ע) לאחר צנתר מרכזי המוחדר דרך וריד היקפי (צממ"ה) איננה נדירה. אולם גורמי הסיכון הקשורים למצב זה אינם ידועים במלואם. יתרה מזאת, יעילותו של טיפול מונע קרישה כנגד סיבוך זה אינה מבוססת דיה.

מטרות: אפיון גורמי הסיכון הקשורים להופעת פקקת ורידי הגף העליון לאחר החדרת צנתר מרכזי המוחדר דרך וריד היקפי וכן חקר השפעת טיפול נוגד קרישה מונע על היארעות סיבוך זה.

שיטות מחקר: איסוף נתוניהם של מטופלים שעברו החדרת צנתר מרכזי המוחדר דרך וריד היקפי בשנת 2016 בבית החולים הדסה.

תוצאות: חמש מאות מטופלים עברו החדרת החדרת צנתר מרכזי המוחדר דרך וריד היקפי במהלך המחקר. מתוכם ל-199 (39.8%) ניתן טיפול נוגד קרישה מונע סביב החדרת צנתר מרכזי המוחדר דרך וריד היקפי. שיעור גבוה יותר מהמטופלים שלא קיבלו טיפול נוגד קרישה מונע לקו במחלה ממארת פעילה (P<0.001). מכלל המטופלים, 25 (5.0%) פיתחו פקקת ורידי הגף העליון לאחר החדרת צנתר מרכזי המוחדר דרך וריד היקפי. חציון הזמן להתפתחות פקקת ורידי הגף מרגע החדרת צנתר מרכזי דרך וריד היקפי היה שמונה ימים. גורמי הסיכון שנמצאו קשורים להתפתחות פקקת ורידי הגף העליון היו נוכחות של מחלה ממארת פעילה (P=0.04) ורמות גבוהות של C-reactive protein (P=0.02). מתן טיפול מונע נוגד קרישה לא השפיע על התפתחות פקקת ורידי הגף העליון (p=0.98).

מסקנות: פקקת ורידי הגף העליון היא סיבוך שכיח יחסית לאחר החדרת צנתר מרכזי דרך וריד היקפי. מחלה ממארת פעילה וערכים גבוהים של C-reactive protein נמצאו קשורים להתפתחות סיבוך זה. נדרשים מחקרים עתידיים כדי לאשש את הממצאים אלו ולבחון את התפקיד של מתן הטיפול נוגד קרישה מונע במניעת התפתחות פקקת ורידי הגף העליון.

הקדמה: שליה חודרנית מוגדרת כמצב שבו קיימת השרשה לא תקינה של השליה בעקבות חדירת סיסי השליה אל תוך שריר הרחם ואף לאיברים סמוכים.

בשנים האחרונות, בעקבות העלייה בשיעורי הניתוחים לחיתוך הדופן, נרשמה עלייה בהיארעות מצבי שליה חודרנית. הביטוי הקליני במצבי שליה חודרנית הוא דימום משמעותי בעת הניסיון להפרדת השליה מהרחם בסיום הלידה, וכן פגיעה באיברים סמוכים במהלך הניתוחים תוך סיכון בריאותה וחייה של המנותחת.

קיימות גישות שונות לטיפול במצבים אלו, מתוך מגמה להפחית את הדימום ולשמר את הרחם. במקרים בהם לא ניתן להפריד את השליה החודרנית ולעצור את הדימום הפתרון האחרון הינו כריתת רחם.

מטרות: להשוות את התוצאות בין הניתוחים משמרי הרחם ולאחר הפרדת השליה (גישה א') לעומת כריתתו (גישה ב') לטיפול בשליה חודרנית.

שיטות מחקר: מחקר עוקבה, בין השנים 2015-2004, בשני מרכזים רפואיים, לצורך השוואת הגישות הכירורגיות ותוצאותיהן. הנתונים נאספו מתיקי מטופלות, דוחות ניתוחים וממצאים היסטופתולוגיים באבחנה של שליה חודרנית.

תוצאות: נאספו נתונים בקרב 148 הרות עם שליה חודרנית, 49 (33%) מתוכן עברו כריתת רחם.

בבדיקת נתוני המטופלות שעברו כריתת רחם נמצא, כי אורך הניתוח היה קצר יותר – 68 לעומת 113 דקות (P<0.0001). שיעור אובדן דם היה מועט יותר, 965 מ"ל לעומת 1,658 מ"ל (P=0.006) ובהתאם נזקקו לפחות מנות דם ומוצריו, בממוצע מנה בודדת לעומת שבע מנות (P=0.000). כל אלו הובילו להפחתה בימי אשפוז – שמונה ימים לעומת 15 ימים (P=0.004). כמו כן, בקבוצת כריתת הרחם אותרה מטופלת אחת עם עליית חום לאחר הניתוח (2.7%) לעומת 22 מטופלות (20.2%) שלא עברו כריתת רחם ופיתחו חום לאחר הניתוח (P=0.009). נתוני אפגר הילודים בדקה 1 וב-5 דקות נמצאו אף הם גבוהים יותר בגישה ב' לעומת גישה א' – 9,8 ו-10,9, בהתאמה (P=0.027, P=0.000).

מסקנות: כריתת רחם ללא ניסיון הפרדת השליה, היא הגישה הבטוחה יותר והעדיפה במצבי שליה חודרנית עקב שיעור סיבוכים נמוך ומשך אשפוז קצר בהשוואה לניתוח משמר רחם.

דיון: כתוצאה מעלייה בשכיחות ניתוחים לחיתוך הדופן בשנים האחרונות, עלתה באופן ניכר היארעות שליה חודרנית שהיא סיבוך מסכן חיים, ומכך חשיבות גיבוש השיטה הטיפולית המיטבית במצבים אלו. כיום קיימות גישות שונות במרכזים רפואיים שונים. בעבודה דו מרכזית זו מסוכמים יתרונות כריתת רחם בהשוואה להפרדת שליה ושימור רחם בשיטות שונות, המאפשרים לסייע בייעוץ טרום ניתוחי למטופלות עם שליה חודרנית.

לסיכום: כריתת רחם עם השליה היא הגישה הניתוחית המומלצת בנשים עם שליה חודרנית שאינן מעוניינות בשימור רחם.

דוד נויפלד¹, זאב קורזיץ², ז'ק ברנהיים², ברוך שפיץ¹

¹המחלקות לכירורגיה א' ו-ב', מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ²המכון לנפרולוגיה, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

הקדמה: הדיאליזה הצפקית (Peritoneal dialysis) היא שיטה מבוססת לטיפול בחולים עם אי ספיקת כליות סופנית. הלפרוסקופיה יכולה לסייע הן להחדרת הצנתר באופן ראשוני והן לטיפול בצנתר קיים שתפקודו נפגם.

מטרות: מטרתנו במאמר זה היא לסקור את ניסיוננו ביישום לפרוסקופיה לניהול צנתרים לדיאליזה צפקית (פריטוניאלית).

שיטות: ערכנו סקירה של גיליונות חולים שעברו החדרת צנתר באיוך (מודיפיקציה) של שיטת Y-Tec תוך פיקוח לפרוסקופי מלא. כמו כן, נסקרו גיליונותיהם של חולים שבהם נעשה ניסיון לתקן צנתר קיים שתפקודו נפגם, וזאת תוך הסתייעות בלפרוסקופיה.

תוצאות: 29 חולים עברו 43 הליכים  שכללו החדרת צנתר חדש באיוך של טכניקת Y-Tec,  טכניקת Y-Tec  המלווה בו זמנית בביתוק הדבקויות שלעיתים אף כרוכה בכריתת הפדר, בביתוק הדבקויות ובמיקום מחדש של הצנתר, בשטיפת צנתר שנסתם ובמיקומו מחדש. בכל החולים שנזקקו למיקום מחדש של הצנתר, בוצע עיגון של הצנתר לדופן הבטן התחתונה באמצעות תפר או שניים.  חוסר תפקוד של צנתר לאחר ניתוח מתקן נצפה בחולה אחד. בחולה זה בוצע ביתוק נרחב של הדבקויות והוא סבל מזליגת דם תוך בטנית כתוצאה מהפעולה הנרחבת. בחולה אחר התפתחה התנקבות של המעי שקרתה בעת ביתוק הדבקויות וחמקה מעיני המנתח. חולה זה עבר תיקון בלפרוטומיה דחופה.

מסקנות: האיוך הלפרוסקופי של שיטת Y-Tec בטוח, ומהווה אחת האפשרויות בהחדרה הראשונית של צנתר הדיאליזה. בנוסף, ניתוח בגישה לפרוסקופית יכול לעזור באבחון ובטיפול בצנתר דיאליזה צפקית שחדל לתפקד.

Insertion of Hickman Catheters in an Interventional Radiology Suite

Eli Konen, Alex Garniak, Binyamina Morag, Izhar Hardan, Zalman Rubinstein

Depts. of Radiology and Hemato-oncology, Chaim Sheba Medical Center, Tel Hashomer

In the past 20 years Hickman catheters have gained increasing acceptance for many uses, including bone marrow transplantation, long-term chemotherapy, total parenteral nutrition, dialysis, and administration of antibiotics and fluids. Until the past decade these catheters were inserted in the operating room. We present our experience in the percutaneous placement of 203 Hickman catheters in an interventional radiology suite in 190 consecutive patients within a period of 30 months. Catheter placement was successful in 202 (99.5%). The main complications were infections, necessitating removal of the catheter in 11 cases (5.4%) and unintentional dislodgement of the catheter in 8 (3.9%) - all in women and most on the right side. Pneumothorax and thrombosis in the catheter each occurred once. In another patient the guide wire broke during insertion and had to be percutaneously removed from the pulmonary artery. Late fracture of the catheter occurred in 2 others in whom the intravascular fragment was removed percutaneously. We believe that percutaneous Hickman catheter placement in the radiology suite offers advantages over traditional surgical placement.