תוצאת חיפוש

כניסת שדה הקרב לחצר הקדמית של כולנו בעקבות האירועים הקשים של השבעה באוקטובר 2023 משפיעה מקרינה על כולם – אזרחים ולוחמים כאחד. התפתחותה של תגובה בתר-חבלתית משפיעה על תחומים נרחבים. אחת ההשפעות הפחות מדוברות היא הקשר הישיר בין קיומה של הפרעת דחק בתר-חבלתית (PTSD) להתפתחותן של הפרעות שונות בתפקוד המיני. הפרעות אלו כוללות, בין היתר,  הפרעות חשק, עוררות, אורגזמה, וכן השפעה שלילית על תדירות קיום יחסי המין ועל שביעות הרצון מהם. השפעות הטראומה על התפקוד המיני נובעת מההשפעות על מנגנונים ביולוגיים, שינויים שליליים בקוגניציה, ירידה במצב הרוח ופגיעה במוטיבציה. תלונות על אלו מופיעות לעיתים כתלונה ישירה, אך לעיתים יבוטאו גם באמצעות תסמינים אחרים.

במאמרנו הנוכחי, נדון בקשר שבין התפקוד המיני לבין תגובה בתר חבלתית המתפתחת בקרב לוחמים ואוכלוסייה אזרחית המתגוררת באזורי עימות מזוין. נביא מפרשות החולים, נתאר את המנגנונים המפעילים את התגובות המתוארות ונציע התערבויות לשיפור איכות החיים המינית של המטופלים, המתאימות ליישום במרפאה הראשונית.

מומלץ, כי הערכת התפקוד המיני והשפעת המצב הנוכחי עליו יהיו חלק מתשאול שגרתי המיושם על ידי רופאי ורופאות משפחה. איתור מוקדם של קשיים בתפקוד המיני עשוי לצמצם את התפתחותן של דיס-פונקציות עמידות ולתרום לאיכות חייהם של החולים.

הבנת החשיבות שיש לנקודת המבט מבחינה מגדרית וליחסי הגומלין בין מין ומגדר לעשייה הרפואית, וכן לתחום המחקר בבריאות, הביאה בעשורים האחרונים להכללת הסוגייה של מין ומגדר בתוכניות של בתי הספר לרפואה ברחבי העולם. מאמר זה סוקר את האתגרים בנושא ומציג מהלך שהחל בשנה"ל תשפ"ב (2022-2021), שמטרתו הטמעת רפואה מודעת מין ומגדר בתוכנית הלימודים השש שנתית בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה בירושלים.

התוכנית שגובשה מתבססת על עקרון צמיחה סלילית (Spiral), כלומר יצירת בסיס של ידע תיאורטי בשנה הראשונה ללימודים ובהמשך הרחבתו, כולל לצדדים מעשיים, יחד עם ביסוס מה שנרכש בשלבים הקודמים. עקרון שני הוא "מן הכלל אל הפרט".  כלומר, התקדמות מהבנה של הידע הקיים על פי מחקרים קיימים, יישום שלו במקרים שהסטודנטים פוגשים במהלך הלימודים הקליניים, ובהמשך בחינת דרכים להטמעת הידע והיישום בהתנהלות המקצועית של הסטודנטים כרופאים לעתיד.

רפואה מודעת מין ומגדר עוסקת בהעלאת המודעות בקרב הקהל הרחב ובקרב אנשי המקצוע לכך שהתפקוד של כל מערכות הגוף באישה ובגבר יכולים להיות שונה. השוני יכול להיות קטן אבל משמעותי לבריאות ולחולי. שינוים אלה לא פוסחים גם על הפרמקוקינטיקה ופרמקודינמיקה. אלה של גברים הפכו למעשה למדד הזהב (Gold standard), אשר מיושם בפועל על שני המינים עד היום, כי רוב התרופות נחקרות על גברים והתוצאות מיושמות גם על נשים – זאת למרות שמשקל הגוף של נשים לרוב קטן יותר וחלוקת שומן, שריר ומים שונה בין המינים, וכך גם תהליכי חילוף חומרים ופינוי תרופות דרך הכליות.

התוצאה מכך היא שנשים מקבלות לעיתים תת טיפול או טיפול יתר של תרופות שונות וסובלות בשיעור הגבוה פי שניים מהשפעות לוואי. המעורבות של מוסדות רגולטוריים כמו ה-FDA בארה"ב אף בה לא היה די כדי לשנות את התמונה באופן מכריע. בסקירה זו אדון בהיבטים שונים של הבעיה, אביא דוגמאות של קבוצות תרופות שונות ואתייחס במיוחד לבעיה של השפעות הלוואי מטיפול תרופתי בקרב נשים.

טראומה מינית, ובעיקר פגיעה מינית בתקופת הילדות, שכיחה ביותר בקרב נשים וגברים הסובלים מתחלואה נפשית, כאשר ההערכה המקובלת היא כי בין שליש לשני שלישים מהמטופלים במסגרות בריאות הנפש חוו פגיעה מינית בעברם. בדומה, קיים סיכון גבוה בקרב שורדות טראומה מינית להתפתחות של הפרעות נפשיות כולל הפרעות פסיכיאטריות מז'וריות דוגמת שסעת (סכיזופרניה) ומחלה דו-קוטבית. כמו כן,  לקיומה של היסטוריה של טראומה מינית קיימות השפעות על מהלך המחלה ועל הסכות. טיפול רגיש-טראומה מותאם לשורדי טראומה מינית עשוי להביא להקלה בסבל הנפשי ולשיפור בתסמינים, גם שנים רבות אחרי הפגיעה. אולם למרות השכיחות הגבוהה של טראומה מינית והשפעותיה הנפשיות, קיים תת-אבחון ותת-זיהוי של טראומה מינית במערכות בריאות הנפש בארץ ובעולם, בין היתר בעקבות היעדר הטמעה של תהליכי תשאול אודות היסטוריה של טראומה מינית. במאמר זה מוצגים המאמצים שנעשו בארץ למען קידום תשאול ביחס להיסטוריה של טראומה מינית במהלך אשפוז פסיכיאטרי החל משנת 2015, כחלק מתקן של טיפול מיטיב. המאמר מצביע על הגורמים המעכבים את הטמעת התשאול, ומציג המלצות המבוססות על הספרות העולמית התומכות בקידום הטמעת מודל רפואה רגישת-טראומה ותשאול אודות היסטוריה של טראומה מינית. כמו כן מוצגות  ההנחיות הקליניות ליישום  תהליך התשאול במהלך הקבלה והטיפול באשפוז הפסיכיאטרי.

הקדמה: אחד הנושאים שלגביו הוזנחו הטיפול והמחקר הוא מיניותם של אנשים החולים בסרטן הנוטים למות, כולל המוגדרים במצב סופי, וכן אלה הנושאים סרטן מתקדם שאינו בר ריפוי. חסר מידע אודות השינויים בחייהם המיניים והאינטימיים, טירדתם בעקבות שינויים אלה, מידת העניין והצורך שלהם בהעלאת הנושא על ידי הצוות המטפל ובקבלת התערבות מקצועית בנקודת הזמן הנוכחית.

מטרה: לבדוק סוגיות הנוגעות לתפיסת מיניותם וחייהם האינטימיים של אנשים לנוכח תודעת קץ חייהם.

שיטה: מחקר איכותני המבוסס על ראיונות, באמצעות תדריך ראיון, שנותחו בשיטת ההשוואה המתמדת. רואיינו 35 אנשים שחלו בסרטן נוטים למות או עם סרטן מתקדם שאינו בר ריפוי, דוברי עברית או רוסית.

ממצאים: עלתה שוֹנוּת רבה בקרב המרואיינים בנוגע לכל הסוגיות שהועלו. חלקם דיווחו על היעדר שינוי מהותי בחייהם המיניים והאינטימיים, בעוד שרבים דיווחו על דעיכת המיניות עם או בלי חיים אינטימיים מספקים. השינויים גרמו למגוון טרדות דוגמת חוויה של חסך במין, דימוי עצמי ירוד, גרימת נזק לבן/בת הזוג וטרדות הנובעות מתודעת קץ החיים. חלקם לא הוטרדו משינויים אלה. נמצאה הטרוגניות גם בנוגע להרגלי אוננות. רוב המרואיינים ציינו שהעלאת הנושא בפני המטופלים חשובה ונחוצה וכשליש מהם הביעו צורך בקבלת ייעוץ מיני.

דיון: למטופלים שונים נוטים למות ואף כאלה המוגדרים במצב סופי, יכולות להיות נקודות מבט שונות וצרכים שונים הנוגעים לחייהם האינטימיים והמיניים. לחלקם יש עניין לשוחח על השינויים שחלו בתפקודם המיני ואף לנסות לקבל טיפול, בעוד שלאחרים אין נחיצות או רצון לגעת בנושא או לקבל ייעוץ.

מסקנות: החיבור בין שני נושאים הנתפסים לעיתים כטאבו – מין ומוות – עשוי להיות מאתגר עבור חברי הצוות הפליאטיבי. ראוי שהצוות יעלה את הנושא מיוזמתו ללא נקיטת עמדה מוקדמת כלשהי בנידון וכחלק בלתי נפרד משיחה והתערבות מקצועית הנוגעת לתהליך הפרידה מן העולם, הכוללת בין השאר גם פרידה מתפקוד מיני או מזהות מינית קודמת, ומציאת מלאוּת חדשה בסוף החיים.

סיכום: סוגיית החיים האינטימיים והמיניים עשויה להיות רלוונטית עבור אנשים נוטים למות, ולצוות הפליאטיבי תפקיד חשוב במתן מענה לצרכים הייחודיים והמורכבים הנוגעים למיניות לנוכח קץ החיים.

הקדמה: המרכז לנפגעי תקיפה מינית בבית החולים וולפסון הוא המרכז הראשון מסוגו בישראל. הוא החל לפעול בשנת 2000 ביוזמת אגף נשים ויולדות, ושירת עד כה למעלה מ-4,000 נפגעים ונפגעות. המרכז מאפשר לנפגעים לקבל במקום אחד טיפול מצוות רב-תחומי הכולל רופאים, עובדות סוציאליות, רופאים משפטיים וחוקרי משטרה, באווירה תומכת.

מטרות: לסקור את המאפיינים של נפגעות תקיפה מינית אשר טופלו במרכז לנפגעי תקיפה מינית בבית החולים וולפסון בין השנים 2017-2000.

שיטות מחקר: מחקר תצפית רטרוספקטיבי. הנתונים של כל הנפגעות הוצאו מהתיקים הרפואיים באופן אנונימי. המחקר קיבל את אישור ועדת הלסינקי מוסדית.

תוצאות: בתקופת המחקר טופלו במרכז 3,598 (90.5%) נשים ו-376 (9.5%) גברים. הגיל הממוצע של הנפגעות היה 23.0 שנים, מהן 27.1% קטינות. רוב הנפגעות (69.8%) פנו למרכז תוך 24 שעות. במחצית מהמקרים הנפגעת הכירה את התוקף טרם התקיפה. קרוב למחצית מהתקיפות אירעו בסופי שבוע. הנפגעות דיווחו על שיעור גבוה של שימוש באלכוהול ובסמים טרם התקיפה (36.2% ו-8.1%, בהתאמה), שיעור שהלך ועלה במהלך השנים. רוב הנפגעות (70.4%) הגישו תלונה במשטרה, אם כי שיעור הנשים שהגישו תלונה במשטרה הלך וירד עם השנים.

דיון: המרכז לנפגעי תקיפה מינית בבית החולים וולפסון מטפל במספר גבוה של נפגעות מידי שנה. האתגרים העומדים בפנינו בעתיד הם חינוך למניעת שימוש לא אחראי באלכוהול וסמים, והעלאת שיעור הגשת תלונות במשטרה.

מגפת ה- COVID-19 העולמית נחשבת לאחת המגפות המשמעותיות במאות האחרונות, וכרוכה בשיעורי הדבקות, תחלואה ותמותה משמעותיים והשלכות מרחיקות לכת מבחינה רפואית, חברתית, וכלכלית. מגוון סיבות, הקשורות בהבדלים האנטומיים, הפיסיולוגיים והתעסוקתיים בין גברים לנשים, יכולות להשפיע על התגובה החיסונית של נשים לזיהום ב-COVID-19, וכן על תגובתן של הנשים לטיפולים ולתרופות. מטרתו של מאמר זה היא לסקור את ההבדלים המגדריים, להם תתכן השפעה על תחלואה ב- COVID-19.

הקדמה: עיצוב חזה גברי הוא מרכיב מרכזי בתהליך האישור המגדרי בטרנסג'נדרים. ניתוח זה יכול להתבצע בטכניקות ניתוחיות מגוונות וההחלטה על הטכניקה הניתוחית וחתכי הניתוח נקבעת על פי מדדי השד והעור.

הניתוח מלווה בסיכונים ובמיוחד דמומת (המטומה) חדה הדורשת התערבות ניתוחית.

מטרות: המאמר מסכם את ניסיוננו בניתוחי עיצוב חזה בטרנסג'נדרים מאשה לגבר, לרבות: טכניקות ניתוחיות, סיבוכים אופייניים ותהליך קבלת ההחלטות.

שיטות מחקר: כל המנותחים בין השנים 2018-2003 נכללו באוכלוסיית המחקר. נאספו נתונים מהתיקים הרפואיים ומהתמונות הקליניות של המנותחים.

תוצאות: בוצעו 180 כריתות שדיים ב-90 מנותחים, 67 מהם בחמש השנים האחרונות. גיל ממוצע 22.4 שנים, ומשקל כריתה ממוצע 467 גרם לשד, אורך ניתוח ממוצע שעתיים וחצי. שלושה-עשר מטופלים (14.4%) נותחו בגישה פריאראולרית, שלושה (3.3%) בגישת קומפלקס פטמה-עטרה על הצלקת (NAC on scar), 37 (41.1%) בגישת מתלה דרמלי תחתון להעברת קומפלקס פטמה-עטרה ו-37 (41.1%) בכריתת שד כישורית ושתל פטמה-עטרה חופשי. הסיבוכים כללו שתי צלקות היפרטרופיות קלואידיות, חמישה מקרי דימום שדרשו רביזיה, שלוש היפרדויות פצע ושני מקרים של נמק פטמה.

דיון: עקומת הלמידה לאורך השנים שינתה את טכניקת הבחירה ואת אורך הניתוח. שתי הטכניקות העיקריות שנותרו הן מתלה דרמלי תחתון להעברת קומפלקס פטמה-עטרה והשתלת פטמה-עטרה חופשית. השוואה ביניהן תעשה במחקר עתידי.

קיים צורך בסיווג (קלסיפיקציה) לעזרה בבחירת סוג הניתוח, המותאם באופן אישי לכל מנותח, על פי הנתונים הפרטניים של השדיים.

סיכום: נציג סדרה של 90 טרנסג'נדרים מאשה לגבר, שעברו כריתת שדיים במרפאתו של המחבר הראשון (י' ו') בשני העשורים האחרונים. כולל השיקולים לבחירת הטכניקה הניתוחית, הסיבוכים השונים וכן תוצאות.

הגדרת הזהות המינית על פי התפישה האישית של האדם העומדת בסתירה למינו הגנטי מוכרת בספרות הרפואית ממחצית המאה התשע עשרה. בתחילה נחשב מצב זה כהפרעה פסיכיאטרית, אך עם השנים השתנתה תפישת הממסד הרפואי וכיום מוגדר מצב זה כמחלה. השתכללות היכולות הרפואיות בתחומי הטיפול בהורמונים, הכירורגיה והפוריות, מאפשרת היום להיענות לשאיפותיהם של אלו הרוצים לשנות את מינם בניגוד למין הגנטי שבו נולדו (בין אם מגברים לנשים ובין אם מנשים לגברים). הטיפולים מסובכים (החלק של הניתוח) וארוכי טווח (המרכיב ההורמוני). בסקירה זו נדונים הנושאים הרפואיים השונים המתחייבים מרצון המטופלים, אופני הטיפולים השונים והשלכותיהם הבריאותיות, אך לא נדון ההיבט הנפשי של נושא רפואי זה.

ענת שליו^2,1, גבריאל וייל^1*, לודמילה רובינשטיין³

¹המרכז לבריאות הנפש באר שבע, ²המחלקה לעבודה סוציאלית, הפקולטה למדעי החברה, והמחלקה לרפואת משפחה, החטיבה לבריאות בקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון, ³בית הספר לעבודה סוציאלית, המכללה האקדמית אשקלון והמחלקה לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת בן גוריון בנגב.         

*גבריאל וייל כיהן כפסיכולוג הראשי של המרכז לבריאות הנפש באר שבע.

אשפוז פסיכיאטרי ממושך עשוי להיות הכרחי לאוכלוסיות מסוימות של מתמודדים עם מחלות נפש, על רקע ביטויים חדים של המחלה שאינם מאפשרים שילוב במסגרות עצמאיות בקהילה. במצב זה, נודעת חשיבות לאפשר לאנשים המאושפזים תנאי איכות חיים טובים ככל האפשר ולכבד את הזכות לאוטונומיה מינית כאחת מזכויות היסוד של האדם. היכולת לנהל חיים מיניים מספקים מהווה תנאי חשוב לחיים משמעותיים ככל האפשר, גם במצבי קיצון של המחלה הפסיכיאטרית, ומהווה חלק משמעותי בתהליך ההחלמה. מאידך, יחסי מין באשפוז פסיכיאטרי מעוררים דילמות רבות, בהן הצורך להגן על מאושפזים מפני ניצול ופגיעה, בפרט כאשר מחלות נפש פוגעות ברמה כלשהי בכושר השיפוט וביכולת להביע רצון אוטונומי. למרות חשיבות הנושא, ניתן להיווכח שקיימת התעלמות מצורכיהם של אנשים במסגרת האשפוז הפסיכיאטרי והספרות מצביעה על חוסר במדיניות להנחיית אנשי צוות ביחס לתחום משמעותי זה. במאמר זה נסקרים מחקרים העוסקים ביחסי מין באשפוז ממושך, בדילמות אתיות ובסיכונים, תוך התייחסות לתפקיד שממלאת המדיניות בנושא. מוצגות במאמר נקודות מבט של מטפלים, מתמודדים ובני משפחה המאירות משמעויות המיוחסות לנושא. לבסוף, מובאות מסקנות העולות מהידע המצטבר ממגוון זוויות, בהן המלצות לעיצוב מדיניות ומסגרת עבודה לשינוי.

דוד רבינרסון, רוני פראג-רוסנברג, רינת גבאי-בן-זיו

בית החולים לנשים על שם הלן שניידר, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה

התופעה של הגשת תלונות ותביעות על רקע הטרדה מינית מצד מטופלים וכנגד הרופאים המטפלים, צוברת תאוצה בשנים האחרונות. התביעות מגיעות מצד בני שני המינים וכנגד בני שני המינים. אין רופאים החסינים מפני תביעה שכזו במהלך עבודתם, אם כי מקצועות מסוימים חשופים לה ביתר שאת. אלו כוללים: רפואת נשים, פסיכיאטריה, רפואת משפחה ורפואת ילדים. תלונות בגין הטרדה מינית עלולות להיות מוגשות גם על ידי קרובי משפחה או חברים ובשם המטופל. החוק בנושא הטרדה מינית עמום ונתון לפרשנויות התלויות במברר התלונה או בגורם השיפוטי הדנים בה. במאמר הנוכחי נסקרים היקף התופעה, הדרכים למניעתה וההסתייעות באחות מלווה, על מנת להקטין סיכון להגשת תביעה כנגד רופאים בנושא הטרדה מינית.

עבדאללה ותד^4,1, חוסיין מחאג'נה¹, נעים מחרום¹, ארז רמתי², עדי ברום², איריס קלירס², גד סגל²

יהודה שינפלד^3,4, הווארד עמיטל^1,3,4

¹המחלקה לרפואה פנימית ב', ²המחלקה לרפואה פנימית ט', מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ⁴המרכז למחלות אוטואימוניות זבלודוביץ', מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

מחלת העגבת היא מחלה זיהומית, ייחודית ומעניינת, הממשיכה להוות גם בימינו אלה אתגר גדול לקהילה הרפואית, במניעת התפשטותה, אבחונה והטיפול בחולים בה. בשנים האחרונות מאובחנים בישראל בכל שנה כ-200 חולים חדשים. בשנים האחרונות פורסמו מספר דיווחים בעולם על התפרצויות של המחלה. לנוכח העלייה בשיעורי הלוקים במחלה, יש צורך דחוף בחינוך הצוות הרפואי והעלאת מודעותם לתסמיני המחלה, דרכי האבחון, האוכלוסיות שבסיכון מוגבר ואופן הטיפול.  אנו מציגים במאמרנו הנוכחי ארבע פרשות חולים עם עגבת שטופלו במוסדנו, שאבחונם היווה אתגר. לכן יש להיות מודעים לכך שמחלה זו עדיין קיימת, וכי יש להכירה בכדי לכלול אותה באבחנה המבדלת.

*שירלי בנני¹, פרנציסק שלפר¹, לילך לייבנזון², ליזה סאידל-אודס¹, יונת שמר³, אורלי שגיא⁴, אברהם בורר¹, קלריס ריזנברג¹

¹מרכז איידס, ²החטיבה לגינקולוגיה, ³המעבדה לווירולוגיה, ⁴המעבדה לפרזיטולוגיה, בית החולים האוניברסיטאי סורוקה ופקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

*עבודה זו נערכה כהתנסות מחקרית להשגת תואר MD בפקולטה למדעי הבריאות, הפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

רקע: תחלואה כפולה של HIV ומחלות מין נוספות נפוצה מאוד. המרכז לבקרה ומניעת מחלות זיהומיות בארה"ב (CDC) ממליץ לערוך בדיקות סקר למחלות מין אחת לשנה לכל נשאי HIV. קיימים רק נתונים מעטים בנושא התחלואה הכפולה שלHIV  ומחלות מין אחרות בישראל, ואין כיום המלצות ברורות.

המטרה במחקר: להעריך את שכיחות מחלות המין בקרב נשאיות HIV במירפאה למחלות זיהומיות במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה. מטרה נוסף היא להשוות שכיחות וגורמי סיכון להדבקה במחלות מין, בין נשאיות ממוצא אתיופי לבין נשאיות ממוצא אחר.

שיטות המחקר: נכללו במחקר 85 נשאיות HIV המטופלות במרכז למחלות זיהומיות של בית החולים האוניברסיטאי סורוקה. נאספו נתונים דמוגרפיים, קליניים, והרגלים מיניים. משטחים לדניים (וגינאליים) נבדקו ל-1HSV ול-2HSV (PCR), אוראופלסמה אורוליטיקום ומיקופלסמה הומיניס (תרבית), וגונוריה (תרבית). לזיהוי הדבקה ב-HBV, HCV ועגבת נלקחו בדיקות סרולוגיות.

תוצאות: בקרב 32 (37.6%) מהנכללות במחקר נמצאה עדות למחלת מין אחת לפחות, וב-11 (12.9%) נמצאו שתיים או יותר. המזהם השכיח ביותר בקרב הנכללות במחקר היה אורופלסמה אורוליטיקום (29.4%). נמצאה שכיחות נמוכה של מיקופלסמה הומיניס, HSV-1 ו-HSV-2, עגבת, ניסריה גונוריאה ו-HBV. למרות הבדל משמעותי בהרגלים המיניים של שתי הקבוצות, לא נמצא בהשוואה ביניהם הבדל בשכיחות מחלות המין, למעט עדות להדבקה ב-HCV ששיעורה היה גבוה באופן משמעותי בקרב נשים שאינן ממוצא אתיופי, בשל שיעור גבוה של צריכת סמים בקבוצה זו. בשתי קבוצות המחקר רמת ה 4CD לא השפיעה על שכיחות והתפלגות הפתוגנים.

דיון ומסקנות: נמצאה שכיחות יחסית נמוכה של מחלות מין בקרב נשאיות HIV , למרות אי שימוש בקונדום. העובדה שהמחקר כלל נשים בלבד עשויה הייתה לתרום לכך. המזהם השכיח ביותר היה אוראופלסמה אורליטוקום, ללא כל תסמינים. כיוון שמזהם זה יכול לגרום ללידה מוקדמות ומות העובר, נודעת חשיבות לבדיקות סקר תקופתיות בנשאיות HIV בתקופת הפוריות. דרוש מחקר רב מרכזי הכולל נשאי HIV  נשים וגברים, על מנת לקבל תמונה מלאה לגבי שכיחות מחלות המין בקרב אוכלוסיה זו, וכדי שיתאפשר להמליץ על מדיניות סקר אחידה.

אנדריי קוטיק¹, קונסטנטין זייצב¹, איינו שפרבר², יהודה היס¹

¹מכון לאומי לרפואה משפטית, מרכז רפואי אסף הרופא, ²מכון לפתולוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא

הקדמה: התעללות מינית כוללת ביצוע מעשים מגונים, אינוס ומעשה סדום. בבדיקה רפואית משפטית נבדקים איבר המין, פי הטבעת וכלל הגוף של הקורבן, כדי לאתר סימני חבלה טרייה או ישנה.

המטרה במחקר: בחינת שכיחות ממצאי חבלה בבדיקה רפואית משפטית של קורבנות אלימות מינית, והשוואת הנתונים מישראל עם נתונים מקבילים בארה"ב ובמדינות אחרות.

אוכלוסיית המחקר ושיטות: בישראל במהלך שנה קלנדרית אחת נכללו 95 צעירים מגיל ינקות ועד 16 שנים, מהם 83% נקבות. תוצאות הבדיקה הוגדרו כהמצאות סימני חבלה או היעדרם. הממצאים סווגו לפי מיקומם באזור אנו-גניטלי או באזורים אחרים בגוף, והממצאים באזור האנו-גניטלי תויגו על פי מידת הסבירות לתקיפה מינית. נבחנו תוצאות הבדיקה ביחס לגילם ומינם של הנבדקים, משך הזמן בין מועד התקיפה האחרונה לבדיקה, ומידת הקרבה בין החשוד בתקיפה לבין הנבדק.

תוצאות: ב-41 מהנבדקים נמצאו ממצאים גופניים כלשהם, מהם ב-37 %39 מכלל הנבדקים) באזור אנו-גניטלי.

מכלל הנבדקים שנמצאו עם סימנים באיבר המין ו/או בפי הטבעת, ב-11 (12%) נמצאו ראיות ברורות לתקיפה מינית, מתוכם בחמישה נמצאו סימני חבלה טריים. 80% מממצאי החבלה הטרייה באזור האנו-גניטלי אותרו בבדיקות שנערכו עד 24 שעות לאחר התקיפה, בשיעור דומה בזכרים ובנקבות.

דיון: שכיחותם של ממצאים המהווים ראיה ברורה לתקיפה מינית בארה"ב (מתוך סך הבדיקות שבהן נמצאו ממצאים כלשהם) נעה בין 10.7%-3% באיטליה כ-9.5%, בתאילנד כ-32%, ובדנמרק כ-40%.

בישראל, כמו בשאר העולם, רק במיעוט מהתקיפות המיניות של ילדים מאותרים ממצאים המהווים ראיה ברורה לתקיפה. לפיכך, היעדר ממצאים אינו שולל תקיפה, ואיתור ממצא חבלתי בבדיקת קורבן אונס אינו הכלל, אלא היוצא מהכלל. לכן, לתחקור הקורבן ולחקירת נסיבות המקרה חשיבות מכרעת  במקרי תקיפה מינית של ילדים.

זהר מור^2,1, יעל גור¹, שרה בואנו דה-מסקיטה¹, תמי שוחט^3,4

¹מרפאת לוינסקי, לשכת הבריאות המחוזית תל אביב, משרד הבריאות, ²לשכת הבריאות הנפתית רמלה, משרד הבריאות, ³המרכז הלאומי לבקרת מחלות, משרד הבריאות, ⁴הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב

משרד הבריאות הקים בשנת 2002 שתי מרפאות לאבחון מחלות מין ולטיפול בלוקים בהן: בתל אביב ובחיפה. במאמר זה אנו מתרכזים בפעילות מרפאת לוינסקי בתל אביב.

המרפאה הוקמה כחלק מתוכנית לצמצום היקף התחלואה במחלות מין, עקב עלייה בתחלואה בזיבה שנרשמה בישראל החל מסוף שנות התשעים, במיוחד במחוז תל אביב, ולנוכח התגברות תופעת הסחר בנשים באותה תקופה. במהלך השנים הורחבו קהלי היעד של המרפאה, וכיום הם כוללים אנשים החשופים לתחלואה המועברת ביחסי מין: נשים וגברים העוסקים בזנות, מכורים לסמים, גברים המקיימים יחסי מין עם גברים, וכן אנשים המקיימים יחסי מין עם שותפים מרובים או הרואים עצמם בסיכון גבוה להידבקות. מגוון השירותים ניתנים על ידי צוות רב מקצועי, הכולל רופאים, אחיות, עובדים סוציאליים, מדריכות (אשר לחלקן רקע דומה לזה של קהל היעד) ומתנדבים. כל פונה עובר הערכה ראשונית על ידי עובד סוציאלי או אחות, נבדק לפי הצורך על ידי רופא ומופנה לבדיקות מעבדה. המרפאה מספקת את הייעוץ, הבדיקות והטיפול באופן אנונימי וללא תשלום, על מנת להסיר מחסומים אפשריים בפני הפונים.

כדי להנגיש את שירותי המרפאה לקהלי היעד, מופעלת במקביל מרפאה ניידת המציעה ייעוץ, בדיקות וטיפול במתאר הרחוב, במכוני ליווי, בדירות דיסקרטיות, במתקני כליאה ובמקומות בילוי. שיטות העבודה כוללות שיח פתוח וחופשי על נושא המין והמיניות, וכן מדריכות ומדריכים המכירים את דפוסי ההתנהגות והתרבות האופיינית של קהלי היעד. צוות המרפאה נוקט בשיטת מזעור הנזקים, ומתייחס במהלך הטיפול למעמדו של היחיד בקהילה ולהשפעת לחצי הסביבה על ההתנהגות המינית באופן שאינו שיפוטי. ניתנים לפונים למרפאה פתרונות כוללניים (הוליסטיים), תוך התייחסות למורכבות חיי המטופלים ולסביבה שבה הם נמצאים.