תוצאת חיפוש

בשני העשורים האחרונים, במקביל לעלייה בשכיחות ביצוע הניתוחים הבריאטריים, חלה עלייה ניכרת בשכיחותו של ניתוח מתיחת בטן בארה"ב, ובהתאם חלה עלייה במחקר המדעי והקליני בנוגע להיבטים הקשורים לניתוח זה. הסיבוך השכיח ביותר של ניתוח זה הוא היווצרות סרומה בתר ניתוחית. ברבות השנים הועלו תיאוריות שונות בנוגע לפתופיסיולוגיה של היווצרות הסרומה, וכן נבדקו שיטות שונות למניעתה. בשנות ה-90 הועלתה תיאוריה לפיה פגיעה בכלי הלימפה של דופן הבטן במהלך הבתירה להרמת מתלה דופן הבטן היא האחראית להיווצרותה של סרומה משנית. לנוכח תיאוריה זו, הוצעה טכניקה ניתוחית להרמת המתלה של דופן הבטן התחתונה במישור שטחי יותר המאפשר שימור של החיתולית על שם סקארפה ושכבת השומן העמוקה כאמצעי לשימור כלי הלימפה של דופן הבטן. בשיטה זו הודגמה הצלחה קלינית מרובה בהפחתת שיעור היווצרות סרומות בתר ניתוחיות. בשנים האחרונות פורסמו מספר מחקרים השופכים אור חדש על האנטומיה של כלי הלימפה בדופן הבטן, הפתופיסיולוגיה של היווצרות הסרומה והשיטות למניעתה. מחקרים אלה מערערים את נכונותן של התיאוריה הדוגלת בשימור החיתולית על שם סקארפה ויעילות הטכניקה הניתוחית הנגזרת ממנה. תיאוריה חדשה המנסה ליישב את הסתירה בין הצלחתה הקלינית של טכניקת שימור החיתולית על שם סקארפה בהפחתת סרומות לבין הממצאים החדשים בנוגע לאנטומיית כלי הלימפה (Lymph collectors) בדופן הבטן היא "ממשק דביק" בין המתלה לבין שכבת השומן העמוקה.