תוצאת חיפוש

ענת שליו^2,1, גבריאל וייל^1*, לודמילה רובינשטיין³

¹המרכז לבריאות הנפש באר שבע, ²המחלקה לעבודה סוציאלית, הפקולטה למדעי החברה, והמחלקה לרפואת משפחה, החטיבה לבריאות בקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון, ³בית הספר לעבודה סוציאלית, המכללה האקדמית אשקלון והמחלקה לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת בן גוריון בנגב.         

*גבריאל וייל כיהן כפסיכולוג הראשי של המרכז לבריאות הנפש באר שבע.

אשפוז פסיכיאטרי ממושך עשוי להיות הכרחי לאוכלוסיות מסוימות של מתמודדים עם מחלות נפש, על רקע ביטויים חדים של המחלה שאינם מאפשרים שילוב במסגרות עצמאיות בקהילה. במצב זה, נודעת חשיבות לאפשר לאנשים המאושפזים תנאי איכות חיים טובים ככל האפשר ולכבד את הזכות לאוטונומיה מינית כאחת מזכויות היסוד של האדם. היכולת לנהל חיים מיניים מספקים מהווה תנאי חשוב לחיים משמעותיים ככל האפשר, גם במצבי קיצון של המחלה הפסיכיאטרית, ומהווה חלק משמעותי בתהליך ההחלמה. מאידך, יחסי מין באשפוז פסיכיאטרי מעוררים דילמות רבות, בהן הצורך להגן על מאושפזים מפני ניצול ופגיעה, בפרט כאשר מחלות נפש פוגעות ברמה כלשהי בכושר השיפוט וביכולת להביע רצון אוטונומי. למרות חשיבות הנושא, ניתן להיווכח שקיימת התעלמות מצורכיהם של אנשים במסגרת האשפוז הפסיכיאטרי והספרות מצביעה על חוסר במדיניות להנחיית אנשי צוות ביחס לתחום משמעותי זה. במאמר זה נסקרים מחקרים העוסקים ביחסי מין באשפוז ממושך, בדילמות אתיות ובסיכונים, תוך התייחסות לתפקיד שממלאת המדיניות בנושא. מוצגות במאמר נקודות מבט של מטפלים, מתמודדים ובני משפחה המאירות משמעויות המיוחסות לנושא. לבסוף, מובאות מסקנות העולות מהידע המצטבר ממגוון זוויות, בהן המלצות לעיצוב מדיניות ומסגרת עבודה לשינוי.